קטגוריה: סיפורים לשינוי חברתי

For the English version, click here: https://storytellingforsocialchange.company/?p=746

לפעמים, דווקא חצי הכוס הריקה היא המפתח להתחדשות

מעשה שהיה, על אדם שהחליט לצאת למסע מפרך אל ביתו של החכם הגדול, בתקווה שזה יאציל עליו מעט מחוכמתו. וכדרכם של מסעות, הוא חצה עמקים וגאיות, הלך בשבילים לא סלולים והאפיל על הר גבוה מאוד, על פסגתו ניצב ביתו של החכם הגדול. והנה הגיע היום והוא ניצב אל מול דלת הבית של החכם הגדול. הדלת הייתה פתוחה לרווחה ובתוך הבית הצנוע ניצב שולחן ועליו כד מים וכוס. ניגש האיש ומזג לעצמו כוס מים וכאשר עמד לגמוע ממנה, ראה כי החכם הגדול, זקן לבן וגלימה והכל, ניצב בפתח הדלת ומתבונן בו, ואז, סב לאחור ומתרחק מהבית מבלי לומר מילה. האיש עזב את הבית, מצא לו מקום לינה סמוך ולמחרת שב אל ביתו של החכם הגדול. ושוב, הדלת פתוחה לרווחה והבית ריק ועל השולחן קנקן מים וכוס. ושוב מזג לעצמו מלוא הכוס ושוב הופיע החכם הגדול, גלימה וזקן והכל, ושוב פנה לאחור והלך משם, מבלי לומר מילה. וכך גם ביום שאחריו וביום שאחריו. ביום החמישי הגיע האיש לבית הקטן, הדלת הייתה פתוחה לרווחה, הבית ריק ועל השולחן קנקן מים וכוס. ושוב מילא את הכוס במים, אך בעודו מוזג מלוא הכוס, הגיע החכם הגדול וניצב שוב בפתח. "חכה!" קרא האיש, "מדוע אתה פונה והולך ממני מבלי לומר מילה? באתי ממרחקים, חציתי עמקים וגאיות, טיפסתי עד קצה ההר. אנא ממך, למד אותי את כל מה שאתה יודע". והחכם הגדול נתן בו את מבטו העמוק ואמר בקול שקט ורב משמעות, כדרכם של חכמים, "אי אפשר לצקת מים לכוס מלאה". ובכך, סב לאחור והתרחק שוב מהבית.

הסיפור הזה נפל לידיי כפרי בשל כאשר עמלתי על הכנת סדנה בנושא למידה ארגונית ובעיצומו של מסע אישי ומקצועי של שינוי. כדרכם של סיפורי עם הוא נראה על פניו פשוט מאוד, כמעט פשטני. אבל בואו נתעכב רגע על מוסר ההשכל:

"אי אפשר לצקת (עוד) מים לכוס מלאה".

כלומר, כדי לרכוש ידע חדש, לחדש ולהתחדש נדרשים שני דברים: לחוש צמא אמיתי ולפנות מקום. כלומר, לשפוך מהכוס המלאה שלנו תפיסות והרגלים שאינם משרתים אותנו יותר לטובת ידע, תפיסות ודרכי פעולה חדשות.  

השיח סביב למידה וחדשנות גדוש בקלישאות: "לחשוב מחוץ לקופסה", "לצאת מאזור הנוחות", ואפילו "כשיוצאים מגיעים למקומות נפלאים" החביב. אפשר לגחך מעט על הקלישאות הללו, אבל הן מצביעות לעבר אמת שחשוב לדבר עליה: בלי להתחדש, נתקע במקום או נלך לאחור.   

קשה לרוקן את הכוס שלנו. אולי כי התרגלנו לחשוב על כוס מלאה כדבר חיובי. הביטוי "להסתכל על חצי הכוס המלאה" דוחק בנו לברך על היש ולא על הריק, שנתפס כדבר שלילי. אבל אולי דווקא בחסר, בהיעדר, טמון סוד הצמא האמיתי.

זה קשה כי "הרגלים ישנים מתים בקושי" ולפעמים הם יושבים לנו על שריטות ישנות. הרגלים הם כמו נעלי בית ישנות ונוחות שקשה להיפרד מהן.  

זה קשה כי לפעמים למידה אמיתית מאתגרת ידע ותפיסות שאחזנו שנים רבות.

זה קשה כי לפעמים המסע הזה של למידה והתחדשות עובר דרך אזור הדמדומים של תחושת הטיפשות הקלה. אני זוכרת עד עצם היום הזה את המבט שנתן בי הפקיד במעונות לסטודנטים זרים כשאמר:  "כן, הצרפתית שלך אכן קלוקלת". משהו בי רצה להגיד לו שסביר להניח שהצרפתית שלי טובה מהעברית שלו, אבל זה לא היה משנה כלום. בעצם, הוא צדק, הרי באתי לפריז כדי ללמוד לדבר צרפתית.

ויש כמובן העניין הזה של פחד מכישלון. חדשנות מחייבת לקיחת סיכונים וגם כישלונות. מומחים לחדשנות קוראים לנו "לחבק ולחגוג" את הכישלונות שלנו וללמוד מהם. ועדיין, הצלחות נחגגות בפומבי; כישלונות הם לרוב סוד חמוץ שנשמר בסתר.

זה קשה. ולכן לפעמים צריך "בעיטה בישבן" שתאלץ אותנו לצאת למסע של התחדשות ותיתן לנו את הדחף ואת האומץ להתמודד עם ההתנגדויות, עם החשש מהלא ידוע ועם הקשיים שנפגוש בדרך.

זה קשה, כי משהו בנו מתקומם מול המחשבה שהידע, הניסיון והחכמה שרכשנו בעמל רב הם אולי לא מספיקים או אפילו לא רלוונטיים בעידן בו הטכנולוגיות ממציאות את עצמן מחדש כל יום ומשנות את השפה, התרבות והדרך בה התרגלנו להיות ולפעול בעולם. הקדשנו זמן, משאבים ומאמצים ניכרים למלא את הכוס שלנו ועכשיו צריך לשפוך?

בואו נחזור רגע אל הסיפור שלנו שהוא ישן וזקן מכולנו ועדיין מסתובב בעולם, רלוונטי ובועט כתמיד. סיפורים היו מאז ומתמיד הדרך לשמר ולמסור ידע, ניסיון וחכמה, חוויות, רגשות ותובנות. סיפורים היו מאז ומתמיד הדרך ליצור קהילה, לומר בפשטות שאנחנו לא לבד עם החששות והפחדים ושנמצא בדרך את האומץ והחוסן להמשך המסע.

