For English: https://wp.me/p93DD7-ea
"אלקימוס שוכן כאן כעת, ואני צריכה ללכת. אלקימוס, בעלי. קצת אידיוט אולי, אבל כפי שאמר אכילס: איש טוב. ובכל מקרה, יש דברים גרועים יותר מאשר להינשא לאידיוט. אז אני מסיבה את גבי לקבר הטרי ונותנת לו להוביל אותי מטה, לעבר הספינות. פעם, לא כל כך מזמן, ניסיתי לחלץ את עצמי מסיפורו של אכילס – וכשלתי. עכשיו, הסיפור שלי יכול להתחיל"[1].
מתי הסיפור שלנו יתחיל?
אני תוהה מתי הסיפור שלי, שלנו, הנשים שמבינות את זוועות המלחמה יכול להתחיל. מתי נצליח לחלץ את עצמנו מהסיפורים של אלימות ונקמה, ונקמת נגד. ממראות של ריח גופות חרוכות ואמהות מקוננות על הילדות והילדים שלהן. מתי נשכיל להציל את עצמנו ואת החברה שלנו מסיפורים של חיים לנצח על החרב וזילות החיים.
הרי אנחנו הנשים, מה אנחנו מבינות בכלל? דעתנו הרי קלה. אנחנו אמוציונליות ולא חושבות בהגיון קר ואסטרטגי. ההורמונים שלנו משתוללים והרחם שלנו, כדברי איזה צייצן אחד, משבשת עלינו את דעתנו וגורמת לנו לחשוב שחיי אדם – גברים, נשים, ילדים וילדות – הם משהו יקר מפז.
חלקנו נשאנו ילדים וילדות ברחם הזו. חלקנו לא. לחלקנו אין רחם. חלקנו אגב, גברים, שמזדהים עם התפיסה שאימהות היא עמדה פוליטית ומוסרית שנובעת מאכפתיות ודאגה עמוקה לכל הילדות והילדים ולעולם שבו אנו חיות וחיים.
בין שיח רעיל, לדיבור וסיפור אחר
אך בשיח הרעיל שמקיף אותנו, דאגה עמוקה ואכפתיות לחיי אדם – חיי החטופות והחטופים הנמקים בשבי החמאס וחיי אזרחים.ות בעזה – נתפסת כסטריאוטיפ של "נשיות" חלשה, אמוציונלית, תמימה והזויה.
ולפעמים אנחנו עצמנו נלכדות בסיפור הזה שמקטין את מי שאנחנו, את האמונות והערכים שלנו. לפעמים מתגנב גם בנו הספק שאולי אנחנו באמת לא מבינות, ורק גנרלים מסוקסים שראו את המוות בעיניים מבינים ויודעים משהו שאנחנו לא.
ואז עוטפת אותנו השתיקה. כי קשה לחלץ את עצמנו מהסיפורים של שנאה יוקדת ונקמה ומוות, כל כך הרבה מוות. קשה לספר סיפור אחר, מורכב ועדין יותר, כשרעש הטילים והפצצות רועם כל כך.
אבל לנו, נשים וגברים שמתעקשים לתרגל פוליטיקה של חמלה ואכפתיות דווקא בימים רעים אלה, יש ידע. הרבה ידע. יש לנו ידע על איך להשכין שלום. יש לנו ידע על איך להביס פחד ואיך לחבק לב שנשבר. יש לנו ידע על איך לבנות שותפויות חזקות שעומדות בסערה. יש לנו ידע על איך לא לחשוב במושגים של ניצחון או הפסד מוחלט. יש לנו ידע על איך לדבר ולהקשיב גם כשזה קשה מנשוא. יש לנו ידע על איך לשקם אחרי טראומה. יש לנו ידע על איך לראות את השקופים שקולם לא נשמע. יש לנו ידע שחיוני כל כך בעת הזו.
יש לנו ידע. וסבלנות. ואכפתיות ודאגה עמוקה. וחזון וגם שביב של תקווה. ואמונה עתיד טוב יותר הוא כן אפשרי. עתיד נקי מנבואות זעם וחרחורי מלחמה.
יש לנו סיפור אחר לספר. ועכשיו הוא צריך להתחיל.
[1] Barker, Pat. The Silence of the Girls (p. 291). Knopf Doubleday Publishing Group. Kindle Edition. תרגום לעברית שלי
