קטגוריה: סיפורים לשינוי חברתי

For English, Press https://hamutal.substack.com/p/the-rulers-new-clothes

• עוד משהו, אדוני? שאלה המזכירה, משתדלת למקד את מבטה הרחק מהגוף העירום שלפניה
• כן, תגידי בבקשה לשר המשטרה לעצור לחקירה את הילד הזה מאתמול
• זה ייראה רע, אדוני. הוא ילד
• אז גם את ההורים שלו.
• כן, אדוני.
• ותגידי לשטרולל שייכנס אליי עכשיו.  
• כן, אדוני.

מנהלת הלשכה יצאה וסגרה את הדלת בשקט מאחוריה. שליטים באו והלכו, אבל היא הייתה בלשכה הזו שנים ואם יש משהו שהיא למדה זה שיש כאלה שרצו לשמוע מה דעתה, ויש כאלה שלא. האיש העירום מאחורי הדלת לא רצה לשמוע, ולה נותרו רק עוד כמה חודשים לפנסיה. אם היא תפתח עכשיו את הפה הוא הרי ישחרר עליה את שטרולל, והוא והכלבים הממושמעים שלו יחטטו עד שימצאו משהו על המרפסת שההורים שלה סגרו בשנות ה-70 של המאה הקודמת. עדיף לשתוק, היא אמרה. סייג לחוכמה וכו'.

אז היא סגרה את הדלת מאחוריה וקראה לשטרולל. מחניקה שוב את הבחילה שעלתה בגרונה.

למחרת כבר הייתה ידיעה באחד העיתונים שאמרה שהילד תקף את השוטרים שניסו לפנות אותו ממסלול התהלוכה ושהשוטרים פנו לרווחה לדווח על הוריו שאפשרו לילד להיות נוכח ברחוב בזמן התהלוכה. באחד הערוצים הפרשנית עם הקצף בפה יצאה על ההורים שגוזלים מהילד שלהם את הילדות התמימה והמאושרת שלו וחתמה בדרמטיות ש"הכל מתחיל בבית", וכמובן "ביחד ננצח".

שטרולל קיפל את העיתון בחיוך קטן. עובד כמו קסם, כל פעם מחדש, אמר לעצמו בשביעות רצון. הכתב הזה אף פעם לא מאכזב. וגם ההיא מהטלוויזיה. איזו רהיטות וחדות לשון. תענוג. ועוד יותר תענוג לראות את כל הצדקנים האלה שחושבים שזה שהם תיעדו במצלמה שלהם את העימות בין הילד לשוטרים מזיזים למישהו את ה…

סיפור העם "בגדי המלך החדשים" היה ועודנו סיפור פוליטי ורלוונטי מאוד, כי הוא סיפור על חשיבותה של אמירת האמת מול מערכת שלטונית שמבוססת על פחד וחנופה.

והאיש העירום התרווח בכורסה המרופדת בלשכה שלו והיה קצת מרוצה אבל לא ממש. בכל פעם הנקמה מרגישה קצת פחות מתוקה ומסעירה. שטרולל לא מתאמץ מספיק. הגיע הזמן לשדרג.

סיפור העם "בגדי המלך החדשים" היה ועודנו סיפור פוליטי ורלוונטי מאוד, כי הוא סיפור על חשיבותה של אמירת האמת מול מערכת שלטונית שמבוססת על פחד וחנופה.

זהו סיפור על פחד משתק ומרתיע. הפחד שגורם לנו לסתום את הפה ולחשוב טוב טוב לפני שנפתח אותו. הפחד מאובדן חופש, פרנסה ולגיטימיות. הפחד מהרעל שיישפך על מי שיעזו להצביע על מערומיו של המלך.  

אך "בגדי המלך החדשים" הוא גם סיפור על אומץ ויושרה. לפעמים כל מה שצריך זה כמה אנשים ונשים שעוד חי בהם הילד הזה שלמד פעם מהוריו כמה חשוב לומר את האמת.  

הפחד מפלג ומפורר, ולכן קל כל כך לשלוט בציבור מפוחד. הפחד הוא הנשק היעיל ביותר נגד  דמיון אזרחי ומוסרי. עם מפוחד הוא עם כנוע שמוותר על הזכות להתנגד למה שמעולל השלטון לו ובשמו.

ולא חסרות דרכים לזרוע פחד באזרחים ואזרחיות, להפוך אותם לקצת יותר נתינים ונתינות, שמורידים עוד קצת הראש. למשל, סילון של בואש בשעת ערב, מעצר אלים עם חיפוש בעירום או אזכור באתר שמות הבוגדים במלכות.

אך "בגדי המלך החדשים" הוא גם סיפור על אומץ ויושרה. לפעמים כל מה שצריך זה כמה אנשים ונשים שעוד חי בהם הילד הזה שלמד פעם מהוריו כמה חשוב לומר את האמת.  

For English version: https://hamutal.substack.com/p/what-does-hope-look-like-fragile

איך נראית תקווה?

אמילי דיקנסון כתבה שהיא "דבר כזה עם נוצות"  שלא מפסיק לשיר, בכל מזג אוויר. שברירית מחד, ועמידה באורח פלא מול איתני הטבע, מאידך.  

אז אולי ככה נראית תקווה?

ואולי היא כמו עוף החול, נשרפת בכל פעם עד אפר וצומחת מתוכו שוב, חזקה ובעלת מוטת כנפיים כבירה.

כן, אולי ככה נראית תקווה.