אל תשפכו סתם את המים בכוס המלאה שלכם. תהפכו אותם לסיפורים. סיפורים של ידע וניסיון, הצלחות וכישלונות, אירועים מכוננים ורגעי שיא ושפל. תשמרו עליהם ותחלקו אותם בנדיבות עם מי שזקוקים/ות לסיפור טוב. ותזכרו להוקיר גם את חצי הכוס הריקה, כי בה טמון הצמא והצורך לצאת למסע חדש.  

יכול להיות כאן אחרת. תתעוררו

מערכת הבחירות הנוכחית, כמו זו שלפניה, מתאפיינת בשיח רעיל, אלים ומסית. בכל פעם שנדמה לנו שהיא הגיעה הכי נמוך שרק אפשר – שקרים, מניפולציות, הפחדות ודה-לגיטימציה – מתברר לנו שטעינו. זה רק הולך ומתעצם. ובתוך כל הרעש והספינים, יש מעט מאוד תוכן ומעט מדי שיחות על מה שחשוב לנו באמת: רווחה, בריאות, חינוך, איכות סביבה, שוויון או הסכם מדיני עם הפלסטינים שיביא סוף לסכסוך המדמם.

מערכת הבחירות שתגיע לסיומה ביום שלישי הבא נסובה שוב סביב נושא אחד ויחיד: "רק ביבי" או "רק לא ביבי". כך או כך, ראש הממשלה הוא שמנהל את ההצגה. אם מערכת הבחירות הקודמת התמקדה בתחרות על מי הרג יותר פלסטינים בעזה, הרי שהפעם מנסים הטוענים לכתר מהמרכז לנצח את נתניהו, "מר ביטחון", במשחק ההרתעה.

ואל מול כל אלה עומד חלק גדול מהציבור, עטוף בשתיקה, באדישות, בייאוש או בחוסר אמון שיכול להיות אחרת. ייתכן  שגם הפעם כשני מיליון אזרחים ואזרחיות עם זכות בחירה יוותרו על הזכות להשמיע קול.

זה מדאיג וגם מקומם, אבל לא מפתיע. הציבור בכלל לא רצה את הבחירות האלה. לפי מדד השלום לחודש יוני של המכון הישראלי לדמוקרטיה, רוב משמעותי בציבור היהודי סבור שנתניהו היה צריך להחזיר את המנדט לנשיא ולא לפזר את הכנסת ולהכריז על בחירות חוזרות. רבים מהנשאלים/ות סברו שפיזור הכנסת היה תולדה של אינטרסים אישיים.

ובניגוד מפתיע להיעדר שיח ציבורי אמיתי בסוגיות של "החיים עצמם", למשל בסוגיות של כלכלה ורווחה, הרי שסקר שערך מכון סמית בשיתוף עם הטלוויזיה החברתית ואתר העוקץ במרץ השנה מראה ש-76% מהמשיבים/ות אמרו שסוגיות כלכליות וחברתיות מעסיקות אותם/ן יותר מאשר סוגיות מדיניות.

השבוע, רוה"מ נתניהו, שהוא גם שר החוץ ושר הביטחון, ניצל את הבמה כדי לצאת ב"הכרזה דרמטית" שאם העם ייתן לו שוב את המנדט, הוא ייספח את בקעת הירדן. המהלך הזה נועד כמובן למנוע זליגה של מצביעי/ות ימין מהליכוד לימינה או לעוצמה יהודית. אבל מעניין היה לערוך סקר היום ולבדוק איזה אחוז מהציבור תומך בכלל בסיפוח בקעת הירדן בפרט ובסיפוח בכלל. אז הנה עוד כמה נתונים מעניינים: 78% מהציבור היהודי בישראל חושב שהשליטה על הפלסטינים בשטחי יהודה ושומרון אינה טובה לישראל, ו-71% חושבים שיש בכך בעיה מוסרית. כך עולה מסקר שהוצג בכנס שהתקיים במכון ון ליר פורסם במרץ השנה תחת הכותרת "אמונה דתית, שלום וחיים משותפים".

על פי הנתונים האלה, שיח הבחירות ואולי גם המפה הפוליטית היו אמורים להיראות אחרת. נדמה שהציבור הישראלי מצביע בניגוד לאמונות, לעקרונות ולאינטרסים שלו. השאלה היא, למה?

יש לשאלה זו כמה וכמה תשובות אפשריות. יכולתי להקדיש מאמר שלם לנושא , אבל הבחירות הן בעוד חמישה ימים ומה שמעסיק אותי הוא הפער הזה, בין מה שרוב הציבור טוען שהוא רוצה ושואף לו – יותר צדק חברתי ופתרון הסכסוך, למשל – לבין מה שהוא מאמין שאפשרי. אפשר להטיל את האחריות לכך על השיח הפוליטי שמציע הפחדות והשמצות במקום חזון מעורר השראה, אבל גם לנו,  הציבור, יש חלק בזה. התרגלנו להנמיך ציפיות בכל מה שנוגע לפוליטיקה שלנו. אבל הגיעה העת שניקח אחריות על הייאוש שלנו, ובעיקר על התקווה שלנו.

בחברה דמוקרטית יש לציבור הזכות והחובה לאתגר את נבחרי הציבור ולבחון בעין ביקורתית את התנהלות השלטון ולהביע התנגדות כאשר הוא פועל בניגוד לשאיפות, לערכים או לאינטרסים שלנו. כאשר הרוב הדומם שותק, אדיש או מיואש, או במקרה הטוב, מבטא את דעותיו באופן צר ומוגבל באמצעות הצבעה בקלפי, הרי שנותרנו עם דמוקרטיה שברירית וחסרת עומק.

אבל כדי להשמיע קול צריך להאמין בכוח של הקול שלנו להשפיע; כוח אזרחי שצומח מלמטה מחייב דמיון אזרחי ותקווה רדיקלית, כלומר, היכולת לדמיין עתיד טוב יותר גם כאשר הוא הרחק מעבר לאופק.

