את שואלת אם הייתי עושה את הכל שוב? הייתי רוצה להגיד לך שכן, בוודאי! אבל כשאני חושב על המחיר ששילמתי, שהמשפחה שלי שילמה, אני מודה שאני לא יודע. אם הייתי יודע מה שאני יודע היום, אולי הייתי בולע את הצחוק שלי בשקט כמו כולם.
אלה היו חמש הדקות של התהילה שלי. ועל מה? על שצעקתי בקול את מה שכולם ראו ולא העזו לומר כדי שלא יחשבו שהם טיפשים. מדהים כמה אפשר להפחיד אנשים. אני זוכר את זה כאילו זה היה אתמול. ישבתי על הכתפיים של אבא שלי כדי לראות את המלך שלנו מציג לראווה את בגדיו החדשים במסגרת המצעד הצבאי השנתי. לפניו נסע נגמ"ש ומאחוריו טנק וחיילים חמושים נפנפו לקהל לשלום. ובאמצע כל זה הוא צעד לו, בראש זקוף, כשרק כתר לראשו ותחתונים לגופו, ונופף להמונים באדנות. אני זוכר שהרגשתי את הכתפיים של אבא שלי רועדות, היום אני יודע שהוא פשוט התאפק שלא לצחוק בקול רם וכלא את הצחוק בגוף שלו. כולם המשיכו לנפנף בדגלים ולקרוא "יחי המלך" כאילו כלום לא קרה. כאילו שאין שום איש שמנמן בתחתונים עם כתר לראשו צועד ברחוב הראשי, בתווך בין נגמ"ש לטנק, כי חוץ מהבגדים שלו, מלחמות היו הדבר שהמלך שלנו הכי אהב.
ואני ישבתי על הכתפיים הרועדות של אבא שלי ולא הבנתי למה אף אחד לא אמר שום דבר. הרי לא ייתכן שהם לא ראו מה שאני ראיתי. בסוף לא התאפקתי יותר וצעקתי "המלך עירום!" ופתאום נהיה שקט והתזמורת הפסיקה לנגן וכולם הסתכלו עליי בתערובת של הקלה גדולה ואימה גדולה. הקלה, כי הם לא טיפשים כמו שהם חשבו בגלל שהם לא ראו את המחלצות של המלך, ואימה, כי הם ידעו מה הולך לקרות עכשיו.
אני הייתי רק ילד בן חמש, אז הם לא ממש יכלו לעשות לי כלום, אבל בית המלוכה תבע את אבא שלי על הוצאת דיבה ולשון הרע ועל חינוך לקוי ובגידה במלכות. זה שבר אותו. את כולנו. כל הכסף שהלך על עורכי דין משך שנים עד שבסוף הם הגיעו לפשרה ואבא שלי הודה בעוון מופחת; כישלון בחינוך ואי השתת משמעת על בנו. הסיפור הזה הרס את המשפחה שלנו. העסק של אבא התרסק, הוא ואמא רבו כל הזמן. הוא טען שהיא פינקה אותי יותר מדי ולא לימדה אותי דרך ארץ. היא טענה שאת הפה הגדול שלי ירשתי ממנו. אבל האמת היא ששניהם האשימו בעיקר אותי. שראיתי ולא יכולתי לסתום את הפה.
אז מה שנשאר לי היו חמש דקות התהילה שלי. הזמן הקצר הזה שבו שחררתי את כולם מהשקר הגדול, מהפחד שהם טיפשים. אבל כשהם ראו מה עשו לאבא שלי בגלל זה הם חזרו לפחד ולשתוק, לשתוק ולפחד. אני לא מאשים אותם.
אבל הם האשימו אותי, כי אחרי זה הכל נהיה עוד יותר גרוע. בסיפורים כתוב שהמלך הודח ושהחייטים הרמאים ברחו ולא חזרו. אבל סיפורים לחוד ומציאות לחוד. המלך פיטר כמה שרים ויצא למלחמה עם המדינה השכנה וכולם שכחו מהר מאוד שהוא ערום, כי במלחמות הוא היה טוב. הכי טוב. וכשיש מלחמות כולם עוד יותר מפחדים, כי זה באמת מפחיד.
