השיר של רודיארד קיפלינג מדבר קודם כל בשבחי הסקרנות ובחשיבותן של שאלות שעוזרות לנו לצלול לחקר האמת. אך קיפלינג מגדיל לעשות ובשיר הזה הוא מעניק לנו כלי בסיסי ליצירת סיפור – מידיעה חדשותית ועד לעדות אישית על אירוע מכונן ששינה את מסלול חיינו.
Credit: Adobe Stock Images
שש השאלות הסקרניות הן:
מה? מהו האירוע או המקרה שעליו ברצוני לספר
למה? מה הנסיבות או ההקשר לאירוע
מי? מי הדמויות המעורבות ומי הדמות המרכזית
איך? איך זה קרה ואיזו השפעה הייתה לאירוע על הדמויות המעורבות
איפה? היכן התרחש האירוע
מתי? באיזו נקודה בזמן התרחש האירוע
ממש כמו השאלות הסקרניות של כלי ההערכה המוקירה, שש השאלות הללו נראות פשוטות למדי, אך הן מזמינות אותנו לצלול ולהבין לעומק את ההשפעה של אירועים על הנפש שלנו ועל חיינו.
אז מזמינה אתכם.ן להתנסות ואם בא לכם.ן, לכתוב לי על ההתנסות.
שיעור אחרון. מנסה להספיק עוד משהו לפני סיום הסמסטר. מעניקה לסטודנטים.ות הזדמנות להתנסות בהערכה מוקירה (מיד בהמשך) כלי בסיסי וחיוני בארגז כלי הסטוריטלינג. מצוין כהכנה לראיון עבודה, פיצ' או הרצאה בפני קהל, כדרך להציג את עצמנו בדרך עמוקה ומשמעותית. זהו גם הכלי הראשון שאני מלמדת א.נשים שמתמודדים עם פוסט טראומה, כי הוא עוזר לומר "הפוסט טראומה שלי היא לא אני והיא לא מגדירה את מי שאני".
אלה הן השאלות הבסיסיות של הערכה מוקירה:
מי הא.נשים שהצמיחו אותך ועוררו בך השראה?
מהן האיכויות והתכונות שבהן את.ה הכי גאה?
מהם הקשיים, האתגרים והמבחנים הקשים ביותר שניצבו בפניך ומה למדת על עצמך מההתמודדות איתם?
מהם הערכים שמנחים אותך בחייך? מהיכן את.ה שואב.ת כוחות?
השורשים העמוקים מהם אנחנו צומחים. איור: דניאל גורי דה-לימא
שאלות פשוטות לכאורה, וסקרניות מאוד. ובכל פעם מחדש אני מגלה עד כמה אנחנו לא עוצרות ועוצרים מדי פעם כדי להתבונן בעצמנו בעיניים מוקירות. ואפילו להיפך, הרי חינכו אותנו לא לעוף על עצמנו. אמרו לנו ש"אין הנחתום מעיד על עיסתו", ו"יהללך זר ולא פיך".
זהו גם הכלי הראשון שאני מלמדת א.נשים שמתמודדים עם פוסט טראומה, כי הוא עוזר לומר "הפוסט טראומה שלי היא לא אני והיא לא מגדירה את מי שאני".
אבל הערכה מוקירה איננה יוהרה או קשירת כתרים לעצמנו. היא הזמנה נדיבה וסקרנית להתבונן בעצמנו לא דרך עדשה של הישגים, מעמד או כסף, אלא דרך חומרי הגלם המשובחים שמהם אנחנו עשויים ועשויות. כך שבפעם הבאה שנרצה לספר מי אנחנו באמת, על העוצמה והיכולות שבנו, ועל הקשיים שהפכו אותנו למי שאנחנו, נדע לעשות את זה.
הימים האלה קשים מנשוא. ידיעה רעה רודפת אחרת. גם אני, שמתעקשת לתרגל תקווה רדיקלית מתקשה לא פעם לראות את קרן האור שבקצה המנהרה המתמשכת הזו. אבל כמספרת סיפורים לצמיחה משבר אני הרי יודעת שכניעה לייאוש היא תרחיש טרגי.
"משהו קרה למילים מאז השבעה באוקטובר. הן התכווצו, החווירו ונשחקו. הן ניצבות מבוישות אל מול החורבן, הכאב והאובדן. המילים שלי, למרות כל כוונותיהן הטובות, מתקשות לעמוד במשימה שלהן; לומר משהו שיחולל איזה טוב בימים רעים. אבל יש מילה אחת שממשיכה לעמוד, לעתים שקטה ומאופקת, לעתים שואגת כלביאה: א מ א. השלט ״המדינה צריכה אמא״ לכד מיד את עיניי בים השלטים באחת ההפגנות בבלפור, בקיץ 2020.