נדמה שיותר משהציבור הישראלי נוטה ימינה או שמאלה, הוא בעיקר חסר אמונה בכוח שלו לחולל שינוי עמוק ומהותי, הצומח מתוך השאיפות והערכים שלו. לפי הסקרים, לא/נשים אכפת מצדק חברתי; יש להם ציפיות ממנהיגים דתיים שייקחו חלק בתהליכים של בניית שלום ואכפת להם/ן מסוגיות של מוסר. ועם זאת, חלק גדול מהציבור אינו קם על הרגליים ואומר בקול ברור: "די!".

האמת, אפשר להבין את זה. הרי אלה שכן משמיעים/ות את קולם/ן מתויגים מיד כשמאלנים, בוגדים ועוכרי ישראל או סתם כמחרבי מסיבות. הרוב הדומם מעדיף כנראה להוריד את הראש עד יעבור זעם.

כדי לשנות את המציאות בארצנו צריך להתעורר, לגלות מעורבות פעילה ובעיקר להאמין ביכולת שלנו, כאזרחיות ואזרחים, לחולל שינוי; להאמין בכוח שלנו ליצור כאן חברה שמבוססת על ערכים של צדק, שוויון, חירות ושלום. כדי לשנות את המציאות צריך להאמין שאפשר וצריך לחיות עם ולפתור מחלוקות – קשות ומרות ככל שתהיינה.

את חיי המקצועיים (וגם לא מעט מחיי האישיים) הקדשתי לעשייה לשינוי חברתי. שלושים שנה ויותר של מאות ואלפי מפגשים ושיחות עם א/נשים משלל הקהילות המרכיבות את החברה בישראל לימדו אותי שאפשר לדבר ולהתווכח עד שיוצא עשן ולהסכים ולא להסכים ובכל זאת לא לעזוב את השולחן, ולא לוותר ולא להגיד ש"אין פרטנר". שלושים שנה ויותר לימדו אותי שאפשר לפעול יחד למרות ובזכות הבדלים. וכל חיי עד כה לימדו אותי ששינוי מתרחש רק כאשר השתיקות נשברות; כאשר יש מרחב לסיפורים ולקולות של כל מי שרואה במולדת הנפלאה והכואבת הזו בית.  

לאורך השנים פגשתי בחברה האזרחית עשרות, מאות ואלפי א/נשים שעוררו בי תקווה והשראה; א/נשים שיש בהם/ן תשוקה, חמלה ומחויבות אין קץ. א/נשים מכל רחבי הארץ, מקהילות שונות ובעלי/ות השקפות פוליטיות שונות שהתעקשו לקחת את הזמן להכיר, להקשיב ולפעול יחד. א/נשים שהקריבו שעות שינה, פנאי וזמן עם המשפחה כדי לפעול ללא לאות למען מטרות שהאמינו בהן. והעשייה הזו שוחקת ולא מתגמלת כספית והיא מחייבת לעשות המון עם משאבים מוגבלים ולחטוף אש ולפעמים להתווכח עד בכי עם הא/נשים האהובים ביותר.

אבל מה שמזין את העשייה הזו היא האמונה המתמדת שצריך ואפשר לבנות כאן חברה טובה, שוויונית וצודקת יותר.  

הימים הרעים הללו, של מערכת בחירות רעילה, רצופת מסרים של הפחדה ודה-לגיטימציה של המנהיגות של החברה הערבית ושל השמאל, מעוררים בי מחשבות על מנהיגות. על מנהיגות טובה מהי. מנהיגות טובה היא זו שיש בה – לצד הכוח וההשפעה – גם ענווה. ענווה אל מול האתגרים הגדולים ומול האחריות הגדולה להנהיג חברה שיש בה מקום לכולם/ן. מנהיגות טובה היא זו שיש בה חמלה ותשוקה לפעול למען טוב משותף.

יכול להיות כאן אחרת. אבל הציבור צריך להתעורר ולדרוש מנהיגות שתפעל להגשמת הערכים האלה

.

ב-17 בספטמבר הקול של כל אחת ואחד מאיתנו יכול לשנות את הסיפור.

הבלוג, סיפורים לשינוי חברתי, מציין שש שנים להולדתו. את הסדנה הראשונה בנושא סיפורים לשינוי חברתי תכננתי והעברתי לפני 9 שנים, אבל הדרך שלי כמספרת סיפורים לשינוי חברתי החלה שנים רבות לפני כן.

לרגל יום הולדת שש או תשע או חמישים ושש, ישבתי לכתוב על כמה תחנות במסע שלי, המתחקה אחר החיבורים שבין סיפורים לשינוי חברתי. הוא מורכב ממשפחה ועבודה, לימודים, מחקר והגות, אקטיביזם ופעולה. זהו מסע שפרקיו נכתבים תוך כדי הליכה וחלקם עוד מחכים להתגלות.

הייתי בת 26, בהריון מתקדם מאוד ומובטלת. סוכנות כוח האדם שלחה אותי לעבודה זמנית כעוזרת אדמיניסטרטיבית ועורכת לשון בשתי"ל – שירותי תמיכה וייעוץ לארגונים לשינוי חברתי. על הקיר במשרד ששכן אז בדירת מגורים ברחוב רמב"ן הייתה תלויה כרזה באנגלית:

הכרזה הזו הייתה אחת הסיבות שנשארתי שם והפכתי לאשת צוות מן המניין משך 18 שנה. הפתגם הזה מתמצת במילים פשוטות את חשיבותם של סיפורים בעיצוב של תודעה ציבורית וההשפעה שיש למתעד ההיסטוריה על יחסי כוח פוליטיים. 

כאשר חיי האישיים התהפכו על פיהם והשליכו אותי להיאבק במפלצות, למדתי על בשרי את חשיבותם של סיפורים בתהליכים של החלמה והתעצמות אישית. הכאב שלי לימד אותי שמה שמעצב אותי ואת חיי הם לא רק זיכרונות צורבים, אלא הסיפור שאני יוצרת מהם.