אז את שואלת אם הייתי עושה הכל שוב היום? מה אני אגיד לך, אנחנו צועקים והשיירה של המלך העירום עוברת. הוא ממוגן ואנחנו עירומים.
*מוקדש באהבה לילד שצעק "המלך עירום!"
האנס כריסטיאן אנדרסן, הידוע בסיפוריו ובאישיותו האפלים, כתב את הסיפור הזה בשנת 1837. היה זה גלגול של סיפור עם שעבר מדור לדור כשעוד היו מלכים בעולם. היה זה סיפור עם שידע את מה שידוע לנו גם היום; קשה לצאת נגד הזרם, לשבור את השתיקה שנולדת מפחד, לומר את האמת.
בימים הרחוקים ההם, מראהו של המלך העירום המהלך לו אדנות בתחתוניו העניקה אתנחתא קומית ופורקן רגעי לנתינים שכרעו תחת נטל שלטונו של עריץ שלא ראה אותם ממטר. הצחוק במסתרים היה המעשה החתרני שהם יכלו להרשות לעצמם.
ומה קורה היום אצלנו? משהו הרבה יותר אפל. לנו יש מלך שגם משחד את התקשורת וגם מסית נגדה ומאשים אותה ברדיפה. למלך שלנו יש חליפה שעשויה מדפי עיתון ואנחנו חשופים לקור המקפיא של ציניות חסרת מעצורים.
רק עליהם אני חושבת, כי זה נותן לי כוח. אם אחשוב יותר מדי על עצמי אשתגע, ואז מה יהיה על המעילים? הכאב לא חשוב. גם השקט לא. רק הפחד. מה יקרה אם לא אסיים בזמן את המעילים והם יצטרכו להמשיך ולעוף כל החיים שלהם. הלוואי וגם אני יכולתי לעוף. להיות גם קצת ציפור, והם היו יושבים כאן ואורגים לי מעיל מעלי סרפד. לפחות הייתי יוצאת מהמערה הזו.
אני הייתי היחידה שלא שנאה אותה מהתחלה, את האישה הזו שאבא שלי התחתן איתה כדי לא להיות לבד. האחים שלי שנאו אותה כי ידעו שהיא תנסה לקחת מהם את הירושה. אני הייתי קטנה ולא הבנתי. רק רציתי אמא, כי את זו שלי לא הכרתי אף פעם. כולם היו מספרים לי עליה. כמה יפה וטובה ואצילית ונדיבה ורחומה היא הייתה וכמה אני דומה לה.
אני לא שנאתי את האישה החדשה כי נורא רציתי אמא; כזו שתסרק את שערי ותקלע לי צמות ותספר לי סיפורים לפני השינה ותרגיע את הפחדים שלי ותריב איתי על שטויות. אבל היא לא סבלה אותנו מהרגע הראשון. גם את אבא שלי היא לא אהבה. היא חשבה שהוא רכרוכי ולא שאפתן מספיק. אני חושבת שהיה לה נורא משעמם אתנו. היא הייתה מלכה והיא לא הייתה שמחה. משהו היה חסר לה. אני זוכרת אותה מסתובבת ברחבי הארמון הענק והחשוך וממלמלת לעצמה. אמרתי לעצמי שכבר תעשה משהו, ואולי אז היא תפסיק למלמל כל הזמן.
והיא עשתה. אוף, כמה שהיא עשתה. היא כישפה את האחים שלי והפכה אותם לבעלי כנף ועכשיו אני צריכה לשבת כאן ולשתוק ולארוג להם מעילים מעלי סרפד ולשתוק עוד, עד שהמעילים יהיו מוכנים ואז אני אגאל אותם מהכישוף. אני נורא חשובה, וזה מה שחשוב עכשיו. כשאני והם נוכל שוב לדבר אז אולי נוכל לברר את כל העניין הזה, ואיך זה שהם עפים ביחד ואני יושבת כאן לבד לגמרי ושותקת את עצמי לדעת.