היו אלה ימי המחאות הגדולות נגד השחיתות השלטונית. אז קמה קבוצת אימהות נגד אלימות, מתוך רצון להגן על מפגינות ומפגינים מפני אלימות משטרתית. הנוכחות שלנו ברחובות הסוערים ההם הרגיעה אותם. כך אמרו לנו בהכרת תודה. הם זיהו אותנו מיד הודות לאפודים הצהובים שעליהם התנוססה המילה ״אמא״.
״המדינה הזו צריכה אמא״ — המשפט הזה נכון עכשיו עוד יותר מאשר ב־2020. החברה שלנו צריכה עכשיו להוליד את עצמה מחדש. אך האימהות הזו שאני כותבת עליה איננה אימהות ביולוגית, אלא עמדה פוליטית ומוסרית. היא איננה נגזרת של זהות מגדרית או של מצב משפחתי. היא עמדה של אכפתיות ודאגה עמוקה לילדים ולילדות באשר הם, כאן ובעזה".
ויש גם פודקאסט! בפרק השישי, שנושאו מנהיגות, התארחתי יחד עם אליאב זכאי, המנכ״ל לשעבר של ארגון Lead, וד״ר ש״י אגמון, פילוסוף פוליטי והמנהל האקדמי של מכון מולד לשיחה על דפוסי מנהיגות מוצלחים, כושלים ועתידיים; על פוליטיקה, מחאה ושינוי חברתי; ועל איך ייכתב פה סיפור חדש.
"אלקימוס שוכן כאן כעת, ואני צריכה ללכת. אלקימוס, בעלי. קצת אידיוט אולי, אבל כפי שאמר אכילס: איש טוב. ובכל מקרה, יש דברים גרועים יותר מאשר להינשא לאידיוט. אז אני מסיבה את גבי לקבר הטרי ונותנת לו להוביל אותי מטה, לעבר הספינות. פעם, לא כל כך מזמן, ניסיתי לחלץ את עצמי מסיפורו של אכילס – וכשלתי. עכשיו, הסיפור שלי יכול להתחיל"[1].
מתי הסיפור שלנו יתחיל?
אני תוהה מתי הסיפור שלי, שלנו, הנשים שמבינות את זוועות המלחמה יכול להתחיל. מתי נצליח לחלץ את עצמנו מהסיפורים של אלימות ונקמה, ונקמת נגד. ממראות של ריח גופות חרוכות ואמהות מקוננות על הילדות והילדים שלהן. מתי נשכיל להציל את עצמנו ואת החברה שלנו מסיפורים של חיים לנצח על החרב וזילות החיים.
הרי אנחנו הנשים, מה אנחנו מבינות בכלל? דעתנו הרי קלה. אנחנו אמוציונליות ולא חושבות בהגיון קר ואסטרטגי. ההורמונים שלנו משתוללים והרחם שלנו, כדברי איזה צייצן אחד, משבשת עלינו את דעתנו וגורמת לנו לחשוב שחיי אדם – גברים, נשים, ילדים וילדות – הם משהו יקר מפז.
חלקנו נשאנו ילדים וילדות ברחם הזו. חלקנו לא. לחלקנו אין רחם. חלקנו אגב, גברים, שמזדהים עם התפיסה שאימהות היא עמדה פוליטית ומוסרית שנובעת מאכפתיות ודאגה עמוקה לכל הילדות והילדים ולעולם שבו אנו חיות וחיים.
איור: דניאל גורי דה-לימאלשבור את כבלי השתיקה. איור: דניאל גורי דה-לימא
בין שיח רעיל, לדיבור וסיפור אחר
אך בשיח הרעיל שמקיף אותנו, דאגה עמוקה ואכפתיות לחיי אדם – חיי החטופות והחטופים הנמקים בשבי החמאס וחיי אזרחים.ות בעזה – נתפסת כסטריאוטיפ של "נשיות" חלשה, אמוציונלית, תמימה והזויה.
ולפעמים אנחנו עצמנו נלכדות בסיפור הזה שמקטין את מי שאנחנו, את האמונות והערכים שלנו. לפעמים מתגנב גם בנו הספק שאולי אנחנו באמת לא מבינות, ורק גנרלים מסוקסים שראו את המוות בעיניים מבינים ויודעים משהו שאנחנו לא.
ואז עוטפת אותנו השתיקה. כי קשה לחלץ את עצמנו מהסיפורים של שנאה יוקדת ונקמה ומוות, כל כך הרבה מוות. קשה לספר סיפור אחר, מורכב ועדין יותר, כשרעש הטילים והפצצות רועם כל כך.