תחנה שנייה: סיפורי אגדה 

את לימודי התואר הראשון התחלתי באמצע שנות ה-80. הנשירה מהלימודים הפכה לסיפור של כישלון; הרגשתי כמי שעומדת אבודה בתחנת רכבת סואנת בה כולם רצים כאילו הם יודעים לאן ורק היא תקועה במקום. רק בשנת 2003 חזרתי ללמוד באוניברסיטה העברית, להשלים תואר ראשון בספרות אנגלית ולימודים כלליים. חזרתי ללימודים מתוך החלטה שהגיע הזמן לספר סיפור חדש שיש בו טעם של השלמת משימה וסגירת מעגלים. אחד הקורסים הראשונים שלקחתי היה בתיאוריות פמיניסטיות על סיפורי עם ואגדה. צללתי בשקיקה אל תוך קנון של סיפורי עם והקולות החותרים תחתיו. התחלתי לחקור את הכוח הקסום של סיפורי עם ואגדה עתיקים, כאלה שעברו כמסורת שבעל פה ונועדו להתריע מפני סכנות, להכין לקראת טקסי מעבר ולשמר רגעי גבורה ותושייה. רבים מן הסיפורים הללו, שנהוג לייחס את תיעודם לאחים גרים, סופרו על נשים ועל ידי נשים כחלק ממסורת של חניכה. במסגרת המחקר מצאתי את הסיפור הזה, המובא כאן בתרגום שלי לעברית, מתוך ספרה של מרינה וורנר:^[1]:

""פעם אחת, לפני שנים רבות מאוד, בארץ רחוקה רחוקה, חיו גביר עשיר ואיכר עני. והנה, אשת הגביר, אשר לכאורה לא חסר לה דבר, חלתה והחלה מצטמקת מיום ליום, בעוד אשתו של האיכר העני עלתה כפורחת. הגביר בא לבקר אצל האיכר העני ושאל אותו הכיצד זה שאשתו כה פורחת ומאושרת, בעוד הגבירה בטירתה המפוארת הולכת ומתכווצת מיום ליום. "אני מזין אותה בבשר הלשון", השיב לו האיכר. הגביר, אשר הבין את דבריו של האיכר כפשוטם, שילח מיד את ציידיו וציווה עליהם להביא לו לשונות של בשר ציד, ועל הטבח, להתקין את הלשונות למעדנים, תאווה לחיך. הוא הגיש לאשתו את הלשונות שבושלו בקפידה רבה, אך היא  טעמה מהאוכל כזית והמשיכה לנבול כפרח. בצר לו, פנה הגביר שוב אל האיכר העני, והלה הזמין את אשת הגביר לשהות בביתו. וראו זה פלא, מרגע שדרכה כף רגלה בביתם של האיכרים, החלה הגבירה להבריא ולהתחזק; הצבע חזר ללחייה והשחוק אל שפתיה. הגביר לא הבין כי בשר הלשון עליו דיבר האיכר איננו בשר ציד למאכל, כי אם מילים. האיכר הזין את האישה בסיפורים, עטף אותה בנפלאות השפה, הבריח את תוגתה בכך שמיגר את השקט".

הסיפור הזה, כמו הפתגם על האריות וההיסטוריונים שלהם, הפך למכונן בחיי. עד היום, בכל פעם שאני מספרת אותו, אני חשה שהוא גם שלי ושל המאבק שלי להפר את השקט. יש בי צורך עז להאמין ששינוי והחלמה יכולים להתרחש כאשר השתיקה נשברת. כאשר אנו נוטלות לידינו את הזכות לספר את הסיפור שלנו, להנכיח אותו, לשחרר אותו ולתת לו לחתור תחת הסיפורים שמספרים עלינו בלעדינו.

תחנה שלישית: חיוך של אריה 

בשנת 2009, נסעתי במסגרת עבודתי לסמינר בקליפורניה של מכון רוקווד למנהיגות לשינוי חברתי. בערב הראשון, לאחר מספר סבבי היכרות, התבקשנו לעמוד במעגל ולומר במשפט אחד, ללא הכנה מוקדמת, מהו הייעוד שלנו. וכך, בקליפורניה הרחוקה, במעגל עם א/נשים שזה עתה פגשתי, שמעתי את עצמי אומרת: "הייעוד שלי הוא לספר את מה שלא מסופר, להשמיע את הקולות שלא נשמעים". האריות נטולי היסטוריונים, שנכנסו לחיי 20 שנה קודם לכן, ודאי חייכו לעצמם חיוך קטן.

בקליפורניה הרחוקה הרגשתי כמו אליס בארץ הפלאות; כמוה, חשתי רוב הזמן שלא במקום; קטנה או גדולה מדי, זרה לכללי המשחק והשפה ואחרת לעצמי. ואולי דווקא בגלל אי הנוחות ואי הנחת, למדתי כל כך הרבה. עם שובי לארץ הדפסתי כרטיס ביקור חדש ועליו היה כתוב: מספרת סיפורים, יועצת ומנחת קבוצות לשינוי חברתי.

תחנה רביעית: הקול שלך יכול לשנות את הסיפור

ב-2012, לקראת הבחירות לכנסת ה-19, פתחתי בלוג בפייסבוק בשם: הקול שלך, הסיפור שלך. הכוונה הייתה להשתמש במדיה החברתית כדי לקרוא לא/נשים לקחת אחריות, ולממש את היכולת  להשפיע על מהלך ותוצאות הבחירות. ההשראה הגיעה הפעם מספר עב כרס של כריסטופר בוקר^[2]. טענתו המרכזית של בוקר היא שכל סיפור שסופר ויסופר אי פעם – מסיפורי עם, דרך ספרות ושירה, סרטי פעולה וקומדיות רומנטיות, מחזות קלאסיים ועד סיפורים לפני השינה – מעוצב על פי אחת (או יותר) מתוך שבע תבניות עלילה: להתגבר על המפלצת, מעוני לעושר, מסע וחיפוש, נדודים ושיבה, קומדיה, טרגדיה ולידה מחדש. 

בכל יום שיתפתי סיפור אחד תחת הכותרת של אחת מתבניות העלילה. זו הייתה הדרך ליצור בעבור הקוראים/ות את החיבור בין הסיפור שהם חווים בחייהם לבין התמות המושרשות בסיפורים הללו; המטרה הייתה לתת שם למאבקים שלהם/ן לשינוי חברתי, ולחשוף את הנרטיבים העמוקים הפועלים על מנת להחליש ולפרק את המאבקים האלה.

כך הפך המחזה של ויליאם שייקספיר, "אותלו", לדוגמא לאופן בו פועל ראש ממשלת ישראל, וסיפור העם הידוע "כחול הזקן" היה לנקודת המוצא של שיח על אלימות מינית ופרקטיקות של השתקה. הסיפורים התפתחו לכלי פרשנות של ופעולה על הפוליטי.  