ואולי לא, אולי היא נולדת בשקט מחדש בכל פעם שהנפש מצליחה להדוף קצת מן החושך. כאשר היא מסרבת להיכנע לאופל הייאוש. כאשר היא נחושה לא לשתף פעולה עם הרוע שמאיים להטביע אותה.

כן, אולי ככה נראית תקווה.

תקווה היא עקשנית ונודניקית ולא אכפת לה ממה שאומרים. היא לא רוצה למכור לך כלום, וכמו שכתבה אמילי דיקנסון, היא גם לא מבקשת דבר בתמורה.

ואולי בעצם כן. אולי היא מבקשת שתחזיקו אותה גם בקור ובחושך.

תקווה היא עקשנית ולא אוהבת שמבלבלים אותה עם אופטימיות נצחית או עם התעלמות מעובדות. היא מאוד קפדנית בקטע הזה, התקווה.

היא עקשנית ויש לה צוואר ארוך מאוד, הרבה מעבר למידותיה, כי היא חייבת להמשיך ולהסתכל הלאה וגבוה כל הזמן, גם כשרגליה השבריריות נעוצות עמוק בבוץ.

היא נודניקית שמושכת בדש הבגד שלך ועושה לך רגשות אשם כמו אמא פולנייה ומזכירה שלא רצוי לשקוע ברחמים עצמיים וגם לא לעצום את העיניים.

היא מלאת חמלה, התקווה. היא מבינה כאשר עייפנו מלאחוז בה והיא נשמטה מאיתנו. היא מבינה את החולשות והקשיים שלנו, ויש לה המון סבלנות.

כן, אולי ככה נראית תקווה: עקשנית, מלאת חמלה, נודניקית, שברירית וחזקה.

“Hope” is the thing with feathers

BY EMILY DICKINSON

“Hope” is the thing with feathers –

That perches in the soul –

And sings the tune without the words –

And never stops – at all –

And sweetest – in the Gale – is heard –

And sore must be the storm –

That could abash the little Bird

That kept so many warm –

I’ve heard it in the chillest land –

And on the strangest Sea –

Yet – never – in Extremity,

It asked a crumb – of me.

תקווה

תִּקְוָה / אמילי דיקינסון

לַתִּקוָה כַּנְפֵי נוֹצָה –

הִיא נָחָה בַּנְשָׁמָה –

וְשָׁרָה שִׁיר – לְלֹא מִלִּים –

אַף פַּעַם לֹא נִגְמַר –

מִתּוֹך הַסְעָרוֹת – נִשְׁמַעַת

מַנְגִּינָה שְׁלֵוָה –

לַשָׁוְא עוֹד מְנַסֶה הַסַעַר –

לִמְחוֹק אֶת הַתִּקְוָה –

בְּהַר שֶׁל כְּפוֹר, בְּיָם סוֹעֵר –

עָזַר לִי שִׁיר מֻכָּר –

והַתִּקְוָה עוֹד לֹֹא בִּקְשָׁה

מִמֶנִי שׁוּם דָּבָר.

(תרגום: לאה נאור)

English: https://hamutal.substack.com/p/new-year-new-stories?r=fd14b&utm_campaign=post&utm_medium=web&utm_source=copy

אז איזו שנה הייתה לך? האם היא הרגישה כמו המשך של זו שלפניה, עם הקורונה שהתעקשה להישאר איתנו? האם הייתה "יפה ושונה", כמאמר השיר? טובה או רעה? רחומה או קשה? האם היה לך קצת יותר אוויר לנשימה, או עוד 365 ימים של מרוץ להדביק את קצב המטלות? ואולי גם וגם.

האם למנהג הזה – לסכם את השנה שחלפה ולבטא את התקוות שלנו לקראת זו שעומדת בפתח – יש משמעות מעבר לטקסיות שבו? כלומר, מעבר לצורך של חלקנו בטקסים שמסמנים את המעבר משנה לשנה, האם ספירת המלאי של שנה שחלפה עוזרת לנו להצטייד מחדש? האם העובדה שלוח השנה העברי מבשר לנו ששנה הסתיימה וחדשה מתחילה אומרת שאפשר להשאיר את תלאותיה וברכותיה מאחור ולפתוח דף חדש ונקי?

בחיפוש אחר השראה לשנה החדשה, הלכתי שוב אל הסיפורים. חזרתי לסיפור העם העתיק של אלדין ומנורת הקסמים, שמקורו באזור המזרח התיכון. מאות שנים לפני שאולפני דיסני יצרו את הגיבור עם הקוביות בבטן, עשה סיפורו של אלדין את דרכו בעולם, מפי מספרים נודדים. אלדין, על נער הרחוב שהפך לנסיך אחרי תלאות אינספור וכמה מפגשים קרובים עם סכנת המוות, הוא סיפור קלסי של "מעוני לעושר"; בדרך אל האהבה, האושר והמעמד המלכותי, מתמודד אלדין הצעיר עם האתגר הגדול של המפגש עם הרוע. הרשע הצרוף שנובע מהתאווה לכוח כביר ושליטה מוחלטת.

ורק כדי לרענן את הזיכרון, בסיפור אלדין יש כמה דמויות מפתח:   

הנסיכה: אהובתו של אלדין, בתו של הסולטן.

הג'יני: השד במנורה, העוזר והמסייע לאלדין.  ולמרות שהוא מבלה את רוב חייו כלוא במנורת קסמים, הוא יודע הרבה מאוד על העולם ועל נפש האדם.