אבל לנו, נשים וגברים שמתעקשים לתרגל פוליטיקה של חמלה ואכפתיות דווקא בימים רעים אלה, יש ידע. הרבה ידע. יש לנו ידע על איך להשכין שלום. יש לנו ידע על איך להביס פחד ואיך לחבק לב שנשבר. יש לנו ידע על איך לבנות שותפויות חזקות שעומדות בסערה. יש לנו ידע על איך לא לחשוב במושגים של ניצחון או הפסד מוחלט. יש לנו ידע על איך לדבר ולהקשיב גם כשזה קשה מנשוא. יש לנו ידע על איך לשקם אחרי טראומה. יש לנו ידע על איך לראות את השקופים שקולם לא נשמע. יש לנו ידע שחיוני כל כך בעת הזו.
יש לנו ידע. וסבלנות. ואכפתיות ודאגה עמוקה. וחזון וגם שביב של תקווה. ואמונה עתיד טוב יותר הוא כן אפשרי. עתיד נקי מנבואות זעם וחרחורי מלחמה.
יש לנו סיפור אחר לספר. ועכשיו הוא צריך להתחיל.
[1] Barker, Pat. The Silence of the Girls (p. 291). Knopf Doubleday Publishing Group. Kindle Edition. תרגום לעברית שלי
תכירו את Assipattle ובעברית, נקרא לו לכלוכון. כמו סינדרלה, הלא היא לכלוכית, הוא קיבל את שמו מכך שנהג לרבוץ ליד האח הכבויה למחצה, מנסה לשאוב חום מהגחלים שנותרו לוחשות בסוף היום.
אסיפאטל, להלן לכלוכון, הוא גיבור של סיפור עם סקוטי, שגובר באומץ ובחוכמה על נחש ים אימתני שמאיים לכלות את הממלכה הקטנה בה שוכן כפר מגוריו.
פגשתי אותו במהלך מסע מפותל בעולם האינסופי של מיתוסים וסיפורי עם. יצאתי לחפש סיפורי מבול (על כך בהמשך) ומצאתי אנטי-גיבור, לבוש סחבות השקוע בחלומות בהקיץ. הוא התחבב עליי מיד.
הסיפור בקצרה
נחש ים מפלצתי מטיל אימה על ממלכה קטנה בסקוטלנד של ימינו. אנשי הממלכה מקריבים לו בתולות כדי לפייסו ולהפיג את זעמו ההרסני, אך ללא הועיל. המלך מפיץ קול קורא בממלכה ומזמין צעירים אמיצים לארמון, שיאבקו בו ויביסו אותו. הוא מציע מחצית הממלכה, את החרב האגדית שלו ואת ידה של בתו, אבן חן. כמה עשרות צעירים נלהבים וששים אלי קרב מגיעים לארמון. חלקם נותנים מבט אחד בנחש הים הענק ומתעלפים. אחרים נותנים מבט אחד, ונסים על נפשם. לבסוף, לא נותר ולו צעיר אחד שמוכן לקחת את הסיכון, למרות הפרסים המפתים.
בצר לו, פונה המלך למכשף זקן והנ"ל אומר לו שהדרך היחידה לפייס את המפלצת לנצח היא להקריב את בתו יחידתו אשר אהב, אבן חן.
עצב גדול ונורא יורד על הממלכה הקטנה, כי הנסיכה אבן חן הייתה עלמה טובת לב וחביבה על כולם.
לכלוכון בינתיים שקוע בענייניו, שזה אומר לחמוק ממטלות ולחלום בהקיץ. הוא ממש לא נראה ומתנהג כמו גיבור. רזה, לבוש סחבות וילד הכאפות של אחיו הבוגרים שפחות מתחברים לנטייה שלו לחמוק ממטלות ולספר סיפורים בהם הוא הגיבור הבלתי מנוצח.
הוא מתגעגע לאחותו, היחידה שאוהבת אותו נוהגת בו ברוך ובקשב. אבל אחותו עזבה את הבית כדי לשמש כמשרתת לנסיכה אבן חן. החלומות בהקיץ על מעשי גבורה שהוא מבצע הם מפלט מהמציאות האפורה.