תחנה חמישית: האם המוכפפים יכולים לדבר

לימודי התואר השני, אף שנמשכו על פני שמונה שנים תמימות עמוסות ברגשי אשם – כלפי העבודה, כלפי המשפחה וכלפי הלימודים – היו אחד המרחבים שאפשרו לי לחקור, לגלות ולמזג סוגי ידע שונים.

באותן שנים הייתי גם שותפה לניהולה של קרן דפנה, הקרן הפמיניסטית הראשונה והיחידה בישראל, ואין ספק שרוחה של פרופ' דפנה יזרעאלי, מייסדת הקרן, ליוותה אותי. דפנה הייתה אקטיביסטית, מרצה, מנטורית והוגה פמיניסטית, ותמיד האמינה בחשיבות של שילוב בין המעשי לתיאורטי; זה שנולד מהשטח וזה המתגבש בספריות האקדמיה. עבורי השילוב היה טבעי ומתבקש; 25 שנות ניסיון מעשי בשינוי חברתי העניקו עומק ומשמעות לתיאוריות הביקורתיות שנחשפתי אליהן. במקביל, התיאוריות העניקו שמות  והקשרים ליחסי הכוח בחברה שלנו ולאי הצדק שנובע מהם.

אלא שלצד ההפריה ההדדית, הייתי גם מודעת מאוד לפער שבין התיאוריות לבין השטח. בין הרדיקליות ופוטנציאל השחרור שטמון בהגות פמיניסטית ופוסט קולוניאלית לבין הנגישות שלהן לאלה העוסקות ועוסקים במלאכה מדי יום. הסיפורים לשינוי חברתי נוצקו אם כן מתוכי אל המרחב הפעור הזה. הם היו ניסיון לבנות גשר בין הטקסטים המאתגרים של ההגות הביקורתית לבין העוולות הקטנות והגדולות שמתרחשות סביבנו יום וליל. כך נוצרו רשימות כמו שלוש קצרים על מבטים, ואילו הייתי אנושי ".

בשנים האחרונות אני חוקרת את יכולת הפעולה הפוליטית של שירה. יש אלה שירימו כעת גבה ויאמרו "אבל שירה תמיד שימשה ככלי לתעמולה או מחאה פוליטית", וזה כמובן נכון. אך המחקר שלי לא עסק ב"שירה פוליטית", אלא בתרומה האפשרית של שפת השירה ליצירת שיח עמוק, מורכב, אמביוולנטי ורב קולי בתוך אקלים פוליטי רעיל המשטח כל דיון לשדה קרב מילולי ולמשחק סכום אפס.  שירה היא צורת ביטוי ספרותית המודעת מאוד לעצמה, כזו הדוחקת גם בנו לשם לב ביתר שאת לאופן הפעולה של השפה. היא כמו מושכת בשולי הבגד שלנו ודורשת שנשים לב למילים ולמשמעויות שהן יוצרות, כל אחת מהן לחוד וכאשר הן ניצבות זו לצד זו. באופן מעניין, השפה השגורה אצלנו בשיח הפוליטי פועלת באופן הפוך לרוב; היא שוחקת את המילים עד דק, עד שהן ומה שהן מייצגות כמעט מאבדות משמעות.

התפקיד החשוב של שירה היא להחזיר למילים את משמעותם העמוקה ולהזמין אותנו לעצור ולהשתהות, לשים לב, לחוש הזדהות, אמפתיה וחמלה. להתבונן בעצמנו, באופן בו החיים בתוך מציאות פוליטית בלתי אפשרית שחקו גם אותנו, את היכולת להרגיש את העולם סביבנו ובעיקר, את האמונה בכוח לפעול ולשנות.  במסגרת המחקר הפעיל הזה נוצרו הרשומות משוררת מתבוננת, שיר אחד ועמידה בפיתוי "

נולדתי אל תוך השירה, לאב משורר, חיים גורי ז"ל, אשר שמו מופיע לא פעם בסמוך לצמד המילים "המשורר הלאומי", ביטוי המסמל את היותו ממוקם עמוק בלב הקנון של השירה העברית; דובר של דור, של עידן. אבל מה שאני ראיתי, מעבר להגדרות ולתארים היה אדם שלא יכול היה שלא לכתוב; שהכתיבה נבעה ממנו מתוך צורך, ותחושה של שליחות. נולדתי וגדלתי אל "האישי הוא הפוליטי", כמו גם אל הציווי לשמר את מכלול הזהויות הקיימות בי, גם כאשר הן מצויות בסתירה פנימית ואף במלחמה זו עם זו. כמובן, המלחמות שלי היו אחרות ושונות משלו ומסלול חיי כלל גלות מרצון אל השוליים; אל העשייה הפמיניסטית לשינוי חברתי ואל הפרשנות המינורית של הפוליטי באמצעות סיפורים לשינוי חברתי. אבל השורש העמוק בו תמיד התאחו חילוקי הדעות הפוליטיים בינינו היה בהסכמה שיש לחתור לכינונה של חברה המחוייבת לתת מקום למכלול הזהויות המרכיבות אותה.

אבל השירה תמיד הייתה שם ותמיד הייתה חשובה. אני חבה תודה עמוקה לאבי ולכל המשוררות והמשוררים ששירתם טלטלה אותי, גרמה לי לעצור, להשתהות ולהשתאות על המילים ועל ריבוי המשמעויות שטמונות בהן.

אני מלאת הוקרה לסיפורים בצורותיהם השונות וליכולת שלהם לומר עוד, לומר בשם, לומר כדי להפר את השקט.

---

^[1] From the Beast to the Blond: On Stories and their Tellers

^[2] Seven Basic Plots: Why People Tell Stories. 

 

 

כשהדרך לשמר כוח שלטוני עוברת דרך הפחדה.

