תחנות במסע

הבלוג, סיפורים לשינוי חברתי, מציין שש שנים להולדתו. את הסדנה הראשונה בנושא סיפורים לשינוי חברתי תכננתי והעברתי לפני 9 שנים, אבל הדרך שלי כמספרת סיפורים לשינוי חברתי החלה שנים רבות לפני כן.

לרגל יום הולדת שש או תשע או חמישים ושש, ישבתי לכתוב על כמה תחנות במסע שלי, המתחקה אחר החיבורים שבין סיפורים לשינוי חברתי. הוא מורכב ממשפחה ועבודה, לימודים, מחקר והגות, אקטיביזם ופעולה. זהו מסע שפרקיו נכתבים תוך כדי הליכה וחלקם עוד מחכים להתגלות.

תחנה ראשונה: "עד שלאריות יהיו היסטוריונים משלהם"

הייתי בת 26, בהריון מתקדם מאוד ומובטלת. סוכנות כוח האדם שלחה אותי לעבודה זמנית כעוזרת אדמיניסטרטיבית ועורכת לשון בשתי"ל – שירותי תמיכה וייעוץ לארגונים לשינוי חברתי. על הקיר במשרד ששכן אז בדירת מגורים ברחוב רמב"ן הייתה תלויה כרזה באנגלית:

הכרזה הזו הייתה אחת הסיבות שנשארתי שם והפכתי לאשת צוות מן המניין משך 18 שנה. הפתגם הזה מתמצת במילים פשוטות את חשיבותם של סיפורים בעיצוב של תודעה ציבורית וההשפעה שיש למתעד ההיסטוריה על יחסי כוח פוליטיים. 

כאשר חיי האישיים התהפכו על פיהם והשליכו אותי להיאבק במפלצות, למדתי על בשרי את חשיבותם של סיפורים בתהליכים של החלמה והתעצמות אישית. הכאב שלי לימד אותי שמה שמעצב אותי ואת חיי הם לא רק זיכרונות צורבים, אלא הסיפור שאני יוצרת מהם.

תחנה שנייה: סיפורי אגדה 

את לימודי התואר הראשון התחלתי באמצע שנות ה-80. הנשירה מהלימודים הפכה לסיפור של כישלון; הרגשתי כמי שעומדת אבודה בתחנת רכבת סואנת בה כולם רצים כאילו הם יודעים לאן ורק היא תקועה במקום. רק בשנת 2003 חזרתי ללמוד באוניברסיטה העברית, להשלים תואר ראשון בספרות אנגלית ולימודים כלליים. חזרתי ללימודים מתוך החלטה שהגיע הזמן לספר סיפור חדש שיש בו טעם של השלמת משימה וסגירת מעגלים. אחד הקורסים הראשונים שלקחתי היה בתיאוריות פמיניסטיות על סיפורי עם ואגדה. צללתי בשקיקה אל תוך קנון של סיפורי עם והקולות החותרים תחתיו. התחלתי לחקור את הכוח הקסום של סיפורי עם ואגדה עתיקים, כאלה שעברו כמסורת שבעל פה ונועדו להתריע מפני סכנות, להכין לקראת טקסי מעבר ולשמר רגעי גבורה ותושייה. רבים מן הסיפורים הללו, שנהוג לייחס את תיעודם לאחים גרים, סופרו על נשים ועל ידי נשים כחלק ממסורת של חניכה. במסגרת המחקר מצאתי את הסיפור הזה, המובא כאן בתרגום שלי לעברית, מתוך ספרה של מרינה וורנר:[1]:

""פעם אחת, לפני שנים רבות מאוד, בארץ רחוקה רחוקה, חיו גביר עשיר ואיכר עני. והנה, אשת הגביר, אשר לכאורה לא חסר לה דבר, חלתה והחלה מצטמקת מיום ליום, בעוד אשתו של האיכר העני עלתה כפורחת. הגביר בא לבקר אצל האיכר העני ושאל אותו הכיצד זה שאשתו כה פורחת ומאושרת, בעוד הגבירה בטירתה המפוארת הולכת ומתכווצת מיום ליום. "אני מזין אותה בבשר הלשון", השיב לו האיכר. הגביר, אשר הבין את דבריו של האיכר כפשוטם, שילח מיד את ציידיו וציווה עליהם להביא לו לשונות של בשר ציד, ועל הטבח, להתקין את הלשונות למעדנים, תאווה לחיך. הוא הגיש לאשתו את הלשונות שבושלו בקפידה רבה, אך היא  טעמה מהאוכל כזית והמשיכה לנבול כפרח. בצר לו, פנה הגביר שוב אל האיכר העני, והלה הזמין את אשת הגביר לשהות בביתו. וראו זה פלא, מרגע שדרכה כף רגלה בביתם של האיכרים, החלה הגבירה להבריא ולהתחזק; הצבע חזר ללחייה והשחוק אל שפתיה. הגביר לא הבין כי בשר הלשון עליו דיבר האיכר איננו בשר ציד למאכל, כי אם מילים. האיכר הזין את האישה בסיפורים, עטף אותה בנפלאות השפה, הבריח את תוגתה בכך שמיגר את השקט".

