הימים האלה קשים מנשוא. ידיעה רעה רודפת אחרת. גם אני, שמתעקשת לתרגל תקווה רדיקלית מתקשה לא פעם לראות את קרן האור שבקצה המנהרה המתמשכת הזו. אבל כמספרת סיפורים לצמיחה משבר אני הרי יודעת שכניעה לייאוש היא תרחיש טרגי.
"משהו קרה למילים מאז השבעה באוקטובר. הן התכווצו, החווירו ונשחקו. הן ניצבות מבוישות אל מול החורבן, הכאב והאובדן. המילים שלי, למרות כל כוונותיהן הטובות, מתקשות לעמוד במשימה שלהן; לומר משהו שיחולל איזה טוב בימים רעים. אבל יש מילה אחת שממשיכה לעמוד, לעתים שקטה ומאופקת, לעתים שואגת כלביאה: א מ א. השלט ״המדינה צריכה אמא״ לכד מיד את עיניי בים השלטים באחת ההפגנות בבלפור, בקיץ 2020.
היו אלה ימי המחאות הגדולות נגד השחיתות השלטונית. אז קמה קבוצת אימהות נגד אלימות, מתוך רצון להגן על מפגינות ומפגינים מפני אלימות משטרתית. הנוכחות שלנו ברחובות הסוערים ההם הרגיעה אותם. כך אמרו לנו בהכרת תודה. הם זיהו אותנו מיד הודות לאפודים הצהובים שעליהם התנוססה המילה ״אמא״.
״המדינה הזו צריכה אמא״ — המשפט הזה נכון עכשיו עוד יותר מאשר ב־2020. החברה שלנו צריכה עכשיו להוליד את עצמה מחדש. אך האימהות הזו שאני כותבת עליה איננה אימהות ביולוגית, אלא עמדה פוליטית ומוסרית. היא איננה נגזרת של זהות מגדרית או של מצב משפחתי. היא עמדה של אכפתיות ודאגה עמוקה לילדים ולילדות באשר הם, כאן ובעזה".
מתןך: מתוך גיליון 6 של כתב העת "קוץ". לקריאת המאמר: https://did.li/fkzgT
ויש גם פודקאסט! בפרק השישי, שנושאו מנהיגות, התארחתי יחד עם אליאב זכאי, המנכ״ל לשעבר של ארגון Lead, וד״ר ש״י אגמון, פילוסוף פוליטי והמנהל האקדמי של מכון מולד לשיחה על דפוסי מנהיגות מוצלחים, כושלים ועתידיים; על פוליטיקה, מחאה ושינוי חברתי; ועל איך ייכתב פה סיפור חדש.
האזנה לפודקאסט: https://did.li/MGtx5