לפני שנים, במסגרת לימודי הנחיית קבוצות, למדנו על הזדהות השלכתית. הדוגמה שניתנה לנו כדי להסביר את המושג  הייתה: ההורים יוצאים ומשאירים את שני ילדיהם לבד בבית. האח הגדול – שמפחד להיות לבד עם אחיו הקטן אך מתבייש בפחד שלו – מתחיל לספר לאחיו הקטן סיפורי אימה על מפלצות שאורבות בחושך ועל פורצים שיבואו לבית. ואז, כאשר האח הקטן מבועת עד אימה, מרגיע אותו האח הגדול ומבטיח לו שישמור ויגן עליו מכל רע. כך, משליך האח הגדול את פחדיו על האח הקטן ויכול ליטול לעצמו את תפקיד הבוגר והמושיע.
הדינמיקה הפתולוגית הזו מאפיינת יותר ויותר את היחסים בין ממשלת ישראל והעומד בראשה לבין אזרחי המדינה. קודם מפחידים אותנו עד מוות כדי שנחוש פחד קיומי עמוק ומתמיד ואז מעבירים את חוק הלאום ומבטיחים לנו שהוא ישמור עלינו מכל רע. מפחידים אותנו מערבים, משמאלנים, מבוגדים, מעוכרי ישראל ומחורשי רעתנו ובהתמדה עושים דה-לגיטימציה של מקורות הפחד. הגדיל לעשות ראש הממשלה, רדוף על ידי חקירות פליליות והחשש שיאבד את השלטון שכה התרגל אליו, וחבר אל מפלגות גזעניות מבית מדרשו של מאיר כהנא, ורץ לספר שעדיף ממשלת ימין שנשענת על תורת גזע ואלימות, מאשר, חס וחלילה, ממשלת "שמאל".
למען הסר ספק; יש איומים אמתיים. אירן גרעינית היא אכן תרחיש מדאיג מאוד. בלוני ועפיפוני תבעירה הם סיוט קשה וקסאמים וטילים הנופלים בעוטף עזה וברחבי הנגב הם סכנה אמתית. פחד הוא תגובה אנושית וטבעית למציאות שעולה על כל דמיון.
אבל, כאשר ההפחדה הופכת לשיטת שלטון, זה מבעית לא פחות. כי כאשר אנחנו מפחדים, רק חלק קטן מאוד של המוח שלנו פועל; זה החלק ששואל: "האם אני הטורף או הטרף? האם לתקוף או לברוח?"
כאשר הפחדה הופכת לשיטת שלטון, כל התנגדות לגיטימית הופכת מיד לאיום. כאשר הפחדה הופכת לשיטת שלטון לאט לאט אנשים מתחילים להאמין שהיחידים שיכולים להנהיג את המדינה הם אלה שרומסים ברגל גסה ערכים חשובים, כי במצב של אימה;  שוויון, דמוקרטיה ופלורליזם הם מותרות או שטויות של חלשים ושל תמימים שלא מבינים שכל הערבים רוצים לזרוק אותנו לים.

הפחדה היא צורה של מניפולציה רגשית שנוטלת מעמנו, האזרחים, את הסוכנות שלנו להשמיע קול ולהתנגד. היא מניפולציה שעולבת ביכולת של כל אחת ואחד לנתח את המציאות ולגבש עמדה מורכבת.
"אני לא רוצה שייקחו לי את המדינה" כתבה לי חברה בפייסבוק בתגובה לדברים שכתבתי על ההפגנה נגד חוק הלאום. אני מבינה אותה לגמרי. גם אני רוצה מדינה לחיות בה ולחוש בה בטוחה ומוגנת. אני פשוט לא מאמינה שהדרך להבטיח את הביטחון שלי כיהודייה עוברת דרך שלילת הזהות הלאומית הקולקטיבית של אזרחי ישראל הפלסטינים ומחיקת שפתם, תרבותם וההיסטוריה שלהם מהמרחב הציבורי המשותף.
"אז מה את רוצה"? אני נשאלת לא פעם, כמו נדרשת להציע אלטרנטיבה לפוליטיקה של אימה. ובכן, אני רוצה שנעצור ונפסיק לפחד. אני רוצה שנקיים, כאזרחים ואזרחיות, שיח נוקב וסוער ומורכב על כך שאת הארץ הזו חולקים שני לאומים; רוב יהודי ומיעוט פלסטיני. אני רוצה שיתקיים פה שיח ער שיישמעו בו מגוון של קולות וחיפוש משותף אחרי פתרונות ראויים. אני רוצה שיח שלא מאלץ אותי לבחור בין ביטחון לשוויון, בין ריבונות לדמוקרטיה. אני רוצה שנעצור ונשאל שאלות על איזו "יהודית" מדובר בחוק הלאום; יהודית של הרבנות הראשית, או יהודית מגוונת ופלורליסטית? אני רוצה מרחב של שיח בלי איומים לשלול את "תעודת הנאמנות". מתי בדיוק הפכנו למונרכיה בה נתינים אמורים להישבע אמונים לריבון?
אלינור רוזוולט אמרה "עשו כל יום לפחות דבר אחד שמפחיד אתכן/ם". דבריה הם קריאה לצאת מאזורי נוחות, להעז ולהתגבר על הפחד שמלווה אי ודאות או התנסות חדשה. זה אכן מפחיד להתנגד להפחדה. יש לזה מחירים. אבל אם ניתן לפחד לנצח, נישאר בכלא תודעתי של טורף ונטרף. אני לא יודעת, אבל משום מה התרחיש הזה לא נוסך בי ביטחון.