אך כאשר נודע לו שעומדים להקריב את הנסיכה אבן חן הוא מחליט לעשות מעשה. עם שחר, ביום בו עומד המלך להקריב את בתו, מגיע לכלוכון למפרץ ממנו היא אמורה לצאת לדרכה האחרונה. הוא נושא עמו כבול, מעין גוש של אזוב דחוס ורקוב למחצה, המשמש כחומר בעירה. לכלוכון מערים על בעל הסירה שעומדת לשאת את הנסיכה אל מותה, וגונב ממנו את הסירה. נחוש, הוא חותר ללב ים, ממתין שנחש הים הענק יפתח את פיו ונסחף פנימה אל מעמקי בטנו. גל מים נוסף נושא אותו סמוך ללבו של של הנחש, ולכלוכון מטמין בו את גוש הכבול ומבעיר אש. נחש הים מתפוצץ מבפנים ומת סופית.
לכלוכון חוזר לחוף כמנצח. הוא נושא את אבן חן לאישה, זוכה בחרב האגדית של המלך ובחצי המלכות. אחיו הבוגרים והוריו מגיעים לארמון נרגשים ולכלוכון כמובן סולח להם על שנים של התעללות והזנחה.
הסוף.
אז מה היה לנו עד כה?
איזה סיפור, נכון? יש בו הכל: פחד ואימה, גיבור בלתי צפוי וסוף טוב ומנחם. הכאוס הובס, הצדק נעשה. הסיפור אינו מספק הסברים לרוע הצרוף ולצימאון הדם של המפלצת. היא שם כדי לגלם את כל הפחדים ואת כל מה שרקוב ורע בעולם. היא שם כדי לייצג את האסונות שאין להם הסבר.
יש בסיפור הזה מוטיבים מסיפורים של תרבויות שונות: סיפור יוסף ואחיו, סינדרלה, דוד וגוליית. וזהו גם סיפור של כמעט עקידה. נשמע מוכר? אלא שבסיפור הזה מי שעוצר את המלך מלהקריב את בתו הוא לא מלאך, אלא נער צנום, מלוכלך ולבוש בלויי סחבות.
סיפורי האנטי גיבור שזכה במלכות נפוצו בתרבויות רבות. כאז גם היום, אפשר לקרוא בהם אמירה ביקורתית על יחסי כוח מעמדיים ודפוסים בעייתיים של מוביליות חברתית. העלם העני זוכה לעושר, תהילה ומעמד מלכותי כאשר הוא מוכן להקריב את חייו למען משפחת השליט.
יש עוד, חכו.
הסיפור של לכלוכון מסמל רוח של עם. מעלה על נס תכונות כמו היכולת לחלום, עורמה ויצירתיות, אומץ וגבורה. חוגג את הנכונות לקחת סיכונים גדולים כדי להילחם בכאוס. כל עם יצר ויוצר לעצמו סיפורים כאלה והם ממשיכים לעבור מדור לדור. והם קצת שונים מעם לעם, והם גם מאוד דומים.
סיפרתי בתחילה שיצאתי למסע בעקבות סיפורי מבול. למעשה, יצאתי למסע בעקבות התקווה. וכמובן, אחד הסמלים המובהקים של תקווה היא הקשת בענן, כמו זו:
תתבוננו היטב בציור הזה ותיראו שמתחת לקשת, יש שיירים של מבול. סיפור המבול המוכר והידוע ביותר הוא המקראי, סיפור תיבת נוח. אבל יש עוד סיפורי מבול במיתולוגיות שונות, כמו למשל אגדת גילגמש. המשותף לכל המיתוסים של מבול הוא זעמם של האלים על בני ובנות האדם והאיום להחריב את העולם שהם עצמם בראו. בסיפור המבול המקראי מקור הזעם הוא השחתת המידות המוסרית. באגדת גילגמש יש הטוענים שמה שעורר את זעם האלים היה השאיפה של בני האדם להיות בני אלמוות. פרשנות אחרת למיתוסים של מבול היא תחושת חוסר האונים של האנושות מול איתני הטבע: שיטפונות, סופות והרי געש, למשל.
הסיפור של לכלוכון הוא גם חלק מקורפוס עשיר של מיתוסים וסיפורים של הרס וחורבן מחד, ובריאה, מאידך. לפעמים אלה איתני טבע שמאיימים לכלות את העולם, כמו בסיפור המבול המקראי. ולפעמים, מפלצת מבעיתה מסמלת את הזעם משולל הרסן של האלים, אלה שנתפסו כאלה שבראו את העולם ולהם הכוח והיכולת גם להחריבו. בסיפורנו, אחרי שמפלצת הים מתפוצצת מבפנים, חלקי גופה מתפזרים לכל עבר והופכים לאיים וחבלי ארץ שהם חלק מסקוטלנד של היום. סיפור של כאוס וחורבן הוא גם סיפור של בריאה של משהו חדש.
