פבלובה תותים משפחתית. היא תמיד מכינה פבלובה משפחתית כשהיא מכינה מיונז ביתי, כדי לעשות שימוש מועיל בחלבונים. היא מחליטה להכין הפעם רוטב מתותים טריים המצויים כעת בשפע בשוק במחיר סביר. בעודה קוטמת את העלים מהתותים ומפרידה בין אלה הטובים כבר רק לבישול לבין המוצקים והיפים שיזכו לעטר את הקינוח, היא חושבת על פרידות.
השנה הייתה שנה של פרידות. היא נאלצה להיפרד מאביה שהלך לעולמו וגם מהתפקיד המקצועי שמילאה מזה שנים רבות. היא מרסקת את התותים הבשלים עם סוכר למחית מתוקה וחושבת כמה קל להפוך עצב לעצבים וכמה קשה לתת לתוגה העמוקה שעוטפת אותה פשוט להיות. היא מעבירה את המחית לסיר קטן. בהמשך היא תשקע במחשבות ותיתן לנוזל הדביק לגלוש וללכלך את הכיריים. היא תצטרך שוב לנקות אותם.
המטבח נראה כמו המחשבות שלה. עלי תות פזורים על השיש לצד טפטופי סירופ חם ומתוק. הכלבה מלקקת במרץ את מכנסיה שספגו בסבלנות נתזי רוטב בשר סמיך. סדר במטבח מעולם לא היה הצד החזק שלה. על מה שחסר לה בסדר וניקיון היא מפצה בזריזות ובסירוב עקשן להתרגש מבלגן זמני.
אבל מוות הוא לא בלגן זמני. הוא סופי ומתמשך, מתמיד בנוכחותו. היא לא יכולה למחוק אותו בתנועות נמרצות של המטלית. היא מנקה את הכיריים ונאחזת בזיכרונות. והם מתרצים וחפצים ושבים אליה. הבדיחות שרק הוא ידע לספר; המבט העייף והטוב שנתן בה כשנכנסה לחדרו בבית החולים; הזרת שלו האוחזת בשלה בטיולי שבת בבוקר. קולו השואל ומתעקש לדעת ולהבין כאשר חייה התרסקו מול עיניו. היא מקציפה את השמנת המתוקה לקצפת סמיכה ומניחה לכאב היתמות לטלטל את גופה בבכי לא שקט.
היא יודעת שעוד מעט היא תעטר את העוגה בתותים טריים. אבל יש כל כך הרבה שהיא עדיין לא יודעת. זה טיבן של פרידות; הן מותירות בנו סימני שאלה; הן צורבות בנו אי ודאות. היא יוצרת משהו שדומה לפרח במרכז תלולית הקצפת וחושבת על מה תעשה כשתהיה גדולה. שוב.
אין קיצורי דרך. עוד קלישאה. אבל בפרידות באמת שאין. הן עוברות דרך האימה וההלם, ההכחשה והכעס, המשא ומתן ורק אז ההשלמה. היא חושבת איזה מזל שאליזבת קובלר-רוס שרטטה בחכמה את השלבים של האבל כדי שנדע איפה אנחנו על המפה של המסע הזה גם אם נתעה ונתבלבל ונתפתה לחתוך דרך סמטה צדדית.
הפבלובה מוכנה, לבנבנה ואדמומית והיא מתפנה להשלים את יתר הארוחה. כשהיא מבשלת היא יכולה לחלום שהיא מישהי אחרת; מכשפה טובה מהאגדות הרחוקות שרוקחת שיקויים מלאי עוצמה עשויים מאהבה ותקווה, כאב ופחד.
להיפרד מתפקיד מקצועי, היא חושבת בעודה פורסת שיני שום ריחניות, זה סיפור אחר. תפקיד הולך ותפקיד בא, היא מנסה לומר לעצמה, כאשר הפטריות רוחשות במחבת. אבל זה תמיד היה הרבה יותר מתפקיד, היא מסבירה לעצמה את תחושת הריקנות שמתעקשת ללוות אותה עם היקיצה המוקדמת מדי בבוקר. היה לה מזל גדול, היא יודעת, לעשות את עבודת הלב שלה. זה לא מעט, כמאמר השיר.

איור: דניאל גורי דה לימא
עוד מעט יגיעו בני המשפחה. תהיה שמחה גדולה של מפגש ולאחריה יבוא העצב על האב שאינו מסב לשולחן. ויחד הם ינסו להנכיח אותו בסיפורים ותמונות. הנה הוא כאן קורן מאושר בחתונה של הבת; והנה הוא עם הנכדה בזרועותיו; והנה הוא…
לא להיפרד לפני הזמן היא אמרה לעצמה כל החודשים הללו. מגיעות לנו פרידות יפות ואם נברח לפני הזמן נחמיץ אותן.

כיפה אדומה 2017

היום היא מכינה דונאטס אפויים. המטבח הקטן כבר נמלא ניחוחות של חמאה נמסה, וניל ושוקולד. היא טובלת כל מאפה חמים בציפוי מתוק ודביק ומניחה אותם בזהירות רבה בקופסה. עוד מעט תיקח כיפה אדומה את הסל המלא כל טוב שהכינה ותיקח אותו אל סבתה.

היא שוקלת אם לפזר סוכריות צבעוניות על ציפוי השוקולד המבריק. אולי זה יותר מדי. ואמה ממילא איננה אוהבת סוכריות צבעוניות. אבל אולי הם ישמחו אותה בכל זאת? הם ודאי ישמחו את בתה, שעדיין איננה מתביישת בחיבתה הגלויה לממתקים.