השנה יצא לאור ספר השירים השני של המשוררת יונית נעמן, "אם לב נופל", בהוצאת לוקוס, הוצאה עצמאית קטנה, אמיצה ומשובחת .
התרגשתי מאוד כאשר יונית נעמן ביקשה ממני לדבר בערב ההשקה של הספר בירושלים, במקום קטן ונפלא בלבה של העיר בשם "באב אל ימן", עליו עוד יסופר בפעם אחרת.
מיהרתי לרכוש לי את הספר בפורמט דיגיטלי, כי לא רציתי לחכות כמה ימים עד למשלוח. פתחתי את הקובץ והתחלתי לקרוא. הרגע הזה של הישיבה לבד מול המחשב עם ספר השירים הדיגיטלי היה חגיגי. בכל הוצאה של ספר שירים חדש ובכל קריאה בו מן הראוי שיהיה משהו חגוג, כי שירה היא מעשה של בריאה; היא ממרקת את המילים ויוצקת בהן ובמה שהן מייצגות משמעויות חדשות.
שירה היא שפה שתמיד אומרת עוד ועוד ולכן צריך לקרוא כל שיר כמה פעמים.
הקריאה הראשונה היא הקריאה היחפה בה אני מהלכת בין מילות השירים בעור חשוף. ישבתי מול המחשב וקראתי בשיריה של נעמן מחויכת ודומעת, מחסירה פעימה ומוצאת בין השירים כאלה שמספרים את הסיפור שלי במילים מדויקות, כמו השיר הזה:
עֻבָּרי מת
אֵין דָּבָר שָׁתוּק יוֹתֵר מְעֻבָּר שֶׁלֹּא צָלַח אֶת דַּרְכּוֹ
הַדְּמָמָה עֲתִידוֹ הַמֻּבְטָח, אוֹפֶפֶת אוֹתוֹ כְּרֶחֶם שֵׁנִי
מְזִינָה אוֹתוֹ טוֹב מִמֶּנִּי
לֹא הִתְהַלַּכְתִּי חִוֶּרֶת בִּרְחוֹבוֹת הָעִיר
וְאֶקְרָא עֻבָּרִי מֵת, הֲתֵדְעוּ?
לִבְלִי שׁוּב
בְּטֶרֶם יָדַעְתִּי אֵיךְ יִפְקְחוּ עָלָיו יָמִים אֶת עֵינֵיהֶם הַבְּהִירוֹת
וְאִם יַלְדָּה הוּא
שֶׁגַּם לָהּ בְּקִרְבָּהּ בֵּית גִּדּוּל וְאַכְזָבוֹת
וְאִם
וְאִם
אֲפִלּוּ חֲרַךְ הֲצָצָה כְּמוֹ בַּקָּלֵידוֹסְקוֹפּ
אֲפִלּוּ שֵׁם
לֹא נָתַתִּי לָעֻבָּר שֶׁלֹּא צָלַח אֶת דַּרְכּוֹ
מַדּוּעַ לֹא אֶתְהַלֵּךְ וְאֶקְרָא
מֵת, הֲתֵדְעוּ?

אך ההתרגשות היא לא רק פרטית. כתיבה של שירה שעוסקת בטיפולי פוריות, בהפלה טבעית ובאובדן הריון מנכיחה את החוויות הללו ואת הסיפורים האלה והופכת אותם לפוליטיים מעצם היותם נוכחים וקיימים במרחב של קריאה, התכנסות סביב השירים ושיח עליהם. היא מתריסה נגד התפיסה ש"יש דברים שהשתיקה יפה להם".

אין כאב אנושי ואין כאב נשי שהשתיקה יפה להם.

כדי לשמוע את השקט הנשבר ואת הדיבור המתהווה יש צורך גם בקריאות הנוספות בהן נכנסת לפעולה מבקרת התרבות שבי; זו שעמלה שנים רבות לפתח את יכולות הפענוח שלה. כמו בלשית אני מסתובבת בתוך השירים וביניהם ותרה אחר וחושפת את רבדי השפה ורזי הרטוריקה הייחודית של המשוררת.
ובקריאה הבלשית הזו אני מוצאת גם אותם; את המבטים המרובים. יונית נעמן היא משוררת מתבוננת; בעצמה, בזולת ובמבטו עליה. לעתים המבט הוא חומל, כמו למשל בשיר "שיחה בסניף הדואר המקומי" (עמ' 57) ולעיתים הוא ביקורתי וכפול ומכופל, כמו למשל בשיר ר.מ.א.פ (ראיתי משוררת אוכלת פלאפל) בו המשוררת מתבוננת בעצמה דרך עיניו של המשורר הגבר התוהה – ממש כמו המשוררים של המאה ה-19 – מה עושה אישה משוררת כאן במרחב "שלנו". אך באותה נשימה, יש בשיר הזה גם מבט על אותו משורר וגם עלינו, הקוראים והקוראות, עם הציפיות הרומנטיות שלנו על דמותה של משוררת:

(ר.מ.א.פ (מחווה למאיר ויזלטיר
רָאִיתִי מְשׁוֹרֶרֶת עִם פָלָאפֶל
אָצָה נֶחְבֵּאת בְּקֶרֶן רְחוֹב
עַל פָּנֶיהָ שְׁפוּכָה בֶּהָלָה
רֹאשָׁהּ בִּתְזָזִית
מְבַתֵּר בִּתְנוּעוֹת חַדּוֹת,
אֶת אֲוִירָהּ שֶׁל הָעִיר
תָּר אַחַר מָקוֹם לְהוֹשִׁיב בּוֹ
מֵהַמָּתְנַיִם וָמַטָּה
אוּלַי חֲדַר מַדְרֵגוֹת אַפְלוּלִי
נִכְנֶסֶת, יוֹצֵאת
כְּמוֹ מִבֵּית בֹּשֶׁת.
בַּסּוֹף בְּלִי עֶרְגָּה
לְלֹא נוֹף מִדְבָּרִי
הִיא בּוֹלַעַת אוֹתוֹ
רָאִיתִי מְשׁוֹרֶרֶת א.פ.
כָּאן, אֶצְלֵנוּ בַּכְּרַךְ
אֵיךְ רָוַח לָהּ, הוּקַל לָהּ, נִמְלָא לָהּ,
ר.מ. אוֹכֶלֶת פ.
הַמַּאֲכָל הַלְּאֻמִּי תּוֹקֵעַ לָהּ
שֶׁמָּא יַבְחִינוּ בָּהּ
בָּאִשָּׁה הַגְּדוֹלָה בְּגַפָּהּ
שֶׁמָּא תִּפָּתַח אֵיזוֹ דֶּלֶת
מִישֶׁהוּ עָשׂוּי לְהִפָּגַע