הסיפור הזה, כמו הפתגם על האריות וההיסטוריונים שלהם, הפך למכונן בחיי. עד היום, בכל פעם שאני מספרת אותו, אני חשה שהוא גם שלי ושל המאבק שלי להפר את השקט. יש בי צורך עז להאמין ששינוי והחלמה יכולים להתרחש כאשר השתיקה נשברת. כאשר אנו נוטלות לידינו את הזכות לספר את הסיפור שלנו, להנכיח אותו, לשחרר אותו ולתת לו לחתור תחת הסיפורים שמספרים עלינו בלעדינו.

תחנה שלישית: חיוך של אריה 

בשנת 2009, נסעתי במסגרת עבודתי לסמינר בקליפורניה של מכון רוקווד למנהיגות לשינוי חברתי. בערב הראשון, לאחר מספר סבבי היכרות, התבקשנו לעמוד במעגל ולומר במשפט אחד, ללא הכנה מוקדמת, מהו הייעוד שלנו. וכך, בקליפורניה הרחוקה, במעגל עם א/נשים שזה עתה פגשתי, שמעתי את עצמי אומרת: "הייעוד שלי הוא לספר את מה שלא מסופר, להשמיע את הקולות שלא נשמעים". האריות נטולי היסטוריונים, שנכנסו לחיי 20 שנה קודם לכן, ודאי חייכו לעצמם חיוך קטן.

בקליפורניה הרחוקה הרגשתי כמו אליס בארץ הפלאות; כמוה, חשתי רוב הזמן שלא במקום; קטנה או גדולה מדי, זרה לכללי המשחק והשפה ואחרת לעצמי. ואולי דווקא בגלל אי הנוחות ואי הנחת, למדתי כל כך הרבה. עם שובי לארץ הדפסתי כרטיס ביקור חדש ועליו היה כתוב: מספרת סיפורים, יועצת ומנחת קבוצות לשינוי חברתי.

תחנה רביעית: הקול שלך יכול לשנות את הסיפור

ב-2012, לקראת הבחירות לכנסת ה-19, פתחתי בלוג בפייסבוק בשם: הקול שלך, הסיפור שלך. הכוונה הייתה להשתמש במדיה החברתית כדי לקרוא לא/נשים לקחת אחריות, ולממש את היכולת  להשפיע על מהלך ותוצאות הבחירות. ההשראה הגיעה הפעם מספר עב כרס של כריסטופר בוקר[2]. טענתו המרכזית של בוקר היא שכל סיפור שסופר ויסופר אי פעם – מסיפורי עם, דרך ספרות ושירה, סרטי פעולה וקומדיות רומנטיות, מחזות קלאסיים ועד סיפורים לפני השינה – מעוצב על פי אחת (או יותר) מתוך שבע תבניות עלילה: להתגבר על המפלצת, מעוני לעושר, מסע וחיפוש, נדודים ושיבה, קומדיה, טרגדיה ולידה מחדש. 

בכל יום שיתפתי סיפור אחד תחת הכותרת של אחת מתבניות העלילה. זו הייתה הדרך ליצור בעבור הקוראים/ות את החיבור בין הסיפור שהם חווים בחייהם לבין התמות המושרשות בסיפורים הללו; המטרה הייתה לתת שם למאבקים שלהם/ן לשינוי חברתי, ולחשוף את הנרטיבים העמוקים הפועלים על מנת להחליש ולפרק את המאבקים האלה.

כך הפך המחזה של ויליאם שייקספיר, "אותלו", לדוגמא לאופן בו פועל ראש ממשלת ישראל, וסיפור העם הידוע "כחול הזקן" היה לנקודת המוצא של שיח על אלימות מינית ופרקטיקות של השתקה. הסיפורים התפתחו לכלי פרשנות של ופעולה על הפוליטי.  