הסיפורים הם של כולנו
המיתוסים והסיפורים הללו שייכים לכולנו. כל אחד ואחת מאיתנו יכול.ה לפרש את הסיפורים הללו כרצונו.ה ולפי אמונתו.ה. אפשר לקרוא אותם כפשוטם, כסיפור הרפתקה מספק. אפשר למצוא בהם מוטיבים הגותיים על יחסי האדם והטבע. אפשר לקרוא אותם כטקסטים אמוניים, דתיים ורוחניים. ואפשר לקחת אותם למחוזות האקטואליה או לסיפור האישי מאוד שלנו. אני משאירה לכל אחד ואחת מכם.ן את הבחירה.
אשתף אתכם.ן בבחירה שלי. יצאתי לחפש תקווה כי אני מסרבת בתוקף לוותר עליה, גם כאשר היא כמעט נסתרת מהעין. אחרי מסע מפותל בין מיתוסים של הרס וחורבן ובנייה מחדש, מצאתי אותה בסיפור של לכלוכון. התקווה היא אולי כמו גוש הכבול שלכלוכון נושא עמו למאבק במפלצת הים. תחילה היא נראית לא משהו, גוש חצי רקוב שכזה. אבל אם מתעקשים להפיח בה את אש החיים, היא יכולה למגר גם את המפלצות המבעיתות ביותר.
חנוכה שמח ומלא אור וחג מולד מלא שמחה ואור לכל החוגגים והחוגגות
Pair of Happy Holidays! cards with Christmas tree and Channuka candles
בעיצומה של מגפת הקורונה, בזמן הסגר, יצאתי לסיבוב בפארק הסמוך לבית. לנשום אוויר, לראות קצת טבע עירוני. נעצרתי תחת עץ ותיק. העץ הנדיב הזה איפשר לקרני השמש לנצנץ מבין הענפים. הנחישות של השמש והנדיבות של העץ העלו חיוך על פניי.
אפשר לקחת את הפתיחה הזו לכל מיני כיוונים. להתפייט על יפי הטבע, למשל. להרהר עד כמה אנו, בני ובנות האדם כה קטנים וחולפים לעומתו. אבל באותו רגע וגם כעת עולות בי שתי מילים. תקווה ועקשנות.
אז גם השנה אני מתעקשת להיות מלאת תקווה. מתעקשת שיש סיפורים טובים וחשובים שצריך לספר.
שתהא שנה כזו. של תקווה עקשנית.
שנה טובה. שנה של סיפורים טובים
During the corona pandemic, during the lockdown, I went for a walk in the park near the house. I needed to breathe the outdoor air and to see some urban nature. I paused to stretch under an old tree. This generous tree allowed the sun's rays to shine through the branches. The determination of the sun and the generosity of the tree brought a smile to my face.
This opening can be taken in all sorts of directions. To ponder on beauty of nature, for example. Or, to reflect on how we, humans, are so small and fleeting compared to it. But at that moment two words occurred to me. Hope and persistence.
Once again, this year. I insist on being full of hope. I remain tenaciously insistent on telling and listening to good stories.
אני מזמינה את הילדות והילדים למסע על כנפי הדמיון. חומרי הגלם שלנו הם דפים פשוטים, חוטי רקמה, צבעים ומדבקות צבעוניות. אה, והיכולת להינשא על כנפי הדמיון.
רננה יושבת לצדי בכיסא הגלגלים הגדול מדי. היא שקטה מאוד. אפילו הבכי שפורץ בה כאשר האחות מחליפה את העירוי הוא שקט מאוד. ואז הוא חולף. האחות חוזרת למחלקה, ורננה ממשיכה לבחור מדבקות צבעוניות בכובד ראש. רננה מדברת עמי בניעות ראש עדינות מאוד, שמחייבות קשב רב כדי לשמוע אותן. כן, היא אוהבת את המדבקות של החד קרן. אני מראה לה דף צבעוני נוסף והיא נותרת שקטה, לא הנהון, אבל גם לא ניעה של הראש מצד לצד שאומר "לא". שקט והיעדר תנועה יכולים לומר "לא".
דובי דווקא לא שקט. יש לו ראש ג'ינג'י והוא משחק ומפטפט עם אמו ביידיש. הוא מגלה עניין רב במדבקות של כלי רכב, שודדי ים ומספרים. צי שלם של כלי רכב מצטופף על דף אחד, כי ככה דובי רוצה.
ראשה מצטרפת. יד ימינה נתונה בסד אחרי ניתוח מורכב מאוד. אני תופרת בשבילה את ספרון המדבקות שלה. אבא של רננה לימד את כולנו שיטת תפירה אחרת, בצורת ספירלה, שנותנת לספרון תוצרת בית מראה מכובד מאוד. הוא מתנדב בשמחה לעזור לתפור את הספרון של ראשה בעוד אני ממשיכה לעזור לבתו להדביק את המדבקות שבחרה בספרון שלה. היא מתכננת היטב את הפריסה של המדבקות על הדף. אני שואלת איפה להדביק והיא מנחה אותי בתנועות ראש עדינות.