והנה היא מגיחה אל המטבח. לחייה סמוקות ותלתליה הסוררים אסופים מתחת לשכמיה האדומה שסבתא תפרה לה. "אני מוכנה", היא אומרת. והיא חושבת לעצמה האם אי פעם היא תהיה מוכנה באמת לשלח את בתה לבד אל העולם שם בחוץ מבלי שלבה יחסיר כמה פעימות ומבלי שבראשה ירוצו תרחישים שהיא מעדיפה שלא לחזור עליהם בקול רם.

היא מביטה בבתה, בילדה-נערה שהיא; ברעמת שערה השופע, בעיניה, שזיק צוחק בהן. היא מתקרבת לנשק אותה על לחייה ורואה כמה היא גבהה. עוד מעט היא כבר תשאיר מאחוריה את אחרוני סממני הילדות. מעניין אם בתה יודעת כמה היא מתאפקת לא להציע לה שתלווה אותה או תקפיץ אותה במכונית.

"תתקשרי כשתגיעי אל סבתא", היא אומרת, משתדלת לשוות לקולה דרך אגביות קלילה. היא לא רוצה להדביק את בתה בחרדות שלה.

היא אומרת לעצמה כמה חשוב להן, לסבתה ולנכדה, הזמן הזה שלהן ביחד, רק שתיהן. היא משלחת את בתה ושבה לנקות את השיש מטפטופי השוקולד.

אבל הילדה כבר יודעת לפחד. היא יודעת לפחד מאנשים זרים וממבטים חודרים ומרחובות חשוכים. היא נולדה לעולם שבו ילדות מפחדות וילדים מפחדים.

המטבח כבר מצוחצח והילדה עוד לא התקשרה. היא מחליטה לנסות לכתוב, בניסיון להדוף את גל החרדה שגואה בה. "אולי אתקשר לאמי", היא חושבת, "כאילו כדי לשאול אם העוגות הקטנות ערבו לחיכה". היא לא רוצה להדאיג גם את אמה. מספיק אישה דואגת אחת.

ואז הטלפון מצלצל. אנחת רווחה. היא עונה ומשתדלת להישמע שגרתית. "אמא, אני עוד מעט חוצה את הגן הציבורי. את יכולה לדבר איתי עד שאגיע לבית של סבתא?" והיא מדברת אתה ומלווה אותה בקולה, תוהה אם די בכך כדי להרחיק אפילו את הזאב הרעב ביותר.  היא שומעת אותה מאיצה את צעדיה דרך הגן הציבורי ואת חריקת השער ואת הדלת הנפתחת. היא שומעת את אמא שלה,  הסבתא/ילדה שהשיבה כבר לוטפת את שערה, אוספת אליה לחיבוק את נכדתה.

הזאב הפעם נשאר מחוץ לסיפור. עד לפעם הבאה.

השבוע שאל אותי איש צעיר חכם ואהוב למה נטפלים לזאבים? איך קרה שהזאב הפך למקור הפחד לילדים וילדים ומטאפורה לתוקפן מיני?

אבל סיפור כיפה אדומה הוא כמובן משל. הזאב הוא סמל לכל הסכנות שאורבות לילדות  וילדים שמגלים סקרנות והרפתקנות. הגרסאות של סיפור כיפה אדומה שהועלו על הכתב על ידי האחים גרים בגרמניה וצ'רלס פרו בצרפת היו "סיפורים מתריעים" שנועדו לחנך ילדים – ובעיקר ילדות – לגלות צייתנות.  בגרסאות של פרו והאחים גרים, כיפה אדומה נענשת קשות על שלא צייתה לאמה –  שאמרה לה ללכת ישר ולא לסטות מהשביל. היא נענשת שנענתה לסקרנותה הטבעית והלכה לשוטט ביער וללקט פרחים. גרסאות אלה מעבירות מסר ברור שסקרנות וחוסר צייתנות הן תכונות ראויות לגנאי אצל ילדה או נערה, שסופה מוות, במקרה הרע, או חילוץ מבטן הזאב על ידי ציד אמיץ, נציג הסדר הפטריארכלי, במקרה הטוב. מוסר ההשכל המופיע בסוף הגירסה שהעלה צ'רלס פרו על הכתב בצרפת במאה ה-17, מדגיש את המסר החינוכי והמרתיע של הסיפור, במיוחד בכל הנוגע לילדות יפות, מנומסות ומחונכות, שצריכות לדעת שאסור לדבר עם זרים:

From the story one learns that children,

Especially young lasses,

Pretty, courteous and well bred,

Are wrong to listen to any sort of man

זהו מסר מזעזע, המטיל את האשמה על הנתקפת ולא על התוקף. מוסר ההשכל האירופי-בורגני הזה אינו מאשים את הזאב שניצל והפר את האמון שנתנה בו כיפה אדומה, אלא מאשים את כיפה אדומה בכך שנתנה בו אמון. מוסר ההשכל הזה הופך את הסיפור הקלאסי לכלי של שיתוף פעולה עם שימור הסדר הקיים המשלים עם קיומם של תוקפנים, בבחינת "זו דרכו של עולם וזו דרכם של זאבים". אך המסר המעוות הזה לא נותר בין דפיו המצהיבים של ספר אגדות וסיפורי עם. הוא קיים ובועט עד עצם היום הזה. לאחרונה ממש נתקלנו בו בתגובות של גברים מסוימים שמיהרו להגן על הקולגות שלהם שהואשמו בהטרדה ובתוקפנות מינית תוך שהם משחררים לאוויר אמירות בסגנון: "מה בדיוק היא חשבה שיקרה שם"? או במילים אחרות, אם את מסכימה לפגישה עם בכיר בארגון בו את עובדת, צריך להיות לך ברור שהוא ינסה לכפות את עצמו עלייך, שהרי אחרת, למה שיהיה לו עניין להיפגש איתך?