תחנה חמישית: האם המוכפפים יכולים לדבר

לימודי התואר השני, אף שנמשכו על פני שמונה שנים תמימות עמוסות ברגשי אשם – כלפי העבודה, כלפי המשפחה וכלפי הלימודים – היו אחד המרחבים שאפשרו לי לחקור, לגלות ולמזג סוגי ידע שונים.

באותן שנים הייתי גם שותפה לניהולה של קרן דפנה, הקרן הפמיניסטית הראשונה והיחידה בישראל, ואין ספק שרוחה של פרופ' דפנה יזרעאלי, מייסדת הקרן, ליוותה אותי. דפנה הייתה אקטיביסטית, מרצה, מנטורית והוגה פמיניסטית, ותמיד האמינה בחשיבות של שילוב בין המעשי לתיאורטי; זה שנולד מהשטח וזה המתגבש בספריות האקדמיה. עבורי השילוב היה טבעי ומתבקש; 25 שנות ניסיון מעשי בשינוי חברתי העניקו עומק ומשמעות לתיאוריות הביקורתיות שנחשפתי אליהן. במקביל, התיאוריות העניקו שמות  והקשרים ליחסי הכוח בחברה שלנו ולאי הצדק שנובע מהם.

אלא שלצד ההפריה ההדדית, הייתי גם מודעת מאוד לפער שבין התיאוריות לבין השטח. בין הרדיקליות ופוטנציאל השחרור שטמון בהגות פמיניסטית ופוסט קולוניאלית לבין הנגישות שלהן לאלה העוסקות ועוסקים במלאכה מדי יום. הסיפורים לשינוי חברתי נוצקו אם כן מתוכי אל המרחב הפעור הזה. הם היו ניסיון לבנות גשר בין הטקסטים המאתגרים של ההגות הביקורתית לבין העוולות הקטנות והגדולות שמתרחשות סביבנו יום וליל. כך נוצרו רשימות כמו שלוש קצרים על מבטים, ואילו הייתי אנושי ".

תחנה נוספת: אומת השירה והמחויבות לפיענוח

בשנים האחרונות אני חוקרת את יכולת הפעולה הפוליטית של שירה. יש אלה שירימו כעת גבה ויאמרו "אבל שירה תמיד שימשה ככלי לתעמולה או מחאה פוליטית", וזה כמובן נכון. אך המחקר שלי לא עסק ב"שירה פוליטית", אלא בתרומה האפשרית של שפת השירה ליצירת שיח עמוק, מורכב, אמביוולנטי ורב קולי בתוך אקלים פוליטי רעיל המשטח כל דיון לשדה קרב מילולי ולמשחק סכום אפס.  שירה היא צורת ביטוי ספרותית המודעת מאוד לעצמה, כזו הדוחקת גם בנו לשם לב ביתר שאת לאופן הפעולה של השפה. היא כמו מושכת בשולי הבגד שלנו ודורשת שנשים לב למילים ולמשמעויות שהן יוצרות, כל אחת מהן לחוד וכאשר הן ניצבות זו לצד זו. באופן מעניין, השפה השגורה אצלנו בשיח הפוליטי פועלת באופן הפוך לרוב; היא שוחקת את המילים עד דק, עד שהן ומה שהן מייצגות כמעט מאבדות משמעות.

התפקיד החשוב של שירה היא להחזיר למילים את משמעותם העמוקה ולהזמין אותנו לעצור ולהשתהות, לשים לב, לחוש הזדהות, אמפתיה וחמלה. להתבונן בעצמנו, באופן בו החיים בתוך מציאות פוליטית בלתי אפשרית שחקו גם אותנו, את היכולת להרגיש את העולם סביבנו ובעיקר, את האמונה בכוח לפעול ולשנות.  במסגרת המחקר הפעיל הזה נוצרו הרשומות משוררת מתבוננתשיר אחד ועמידה בפיתוי "

אפילוג

נולדתי אל תוך השירה, לאב משורר, חיים גורי ז"ל, אשר שמו מופיע לא פעם בסמוך לצמד המילים "המשורר הלאומי", ביטוי המסמל את היותו ממוקם עמוק בלב הקנון של השירה העברית; דובר של דור, של עידן. אבל מה שאני ראיתי, מעבר להגדרות ולתארים היה אדם שלא יכול היה שלא לכתוב; שהכתיבה נבעה ממנו מתוך צורך, ותחושה של שליחות. נולדתי וגדלתי אל "האישי הוא הפוליטי", כמו גם אל הציווי לשמר את מכלול הזהויות הקיימות בי, גם כאשר הן מצויות בסתירה פנימית ואף במלחמה זו עם זו. כמובן, המלחמות שלי היו אחרות ושונות משלו ומסלול חיי כלל גלות מרצון אל השוליים; אל העשייה הפמיניסטית לשינוי חברתי ואל הפרשנות המינורית של הפוליטי באמצעות סיפורים לשינוי חברתי. אבל השורש העמוק בו תמיד התאחו חילוקי הדעות הפוליטיים בינינו היה בהסכמה שיש לחתור לכינונה של חברה המחוייבת לתת מקום למכלול הזהויות המרכיבות אותה.