סיפורים שנישאים על כנפי הדמיון
אני משוחחת עם ראשה בערברית, ערבית מהולה בעברית. מרגישה קצת מטופשת, אבל ראשה מגלה נדיבות ואנחנו משוחחות כך, בבליל של שפות ושל שקט.
רננה, ראשה ודובי יוצרים סיפורים שנושאים אותם לעולם אחר, מחוץ לבית החולים. עולם שהדרך אליו היא על כנפי חדי קרן, או מטוס, או שביל עשוי מכוכבים ולבבות. עולם שנברא מכוח היכולת של רננה, דובי וראשה לדמיין אותו.
בעוד כמה ימים רננה, דובי וראשה ישתחררו מבית החולים וישובו הביתה. אני מקווה שבעוד כמה שבועות, חודשים או שנים השהייה בבית החולים תהיה זיכרון רחוק מאוד. אך אני מקווה שימשיכו לאחוז ביכולת לעוף על כנפי הדמיון ולברוא עולמות אחרים, טובים ומטיבים יותר. אני מאחלת גם לנו, המבוגרים.ות, שנאחז ביכולת לדמיין עולם טוב ומטיב יותר. למען הילדות והילדים. למעננו.
סוף שנה הוא זמן טוב לסטוריטלינג. בעצם, כל זמן הוא טוב לסיפורים. אבל סופה של שנה, כאשר שנה חדשה בפתח, הוא זמן להתבוננות, לחשיבה על מה כדאי להשאיר מאחור, ועם מה לקבל את פני השנה החדשה. סטוריטלינג היא דרך לעשות שכל, לעבד מחשבות ורעיונות, רגשות וזיכרונות. והפעם, לכבוד סוף והתחלה: סטוריטלינג לריפוי, אישי ופוליטי.
שבתי אל הוואדי, לחפש את הפיה שהעניקה לי בטובה את המפתח לבאר הזיכרונות, ואת שיקוי השיכחה. בדרכי לשם חשבתי איך אתן לה משוב בונה על הפתרונות הטכניים שנתנה לי במפגשנו הקודם. שיננתי את הטקסט שאגיד לה בנחרצות ובתקיפות אבל אלה התמוססו להן כאשר פגשתי אותה, יושבת על סלע, משחקת בעלי כותרת של פרח.
חזרת
כן. לא הספקתי להגיע לתחתית באר הזיכרונות
למה?
היה שם חשוך, ולא יכולתי לנשום
כן, זה קורה
ויש עוד בעיה. שיקוי השיכחה לא עובד. הגדלתי את המינון, ועדיין.
כן, גם זה קורה
את פיה. יש לך כוחות קסם. את לא יכולה לעשות שזה יעבוד?
הפיה פלטה אנחה קלה וחייכה – בכל זאת, היא פיה עם תודעת שירות ולימדו אותה בבית ספר לפיות שאין טעם להתווכח עם לקוחות. אבל היא בכל זאת לא התאפקה:
"יש דברים שגם אם נשליך אותם לתחתית באר הזיכרונות, הם יצופו ויעשו דרכם למעלה וישובו אלינו פעם אחר פעם. זוהי דרכם לומר לנו שהם כאן כדי להישאר, לעת עתה. הם חוזרים כדי לעורר בנו משהו"
לעורר בנו משהו? מה?
תיקון. זיכרונות שלא נהגנו בהם בכבוד הראוי חוזרים לטרוד אותנו. הם דורשים יחס.
יחס? אני הולכת לישון איתם וקמה איתם. איזה יחס בדיוק הם מבקשים?
תיקון.
אני יכולה לחזור אחורה ולתקן? למנוע את מה שקרה לפני שהתרחש?
לא. זה לא עובד ככה. אפילו לפיות כמוני אין הכוחות למנוע משהו לפני שהוא קורה.
אז איך אפשר לתקן?
את צריכה לשדרג לתוכנית פרימיום, השיבה הפיה ברצינות.
אז בסוף זה הכל עניין של כסף, השבתי, מקווה שהטון הכועס שלי יגרום לה להציע לי הנחה או התנסות חינם לשלושה חודשים.
לא, זה לא עניין של כסף. אבל את כן צריכה לשלם.
היא סימנה לי להושיט את ידיי והניחה בהן מטבע מוזהב, עם לב טבוע במרכזו, והורתה לי לסגור את ידיי על המטבע לכמה דקות.