אפשר וצריך לספר את סיפור כיפה אדומה לגמרי אחרת. חוקרות פמיניסטיות של סיפורי עם ואגדה כמו מריה וורנר וכריסטינה באכילגה איתרו גרסאות מוקדמות של הסיפור מתוך המסורת של סיפורי עם שעברו בעל פה מדור לדור ואשר סופרו על ידי נשים למען נשים וילדות. גרסאות אלה של הסיפור הן "סיפורי חניכה" שנועדו להכין ילדות ונערות לחיי הבגרות. להכין, לא במובן של להתריע מפני תכונות בריאות כמו סקרנות והרפתקנות, אלא על ידי העברת מסר מעצים ומחזק האומר: "יש בך עצמה, חוסן ותושייה כדי להתמודד עם הסכנות והאתגרים  של תהליך ההתבגרות". גרסאות אלה  מציגות את כיפה אדומה כילדה-נערה אמיצה ומלאת תושייה, אשר יחד עם סבתה, במאמץ משותף של סולידריות נשית ובין דורית, מצליחות להערים על הזאב.  גרסאות חניכה אלה מעבירות מסר אחר לחלוטין, הן בכל הנוגע לדמותה של כיפה אדומה כדמות אקטיבית ובעלת סוכנות, והן לגבי היכולת שלה לגלות סקרנות בריאה מחד ולהתמודד עם השלכותיה של סקרנות זו, כפי שטוענת כריסטינה באכילגה:

“As an initiatory tale in the oral tradition, ‘”Red Riding Hood”’ did more than symbolize the child’s ability to defeat danger and evil by resorting to cunning: it also demonstrates the woman’s knowledge to survival[1]

העולם מלא בילדות וילדים, נערות ונערים, נשים וגם גברים שיש להם סיפורים של מפגש ביער עבות ואפל עם זאב שאיננו יודע שובע, ושבעבורו היו חפץ שנועד להפיג את הרעב, את השעמום או את הצורך בשליטה אכזרית. העולם מלא בא/נשים שחיים עם הפחד מהזאבים מבית ומבחוץ. הזאבים הללו ימשיכו לשוטט בינינו ולהטיל אימה כל עוד נמשיך לספר סיפורים שמוסר ההשכל שלהם הוא שהבעיה היא באלה שנפגעו; בעצם כך שיצאו אל היער, בעצם כך שגילו עניין וסקרנות בעולם או נתנו אמון במי שלא היה אמור לפגוע בהם מלכתחילה. הגיע הזמן לספר סיפורים שיאירו את היער במיליון אורות ויהפכו אותו למקום בטוח; מיליוני אורות שייחשפו את הזאבים האמתיים; מיליוני סיפורים שיגידו בקולות רמים וצלולים: אף אחת ואף אחד לא יוצאים ליער כדי להיטרף. זו האחריות שלנו כחברה להפוך את המרחבים הפרטיים והציבוריים לבטוחים ומיטיבים.

[1] Postmodern Fairy Tales Gender And Narrative Strategies)

מאת: ליאורה הדר וחמוטל גורי

ברוך בואך לאזורנו ולעיר ירושלים, העיר החשובה והקדושה הזו, האוחזת בין חומותיה ורחובותיה את ההיסטוריה של בני ובנות שלוש הדתות: היהדות, האסלאם והנצרות.
אנו, ליאורה הדר וחמוטל גורי, חברות בתנועת נשים עושות שלום, קוראות לך לפעול במסגרת ביקורך ופגישותיך עם מנהיגי האזור לחידוש המשא ומתן בין ישראל לפלסטינים ולקידום הסכם מדיני הדדי ומכבד שישים קץ לסכסוך.
אני, ליאורה הדר, אם ל4 ילדים, מתגוררת בעלי זהב שבשומרון. נשואה לבן לעולים מעיראק, שהגיעו לכאן עם קום המדינה, ובעצמי בת להורים אמריקאים שגדלו בארה"ב, ועלו לארץ מתוך ציונות ואהבת הארץ והמדינה.
אני בוחרת כל יום מחדש לחיות בארץ הזו למרות כל הקשיים, מתוך אמונה שאפשר גם אחרת, שאנו יכולים ומסוגלים לשנות מציאות. ומתוך הבנה שאין לנו ברירה אלא לקבל שכולנו כאן מתגוררים יחד בפיסת הארץ הקטנה הזו, אוהבים אותה, ומוכרחים למצוא דרך לחיות בה יחדיו בשלום.
אני חמוטל גורי, בת לחיים ועליזה, מדור מייסדי מדינת ישראל, נשואה לדורון, גם הוא יליד ירושלים ואם לדניאל ונעמה, פמיניסטית הפועלת מזה 35 שנה למען שלום, זכויות אדם וצדק חברתי. אני חיה בירושלים; כאן נולדתי וכאן אני מגדלת את ילדיי. ירושלים, העיר שמיליוני אנשים: יהודים, מוסלמים ונוצרים נושאים עליה עיניים. העיר שהפכה לסלע מחלוקת דתי ופוליטי. העיר הזו יכולה להיות המקום ממנו תצא בשורה חדשה על עתיד האזור שלנו; בשורה של שלום וביטחון לכל תושבי האזור.
אנו מצרפות את קולותינו יחד ופונות אליך, הנשיא טראמפ, מי שיכול כעת להוביל פריצת דרך משמעותית ולקדם הסכם מדיני שיביא קץ לסכסוך הקשה והעקוב מדם בין ישראל לפלסטינים. אנו גם דורשות ומצפות שנשים ייקחו חלק פעיל בפתרון הסכסוך ובהשגת הסכם מדיני. אנו, נשים מכלל הקהילות, מביאות לשולחן המשא ומתן את הקולות שלנו ואת הידע הרב שיש לנו כאזרחיות, כפעילות וכמי שמטיבות לדעת כיצד באמת נראה ביטחון לנו, למשפחות, לקהילות שלנו ולחברה בכללותה. מחקרים שנערכו ברחבי העולם מעידים כי השתתפותן הפעילה של נשים בפתרון סכסוכים מרים ברחבי העולם כבר הוכיחה את עצמה כתורמת לבניית הסכמים טובים ויציבים יותר לאורך זמן.