הרשע: המכשף הרע שרוצה להשתלט על הממלכה ועל העולם. התגלמות הכוח להשחית.

אלדין: הגיבור הטוב שמציל את הנסיכה, אביה והממלכה. נער רחוב שעולה לגדולה הודות לחוסן, תעצומות נפש ויכולת למידה מהתלאות שעוברות עליו

ויש כמובן את הקהל העוקב אחר הסיפור ומצפה ומייחל לסוף הטוב.

מרבית הגרסאות העכשוויות מסתיימות כאשר אלדין מביס את המכשף הרע ונישא לנסיכה. אך בסיפור העם שעבר מפה לאוזן, במיטב המסורת של "סיפורי אלף לילה ולילה",  תלאותיו של אלאדין לא מסתיימות עם נישואיו. לפני שיוכל לתפוס את מקומו הראוי כמלך ולזכות בהערכתה העמוקה של זוגתו, עליו לגבור על אחיו של המכשף הרשע, אשר בא לנקום ועושה זאת בתחבולות ובחוכמה רבה. הוא מתחזה לאישה זקנה טובה וחכמה ורוכש את האמון של כל נשות ואנשי החצר. הוא היריב המסוכן ביותר מפני שהרוע שלו סמוי מהעין.

רק לאחר שאלדין מצליח לחשוף את פני הרשע ולחסל אותו, מגיעים השקט, השלווה והשגשוג. הסיפור מפצה אותנו על חוסר הצדק וההיגיון בעולם ויוצר מרחב מקביל בו הטוב מביס את הרוע, והתקווה ממגרת את הייאוש.  

"ומה אם לסיפור שלי אין סוף טוב?", שאלה אותי משתתפת בסדנה שהמתינה בשקט בצד עד שנותרנו שתינו לבד.

בחיים שלנו, אין תמיד לסיפורים סוף טוב. לפעמים אין להם סוף בכלל והם ממשיכים ומלווים אותנו שנים ארוכות. אבל בסיפורי החיים שלנו יש אהבה ותשוקה, פחד ואומץ, אובדנים וגילויים. גם בסיפורים האישיים שלנו יש משהו, מישהו או מישהי ששווה להיאבק למענם עד הסוף. ויש "פיות טובות" ו"שדונים מטיבים", ויש מפלצות ושדים להילחם בהם.

לסיפורים שלנו אין בהכרח סוף טוב, אבל תמיד יש בהם משמעות. לסיפורים שלנו אין תמיד סוף מובהק, לעתים הם מלווים אותנו כל חיינו, אך עדיין טמונה בהם אותה הבטחה של השתנות וצמיחה, של למידה וריפוי.

בסופה של עוד שנה, זה זמן טוב להרהר בכל מי ומה שהיה שווה להיאבק למענו. זמן להוקיר את האומץ והחוסן שלך מול אתגרים וקשיים. זמן להודות לאלה שהיו שם לאורך הדרך. לשים לב ל"מנורת הקסמים" שהאירה את השביל בחושך. ואז, לעשות מקום לסיפורים חדשים.

שתהא שנה מטיבה.

For English click https://storytellingforsocialchange.company/2021/08/06/organizational-storytelling/

שעת בוקר, זום הכנה למפגש של פורום מנהלים בינלאומי. האיש בצד השני פותח את המצלמה. הוא בארץ רחוקה מאוד מכאן, ושם כבר אחר הצהריים. מאחוריו אפשר לראות את גלשני המים שלו. הוא לא מכיר אותי ולא יודע למה לצפות. הים מחכה לו, ורק הפגישה שלנו חוצצת בינו לבין גלי הים.

• מה הסיפור האהוב עליך?
• כל סרטי ג'יימס בונד, בעצם
• איזה שחקן אתה הכי אוהב בתפקיד 007?
• שון קונרי, כמובן.

בשלב זו מתפתחת בינינו שיחה ערה. אני מספרת לו שהודות לבני ובן זוגי צפיתי בכל סרטי הסדרה ועד היום ניטש בינינו ויכוח סוער מיהו השחקן שמגלם באופן המדויק ביותר את דמותו של סוכן 007.

הוא מתרווח בכיסא. הים יחכה.  השיחה מעניינת אותו והוא מבין שאני מתעניינת בכנות בו ובדברים שמעניינים אותו. דרך סיפורים אהובים – כולל סרטי פעולה, מתח וקומדיות רומנטיות – השיחה מתגלגלת בטבעיות אל הדרמות הקטנות והגדולות של תחרות, נאמנות למותג וקשרי עבודה עם שותפים עסקיים.

שיחות ההכנה הרבות נועדו להסביר את מה שאולי אינו מובן מאליו; הקשר בין סטוריטלינג בתהליכי פיתוח ארגוני ועסקי. היעד שהציבה החברה לעצמה היה ליצור סיפור ארגוני מלכד ומעורר השראה. הדרך היא, כמובן, שימוש בכלי סטוריטלינג.

הסטוריטלינג, ממש כמו גיבור של סיפור עם, עושה בעקשנות והתמדה את דרכו מהשוליים ותופס לו מקום של כבוד בעולם הארגונים, הן לצרכי פיתוח פנים ארגוני והן לצרכי שיווק ומיתוג. הסיפורים, שמלווים אותנו לאורך כל ההיסטוריה האנושית, מתגלים שוב ושוב ככלי יעיל ורב עוצמה לגילוי וחשיפה של סיפורי עבר, הווה ועתיד, להצפה של קשיים ואתגרים, לזיהוי של ערכי הליבה של החברה וה-DNA שלה.