"זהו קמע ריפוי", אמרה. "השתמשי בו בתבונה, וכראות עינייך".
ואז, כדרכן של פיות, נעלמה לי והשאירה אותי עם שאלות ותהיות.
פתחתי את ידיי וראיתי שהן מצוירות, בעצם, הן התכסו במעין מנדלות יפות ומבוכים מעגליים. זה היה יפה וקשה לפענוח בו זמנית, כמו שיר.
התבוננתי בציורים שעל כף ידי. בחנתי את המעגליות שלהם, את הגלוי והסמוי שבהם. והם, קראו לי להמשיך, לעשות עוד מאמץ סקרני. ככל שהתבוננתי, המטבע במרכז כף ידי החלה להתחמם ולשחרר אור חזק ומסנוור. רציתי לסגור את כפות הידיים כדי לשים קץ לאור שפצע את העיניים. אבל פחדתי שאם אעשה זאת, כאב הצריבה שהותיר הקמע בכפות ידיי רק יתעצם.
עצרתי את הנשימה, כדי שיהיה שקט מוחלט. חשבתי שאולי הקמע ידבר אליי, אבל לא. הוא נותר שותק, מתחמם ומסנוור. זרמים של כאב נשלחו מכפות הידיים אל הגרון, אל הרגליים, אל העיניים.
"זה לא עניין של כסף, אבל את כן צריכה לשלם", נזכרתי בדברי הפיה.
הציורים על כפות הידיים החלו להיפתח ולקבל חיים משלהם. ההיפרדות שלהם מהעור החשוף שרפה וצרבה. שמעתי את הקול שלי זועק. העיניים התאמצו להישאר פקוחות מול האור החזק מדי של המטבע. הרגליים החלו ללכת וללכת.
לבסוף הגעתי לצומת דרכים. כל דרך הובילה, כמובן, למקום אחר. לגשר קטן ויפה מעל נחל כחול בו שחו דגי זהב שמחים. לגזע עץ חלול ומבועת. לכרי דשא ירוקים שורצי ארנבים.
"לא, את לא אמיתית!", צעקתי אל הפיה שנעלמה לה מזמן. "אין לך עוד משהו ברפרטואר חוץ מלתקוע אותי שוב בפאקינג ארץ הפלאות? יש לך את זה ביותר נדוש?"
אליס בארץ הפלאות זה קלאסיקה, אמר לי ארנב חום אחד, שולח בי מבט נעלב ומוכיח.
מה שתגיד, השבתי. לא נמאס לך להוביל א.נשים למחילות שלא מובילות לשום מקום?
המחילות שלי בסדר גמור. זו את שאין לך מספיק סבלנות. קצת ענווה גם לא תזיק לך.
קצת הצטערתי שהוצאתי את העצבים שלי על הפיה ועל הארנב. אבל הכאב שנאגר בי היה חייב לצאת.
הכאב בידיים, בעיניים וברגליים החל אט אט להתפוגג. נשאר רק זיכרון שלו. המילים שלי התחילו לחזור אליי, תופסות את המקום של הזעקה שברחה מגרוני.
"זה לא עניין של כסף, אבל את צריכה לשלם", הפיה אמרה.
אני חושבת שהיא התכוונה שצריך לשלם בהשמעת קול, באי עצימת עיניים, בלסלק את חוב האשמה. אולי כך מתחיל התיקון. אולי קמע הריפוי הזה בכל זאת שווה את כל הבלגן הזה.
מאחלת לנו, ששנת 2022 תהיה שנה של תיקון וריפוי, אישי ופוליטי. שנה של סטוריטלינג לשינוי.
אז עוגת הסולת, קוקוס תפוזים מוכנה. וגם עוגיות השוקו חם עם מרשמלו מוכנות. עכשיו רק נותר לחכות שהאישה הטובה תגיע ויחד נרים כוס יין לחיי אי הנחת והסירוב להיכנע.
אז יצאתי להצטייד לסגר הנוכחי. רכשתי דברים חיוניים כמו נטיפי שוקולד מכל הסוגים ויין כמובן. ושוב אכין, לכבוד הסגר, עוגיות נוטפות סוכר, עוגות שאבקת סוכר מלטפת את ראשן ולחמניות חבוקות בשומשום. אוכל לנשמה. ושוב אפיק הנאה מלגלגל את הבצק הדביק של העוגיות בין הידיים ולטפוח בבצק השמרים הריחני עד שיגיע הזמן לתת לו לנוח.