אנו מאמינות בכוחן ויכולתן של נשים לקדם פתרונות יצירתיים ומעשיים ולגשר על פערים ומחלוקות בדרכים של קשב, כבוד והכלה. אנו מאמינות בכך מפני שזוהי מציאות חיינו בתנועת נשים עושות שלום המחברת בין נשים מקהילות שונות ובעלות תפיסות פוליטיות שונות. אנו מאמינות בכך מפני שבחרנו לפעול בדרכים של דיאלוג מכבד, פוליטיקה של היכרות, דאגה ואחריות לזולת כדי לקדם מטרות משותפות וקיום משותף למרות המחלוקות.
אנו, ליאורה וחמוטל, מדגימות זאת בכך שאנו כותבות יחד, למרות ההבדלים והמחלוקות בינינו.
ממש כשם שמצאנו את הדרכים לשלב את הקולות שלנו וליצור קול משותף, נשי ורב עצמה, הקורא למצות את כל האפשרויות על מנת להגיע להסכם מדיני.
אנו מצפות ממך ומהמנהיגים הנבחרים שלנו לפעול כמונו: לחפש את המשותף ולא את המפריד. לפעול למען עתיד ילדינו ולמען עתיד האזור. אנו מצפות מכם לקחת בחשבון את הביטחון שלנו כנשים ולשתף אותנו בתהליכים שיביאו להסכם מדיני.

אפריל הוא האכזר בירחים

"אפריל הוא האכזר בירחים, מצמיח/ לילכים מן הארץ המתה, מערב/ זיכרון ותשוקה, מעורר/ שורשים קהים במטרות אביב./ החורף שימר את חומנו, מכסה/ את הארץ בשלג שכחה, מזין/ מעט חיים לפקעות שיבשו" (טי. אס. אליוט, מתוך "קבורת המתים", ארץ השממה. תרגמה מאנגלית: אסתר כספי).

נדרשת מידה של גאונות כדי לכתוב שורה כזו: אפריל הוא האכזר בירחים. לא ינואר הקר והקודר ולא אוגוסט הצהוב והלוהט. אפריל, החודש של הפריחה והלבלוב. נדמה לי שמעולם לא קראתי שורות שמדברות באימה שכזו על הכאב שמסבה לנו התעוררות עזה של רגש.  מעולם לא קראתי שורות שמדייקות כל כך את הזעם שמתעורר מול זה אשר מאיים להפר את הנוחות הקרה והרדומה של ייאוש.

נדרשת מידה של גאונות כדי לומר שההבטחה להתחדשות, לפריחה מחודשת ולחיים חדשים היא האכזרית. היא, ולא ההרס והחורבן שהמין האנושי גוזר על עצמו פעם אחר פעם.

השורה הזו מהלכת עמי כבר זמן רב. אבל כמו הרבה שורות וחצאי מחשבות היא חיכתה שאבין מדוע היא מהלכת עמי וטורדת את מנוחתי. היא שבה ועלתה בימים אלה, ימי הפסח, בהם אני עסוקה מדי שנה בוויכוח עקשני עם הטקסט העתיק של ההגדה המסורתית של פסח. ימי אפריל האלה, ימי האביב הקצר והחמקמק, הם זמן טוב להתווכח עם טקסטים קנוניים.

"והגדת לבתך ביום ההוא"

לפני ליל הסדר, לקחתי עמי את נעמה בתי למשמרת של נשים עושות שלום מול משרד הביטחון בקריה בתל-אביב. המשמרת נועדה להציב ולשמר על סדר היום הציבורי את מסקנות דו"ח מבקר המדינה על מלחמת צוק איתן ואת הביקורת הנוקבת של המבקר על כך שהקבינט המדיני-בטחוני לא שקל חלופות מדיניות למלחמה. 45 יום חלפו מיום פרסום הדו"ח ו-22 יום מאז שהחלנו במשמרות יומיות (למעט ימי שבת וחג) כי כל כך הרבה התרחש כאן מאז פרסום דו"ח המבקר. אנחנו שם כדי להזכיר לכולנו את החובה לשקול חלופות מדיניות ולעצור את המלחמה הבאה.