"מה הסיפור האהוב עליך?" זו השאלה איתה אני פותחת כל סדנה וכל מפגש על סטוריטלינג. התשובות תמיד משמחות, מרגשות וגם מפתיעות. אני לומדת להכיר סיפורים חדשים וגם להתבונן באור חדש על סיפורים מוכרים. אני לומדת המון על הא.נשים שבחדר – גם בזום. כי סטוריטלינג היא לא רק האמנות של יצירת סיפור, היא גם האמנות של סקרנות, חקר והקשבה לא.נשים. והרי דבר ידוע הוא שא.נשים הם.ן המשאב הכי חשוב והכי יקר בכל ארגון.

תהליך בנייה של סיפור ארגוני הוא ייחודי לכל ארגון. אבל יש כמה יסודות משותפים, בין אם מדובר בחברה בינלאומית מסועפת או בתנועת שטח של מתנדבות. אספתי כמה מהם:

ציר הזמן: לכל ארגון יש רגע של התחלה; זה יכול להיות הרגע שבו נהגה רעיון ההקמה בראש של הדמות המייסדת, המפגש הראשון במטבח או במשרד כשהתקבלה החלטה לצאת לדרך או קבוצת הוואצאפ הראשונה שנפתחה והתמלאה במהירות. עם חלוף השנים, לעתים מתעמעם זוהרו של סיפור ההתחלה. לעתים הוא נשכח כי הדמויות המייסדות פרשו מהארגון זה מזמן. לעתים, עם השנים צפים חילוקי דעות של מי בדיוק היה הרעיון ומי היו הדמויות המייסדות. ולעתים, משהו בתחושת הדחיפות, החלוציות או החיוניות שהייתה כה נוכחת בהתחלה מתעמעמת ונשחקת, ואז השאלה היא, כיצד לשמר את רוח החדשנות והיצירתיות של השנים המוקדמות לאורך זמן. ולפעמים, הארגון צומח, מתפתח ומסתעף ודורות חדשים חשים פחות קשר לסיפור ההתחלה ועסוקים יותר בסיפור של ההווה ושל העתיד. כך או כך, חייו של ארגון על ציר הזמן הם תמיד מרכיב שחשוב להתעכב עליו.

ציר המרחב – בין אם מדובר בארגון או תנועה בפריסה גיאוגרפית רחבה – מקומית או בינלאומית – בארגון היררכי מסועף או בארגון שטח שטוח ומבוזר. הרי אין דמות אחת שיכולה לדעת מה קורה בכל רגע נתון בכל מחלקה או אגף, בכל סניף או בכל קבוצת פעילים.ות מקומית. המיקום במבנה הארגוני, בשיוך המקצועי או על המפה משפיע עמוקות על האופן בו נתפס הארגון. לא פעם קיים מתח – בריא ומפרה או חוסם ומאתגר – בין מיקומים וצרכים שונים. עבודה בכלי סטוריטלינג עוזרת לחשוף את המתחים והממשקים בין המיקומים השונים.

ריבוי נקודות מבט ומשמעותן: נובע מכך שא.נשים  בארגון מצויים במיקומים שונים על צירי הזמן והמרחב.  אבל זה רק חלק מהסיפור. הריבוי נובע גם מכך שא.נשים מצטרפים לארגונים – כעובדים.ות, פעילים.ות או מתנדבים.ות – מסיבות שונות ומגוונות. הצרכים, המאוויים והערכים המנחים אותם.ן הם שונים. בין אם נכנסנו לארגון מסוים כדי להתפרנס או להתפתח מקצועית, ובן אם כדי לקדם מטרות פוליטיות או חברתיות, יש לנו ציפייה שהארגון ייתן מענה לצרכים שלנו ויישקף את הערכים שלנו. בארגונים היררכיים וגם שטוחים, לא לכל אחת ואחד יש אותו הכוח להשפיע על קבלת ההחלטות של הארגון. אחת המשפטים הכי נפוצים ששמעתי בחיי כיועצת ארגונית הוא "לא ברור לי איך מתקבלות ההחלטות בארגון". מה שעומד מאחורי המשפט הזה הוא בדרך כלל תחושת תסכול הנובעת מהסתייגות מההחלטות המתקבלות ומאי היכולת להשפיע עליהן.  ביצירת סיפור ארגוני משותף, חשוב מאוד להקשיב לקולות שמביעים תסכול או אי הסכמה.

ליבה – ערכים: לכל ארגון, ממשלתי, עסקי או אזרחי, יש ערכים מכוננים. לעתים הם מוצהרים וידועים, ולעתים לא. הקשבה לסיפורים של א.נשים בארגון חושפת לא פעם את הפערים בין הערכים המוצהרים, לבין האקלים הארגוני ודרכי ההתנהלות בפועל. סיפור ארגוני מלכד ומעורר השראה יכול להיווצר רק כאשר הארגון מודע לפערים אלה ומחויב לצמצם אותם ככל האפשר. ככל שיש הלימה טובה יותר בין הערכים המוצהרים להתנהלות בפועל, כך החיבור לסיפור הארגוני הוא חזק ומשמעותי יותר.

המציאות שאנו חיות וחיים בה הם דינמית במקרה הטוב ובלתי יציבה במקרה הפחות טוב. היא משתנה תדיר, רצופה באי ודאות ותחרות. סיפור ארגוני חזק, מלכד ומעורר השראה יכול להוות עוגן משמעותי לארגון ולעזור לו לנווט את דרכו גם במים סוערים הצופנים אתגרים והתפתחויות בלתי צפויות.

