אוירל: כְּשָפֵיך טלטלו אותם חזק
כל כך, שאם תראה אותם עכשיו
לבך יימס.
פרוספרו: אתה חושב כך, רוח?
אֲוִירֶל: אצלי היה נמס, אדון, אילו
הייתי אנושי[1].
מחווה
את ההשראה לרשומה זו קיבלתי מד"ר ניטה שוחט, חוקרת ספרות ופעילת שלום וזכויות אדם. ניטה נפטרה בנובמבר 2016 ודבר מותה נודע לי רק כמה שבועות לאחר מכן. מותה ללא עת הסב לי צער. הן מפני שזכיתי להכירה אישית והן מפני שהיא נפטרה לפני שהגותה זכתה להכרה הראויה. זוהי דרכי להכיר לה תודה מאוחרת על כך שכתבה באופן כה מדויק ועמוק על סיפורים כמנוע לשינוי חברתי.
זוהי מחווה לספרה החשוב Disenthralling Ourselves: Rhetoric of Revenge and Reconciliation in Contemporary Israel[2]. אני זוכרת שפתחתי אותו וקראתי בשקיקה השמורה לספרים שגורמים לנו לחוש שהם נכתבו במיוחד בשבילנו. הספר הוא מלאכת מחשבת אינטרטקסטואלית ומחווה של כבוד לטקסטים היסטוריים, ספרותיים, מחקריים ודיאלוגיים.
ליצור את עצמנו מחדש
הכותרת הראשית של הספר במהדורה האנגלית מהדהדת את נאומו ההיסטורי של אברהם לינקולן, נשיאה ה-16 של ארה"ב, ב-1 בדצמבר 1862. נאום בו קרא לביטול העבדות:
“The dogmas of the quiet past are inadequate to the stormy present. The occasion is piled high with difficulty and we must rise with the occasion. As our case is new, we must think anew and act anew. We must disenthrall ourselves, and then we shall save our country.”
הנאום הוא קריאה להשיל דוגמות, דרכי חשיבה ומנהגים מהעבר, למען עתיד טוב יותר. בנאומו קרא לינקולן לאומה האמריקנית לאחוז בציצית ראשה הקולקטיבית ולהיות גרסה טובה יותר של עצמה. הוא קרא לעם האמריקני לברוא את עצמו מחדש.
ועל כך כתבה ניטה שוחט בספרה. על האנושיות. אנושיות שמציבה לעצמה רף מוסרי גבוה. אנושיות שדוחקת בנו להשיל מעצמנו התנהלות אלימה ודכאנית שמקורה בתודעה של קורבנות ונקמה.
דמיון מוסרי
ניטה כתבה בספרה על דמיון מוסרי החיוני לקידום תהליכים של שינוי חברתי ופוליטי. דמיון מוסרי מורכב משני רכיבים חיוניים. ראשית, תקווה רדיקלית; היכולת לדמיין טוב עתידי משותף, גם כאשר הוא טרם נראה באופק. ושנית, היכולת לחוש אמפתיה וחמלה. ניטה האמינה שקריאה פעילה בטקסטים ספרותיים תורמת לפיתוח של חוסן קהילתי ודמיון מוסרי. היא הדגישה את חשיבות המעבר מתודעה של קורבנות – שיוצרת מעגל רשע של נקמה ונקמת נגד – לתודעה של חוסן קהילתי ופיוס.
את ספרה של שוחט קיבלתי במתנה מחברה יקרה, המשוררת הנפלאה רייצ'ל צביה בק . בספרה של שוחט מוקדש פרק למחזור השירים The Buffalo Poems מתוך ספר השירים השני שלה On Ruins and Returns[5] שנכתבו בשנים הרעות של אירועי אוקטובר 2000 וימי האינתיפאדה השנייה.
חמלה שאיננה מרחמת
שיריה של בק הם מלאי חמלה הנובעת מעמדה אימהית הכורכת את הדאגה לילדים הפרטיים שלה עם דאגה לילדיהן של אימהות אחרות, פלסטיניות ויהודיות. העמדה האימהית אינה נגזרת בהכרח מהביולוגיה הנשית ומהיכולת להביא ילדים לעולם בלבד; זוהי עמדה מוסרית המדגישה ערכים של חמלה ודאגה אל מול מציאות של אלימות, הרג ואובדן.
ובאותה נשימה, השירה של בק היא חסרת רחמים כי היא מסרבת להסב את מבטה מהמוות, האובדן והכאב שהם חלק בלתי נפרד מכל מלחמה. השפה השירית שלה כמו מסירה את האבק שמעלות המילים שנשחקו מרוב שימוש, מלטפת אותן ביד רכה ולא מוותרת, עד שהיא משיבה להן את מלוא משמעותן. המוות בשיריה של בק הוא גרפי מאוד; חלקי גופות ואיברים פזורים, דם ניגר, רקמות וחלקי ציפורניים שהתפזרו לכל עבר, כמו למשל בשיר
Soldiers on their knees in the sand
Mothers watching
soldiers on their knees
sifting and searching for body parts
do not think of next worlds
they think only of
lost worlds
או השיר הזה:
(their sons my sons)
Lost limbs again
This time in a strawberry field
Early morning January sun rises
Gently talks softly to yesterday’s
Rain lingering still at field’s edge
Where perfect strawberries are ready for eating
first day of the feast festival of the sacrifice
Ishmael taken to the hilltop Issac carried away
This time it is mother Maryam who does not know
the boys her boys woke early to a school-less day
they are racing now through the strawberry field
The red fruit is full sweet with dew and dawn is
collecting night’s blankets day is waiting to spread her
arms around us all in the fields and the boys cannot
say how or from where was no sign a bomb would fall
in the early morning family field the boys do not know
their legs are bleeding their bodies lie still their
limbs are scattered they are half-boys and dead boys
none of them know how later before the funerals after
the hospital Maryam will return to the charred and
beautiful
bleeding strawberry field
to gather her scarf scattered flowers
and flesh
[Gaza, Jan 2005: An Israeli bomb is dropped on 12 boys in a strawberry field. 7 boys are killed; the five survivors all lose limbs.]
אני מקווה שבעקבות הקריאה בדברים אלה תרצו לקחת לידיכם.ן את ספרי השירה של רייצ'ל צביה בק ואת סיפרה של ניטה שוחט, שראה אור גם בעברית וזכה לשם: אילו אדם הייתי: רטוריקה של נקמה ושל השלמה בישראל[6].
ואני מקווה שכל פוליטיקאי וכל גנרל בדימוס שהעתיד היחיד שהוא מציע לנו הוא חיים על החרב, יקראו בשירים הללו ויבינו גם הם את מלוא המשמעות הכואבת, המרסקת, המדממת והפצועה של עוד ועוד מלחמה.
[1] שייקספיר, ויליאם: הסופה, מערכה 5 תמונה 1, לעברית: דורי פרנס באתר שייקספיר ושות' http://www.shakespeare.co.il/play.php?play=the-tempest&text=383
[2] Schechet, Nita. Disenthralling Ourselves: Rhetoric of Revenge and Reconciliation in Contemporary Israel, New Jersey: Fairleigh Dickinson University Press, 2009
[3] http://www.hup.harvard.edu/catalog.php?isbn=9780674027466
[4] שוחט, ניטה. שם: 17.
[5] http://www.shearsman.com/ws-shop/product/4312-rachel-tzvia-back-on-ruins–return
[6] http://www.haaretz.co.il/literature/study/.premium-1.2036737