אז יחד עמדנו עם חברותינו למשמרת, אוחזות שלטים והזמנו את העוברים ושבים לשיח על שלום, על חלופות מדיניות למלחמה ועל תקווה. משך ארבע שעות נחשפנו למגוון רחב של תגובות: מקריאות שטנה של נהגים חולפים, דרך שיחות ממושכות, טובות ונוקבות, ועד לדברי תמיכה חמים.

הנוכחות המתוקה של נעמה נתנה לי כוח. היא הייתה תזכורת חיה ונושמת מדוע אנחנו עומדות שם, בגשם ושמש, מטרידות את מנוחת הרחוב במובן החיובי ביותר של המילה.

ניסיתי להתבונן בחוויית העמידה במשמרת דרך עיניה של נעמה. ראיתי את השמחה שלה בכל פעם שאנשים עצרו כדי לקחת את הגלויה שהושיטה להם וחייכו או אמרו מילים של תמיכה. הבחנתי בפניה שהתעננו לרגע כאשר אנשים חלפו במהירות, מעמידים פנים שלא הבחינו בידה המושטת. אבל הרגעים המאתגרים ביותר היו בשיחות עם אלה שהנוכחות שלנו שם עוררה בהם זעם גדול. לפעמים הזעם הגדול התפוגג והפך תוך כדי שיחה לספקנות או חוסר אמון באפשרות של הסכם מדיני ולפעמים אף עבר מהפך שלם והיה להבעה של תמיכה. ולפעמים הזעם נותר בעינו; יוקד וסרבני. הזעם של הסירוב העיקש להרפות מהייאוש.

אחרי ליל הסדר נסענו שוב יחד, הפעם לבית שאן, שם התקיים אירוע "נשים נוסעות שלום[1]". ביום אחד עברנו יחד שלושה אזורי אקלים. השמש קפחה על ראשנו במסע הרגלי מתחנת הרכבת של בית שאן לפארק האקליפטוס. בסופו של האירוע ירדו עלינו גשמי ברכה שגרמו לנו לרקוד ריקוד עליז בגשם ובסופו של יום שבנו אל הקרירות ההררית של ירושלים.

ובין לבין, נעמה שלי זכתה לשמוע הרבה נשים חכמות, אמיצות ומעוררות השראה. עוד מעט היא כבר תהיה גדולה ואולי לא תסכים להצטרף אל אמה האקטיביסטית לאירועים, הפגנות, משמרות ומסעות רגליים. אבל באשר היא תלך, יהדהדו בלבה האמיץ ובראשה החכם המילים הנפלאות של חווה אלמו, פעילה חברתית מבית שאן: " בזכות ההכרה באחר, אנחנו נבנה את השלום. לכל אדם מגיע שוויון ערך כאדם. אני מאמינה במנהיגות נשית. הגיע זמננו להתחיל ולהשפיע, הגיע זמננו לשלב ידיים ולהתחיל להוביל את מדינת ישראל, עד שתהפוך להיות למקום שנעים וטוב לחיות בו".

וכשהיא תגדל ותגלה כמה נפלא וכמה מורכב זה להיות אישה בעולם הזה, יהדהדו בה מילותיה החזקות של יהלומה זכות, מייסדת מרכז החוסן באופקים: "לכל אחת מאתנו יש תפקיד משמעותי ומקום שמור בפזל ממנו ייחתם ההסכם המדיני ובלעדינו התמונה הישראלית לא תהיה שלימה ומושלמת. אנו יוזמות ויוצרות את הוודאות שתצית ותלבה את אש התקווה והשלום בלבבות".

היא בת 11 כמעט אבל כבר יודעת כמה חשוב להיות אישה בעולם הזה. כמה חשוב לשמור את היד מושטת. ואני חושבת שהיא יודעת, כמוני, שהיא ניצבת על כתפיהן של דורות של ענקיות. של נשים שלחמו ונאבקו למען צדק, שוויון, שלום וחירות.

"ובנך יגיד לך ביום ההוא"

אחרי ליל הסדר, בנסיעה השקטה לירושלים, ראשה של נעמה כבד על כתפי וראשו של דניאל, בכורי, לידה, שקוע בשינה עמוקה השמורה לצעירים. גל עצום של אהבה מציף אותי. אחד מני רבים. גל של השתאות על הפלא הזה, על השניים הללו, הבן והבת שהגיחו מתוכי לאור העולם והם אנשים שלמים ועצמאיים ועזים.

אני אולי אימא פולניה שלא יודעת לשחרר, אבל דניאל בכורי הוא מזמן כבר איש. ואמנם ההגדה המסורתית מצווה עלינו להגיד לבנינו, אבל חשוב לא פחות שנשכיל ללמוד מהם. דניאל הוא אחד האנשים היותר מדויקים שאני מכירה והוא מספר סיפורים בחסד. בזכותו נחשפתי לעולם של סטנד-אפ חדש, מרענן ומשוחרר משטויות של "יש כאן מישהו מבת ים" ו"מכירים את הקטע הזה שאשתך אומרת לך…".

אז ערב לפני ליל הסדר, ואחרי ששחררתי את עצמי לפני שנים ממלאכת הניקיון לפסח, הלכתי לפאב התקליט בירושלים למופע הסטנד-אפ שלו. כמו תמיד, הכפלתי את מפלס הגיל וצחקתי הכי חזק. כי אפריל הוא אולי האכזר בירחים אבל אפילו טי.אס. אליוט ודאי ידע שלא מתווכחים עם לב של אימא.