הם לא סבלו אותה מהתחלה כי ידעו שהיא מאיימת על הירושה שלהם. לי ממילא לא הייתה זכות לירושה, אז מה אכפת לי. אותי היו מחתנים בבוא העת עם מישהו שיש לו ירושה. איזה נסיך. ואני הייתי אמורה להעמיד פנים שאני חיה באושר ועושר עד עצם היום הזה. כי איך אפשר לא להיות מאושרת כשההחלטות הכי קשות שאת צריכה לקבל זה איזה פרחים להניח על שולחן הארוחה? בעצם גם את זה אני לא הייתי צריכה לעשות.
אז אולי זה לא כל כך נורא בעצם, כל התפנית הזו בעלילה. ככה לפחות יש לי תפקיד. הגורל של האחים שלי תלוי בי. אני לא יכולה לפרוץ פתאום בשיר, או לצרוח או לקלל או סתם להשמיע קול, כי אז הכישוף יישאר לנצח, וזה יהיה נורא, כי אז באמת לא תהיה לי משפחה.
וממילא אין כאן עם מי לדבר במגדל המבודד הזה. הייתי רוצה לדבר איתה, עם האמא החורגת שלי. הייתי שואלת אותה למה היא כל כך שנאה אותנו, אותי. הנשים בארמון אמרו שהקנאה העבירה אותה על דעתה. אמרו, שדמותה של אמי – שהמשיכה לרדוף את הארמון במושלמות השמורה למלכות טובות שעברו מן העולם – שיגעה אותה.
אני לא אהבתי את ההסבר הזה. אני חושבת שהיא רצתה להיות מישהי, לעשות דברים, לנהל עניינים, ומהר מאוד הבינה שזה לא עובד ככה בארמון. היו לה יכולות ואנרגיות מטורפות, ולא היה לה מה לעשות איתן, אז היא פנתה לכישוף, כי הרי זה מה שאנחנו הנשים בסיפורי העם של האחים גרים יכולות לעשות; להיות יפות ושותקות, או מכשפות שיש להן הכוח להפוך אנשים לבעלי כנף.
האמת, אני מבינה אותה. גם אני, כמוה, שבויה בין דפי ספר האגדות המצהיב הזה, הבלתי תקין פוליטית לחלוטין. גם אני, כמוה, הייתי רוצה לבחור לעצמי תפקידים אחרים. אז בינתיים אני יושבת כאן ואורגת מעילים מעלי סרפד ושותקת ונושכת שפתיים עד שתגיע מישהי שתקרא את הסיפור שלי ותבין ותשחרר אותי מנדר השתיקה.
את המונולוג הפנימי הזה של העלמה שאמה החורגת הטילה כישוף על אחיה כתבתי כבר לפני כמה שנים. אז, כמו היום, הייתי עסוקה בסוגיות של שתיקה והשמעת קול, של דיכוי וחופש, ושל ייצוגים סטריאוטיפים של נשים בספורי העם שגברים מכובדים כמו האחים גרים העלו על הכתב והוסיפו להם טוויסט חינוכי שהשאיר לנשים בגדול שני תפקידים: עלמה במצוקה או מכשפה. התפקיד נקבע על פי רוב לפי הגיל ויכולת הפיריון.
אבל על זה כבר נכתב רבות. חוקרות פולקלור פמיניסטיות השיבו לנשים את סיפורי העם שהן סיפרו ואת כבודן כגיבורות שניחנו באומץ, בתושיה ובסקרנות, באכפתיות עמוקה ובמחויבות לצדק.