עוד על סטוריטלינג ופיתוח ארגוני ועסקי: https://www.themarker.com/labels/1.9175881?fbclid=IwAR1pIA3mdatPiW1Xch2_aUSwbxZS0ChHfyalV__FzsSvVvMjhK0h1bHziXU

For English: https://storytellingforsocialchange.company/2021/05/07/labors-of-love/

עבודות הבית הן מלאכות שלא נגמרות לעולם, אני אומרת לעצמי, ומכניסה את התבנית של הבאגטים לתנור. עוד מעט הבית יתמלא ניחוח ייחודי של לחם נאפה. ובינתיים אני מנקה את שאריות הקמח מהשיש ושוטפת את הקערה משרידי הבצק. ועוד מעט הבאגטים יהיו מוכנים, וטעמם הטרי והמתפצפץ יהיה נפלא ופשוט.

עבודות הבית הן מלאכה סזיפית.

האוכל נאכל והכיור מתמלא ולא מתרוקן מעצמו. הבגדים מגיחים ריחניים מהמייבש, ושוב מוצאים דרכם אל סל הכביסה. שערות הכלבה והחתולה נאספות במטאטא ושבות, סוררות, שחורות, לבנות ואפורות, ודבקות ברצפה ובכריות.

עבודות הבית חוזרות על עצמן. רוב הזמן הן שקופות, כמו מי שמבצעות.ים אותן. אין עליהן שכר או תגמול, והן לא נספרות בתל"ג.

הורות גם היא מלאכה שאינה נשלמת לעולם.

חיתול מלוכלך מוחלף בנקי, שד נחלץ שוב להניק או בקבוק ריק נמלא שוב בפורמולה. ידיים אוספות שוב תינוק פועה לריקוד עייף מול ירח, עד בוא השינה, לזמן מה לפחות. פה נושף ברכות על פצע טרי ויד רכה נוגעת במצח חם. עין דואגת עוקבת אחרי טיפוס ראשון, שני, חמישי ומאה על הסולם במתקן המשחקים. מלאכת הדאגה אינה נשלמת לעולם.

מלאכת האהבה היא עבודת היום יום.

היא יומיומית ועשויה מאינספור רגעים שנצברים ונזכרים ונשכחים. היא עשויה ממחוות קטנות ועוגות יומולדת ופתקים קטנים על המקרר. היא עשויה מהודעות קצרות של איסוף מחוגים וקניות במכולת, לפעמים עם סמיילי מנשק.

מלאכת הבית, הבנייה והתחזוקה שלו אינה נשלמת אף פעם. העין ערה לקורי עכביש שנטוו בפינה, טחב שהתפתח בשקט מאז החורף שעבר. הבלגן במגירות שנשבענו לסדר כשרק יהיה לנו רגע לנשום.

מלאכות הבית לא נשלמות לעולם. גם כשעייפנו מהן. גם כשביקשנו שיניחו לנו קצת. גם כשלקחנו לנו חירות לזמן מה להזניח אותן. הן שבות ומושכות בשולי בגדינו ומלמדות אותנו ענווה. אומרות לנו ברוך שרוב מעשי ידינו אינם יצירה חד פעמית, אלא סדרה אינסופית של פעולות שחוזרות על עצמן, נטולות זוהר ותהילה, אבל חיוניות לקיום שלנו.

המלאכות הללו, של שמירה ואהבה, של ניקיון וטיפול, של הזנה ודאגה, נמשכות לעולם.

מלאכת התיקון גם היא מתמשכת, כמו מלאכת המחאה. לפעמים לוקח לנו שנים לראות ברכה בעמלנו. לפעמים עלינו לעבוד קשה רק כדי לשמר הישגים שכבר רשמנו. לפעמים נמצא עצמנו ברחובות, פעם אחר פעם, שנה אחר שנה, כדי לתקן סדקים חדשים ולחשוף את הטחב והטינופת שהצטברו בפינות. ונחבר עוד עצומה ועוד נייר עמדה ונדרוש עוד דיון דחוף בוועדה בכנסת. ונארגן עוד משמרת מחאה וננסח עוד פוסט ועוד מאמר דעה. והכיור המטפורי שוב יימלא בכלים מלוכלכים שצריף לשטוף, וכביסה מלוכלכת שצריך לאוורר, ושתיקה שצריך לשבור.

מלאכות המחאה, התיקון וההתנגדות אינן נשלמות לעולם. גם כשעייפנו מהן. גם כשביקשנו שיניחו לנו קצת. גם כשלקחנו לנו חירות לזמן מה להזניח אותן. הן שבות ומושכות בשולי בגדינו ומלמדות אותנו ענווה. אומרות לנו ברוך שרוב מעשי ידינו אינם יצירה חד פעמית, אלא סדרה אינסופית של פעולות שחוזרות על עצמן, נטולות זוהר ותהילה, אבל חיוניות לקיום שלנו.

היום, יום האישה הבינלאומי, אני מזמנת לסעודה שתי אורחות, שאת שמן אינני יודעת. בסיפורי העם לנשים שאינן בנות מלוכה או אצולה אין שמות. ועדיין, הן מלוות אותי כבר כמה ימים, והגיע הזמן שניפגש בשבילי הדמיון הפרועים. אני מזמנת את האישה הצעירה שתינוקה נלקח ממנה על ידי הפיות ואת הנוודת הקשישה שעזרה לה להשיבו.