הומור הוא אחת הדרכים היותר יעילות לעורר מחשבה ולהפר את השקט סביב דברים ש"לא נעים/ראוי/יאה לדבר עליהם". הומור הוא דבר רציני מאוד. סטנד-אפ היא אמנות מפשיטה. היא מחייבת אותנו להסיר מעצמנו שכבות של צדקנות וצביעות. זה לא פשוט לגרום לאנשים לצחוק. זה עוד יותר מורכב כשההומור עוסק בדברים לא מצחיקים בכלל. אבל דניאל לימד אותי שצריך ואפשר לצחוק גם על נושאים קשים ורגישים, כמו הטרדות מיניות:https://www.dropbox.com/s/x9c4zkm92xgeekq/2017-04-09%2020.00.20.mp4?dl=0

אפילוג

עוד כמה ימים יסתיים הפסח הזה. מזג האוויר המתעתע יתייצב לקיץ ארוך ולוהט ויבש. עוד כשבועיים יסתיים חודש אפריל. אפריל הנוכחי היה אכן אכזרי. לא רחוק מכאן, בסוריה, הנשיא אסד השתמש בנשק כימי נגד אזרחים. עשרות ילדים וילדות, נשים וגברים נרצחו באכזריות. ואז הנשיא טראמפ הראה לכל העולם ששלו יותר גדול ושיש לו את האם-אם-אם-אימא של הפצצות. מישהו שכח לספר לו שאימהות היא האמנות של יצירת חיים. אבל אל לנו להאשים את אפריל. האכזריות האמתית היא לא בהבטחה של התחדשות וצמיחה מחודשת. האכזריות האמתית היא של המין האנושי שגוזר על עצמו ועל האדמה הרס והרג וחורבן. ואל תגידו לי ש"זו דרכו של העולם". לא מעניין אותי אם האכזריות האנושית עוטפת את עצמה בשפה של צדק או של קודש. בסופו של יום היא נותרת במערומי אכזריותה. בין הנוחות המדומה של הייאוש הקר והרדום לבין האימה שמעוררת התקווה, אני בוחרת להתעקש על ההבטחה של עתיד אחר, טוב יותר.

[1] http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-4948776,00.html

אימהות איננה תולדה של מעשה הלידה. אימהות היא עמדה רוחנית ומוסרית של אחריות כלפי העולם וכלפי הדורות הבאים.

מילים אלה לקוחות מדברים שאמרתי בטקס שקיימנו, תנועת נשים עושות שלום, באתר הטבילה בצפון ים המלח, במסגרת אירועי צעדת התקווה במהלך חודש אוקטובר.

זה היה אירוע היסטורי; לראשונה מזה זמן רב נפגשו וצעדו יחד נשים יהודיות ופלסטיניות, מישראל ומרחבי הרשות הפלסטינית.

זה היה אירוע פוליטי; אמירה צלולה וברורה של נשים שקצו במלחמות ובאלימות; שמאסו בכך שמדירים אותן מהשיח על שלום וביטחון.

וזה היה אירוע מכונן גם מבחינה אישית; הוא נתן לי הזדמנות להרהר על דרכי הפעולה שלי בזירה הציבורית והמקצועית.

כשהתכוננו לצעוד, לקול הלמות התופים והשירה המשותפת, דמעות של התרגשות עצומה הציפו אותי. גדולות ומתוקות ומתגלגלות. שבועות וחודשים של הכנות ועבודה סביב השעון של עשרות נשים הגיעו לעוד שיא. אחוזה ואוחזת בזרועות הנשים שלצדי, תומכת ונתמכת, צעדתי בידיעה ברורה שאנחנו הולכות רחוק וביחד.

פני היו שילוב של בכי וצחוק; הם נתנו ביטוי לרגשות של הוקרת תודה ונחישות עמוקה. הם נתנו ביטוי לתחושה הפיזית והנפשית של היות בתוך מעשה של גדולה משותפת.

וכשעלינו על הבמה, הודא אבו אלערקוב ואני, להנחות את הטקס, הגדולה הזו הקיפה אותנו מכל עבר והעניקה לנו השראה. קולה המהדהד של הודא שקרא: "נשות העולם, היום הוא היום שלנו!" העצים את קולי שלי. הפנים הקורנות של היושבות מולנו האירה אותנו יחד עם השמש שעמדה באמצע שמיים.

הרגעים האלה ממשיכים לחיות בי, עם החזרה לשגרת העבודה, ואיתם המחשבות על נשיות ומנהיגות. המחשבות על כל מה שלמדתי ואני לומדות מהשותפות שלי לדרך בכל שנותיי בעולם השינוי החברתי.

כפעילה ואשת מקצוע פמיניסטית אני מודעת היטב ששיח על אימהות הוא מדרון חלקלק לעבר מהותנות, לעבר חול טובעני של הבניות חברתיות על "נשיות" ו"גבריות" שעושות אי צדק לשני המגדרים. ובכל זאת, אני כותבת, כי האימהות כעמדה של מנהיגות מוסרית ופוליטית נעדרת כמעט לחלוטין מהשיח הפוליטי בכלל ומהשיח על שלום וביטחון בפרט.

אימהות נתפסת על פי רוב כמעשה פרטי ואישי שמקומו במרחב הביתי והמשפחתי. הרוך, הדאגה וההכלה שמתלווים למלאכת גידולם של ילדים נתפסים כמתאימים לתפקידים "נשיים" של טיפול, אבל פחות למשימות ניהול ומנהיגות שדורשים החלטיות, נחישות וקשיחות. האיכויות הללו, שהן כה חיוניות לניהול של משפחות ומערכות יחסים נחשבות כאורחות זרות ולא רלוונטיות בחדרי ישיבות. האיכויות הללו, שהן כה חיוניות לקיומם של חיי אנוש נתפסות כחולשה סביב שולחן משא ומתן.