השיר הזה החזיר אותי כמעט 40 שנה אחורה, אל ספרן המכונן של סנדרה גילברט וסוזן גובאר אשר עסק במאבקן של נשים סופרות במאה ה-19 על הזכות לכתוב ולפרסם ספרות במרחב שהיה שמור לגברים בלבד; הם היו החברים ושומרי הסף של המועדון האקסלוסיבי. הגדיל לעשות המשורר ג'רארד מאנלי הופקינס אשר דימה את הקולמוס לפאלוס. אמנם חלפו ארבעים שנה מאז ראה הספר אור וגם המאה ה-19 חלפה לה, אך השאלה שמציבות גילברט וגובאר בספרן עודנה מהדהדת: אם הפאלוס הוא המטפורה של העט הכותב, עם איזה איבר בגופן יכולות נשים לייצר טקסטים ?
יונית נעמן יוצרת שירים עם גוף שלם ונוכח; עם עיניים רואות ומתבוננות; עם פה מדבר ואוכל ובולע ועם כל היתר. היא יוצרת בשיריה דמויות נוכחות פיזית, נפשית ורוחנית. השפה השירית שלה נעה בטבעיות בין עכשוויות יומיומית למרחביות פיוטית; בין דיאלוג עם המקורות ולשון התפילה לבין הומור שמעלה חיוך תוך כדי קריאה, כמו למשל בשיר הבא:
תשליך
לְיַד הַנָּהָר הַגָּדוֹל הַזֶּה עוֹמֶדֶת פְּשׁוּטָה
מָה יַעֲשֶׂה לִי אָדָם
בְּעֵינָיו הָרָעוֹת
חָשַׁבְתִּי שֶׁרַק מֵאֱלֹהִים אֲנִי מְפַחֶדֶת
כְּבָר עִדָּנִים שֶׁלֹּא הָיְתָה בֵּינֵינוּ הֲבָנָה
שֶׁלֹּא יִחַר בְּאַפּוֹ וְיַבְעִיר שְׁאוֹל תַּחְתִּיּוֹת מְטֻרְלָל
תָּפוּר לְמִדּוֹתַי
בְּמֵי קוֹלְחִין יַרְבִּיצֵנִי
לָמָּה לֹא לָמַדְתִּי לִבְכּוֹת אֶת הַפֻּרְעָנוּת הַזֹּאת הַפּוֹשַׁעַת
שֶׁהִתְקַבְּצָה רְשָׁעִים רְשָׁעִים וְנִגְּפָה עָלַי לְמַעֵךְ
תְּרֵיסַר יְרֵחִים לֹא חָסָה עָלַי
לְיַד הַנָּהָר פְּשׁוּטָה אַפְסַיִם
קוֹרֵאת לָרוּחוֹת לְנַדֵּף שֵׁדִים מֵעָלַי
זֵדִים שֶׁבְּצָעוּנִי נֶפֶשׁ הַשָּׁנָה הַזּוֹ
הַמְּעֻבֶּרֶת עָגְמָה
שֶׁתִּכְלֶה כְּבָר.
מָה יַעֲשֶׂה לִי אָדָם
לֹא אִירָא
כָּל חַטְּאוֹתַי יְסַמֵּא הַזֶּרֶם
תִּפְלוּיוֹתַי
רְבִיצָתִי מִנֶּגֶד כְּשֶׁהַחַיִּים בַּסָּךְ
שְׁבִיתַת הַחֲשָׁקִים
צֵיד הַתְּהוֹמוֹת
הַיְדֶה, שֶׁתִּכְלֶה.
שֶׁיֻּתְּכוּ הַכּוֹכָבִים לִדְמָעוֹת
שֶׁיִּפְרֹץ וְיִנְהַר הָאֶשֶׁד
לְיַד הַנָּהָר נִכְנַעַת לְהַשְׁלִיךְ —
תִּכְלֶה שָׁנָה, יִכְלוּ קְלָלוֹת

יכולתי להמשיך ולבחור עוד ועוד שירים, אבל אני לא רוצה לקלקל לכם ולכן הקוראות/ים את הרגע החגוג הזה בו תפתחו את העותק שלכם/ן ותקראו בו ותחזרו אליו בחיפוש אחר המילים המדויקות שיספרו סיפור שצריך להיות מסופר ושתיקה שצריכה להישבר

 

מה הסיפור של הארגון שלך? האם אפשר לספר אותו בכמה מילים או משפטים באופן שיהיה גם ברור וגם מעורר השראה?
הצגת סיפור ארגוני טוב היא חיונית לצרכי שיווק, יחסי ציבור, גיוס משאבים, לקוחות ומשקיעים/ות. אבל סיפור ארגוני טוב הוא כזה שגם משרת את הארגון פנימה; מלכד את א/נשיו סביב חזון אמיץ ושאפתני, הצהרת ייעוד, תיאוריית שינוי ואסטרטגיות, והכי חשוב: ערכי ליבה.
סיפור ארגוני טוב הוא חי וצומח; כמו כל עלילת חיים מרתקת, הוא מתפתח יחד עם הארגון. ככל שהארגון צובר חכמה, ידע וניסיון; כך גם הסיפור הופך עשיר ומורכב יותר.
סיפור טוב משמר גם את הזיכרון הארגוני; מאפשר למידה מהצלחות וכישלונות (כן, כישלונות הם חלק בלתי נפרד מהסיפור הארגוני) ושיתוף ברגעים של גאווה גדולה.
צרו עמי קשר כדי לשמוע עוד כיצד לבנות סיפור ארגוני טוב ולעבוד אתו לקידום הארגון ומטרותיו.
חמוטל גורי
נייד: 052-5601859
דואל: consult4good@gmail.com

מה זה סטורטלינג?
גרסת הטוויטר: אמנות סיפור סיפורים; היכולת להגיש אותם בצורה מרתקת ומעוררת.
סטוריטלינג זה לספר סיפור שמפלס את דרכו בזרם הבלתי פוסק של תוכן, מידע ו"פייק ניוז" ויוצר עצירה קטנה בזמן; מושך בשולי הבגד ומזמין לשים לב.
אבל סטוריטלינג לא מסתכם ביכולת להגיש סיפור בעידן של מלל בלתי פוסק ותוכן ממומן. סטוריטלינג מתחיל בידיעה שיש לנו סיפורים חשובים לספר; שהקול שלנו ראוי להישמע; שהחיים שלנו כאן הם בעלי משמעות, שזורים בחיי אחרות ואחרים. סטוריטלינג זה לספר סיפורים כדי להתחבר, להשפיע ולהקשיב.
עכשיו השאלה היא איך לעשות את זה. אין מתכון אחד נכון ומנצח, אבל יש מרכיבי יסוד.
למשל, הוקרה.
להוקיר את עצמנו; את החיים שחיינו עד כה ואת החלומות שלנו לעתיד. להעריך את האתגרים שגברנו עליהם ואת הגלים והמשברים שיכולנו להם ואת הערכים שעיצבו אותנו; לחגוג את החוסן שלנו מול אכזריות ואלימות ולהסיר את האבק והחלודה מהזעקה שרצינו להשמיע והחרשנו.
אפשר ללמוד הוקרה. צרו עמי קשר כאן כדי לשמוע יותר.
נייד: 052-5601859
דואל: consult4good@gmail.com