והנה סיפורן בקצרה. מעשה באישה צעירה, אם יחידנית לתינוק, המהלכת על הצוקים הנישאים מעל לים הסוער. התינוק רעב וצמא, וגם היא. היא עוטפת אותו היטב היטב, מניחה אותו במקום בטוח בצד הדרך, ויוצאת לחפש מים וללקט פירות. אך הדרך קשה, והצוקים חלקלקים, והיא נופלת, נחבלת ונותרת שכובה על אחד הצוקים, ללא הכרה. בינתיים עוברות בשביל שתי פיות משבט מקומי, רואות את התינוק השוכב לו, מתוק ועטוף, ולוקחות אותו מיד. דייגים מהכפר הסמוך מוצאים את האם המעולפת, מביאים אותה לכפר, שם מטפלות בה הנשים במסירות ובאהבה עד שהיא שבה לכוחותיה. האם נחושה למצוא את תינוקה, אף שא.נשי הכפר סבורים שאין סיכוי. היא יוצאת לדרך, ופוגשת חבורה של נוודים.ות, ואלה מובילים אותה מיד אל זקנת החבורה, ישישה חכמה עד מאוד, טובת לב ובעלת כוחות קסם. הקוסמת הטובה יודעת שהתינוק נמצא בידי שבט הפיות ויועצת לאם הצעירה להציע להם תמורתו דבר מה מופלא ויקר ערך. היא גם מטילה עליה כישוף טוב, שיגן עליה מפני הקור והשמש הקופחת, מפני רוח ואש. האישה הצעירה, שכוחותיה ועוצמותיה מתגלים לנו במלוא גדולתם שוב ושוב במהלך הסיפור גוזרת את שיערה הזהוב והשופע ויוצרת ממנו ומחומרים שהיא מוצאת בטבע גלימת זהב יפיפייה ונבל שמפיק צלילים שמיימיים. היא מנהלת משא ומתן תקיף וקשוח עם מלך הפיות, משיבה אליה את תינוקה ומותירה בידי המלך את הגלימה ואת הנבל. הסיפור אומר שצליליו ממשיכים להלך קסם על שבט הפיות עד עצם היום הזה.

זהו עוד סיפור נפלא על אהבת אם שאינה יודעת גבולות ואינה מתכווצת לנוכח שום אתגר, גדול ומפחיד ככל שיהיה.

זהו סיפור על אחווה. על אישה אחת מבוגרת שמאמינה כל כך ברעותה הצעירה ובצדקתה, שהיא מעתירה עליה את הקסם היקר מכל: אמונה בעצמה ובכוחות שלה. היא עוזרת לה להאמין שהיא יכולה להתייצב בעוז מול כל קושי, כולל איתני הטבע.

לא כל הנשים בסיפור הזה טובות. הפיות, למשל, הן אנוכיות וחמדניות. הן לא חושבות על התינוק או על משפחתו. "מי שמוצאת לוקחת", הן אומרות זו לזו. הן לא מונעות על ידי אינסטינקט אנושי או אימהי לגונן על התינוק. וזוהי נקודת התורפה שלהן, בסופו של דבר. בעבורן, התינוק הוא חפץ, יקר ומתוק, אבל חפץ. בעוד שבעבור אמו הוא העולם כולו, והיא תעשה הכל כדי להשיבו.

היום יום האישה הבינלאומי וב-15 במרץ נציין את "יום המרד של הילדות הטובות", שכולו מוקדש להוקרה לנשים שסללו בעבורנו את הדרך, שנלחמו בעבור דברים שאנו לוקחות היום אולי כמובן מאליו. אבל היום יום האישה הבינלאומי ואנו יודעות וזוכרות שהדרך עוד ארוכה מאוד והמסע טרם נשלם. שיש עוד הרבה אי צדק לתקן, ותקרות לנפץ, ורצפות בוץ טובעניות לייבש.

ובמסע הזה, בדרך הזו, פגשנו נשים שהעניקו לנו השראה. נשים שפיזרו עלינו אבקת פיות פמיניסטית שתגן עלינו בקור ובחום ובדרכים הלא סלולות. במסע הזה פגשנו נשים שהעניקו לנו עצה טובה או פתחו לנו דלת.

אני מזמינה אתכן להוקיר את הנשים הללו בחייכן. לקחת כמה רגעים בלוח הזמנים העמוס כדי להודות להן, או לספר עליהן. ולא פחות חשוב, להעביר את אבק הפיות הפמיניסטי הזה הלאה.

האוכל מוכן. יש כעכים עם שומשום ויש קאדה במילוי תרד וגבינות, ונרים כוסית לחיי סיפורים עם סוף טוב. ולחיי פיות פמיניסטיות טובות.

For English, clickhttps://storytellingforsocialchange.company/?p=793

כשהעבר בא לבקר  

פטר אנגוסטין קפץ אתמול לבקר.

לא, הוא לא הפר את הסגר וגם אני לא. פטר הוא דמות פיקטיבית, בערך.  

"פטר אנגוסטין איבד יום אחד את הצל שלו. יום אחד הוא שם לב שהצל שלו לא הולך אחריו, גם לא לצדו או לפניו. פטר אנגוסטין היה אדם בלי צל".