לכל טקסט יש כמה רגעים של לידה. בפעם הראשונה שאת כותבת אותו. ואז, בכל פעם שמישהי או מישהו קוראים בו. וגם, כאשר את חוזרת אליו. חזרתי אל הטקסט הזה אחרי שנים, בגלל המאבק בהפיכה המשטרית. בוויכוח שבין המאבק הפמיניסטי לשוויון לבין אלה שטענו שאנחנו ממש מגזימות ולא תהיה שום פגיעה בזכויות נשים. שאנחנו, המתנגדות להפיכה, סתם הזויות, ותומכות הרפורמה הן פשוט "בנות של מלך".
אבל אנחנו ידענו שאנחנו לא מגזימות. וההוכחות הלכו ונערמו. פה הגדלה של סמכויות בתי הדין הרבניים, שם נערה שמותקפת ברכבת או נשלחת עם חברותיה לאחורי האוטובוס. פה פיילוט – ממש בקטנה – של רחצה נפרדת, ושם פירוק הרשות לקידום מעמד האישה.
גם השנה אני אצום ביום הכיפורים. לא כי אני חייבת, אלא כי זו מסורת משפחתית רבת שנים מאז פטירתו של סבי עליו השלום שאול בקר, אבי אמי.
גם השנה אני אלך לתפילות בקהילת הדרור, הקהילה הרפורמית בשכונה שלנו, קריית יובל. גם השנה נעמה שלי בת ה-8 תבוא איתי. לא כי היא חייבת, אלא כי היא אוהבת, כמוני, להיות ביום הזה חלק מקהילה שמתפללת ושרה, נשים וגברים יחד. אחר כך היא תלך לרכב על אופניים עם אבא שלה ועם החברות/ים בשכונה. ובשנה הבאה היא תוכל שוב לבחור איך ואיפה היא רוצה להיות.
גם השנה אני אדאג שיהיה אוכל לבני ובנות הבית שאינם צמים, כי המשמעות של מרחב משפחתי משותף הוא שלכל אחד ואחת מאיתנו יש המקום והזכות לחיות את חייו לפי אמונתו ומנהגיו.
גם השנה אני אזיל מן הסתם דמעה בתפילת אבינו מלכנו, כי לפני 20 שנה התפילה הזו משתה אותי מתהום של כאב ועצב.
גם השנה אני אחשוב בעיקר על מה שעשיתי שהייתי רוצה לעשות אחרת. גם השנה אני אהרהר בפערים שנוצרים לא פעם בין מי שהייתי רוצה להיות לאיך שהייתי, בעיקר כלפי היקרות והיקרים לי מכל. ובכלל. אני אשוב ואשים לב לפערים שבין הערכים למעשים ואבטיח לעצמי שגם השנה, הפערים האלה יצטמצמו.
גם השנה אציין את ארוחת שבירת הצום עם הוריי בביתם. גם השנה הדבר הראשון שיקבל את פני הוא האור בעיניה של אמי, והחיבוק של "גמר חתימה טובה" שלה.
גם השנה אני עושה בחירה אישית לעשות כך. בשנה הבאה אולי אחליט אחרת.
גם השנה אני עושה בחירה אישית לנהוג כך, כאישה חילונית שמוצאת ביום הזה חיבור להיסטוריה משותפת, למסורת משפחתית.
גם השנה אני אתפלל בדרך האישית שלי. לא לאלוקים צבאות, אלא לאלוהות פרטית ואישית, לנוכחות של רוח וחמלה ואנושיות עמוקה שמצויה בנפש.
והשנה, בה יום הכיפורים חל בכפיפה אחת עם חג הקורבן, עיד אל אדחא, אני אאחל לכל חברותיי וחבריי המציינים/ות אותו חג שמח, משמעותי, משפחתי, קהילתי. חג טוב.
ואני אחשוב על הסמיכות בין הקרבת ישמעאל ועקידת יצחק ועל כך שעלינו, ורק עלינו, בנות ובני האדם, בשר ודם, לעצור את ההקרבה ואת העקידה. עלינו, ורק עלינו, החובה לקדש את החיים ולקרוא תיגר על תרבות שמקדשת את החרב.