אבל השירה תמיד הייתה שם ותמיד הייתה חשובה. אני חבה תודה עמוקה לאבי ולכל המשוררות והמשוררים ששירתם טלטלה אותי, גרמה לי לעצור, להשתהות ולהשתאות על המילים ועל ריבוי המשמעויות שטמונות בהן.

אני מלאת הוקרה לסיפורים בצורותיהם השונות וליכולת שלהם לומר עוד, לומר בשם, לומר כדי להפר את השקט.


[1] From the Beast to the Blond: On Stories and their Tellers

[2] Seven Basic Plots: Why People Tell Stories. 

 

 

בין נרטיב לסיפור

בין נרטיב לסיפור
"חמוטל, מה ההבדל בין נרטיב לסיפור"? שאל אותי משתתף בתום הרצאה על סיפורים של השפעה.
יש לשאלה המצוינת הזו תשובות מושכלות וגם נכתבו עליה מאמרים מרתקים. אבל לידו עמדו עוד נשים וגברים שרצו לשאול שאלות וכולם/ן מיהרו לעמדת הקפה…
התשובה הקצרה שלי הייתה: הנרטיב הוא הדרך שלנו לזכור ואילו הסיפור הוא הדרך שלנו לשנות ולהשתנות.
שניהם – הנרטיב והסיפור – חיוניים לנו וזה לזה.
הנרטיב הוא הדרך בה אנו זוכרות וזוכרים. בלי זיכרון אין סובייקט, אין קהילה, אומה או חברה. אבל מהזיכרון יכולים לצמוח סיפורים שונים בתכלית.
לפעמים הצורך ביצירת סיפור חדש נולד ממצבי משבר ואי נחת ולפעמים מתהליך שקט של הבשלה. אם הגעתם/ן לצומת שכזו ויש לכם/ן צורך ליצור סיפור חדש; אישי, קהילתי או ארגוני, מזמינה אתכם ליצור קשר ולצאת למסע מסעיר שתחילתו בנרטיב והמשכו בסיפור.

"עלינו לספר סיפורים כדי לשרוד" אומברטו אקו

 consult4good@gmail.com

Shana Tova/שנה טובה

English follows Hebrew
שנה חדשה, סיפורים חדשים.
זו הייתה שנה עצובה מאוד. איבדתי את אבי. הוא נפטר בט"ו בשבט, ביום חגם של העצים שענפיהם נוגעים בשמיים ושורשיהם נטועים עמוק באדמה. אבי לא היה יכול לבקש לו יום הולם מזה ללכת מהעולם. השנה למדתי מהו החור הנפער בנפש כאשר אדם אהוב הולך לבלי שוב.
הוא לא השלים את מלאכתו. המלאכה הזו של תיקון העולם לעולם אינה נשלמת ואין אנחנו פטורים ופטורות מלעשות אותה. כל שעה וכל יום.
והיא תובענית ושוחקת ויש בה מעט מהזוהר והרבה מהתסכול ותחושת החובה וזעם קדוש.
והיא שייכת לנו, המלאכה הזו, גם כשעייפנו ממנה וגם כשנשבענו לא לקרוא עוד עיתון ולא לצפות בעוד מהדורת חדשות.
והיא גם מלאכה של אהבה ושל תשוקה; של תקווה ושל אמונה. היא חייבת להיות.
היא מבקשת שלא נפנה עורף ושלא נצדיק עוול אחד באחר. היא מבקשת שלא נזייף ושנדייק את קול המחאה שלנו. היא מבקשת שנתייצב בתקיפות נגד אי צדק ונגלה חמלה כשצריך.
היא מבקשת שלפעמים ניתן לסמן על מסך המחשב להבהב עוד זמן מה עד שיימצאו המילים הנדרשות.
היא מבקשת שלא נחדל כי אנו זקוקים וזקוקות לה.
ומלאכת התיקון הזו מושכת בשולי בגדנו ומבקשת שנספר סיפורים חדשים. שלא נוותר ושלא נחריש.
שתהא שנה חדשה של סיפורים חדשים; סיפורים של אומץ וחוסן ושל נחישות ושל תקווה.