התרגלנו לחשוב כך. במיוחד באזור שלנו, ש"אינו מרחם על החלשים", כמאמר השיר.

האמנם?

כל מפגש אנושי;  אישי, מקצועי, עסקי או פוליטי מעורר בנו שלל רגשות; לוחץ לנו על כפתורים, נוגע בנו במקומות לא מודעים. משברים קטנים וגדולים נוצרים כשאנו נוהגים בעיוורון, ביוהרה או בכוחניות. התגובות שלנו יכולות להסלים או להרגיע את המשבר. ההיסטוריה מראה שברוב המקרים בהם בחרו המנהיגים הפוליטיים משני הצדדים להעצים את הכוחניות, התוצאה הייתה עוד אלימות, שפיכות דמים, כאב ואובדן. במקרים שבהם בחרו אחרת; כאשר הושיטו יד או נענו ליד מושטת, הם שינו את פני ההיסטוריה. היכולת לעשות ויתורים כואבים והנכונות להניח למחלוקות העבר הם שיצרו פריצות דרך ביחסים בין מדינות ועמים במזרח התיכון ובעולם כולו. חלק מהמנהיגים הללו שילמו על כך בחייהם; יריביהם הפוליטיים ראו במהלכים שלהם מעשים של חולשה.  אבל אנחנו זוכרים עד היום את תמונותיהם של מנחם בגין ואנואר סאדאת ושל יצחק רבין עם יאסר ערפאת ועם חוסיין מלך ירדן לוחצים ידיים. התמונות הללו מזכירות לנו שהסכמי שלום הם דבר אפשרי.

אני נזכרת בעצמי, ילדה בת 4, רצה עם אמי ואחיותיי למקלט בשיכון בירושלים במלחמת 67. ושוב ב-73. אני זוכרת את עצמי מלטפת את בני בכורי בן השנה וחצי דרך שרוול פלסטיק במלחמת המפרץ ב-91. אני זוכרת את עצמי מחשבת מסלולים בראשי שוב ושוב כאשר אוטובוסים מלאים באזרחים התפוצצו בירושלים. אני זוכרת את בתי הצעירה ואותי תופסות מחסה בעת אזעקות צבע אדום במלחמת צוק איתן. אני זוכרת את עצמי יושבת מול תמונות של ההרס והחורבן בעזה, מול תמונות של אימהות ואבות הממררים בבכי על ילדיהם. יושבת מול התמונות ובוכה על הילדים והילדות.

אימהות, כבר אמרתי, היא לא רק תולדה של מעשה הלידה או של טיפול בילדים שהבאנו לעולם. אימהות והורות היא עמדה רוחנית ומוסרית של אחריות כלפי העולם בו אנו חיות וחיים; אחריות כלפי הסובבים אותנו. זוהי עמדה של ריסון עצמי, הקשבה והכלה. זוהי עמדה שיש בה תשוקה ואהבה יחד עם היכולת להציב אמות מידה גבוהות. זוהי עמדה שיש בה חמלה ומסירות, נחישות וחוסן. ואומץ, הרבה אומץ.

העולם שלנו הוא מורכב וקשה. יש בו יותר מדי אי צדק ואלימות; יותר מדי אומללות ואכזריות. העולם שלנו זקוק לחמלה וליכולת לבקש סליחה ולמחול. העולם שלנו זקוק לכך שנראה בעיניים פקוחות את הזולת במלוא האנושיות שלו ושנזעק נגד מעשים לא אנושיים.

"אני רואה את האנושיות שלך. האם את רואה את שלי?" אמרה לימה בואי, זוכת פרס נובל לשלום לשנת 2011 מליבריה, אשר הגיעה לישראל כאורחת מיוחדת של צעדת התקווה. ועוד הוסיפה, כי לעורר תקווה בלבבות אלה אשר ידעו כל כך הרבה סבל ואובדן היא אחריות גדולה. "אל תיכנסו לזה אם אתן לא רציניות".

אנחנו רציניות. בדיוק כמו הענקיות שסללו את הדרך לנשים להיות סוכנות שינוי פעילות ושוות ערך. כמו הנשים שנאבקו למען זכות הצבעה; כמו הנשים שנאבקות לצדק מגדרי, חברתי וגזעי. כמו הנשים שנאבקו להיות חלק מסיום המלחמות בארצן.

אנחנו רציניות ולא עוצרות עד הסכם מדיני. אנחנו רציניות בכל מה שנוגע ליצירת שיח פוליטי חדש שמבוסס על היכרות ודאגה הדדית. אנחנו רציניות בכל מה שנוגע להחזרת השלום אל לב העשייה של הקהילות בהן אנו חיות.

סתיו. איזו עונה פיוטית. אפילו אם נודה שאצלנו הסתיו הוא לא ממש עונה הרי שקשה לנו לוותר על מה שאמור לבוא עם הסתיו: תוגה קלה, עצים בשלכת ותחושה של מעבר. ורגעי מעבר דורשים מאתנו להניח לאשר היה ולתהות על העתיד לבוא. אלה רגעים שנמזגים בהם יחד אי שקט, אי נחת וגם תחושה של התרגשות וציפייה.