זמן מה לא כתבתי. הייתי רוצה לומר שלא מצאתי את הזמן, את המרחב, שהדברים התבשלו בי לאיטם. האמת היא, שהמבקרת הפנימית באה לבקר אותי ונשארה הרבה זמן. ישבה על כתפי כמו המלאך הרע בסרטים המצוירים וגיחכה עלי. והיא לא הפסיקה לדבר. אבל ברגעים הנדירים שהיא שתקה התחילו המחשבות להצטרף לכלל מילים, משפטים ותמונות.
כשאני לא יכולה לכתוב אני עושה הרבה דברים אחרים. קודם כל, אני מדברת הרבה עם עצמי, וגם, אופה ועושה מחקר יסודי על מתכונים של מאפים של המלכה ויקטוריה (סקונז, ליתר דיוק) ואני הולכת שעות ברגל., מנסה לחמוק מהמבקרת הפנימית ומקווה שאולי אאבד אותה בפינת רחוב.
המבט. אני עסוקה מאוד במבט בימים אלה. יותר מדי קריאה בתיאוריות ביקורתיות בזמן האחרון: אדוארד סעיד, גילברט וגובאר והמשוגעת שלהן בעלית הגג, הומי באבא, גיאטרי ספיבק, יהודה שנהב, חנן חבר ולואיז בית-לחם, ופוקו לקינוח, קריאה שגורמת לך לחוש חסרת אונים מול הטקסט, מכריחה אותך לצלול לתוכו ולתת בו ובעצמך אמון שבסוף תצליחי לכרוך אותו סביב אצבעך, ללוש אותו, לחוש אותו, להגיד שאת מתחילה להבין. אז אני עסוקה בכוח המצמית, המחניק, המגביל של המבט, אני עסוקה בכוח שבהסבת המבט. אני עסוקה בלכתוב על זה סיפורים.
המלכה והראי
המלכה התבוננה בעצמה בראי. עייפות גדולה אחזה בה מול הריטואל היומי הזה. שוב לשאול אותו מי הכי יפה, ושוב לקבל את התשובה שבלב לבה כבר ידעה אותה. היא לא הכי יפה. יש יפות ממנה. תמיד היו ותמיד יהיו. זה זמן מה שהיא יודעת שהראי , משועמם, כבר הסב את מבטו אל אחרות. לפעמים היא שואלת את עצמה למה היא לא שוברת אותו וזהו. אולי היום זה מה שהיא תעשה.
היא התגעגעה לשלגייה, לבת שלה. יודעת למה הייתה צריכה לעבור לגור כל כך רחוק. רחוק ממנה. רחוק מהראי הארור שהעכיר את היחסים ביניהן, עם תחרויות היופי המטרידות שלו והשיפוטיות האינסופית שלו.
היא הסירה את כיסוי הקטיפה הכבד מהראי והתבוננה בו, בראי, ולא בדמותה שנשקפה ממנה. "את אמנם יפה, מלכתי…" החל הראי לדקלם את המשפט הידוע. "לא שאלתי אותך", אמרה המלכה, ממשיכה להתבונן בו. הראי התבלבל, לא בטוח מה לעשות עם המידע החדש הזה. לא בטוח שיש לו מה לומר, חוץ מלחזור על המשפטים המוכרים על מי הכי יפה וכאלה. המלכה העבירה אצבע נמרצת על מסגרת העץ המרקיבה. "אתה מלא אבק", אמרה, בשוויון נפש. היא המשיכה להתבונן בו. נועצת בו את אותו מבט מצמית שנעץ הוא בה כל השנים הללו. "זה לא נעים לי", אמר הראי, משל היה ילד בן חמש שגערו בו על דבר מה. "באמת? המבט שלי לא נעים לך? אתה מרגיש חשוף? פגיע? מוקטן משהו?", שאלה המלכה בקול של אמפתיה מעושה. עכשיו הראי ממש פחד. הוא ידע הרי כמה כוחות יש למלכה הזו. לא משנה כמה ניסה לשבות אותה במבטו, הכוחות שלה היו תמיד כבירים. היא יכלה להזיז הרים אם רצתה. אבל כל השנים הללו הוא הרי השכיל להסית את המבט הזה שלה, את הכוחות שלה, הרחק ממנו; הצליח לגרום לה לחשוב ששלגייה היא האויבת. הוא ידע להחניף לה ולפגוע בה ולשלח אותה להטיל את זעמה על שלגייה. אבל עכשיו שלגייה רחוקה וזה רק הוא והיא, והיא כבר לא מפחדת ממנו. לא מתרגשת ממה שיש לו להגיד. והמבט הזה שלה, הנוקב, החודר.