הסיפור על פטר, האיש שאיבד יום אחד את הצל שלו, עודו כתוב בכתב יד במחברת בכריכה קשה שחברה טובה נתנה לי כדי שאכתוב. זה סיפור אפל, מין סרט אימה מתמשך בשחור לבן. הוא לא היה ראוי מבחינה ספרותית, אבל זו גם לא הייתה המטרה שלו. הסיפור על פטר היה הדרך שלי לתעד ולעבד את משבר הנישואים והגירושין תוך כדי התרחשות. משהו בכתיבה הפך את הדברים לאמתיים מאוד מחד, ומפחידים פחות, מאידך.

כמעט שלושים שנה חלפו מאז, ופטר החליט לבוא לבקר. הוא פרץ את מערכת החיסון הרגשית שעובדת שעות נוספות בימי המגפה. הוא חזר לחלוק עמי את חדר העבודה הקטן ולהזכיר לי איך מרגישה פגיעות אל מול חיים שיוצאים לגמרי מהמסלול.

הקורונה מציפה אצלנו זיכרונות מתקופות שביקשנו להשאיר מאחור. היא לא המציאה את הפגיעות – לא את האישית ולא את הקולקטיבית – אבל היא חושפת אותן ביתר שאת וגם את האי צדק. כל יום היא מסמנת מחדש את הקו השברירי בין אלה שראשם עוד מעל למים, לאלה שעייפו מלהיאבק ושקעו. כל יום היא בוחנת אותנו מחדש, משרטטת שוב ושוב את הגבול העדין שבין חוסן לקריסה, בין מיקוד להצפה.

בהתחלה, כשההימנעות מקרבה לאנשים עוד הייתה בגדר המלצה, סירבתי להתרחק, להפריח נשיקות באוויר ולחכך מרפקים. סירבתי לחשוד באלה שישבו לצדי בקרון הרכבת או באוטובוס שהם נושאים וירוס קטלני. מיאנתי לוותר על המגע באבוקדו בדוכן בשוק מחנה יהודה. אבל בשלב מסוים, לא הייתה לי ברירה. החשש שאחשוף את עצמי ואת אהובי לבי לנגיף היה חזק מרוח המרדנות הראשונית שלי.

אז נכנעתי וגיליתי צייתנות. ההתנגדות עברה לדיגיטל: הפגנות בזום וחתימה על עצומות בדואל וכתיבה. . גם העבודה עברה לדיגיטל: סטוריטלינג בזום ובטלפון, סדנאות על נשים שלום וביטחון בזמן קורונה בזום, תכנון אסטרטגי בזום. מעולם לא ראיתי את פניי  מתבוננים בי בחזרה כל כך הרבה שעות ביום.

"הדרך הטובה ביותר לגזול מא/נשים את האינטליגנציה ואת הקול שלהם/ן היא להפחיד אותם/ן עד מוות".

נזכרתי בפטר, האיש שאיבד את הצל שלו, אולי מפני שדווקא בעת שציוו עלינו להיכנס למרחב הפרטי ולא לצאת ממנו, איבדנו גם חלקים גדולים מהזכות לפרטיות, בחסות ובהכשר התקנות לשעת חירום. ואולי גם מתוקף כשלי האבטחה של היישומים שפיתחנו בהם תלות כה גדולה בימים אלה.  

העריצות של מודלים מתמטיים

ניהול משבר הקורונה מתבסס על מודלים מתמטיים; על אלגוריתמים המחשבים שיעורים וקצב הדבקה והתפשטות. אלה ניבאו תחילה מאות מיליוני חולים ומתים ברחבי העולם. המידע הזה שלט שלטון מצרים ללא עוררין עם פרוץ המגפה. אנו, בני התמותה שלא דוברים אלגוריתמית, נאלצנו לחיות בצל הנתונים הללו כאילו היו דברי אלוהים חיים ולא נותר לנו אלא לציית. נצמדנו למסכי טלוויזיה בהם כולם – מראש הממשלה ועד יצרני משקאות קלים וחטיפים עתירי נתרן – אמרו לנו להישאר בבית ולאהוב מרחוק. "רק כך", אמרו לנו, "ננצח יחד את הנגיף". עטנו על נייר טואלט, אלכוג'ל וביצים – על כל מה שהיה חסר במכולת – מתוך חשיבה מאגית שאם נהיה מצוידים ונציית, הנגיף יפסח על פתח ביתנו. נעצנו מבטים חשדניים בכל משתעל ושמרנו מרחק מהורים קשישים, כי טרם פותחו האלגוריתמים שיודעים לחשב כמה קטלנית יכולה להיות בדידות, למשל, או מהן ההשלכות ארוכות הטווח של הסתגרות מוחלטת בבית אלים.

כאשר ההתמודדות עם המגפה מוגדרת כמלחמה, אזי גם ברור שמי שצריכים לנהל אותה הם הצבא וכוחות הביטחון. מצוידים בגרפים ועקומות, חבורה של גברים בעלי עבר צבאי מנהלים משבר בריאותי-אזרחי-חברתי וכלכלי. סוגי ידע ומומחיות רבים וחיוניים והקולות של מי שאינם ואינן גברים עם רקע בטחוני (שזה הרוב)  נדחקים לקרן זווית.