כבר שבועות שאני לא מצליחה לכתוב. הסגר-לא סגר -שוב סגר-חצי סגר טובע בי את חותמו. העולם הפיזי מוגבל לרדיוס של קילומטרים ספורים ונדרשים לנפש כוחות גדולים יותר לצאת למסעות למחוזות הדמיון. אבל לפעמים, ברגעי חסד, דווקא האפייה והבישול, המלאכות המסורתיות הללו שנשים מבצעות כבר אלפי בשנים, משחררים משהו גם בנפש ופתאום אני מוצאת את עצמי מניחה במהירות את תבנית העוגיות הלוהטת ורצה אל המחשב, להזמין חברות וחברים מעולם הדמיון להשתתף בסעודה ולעזור בחיסול כמויות דברי מאפה שנועדו לגדוד; לכל האורחים/ות, משפחה וחברות/ים, שהייתי רוצה לארח כבר באמת.
הפעם אני מזמינה את האישה הטובה מקיטלראמפיט, גיבורת סיפור עם שמקורו בסקוטלנד, והוא גרסה מקומית לסיפור עוץ לי גוץ לי.
ומעשה שהיה כך היה.
בעלה של האישה הטובה קם יום אחד ועזב אותה ואת בנם הקט, ומאז נעלמו עקבותיו. היא נותרה לבדה, ענייה מרודה, ולה רק חזירה אחת. כולם בכפר ריחמו עליה, אך איש לא הושיט לה עזרה. היא קיוותה שהחזירה תמליט גורים אותם תוכל למכור וכך לפרנס את עצמה ואת בנה. אך הצרות המשיכו להכות בה, והחזירה חלתה. וכך, בעודה יושבת אובדת עצות לצד החזירה החולה, ממררת בבכי, הופיעה בדיר הקטן הגבירה הירוקה. זו כמובן מנצלת את מצוקתה של האישה הטובה ושואלת אותה "ומה תתני לי אם ארפא את החזירה שלך", וזו משיבה לה "כל אשר תבקשי…". הגבירה הירוקה מרפאה את החזירה, אך אז מתברר מה היא מבקשת בתמורה: את בנה הקט, היחיד, של האישה הטובה. תחנוניה ובכייה של האישה הטובה נופלים על אוזניים ערלות. הגבירה הירוקה מודיעה לה שאם תוך שלושה ימים לא תגלה האישה הטובה את שמה האמיתי, יהיה עליה למסור לה את בנה.
המחשבה שיהיה עליה להיפרד מבנה הקט, האהוב, מדירה שינה מעייניה של האישה הטובה. היא חובקת את בנה אליה חזק חזק ויוצאת לטיול ארוך ביער. ושם, בקרחת יער קטנה, היא רואה את הגבירה הירוקה מזמרת לעצמה
"האישה הטובה לא מעלה בדעתה
ששמי הוא, כן כן, בדותה"
הסוף ידוע ומוכר. כאשר הגבירה הירוקה באה לגבות את החוב ולקחת את הבן הפעוט, האישה הטובה מעצימה את עונג הנקמה בכך שהיא מעמידה פנים שהיא כה אומללה, ואז, מפתיעה אותה ואומרת לה כשחיוך ענק של ניצחון על פניה: "שמך הוא… בדותה". הגבירה הירוקה ממש יוצאת מדעתה ונעלמת לעד מחייה של האישה הטובה. היא ממשיכה לגדל את בנה באהבה ובמסירות.
סיפורי עם ואגדה מלאים בקסם, אבל הם אינם בדותות, כלומר, הם פותחים צוהר לעולם רגשי אמיתי מאוד של הדמויות. הם סופרו מדור לדור כדי לשמר ולהוקיר את החוכמה והתושייה, האומץ והתעוזה, הכאב, השמחה והנדיבות של א/נשים. הם עברו מדור לדור כדי להתריע מפני הרשעות, הקנאה, האכזריות והניצול לרעה של כוח ושררה, שגם הם, עם כל הצער, חלק מהתכונות של בני ובנות אדם.
אני אוהבת את האישה הטובה ואת סיפורה כי מה שמניע את התפנית הדרמטית בעלילה – ומה שהופך אותה מקורבן של כוחנות נצלנית ואכזרית לגיבורה שמחזירה לעצמה שליטה על חייה וחיי בנה – היא האי נחת; הסירוב להיכנע. היא יוצאת אל היער בלילה אפל וחוזרת עם פתרון לחידה. האהבה והמסירות שלה לבנה חזקות יותר מהאכזריות שוות הנפש של הגבירה הירוקה.
אז עוגת הסולת, קוקוס תפוזים מוכנה. וגם עוגיות השוקו חם עם מרשמלו מוכנות. עכשיו רק נותר לחכות שהאישה הטובה תגיע ויחד נרים כוס יין לחיי אי הנחת והסירוב להיכנע.