shana tova 2018

New Year, New Stories.
It was a very sad year. I lost my father on Tu BiShvat, the day that celebrates the trees; their branches that touch the sky and their roots deeply anchored in the earth. He could not have asked for a better day to pass from this world. This year I have learned what it feels like when grief drills a hole in your soul.
He never completed his labor of healing this world. One never does, and yet one can never absolve him or herself from it.
It is a demanding labor; one that lacks glamor and often fills us with frustration, an annoying sense of duty and more than a pinch of righteous indignation.
Yet we own it, even as we grow weary of it and even when we swear to never read or watch the news.
Yet it is also a labor of love and passion; one of radical hope and fierce faith. It as to be.
It is asking of us to never look away, nor justify one wrong with another. It is asking us to constantly fine-tune our voices of dissent. It asking of us that we remain steadfast in the face of injustice when need be and show great compassion when necessary.
It is asking of us that we let the curser blink of the computer screen until we find the words that will heal.
It is asking of us that we do not cease because we need her.
She, this never-ending labor, is pulling at our garments and is asking us to tell new stories. She is asking us to not give up and not keep silent.
May the year 5779 be one of new stories: stories of courage and resilience; of determination and of hope.

הפחד ומשול: על פוליטיקה של הפחדה

אלינור רוזוולט אמרה "עשו כל יום לפחות דבר אחד שמפחיד אתכם". וזה מפחיד להתנגד להפחדה. יש לזה מחירים. אבל אם ניתן לפחד לנצח, נישאר כלואים בתודעה של טורף ונטרף. אני לא יודעת, אבל משום מה התרחיש הזה לא נוסך בי ביטחון.

כשהדרך לשמר כוח שלטוני עוברת דרך הפחדה.

לפני שנים, במסגרת לימודי הנחיית קבוצות, למדנו על הזדהות השלכתית. הדוגמה שניתנה לנו כדי להסביר את המושג  הייתה: ההורים יוצאים ומשאירים את שני ילדיהם לבד בבית. האח הגדול – שמפחד להיות לבד עם אחיו הקטן אך מתבייש בפחד שלו – מתחיל לספר לאחיו הקטן סיפורי אימה על מפלצות שאורבות בחושך ועל פורצים שיבואו לבית. ואז, כאשר האח הקטן מבועת עד אימה, מרגיע אותו האח הגדול ומבטיח לו שישמור ויגן עליו מכל רע. כך, משליך האח הגדול את פחדיו על האח הקטן ויכול ליטול לעצמו את תפקיד הבוגר והמושיע.
הדינמיקה הפתולוגית הזו מאפיינת יותר ויותר את היחסים בין ממשלת ישראל והעומד בראשה לבין אזרחי המדינה. קודם מפחידים אותנו עד מוות כדי שנחוש פחד קיומי עמוק ומתמיד ואז מעבירים את חוק הלאום ומבטיחים לנו שהוא ישמור עלינו מכל רע. מפחידים אותנו מערבים, משמאלנים, מבוגדים, מעוכרי ישראל ומחורשי רעתנו ובהתמדה עושים דה-לגיטימציה של מקורות הפחד. הגדיל לעשות ראש הממשלה, רדוף על ידי חקירות פליליות והחשש שיאבד את השלטון שכה התרגל אליו, וחבר אל מפלגות גזעניות מבית מדרשו של מאיר כהנא, ורץ לספר שעדיף ממשלת ימין שנשענת על תורת גזע ואלימות, מאשר, חס וחלילה, ממשלת "שמאל".
למען הסר ספק; יש איומים אמתיים. אירן גרעינית היא אכן תרחיש מדאיג מאוד. בלוני ועפיפוני תבעירה הם סיוט קשה וקסאמים וטילים הנופלים בעוטף עזה וברחבי הנגב הם סכנה אמתית. פחד הוא תגובה אנושית וטבעית למציאות שעולה על כל דמיון.
אבל, כאשר ההפחדה הופכת לשיטת שלטון, זה מבעית לא פחות. כי כאשר אנחנו מפחדים, רק חלק קטן מאוד של המוח שלנו פועל; זה החלק ששואל: "האם אני הטורף או הטרף? האם לתקוף או לברוח?"
כאשר הפחדה הופכת לשיטת שלטון, כל התנגדות לגיטימית הופכת מיד לאיום. כאשר הפחדה הופכת לשיטת שלטון לאט לאט אנשים מתחילים להאמין שהיחידים שיכולים להנהיג את המדינה הם אלה שרומסים ברגל גסה ערכים חשובים, כי במצב של אימה;  שוויון, דמוקרטיה ופלורליזם הם מותרות או שטויות של חלשים ושל תמימים שלא מבינים שכל הערבים רוצים לזרוק אותנו לים.