" רגע רגע רגע.. אז לא משנה מה הניסיון מה למדו.. רק בגלל שהן נשים? מדהים!" כך כתב לי צייצן לא מוכר בתגובה לפרסום כתבה בעיתון גלובס על דרישת ארגוני הנשים לייצוג הולם מגוון לנשים בהרכב ועדת היציאה ממשבר הקורונה[1]:

שנים רבות של אקטיביזם פמיניסטי לימדו אותי שלא צריכה לספור אפילו עד עשר כדי שתגיע תגובה מסוג זה. גם את ההתנגדות לשוויון הקורונה לא המציאה. ובכל זאת, מסתבר  שלא רק אותי לקח המשבר הזה 30 שנה אחורה. גם ארצנו הקטנה חזרה לעולם בו גברים מנהלים את המרחב הציבורי ונשים את הביתי והפרטי. כי הרי אם ממסגרים את משבר הקורונה כמלחמה, וברור שמי שצריך לנהל אותה הם גנרלים בהווה ובעבר, אז שכל תחומי הידע האחרים יסתדרו בשלשות ויתפנו ממגרש המסדרים.  איך אמורה משפחה עם שלושה ילדים במערכת החינוך ולפחות הורה אחד – בדרך כלל האם – שעובדים מהבית, להסתדר? בכמה בתים יש מחשב לכל אחד ואחת?

במלחמה, הפחד והדחף לחסל את האויב מנהלים אותנו. זה אנחנו או הוא.

הדרך המהירה ביותר לשתק התנגדות היא להגיד שזו מלחמה. הרי לא נרצה שהנגיף יביס אותנו.

"אם באת לעזור לי, חבל על הזמן שלך. אבל אם באת כי השחרור שלך כרוך בשלי, בואי נפעל ביחד" (לילא ווטסון, סופרת ופעילה פמיניסטית אבוריג'ינית).

הפמיניזם לימד אותי שאנחנו חזקות רק כאשר כולנו חזקות וזה מחייב אותנו להתנגד רעיונית, מחשבתית ופיזית לתפיסת "הנזק ההיקפי" שמאפיינת את תפיסת המלחמה והופכת את ההרס שמלחמה זורעת למחיר בלתי נמנע.  כך, במלחמה, אפשר להפקיר קשישים, נשים נפגעות אלימות, ילדים שעוברים התעללות, אנשים שחיים בעוני, ילדים וילדות בחינוך מיוחד וההורים שלהם, אנשים שמתמודדים עם דיכאון ופוסט-טראומה, להתנגד לתפיסה הניאו-ליברלית שתומכת בהתעצמות הכוח של מעטים על חשבון כל היתר.

מזיכרון לסיפור

אז פטר בא לבקר. לא גירשתי אותו, כי אין טעם. הזיכרונות הם חלק ממני, גם כאשר הם שמורים היטב במגירות האחוריות של התודעה. אל הזיכרונות האלה יתווספו יום אחד אלה הטריים, מימי המגפה. כנראה שהזיכרונות הללו ימשיכו ללוות אותנו עוד זמן מה.

לאן נוביל את הזיכרונות האלה? והאם ניצור מהם סיפור חדש שיש בו תקווה וחמלה, משמעות וסולידריות?  

כדי ליצור סיפור חדש אשר חומק משפת המלחמה ומחלץ אותנו מתרחישים דיסטופיים של המשך ההסתגרות התודעתית, חשוב שנזכור שיש לנו הידע, התבונה והתשוקה לעצב עולם טוב וצודק יותר.  

---

[1] https://www.globes.co.il/news/article.aspx?did=1001325103

For the English version: https://wp.me/p93DD7-ce

יש משהו בסיסי, מנחם וממלא בלחם. אני אוהבת לאפות, למרות הפער בין התשוקה שלי לאפייה לבין יכולות המוטוריקה העדינה שלי. איכשהו זה לא תמיד יוצא כמו בתמונות. אבל בימים אלה חיינו הרי ממילא מתנהלים בפער הזה שבין ההשתוקקות לבין מה שאפשרי.

שעות ארוכות מדי במשרד הקטן מול הזום. מוצאת הפוגה בהכנת לחמניות פרצל. אני מנסה ליצור כדורים, אבל הבצק רך מדי ונוזל בין אצבעותיי, אז אני מוסיפה לו אהבה וגעגוע, כדי לעבות אותו. אני חושבת על אמי, בת ה-90, ועדיין מתקשה לחשוב עליה כעל קשישה. אבל לפי הסטטיסטיקה היבשה, היא בקבוצת סיכון, יחד עם כל בני ובנות ה-60+.  וכמו רבות ורבים בנות ובני הגיל השלישי, הרביעי והחמישי, היא ספונה בביתה בימים אלה, ימי קורונה. הקשישות והקשישים הם המבודדים ביותר. חלקם רואים את המשפחה והנכדים בשיחות וידאו, אבל מה עם אלה שאין להם גישה לטכנולוגיות הללו? מה אם אלה שאפילו לא יכולים ויכולות לקבל מדבקה של חיבוק וירטואלי?

ומאחר שהרשומה הזו מוקדשת ללחם, לאהבה וגם לזקנה, אין הולם יותר מאשר השיר הזה:

אמי אפתה לי את כל העולם//יהודה עמיחי

אמי אפתה לי את כל העולם

בעוגות מתוקות.

אהובתי מלאה את חלוני

בצימוקי כוכבים.

והגעגועים סגורים בי כבועות אויר

בכיכר הלחם.

מבחוץ אני חלק ושקט וחום.

העולם אוהב אותי.

אך שערי עצוב כגמא בביצה המתייבשת והולכת –

כל הצפרים הנדירות ויפות הנוצה

נסות ממני.

ולמתכון ללחם טורקי שטוח: https://thecafesucrefarine.com/greek-yogurt-turkish-flatbread-bazlama/

נתראה בקרוב, עם עוד מאפים, שירים, ספרים וסיפורים.