ג'ף. ג'ף ואפון הפלא בשבילכם
בסוף אמא שלי הפסיקה לכעוס עליי, אחרי שהיא הבינה שתמורת הפרה היחידה שלנו השגתי את כל הממלכה של הענק הרשע. לא רע בשביל ג'ף. ג'ף הטיפש הם קראו לי. כי הייתי קצת "שונה", זה שאליו מתכוונים בימים המיוחדים בבית הספר שמלמדים בהם על "היחס לאחר", הימים היחידים שבהם לא חטפתי מכות בהפסקה. בהתחלה האמנתי להם, לכולם, שאני טיפש, כי הם באמת נראו אחרת ממני, והם היו הרוב.
אבל עכשיו אף אחד כבר ל מעז לקרוא לי ג'ף הטיפש, כי ניצחתי את הענק הרשע, כלומר, כולם מאמינים שגירשתי אותו לנצח, אחרי שטיפסתי על הגבעול של אפון הפלא, עד לעננים, ושם נלחמתי בו והצלחתי להערים עליו וניצחתי אותו וזכיתי בכל האוצרות שלו. עכשיו כולם רוצים להיות חברים של ג'ף הטיפש.
האמת, הרבה זמן האמנתי להם. כשאומרים לך כל כך הרבה פעמים משהו, בסוף אתה מאמין. שמעתי אותם מדברים עליי כל הזמן ש"יש לי קוצים בישבן", ושאולי כדאי לחשוב על "מסגרת אחרת שתתאים לו יותר".
אבל עכשיו כמו שאמרתי כולם רוצים להיות חברים שלי, של ג'ף הטיפש, כי אם הצלחתי כל כך ונהייתי כזה עשיר וחזק אז כנראה שהם טעו לגביי ואני בכלל סיפור הצלחה. והכול בזכות הענק.
כשהגעתי למעלה, לעננים, לבית שלו, לארמון שלו, הוא נתן בי מבט ארוך ובוחן.
– מי אתה?
– ג'ף, אדוני הענק. ג'ף הטיפש.
– טיפש? טיפש אתה בטח לא אם הגעת עד הנה. שנים אני מחכה שמישהו יהיה לו השכל לקחת את האפונים היבשים, לשתול אותם, לחכות שיצמחו ולעלות הנה. אתה הראשון שהיה לו מה שצריך כדי לעשות את זה.
– מה שצריך?
– נו, אני צריך לאיית לך את זה כמו מוסר השכל בסוף סיפור עם? היו לך הדמיון, התקווה, האמונה, הסבלנות, האומץ. נו בקיצור, כל התכונות של גיבור של סיפור.
אף אחד אף פעם לא דיבר אליי ככה. לא ראה אותי ככה. הפסקתי לגמרי לפחד. התקרבתי והתיישבתי לידו.
– אז מה קורה עכשיו? למה כל כך חיכית שמישהו יבוא?
– כי אני רוצה כבר לפרוש. עייפתי מלהטיל פחד על כולם. לא תיארתי לעצמי כמה נזק אנשים מפוחדים יכולים לגרום.
– אז למה המשכת להפחיד אותם?
– כי היה בזה המון כוח והיה לי קשה לוותר….