FEAR
הפחדה היא צורה של מניפולציה רגשית שנוטלת מעמנו, האזרחים, את הסוכנות שלנו להשמיע קול ולהתנגד. היא מניפולציה שעולבת ביכולת של כל אחת ואחד לנתח את המציאות ולגבש עמדה מורכבת.
"אני לא רוצה שייקחו לי את המדינה" כתבה לי חברה בפייסבוק בתגובה לדברים שכתבתי על ההפגנה נגד חוק הלאום. אני מבינה אותה לגמרי. גם אני רוצה מדינה לחיות בה ולחוש בה בטוחה ומוגנת. אני פשוט לא מאמינה שהדרך להבטיח את הביטחון שלי כיהודייה עוברת דרך שלילת הזהות הלאומית הקולקטיבית של אזרחי ישראל הפלסטינים ומחיקת שפתם, תרבותם וההיסטוריה שלהם מהמרחב הציבורי המשותף.
"אז מה את רוצה"? אני נשאלת לא פעם, כמו נדרשת להציע אלטרנטיבה לפוליטיקה של אימה. ובכן, אני רוצה שנעצור ונפסיק לפחד. אני רוצה שנקיים, כאזרחים ואזרחיות, שיח נוקב וסוער ומורכב על כך שאת הארץ הזו חולקים שני לאומים; רוב יהודי ומיעוט פלסטיני. אני רוצה שיתקיים פה שיח ער שיישמעו בו מגוון של קולות וחיפוש משותף אחרי פתרונות ראויים. אני רוצה שיח שלא מאלץ אותי לבחור בין ביטחון לשוויון, בין ריבונות לדמוקרטיה. אני רוצה שנעצור ונשאל שאלות על איזו "יהודית" מדובר בחוק הלאום; יהודית של הרבנות הראשית, או יהודית מגוונת ופלורליסטית? אני רוצה מרחב של שיח בלי איומים לשלול את "תעודת הנאמנות". מתי בדיוק הפכנו למונרכיה בה נתינים אמורים להישבע אמונים לריבון?
אלינור רוזוולט אמרה "עשו כל יום לפחות דבר אחד שמפחיד אתכן/ם". דבריה הם קריאה לצאת מאזורי נוחות, להעז ולהתגבר על הפחד שמלווה אי ודאות או התנסות חדשה. זה אכן מפחיד להתנגד להפחדה. יש לזה מחירים. אבל אם ניתן לפחד לנצח, נישאר בכלא תודעתי של טורף ונטרף. אני לא יודעת, אבל משום מה התרחיש הזה לא נוסך בי ביטחון.

משוררת מתבוננת

יציאה לאור של ספר שירה חדש הוא רגע חגיגי. ספר שיריה השני של המשוררת יונית נעמן הוא חגיגה ספרותית, תרבותית ופוליטית