במובן זה, יום כיפור הוא מועד של סתיו. גם כאשר שורר בו חמסין, אין בו דבר מהקלילות הבלתי מחייבת של הקיץ. יש בו הזמנה להרהור וחשבון נפש; בקשת סליחה ומחילה. יש בו הזדמנות להניח לאשר היה ולהבטיח הבטחות חדשות.

אז לכבוד הסתיו, הנה רשימה חלקית של סליחות, חשבונות פתוחים וגעגוע אחד.

בקשת סליחה אחת גדולה

תמונות של גופות של פעוטות שנשטפו אל החוף אחרי שטבעו בים בחיפוש נואש אחרי חוף מבטחים. תמונות של אב שמחבק אליו בבכי את גופות בנותיו הרכות וממאן להיפרד. תמונות של הרס נורא וחורבן ומיליוני א/נשים ללא בית. אלפי תמונות שמראות את הזוועה בעירומה הנורא. אנשים טובים שמסייעים לפליטים ברי המזל שמצאו מקלט זמני. גילויים נדירים של נדיבות ואנושיות.

אבל בסופו של דבר אף אחד לא עושה דבר כדי להפסיק את טבח העם בסוריה. מיליוני מילים נכתבו בחדשות, בניירות עמדה ותכניות אסטרטגיות וניתוחים מושכלים בנושא "הסוגיה הסורית".

אבל בסופו של דבר אף אחד לא עשה דבר כדי להפסיק את טבח העם בסוריה.

במקרה הטוב, אנחנו לא מסבים מבט מתמונות הזוועה. במקרה הרע, אנחנו מתעלמים מהן.

על הסובלנות האיומה שפיתחנו מול סבל אנושי אנחנו צריכים לבקש סליחה. וכשזה כבר יהיה מאוחר מדי, ההיסטוריה לא תמחל לנו. ובצדק.

חשבונות פתוחים

רוח העידן החדש השורה על הכל דורשת מאתנו לשחרר; להרפות את האחיזה שלנו בכעסים, עלבונות וחשבונות ישנים. בתמורה, מבטיחים לנו, נחוש הקלה גדולה ותחושה טובה השמורה לגילויי גדלות נפש.

אבל זה באמת טוב להרפות;  לסלוח באמת, להשליך מטענים מיותרים של זיכרונות מייסרים שסתם תופסים לנו מקום. סליחה מעומק הלב לאלה שפגעו בנו באמת כאשר היא באה בזמן הנכון לנו, משחררת גם אותנו מלשאת את עול הכאב, הכעס והעלבון. אם לא כן, אלה ממשיכים לכרסם בנו ולערער אותנו.

קל יותר למחול על חולשות אנוש שתמיד נוכל לזהות גם בעצמנו; כמו רגעים של עיוורון, נרקסיזם, יוהרה, אטימות וחוסר רגישות.

ויש דברים שקשה מאוד לסלוח עליהם.

קשה לסלוח כשאין בקשת סליחה.

אי אפשר לסלוח כשהאמת עדיין לא נאמרה.

אי אפשר להניח למשהו שעדיין מכאיב וגורם נזק.

ויש עדיין חשבונות פתוחים. אישיים ופוליטיים.

והמחילה והפיוס עוד מחכים לאמת שצריכה להיאמר. לדברי אמת שצריכים להיאמר לנשים, גברים, ילדים וילדות כדי שפצעיהם יתחילו להחלים.

וגעגוע אחד

"חתולי מקס המטורף" היה בובת בד קטנה ופשוטה, מין הכלאה בין דוב פנדה לחתול. זכיתי בו ביריד רחוב בעיר קסומה ורחוקה בברזיל בקיץ 1986. שמרתי אותו כל השנים. הוא היה מקור לגאווה; עובד הדוכן ביריד מסר אותו לידיי כשהוא מתקשה להסתיר את הפתעתו. גם אני תוהה מדי פעם איך הצלחתי להפיל ברעש גדול את מגדל קופסאות הפח הריקות ביד רועדת, עין בלתי מכוונת בעליל וכדור סמרטוטים שנורה מתוך תותח צעצוע.

את שמו ואישיותו הוא קיבל כמה שנים לאחר מכן, כאשר מסרתי אותו במתנה לבני בכורי. לחתולי מקס המטורף היה מבטא ארגנטיני כבד, מזג רתחני, טקט של משאית ולב של זהב. הוא ידע לחלץ חיוך, להצחיק ולנהל שיחות נפש. בקיצור, הוא היה מה שכל ילד וילדה בעולם זקוקים לו; חבר נפש חצי דמיוני או גרסה מצחיקה, מטורפת, משולחת רסן ואפקטיבית יותר של אמא.

חשבתי עליו הבוקר כאשר בתי הצעירה ואני טיילנו עם הכלבים ודמיינו יחד ובקול רם את השיחות שהם מנהלים ביניהם. אחרי שהיא הגיעה לבית הספר ואני שבתי לעיסוקיי המבוגרים, זכרתי כמה חשוב לדמיין שכלבים משוחחים ביניהם וצוחקים על האנשים המשונים שחיים אתם. חשבתי על חתולי מקס שהיה סוג של אלטר-אגו שלי.

שמרתי על חתולי מקס המטורף כמעט 30 שנה ואז הוא אבד. אני עדיין מתגעגעת אליו לפעמים.

ששנת תשע"ז תהיה טובה אליכן ואליכם. שנזכה להרבות טוב. כמה שאפשר.

שנה חדשה. איור: דניאל גורי דה לימא