טוב, אז הענק ואני ניהלנו שיחה ארוכה. לא נהיינו חברים או משהו כזה. אבל המבט הזה שהוא נתן בי אז, שינה לי את החיים. פעם ראשונה שמישהו באמת הסתכל עליי ולא צחק עליי או גער בי כשהבטתי בו בחזרה. להיפך, היה נראה לי שהוא היה זקוק לזה. כאילו גם הוא לא ראה את עצמו הרבה זמן.
בסוף הוא היה ממש בסדר איתי, הענק. הוא הסכים שאני אספר לכולם שנלחמתי בו והבסתי אותו, כדי שכולם עכשיו יחשבו שאני גיבור וידעו שאני לא טיפש. אני חושב שהוא היה הפיה הטובה שלי, הענק, כי הוא באמת נעלם אחרי שהשלים את המשימה שלו.
מאז מזמינים אותי להופיע בכל מיני מקומות ולספר את הסיפור האישי שלי. בכל פעם, בכל בית ספר, אני מחפש בעיניים את הילדים; את אלה שמושיבים אותם ליד המורה כדי שלא יפריעו. את אלה שנראה שהם חולמים ולא מקשיבים. את אלה שמקווים נורא שהיום, בגלל שזה "יום הילד השונה", הם לא יחטפו מכות בהפסקה. אני מחפש את העיניים שלהם.
איור: דניאל גורי דה-לימא
"המבטים", היא אמרה, היו הכי מכאיבים"
"יום יום הייתי הולכת לבקר אותה במקום הזה ששמו אותה בו, אמרו שהיא סובלת מתשישות נפשית, ואני ידעתי שדעתה נטרפה עליה בגלל כל מה שקרה. יום יום הייתי הולכת ברגל, בקור, בגשם, בשלג, משתדלת להביא לה משהו קטן שאולי יגרום לעיניים שלה לראות אותי שוב. שום דבר אף פעם לא. המבטים של האנשים היו הכי מכאיבים. מבטים של רחמים ושל פחד ושל זלזול. מבטים יודעים. מבטים שצרבו פצעים של בושה בעור, והיא לא הייתה שם כדי להגיד לי שאין לי – או לה – במה להתבייש, כי היא הפסיקה להתבונן. כנראה שזה פשוט כאב יותר מדי."
מפעם לפעם היא מרימה אלי מבט, לראות אם אני רושמת כל מילה שלה. מתבוננת כדי לראות אם גם אני מרחמת, או מתביישת, או נועצת מבט, או מסיטה אותו, שחס וחלילה לא יידבק משהו מהכאב הנורא הזה שהיא נושאת לבד כבר המון שנים.
"המבטים שלהם, אף פעם אני לא אסלח להם על המבטים שלהם. כי הם ידעו ושתקו, הם לא עשו כלום כשהיא זעקה עד שנשברה. נכנסו לבתים שלהם והגיפו את החלונות והדלתות, והמשיכו לנעוץ מבטים מאחורי חלונות מוגפים כאילו מה שיש לה, או לי, זה מדבק, כאילו שאם הם יסתכלו כך עליי זה אומר שהם בסדר. שהם מוגנים".
היא מכורבלת בכורסא מולי, אישה קטנה, ילדית שכזו. היא מסמנת לי להפסיק לכתוב ולבוא לשבת לידה. אני ניגשת והיא אוחזת בחוזקה בידי, ידה צמוקה וגרומה וקטנה. "תבטיחי לי. תבטיחי שתספרי יום אחד את הסיפור שלה. שתעשי איתה צדק. שידעו כולם שהיא לא הייתה אשמה בכלום. זו האכזריות ששברה אותה. האכזריות של כולם; של מי שהכאיב לה, של מי שנטש."
היא מישירה אליי מבט. מחפשת בעיני את אשר חיפשה לשווא במבטיהם של האנשים ההם. אני יודעת שהיא מחפשת בעיניי את הזעם, את הכאב, את הזעקה שהיא לא יכלה לזעוק, שהיא מחפשת את החיוך הדומע שיגיד לה עד כמה אני שמחה בה.