השנה יצא לאור ספר השירים השני של המשוררת יונית נעמן, "אם לב נופל", בהוצאת לוקוס, הוצאה עצמאית קטנה, אמיצה ומשובחת .
התרגשתי מאוד כאשר יונית נעמן ביקשה ממני לדבר בערב ההשקה של הספר בירושלים, במקום קטן ונפלא בלבה של העיר בשם "באב אל ימן", עליו עוד יסופר בפעם אחרת.
מיהרתי לרכוש לי את הספר בפורמט דיגיטלי, כי לא רציתי לחכות כמה ימים עד למשלוח. פתחתי את הקובץ והתחלתי לקרוא. הרגע הזה של הישיבה לבד מול המחשב עם ספר השירים הדיגיטלי היה חגיגי. בכל הוצאה של ספר שירים חדש ובכל קריאה בו מן הראוי שיהיה משהו חגוג, כי שירה היא מעשה של בריאה; היא ממרקת את המילים ויוצקת בהן ובמה שהן מייצגות משמעויות חדשות.
שירה היא שפה שתמיד אומרת עוד ועוד ולכן צריך לקרוא כל שיר כמה פעמים.
הקריאה הראשונה היא הקריאה היחפה בה אני מהלכת בין מילות השירים בעור חשוף. ישבתי מול המחשב וקראתי בשיריה של נעמן מחויכת ודומעת, מחסירה פעימה ומוצאת בין השירים כאלה שמספרים את הסיפור שלי במילים מדויקות, כמו השיר הזה:
עֻבָּרי מת
אֵין דָּבָר שָׁתוּק יוֹתֵר מְעֻבָּר שֶׁלֹּא צָלַח אֶת דַּרְכּוֹ
הַדְּמָמָה עֲתִידוֹ הַמֻּבְטָח, אוֹפֶפֶת אוֹתוֹ כְּרֶחֶם שֵׁנִי
מְזִינָה אוֹתוֹ טוֹב מִמֶּנִּי
לֹא הִתְהַלַּכְתִּי חִוֶּרֶת בִּרְחוֹבוֹת הָעִיר
וְאֶקְרָא עֻבָּרִי מֵת, הֲתֵדְעוּ?
לִבְלִי שׁוּב
בְּטֶרֶם יָדַעְתִּי אֵיךְ יִפְקְחוּ עָלָיו יָמִים אֶת עֵינֵיהֶם הַבְּהִירוֹת
וְאִם יַלְדָּה הוּא
שֶׁגַּם לָהּ בְּקִרְבָּהּ בֵּית גִּדּוּל וְאַכְזָבוֹת
וְאִם
וְאִם
אֲפִלּוּ חֲרַךְ הֲצָצָה כְּמוֹ בַּקָּלֵידוֹסְקוֹפּ
אֲפִלּוּ שֵׁם
לֹא נָתַתִּי לָעֻבָּר שֶׁלֹּא צָלַח אֶת דַּרְכּוֹ
מַדּוּעַ לֹא אֶתְהַלֵּךְ וְאֶקְרָא
מֵת, הֲתֵדְעוּ?

אך ההתרגשות היא לא רק פרטית. כתיבה של שירה שעוסקת בטיפולי פוריות, בהפלה טבעית ובאובדן הריון מנכיחה את החוויות הללו ואת הסיפורים האלה והופכת אותם לפוליטיים מעצם היותם נוכחים וקיימים במרחב של קריאה, התכנסות סביב השירים ושיח עליהם. היא מתריסה נגד התפיסה ש"יש דברים שהשתיקה יפה להם".

אין כאב אנושי ואין כאב נשי שהשתיקה יפה להם.

כדי לשמוע את השקט הנשבר ואת הדיבור המתהווה יש צורך גם בקריאות הנוספות בהן נכנסת לפעולה מבקרת התרבות שבי; זו שעמלה שנים רבות לפתח את יכולות הפענוח שלה. כמו בלשית אני מסתובבת בתוך השירים וביניהם ותרה אחר וחושפת את רבדי השפה ורזי הרטוריקה הייחודית של המשוררת.
ובקריאה הבלשית הזו אני מוצאת גם אותם; את המבטים המרובים. יונית נעמן היא משוררת מתבוננת; בעצמה, בזולת ובמבטו עליה. לעתים המבט הוא חומל, כמו למשל בשיר "שיחה בסניף הדואר המקומי" (עמ' 57) ולעיתים הוא ביקורתי וכפול ומכופל, כמו למשל בשיר ר.מ.א.פ (ראיתי משוררת אוכלת פלאפל) בו המשוררת מתבוננת בעצמה דרך עיניו של המשורר הגבר התוהה – ממש כמו המשוררים של המאה ה-19 – מה עושה אישה משוררת כאן במרחב "שלנו". אך באותה נשימה, יש בשיר הזה גם מבט על אותו משורר וגם עלינו, הקוראים והקוראות, עם הציפיות הרומנטיות שלנו על דמותה של משוררת:

(ר.מ.א.פ (מחווה למאיר ויזלטיר
רָאִיתִי מְשׁוֹרֶרֶת עִם פָלָאפֶל
אָצָה נֶחְבֵּאת בְּקֶרֶן רְחוֹב
עַל פָּנֶיהָ שְׁפוּכָה בֶּהָלָה
רֹאשָׁהּ בִּתְזָזִית
מְבַתֵּר בִּתְנוּעוֹת חַדּוֹת,
אֶת אֲוִירָהּ שֶׁל הָעִיר
תָּר אַחַר מָקוֹם לְהוֹשִׁיב בּוֹ
מֵהַמָּתְנַיִם וָמַטָּה
אוּלַי חֲדַר מַדְרֵגוֹת אַפְלוּלִי
נִכְנֶסֶת, יוֹצֵאת
כְּמוֹ מִבֵּית בֹּשֶׁת.
בַּסּוֹף בְּלִי עֶרְגָּה
לְלֹא נוֹף מִדְבָּרִי
הִיא בּוֹלַעַת אוֹתוֹ
רָאִיתִי מְשׁוֹרֶרֶת א.פ.
כָּאן, אֶצְלֵנוּ בַּכְּרַךְ
אֵיךְ רָוַח לָהּ, הוּקַל לָהּ, נִמְלָא לָהּ,
ר.מ. אוֹכֶלֶת פ.
הַמַּאֲכָל הַלְּאֻמִּי תּוֹקֵעַ לָהּ
שֶׁמָּא יַבְחִינוּ בָּהּ
בָּאִשָּׁה הַגְּדוֹלָה בְּגַפָּהּ
שֶׁמָּא תִּפָּתַח אֵיזוֹ דֶּלֶת
מִישֶׁהוּ עָשׂוּי לְהִפָּגַע

השיר הזה החזיר אותי כמעט 40 שנה אחורה, אל ספרן המכונן של סנדרה גילברט וסוזן גובאר אשר עסק במאבקן של נשים סופרות במאה ה-19 על הזכות לכתוב ולפרסם ספרות במרחב שהיה שמור לגברים בלבד; הם היו החברים ושומרי הסף של המועדון האקסלוסיבי. הגדיל לעשות המשורר ג'רארד מאנלי הופקינס אשר דימה את הקולמוס לפאלוס. אמנם חלפו ארבעים שנה מאז ראה הספר אור וגם המאה ה-19 חלפה לה, אך השאלה שמציבות גילברט וגובאר בספרן עודנה מהדהדת: אם הפאלוס הוא המטפורה של העט הכותב, עם איזה איבר בגופן יכולות נשים לייצר טקסטים ?
יונית נעמן יוצרת שירים עם גוף שלם ונוכח; עם עיניים רואות ומתבוננות; עם פה מדבר ואוכל ובולע ועם כל היתר. היא יוצרת בשיריה דמויות נוכחות פיזית, נפשית ורוחנית. השפה השירית שלה נעה בטבעיות בין עכשוויות יומיומית למרחביות פיוטית; בין דיאלוג עם המקורות ולשון התפילה לבין הומור שמעלה חיוך תוך כדי קריאה, כמו למשל בשיר הבא:
תשליך
לְיַד הַנָּהָר הַגָּדוֹל הַזֶּה עוֹמֶדֶת פְּשׁוּטָה
מָה יַעֲשֶׂה לִי אָדָם
בְּעֵינָיו הָרָעוֹת
חָשַׁבְתִּי שֶׁרַק מֵאֱלֹהִים אֲנִי מְפַחֶדֶת
כְּבָר עִדָּנִים שֶׁלֹּא הָיְתָה בֵּינֵינוּ הֲבָנָה
שֶׁלֹּא יִחַר בְּאַפּוֹ וְיַבְעִיר שְׁאוֹל תַּחְתִּיּוֹת מְטֻרְלָל
תָּפוּר לְמִדּוֹתַי
בְּמֵי קוֹלְחִין יַרְבִּיצֵנִי
לָמָּה לֹא לָמַדְתִּי לִבְכּוֹת אֶת הַפֻּרְעָנוּת הַזֹּאת הַפּוֹשַׁעַת
שֶׁהִתְקַבְּצָה רְשָׁעִים רְשָׁעִים וְנִגְּפָה עָלַי לְמַעֵךְ
תְּרֵיסַר יְרֵחִים לֹא חָסָה עָלַי
לְיַד הַנָּהָר פְּשׁוּטָה אַפְסַיִם
קוֹרֵאת לָרוּחוֹת לְנַדֵּף שֵׁדִים מֵעָלַי
זֵדִים שֶׁבְּצָעוּנִי נֶפֶשׁ הַשָּׁנָה הַזּוֹ
הַמְּעֻבֶּרֶת עָגְמָה
שֶׁתִּכְלֶה כְּבָר.
מָה יַעֲשֶׂה לִי אָדָם
לֹא אִירָא
כָּל חַטְּאוֹתַי יְסַמֵּא הַזֶּרֶם
תִּפְלוּיוֹתַי
רְבִיצָתִי מִנֶּגֶד כְּשֶׁהַחַיִּים בַּסָּךְ
שְׁבִיתַת הַחֲשָׁקִים
צֵיד הַתְּהוֹמוֹת
הַיְדֶה, שֶׁתִּכְלֶה.
שֶׁיֻּתְּכוּ הַכּוֹכָבִים לִדְמָעוֹת
שֶׁיִּפְרֹץ וְיִנְהַר הָאֶשֶׁד
לְיַד הַנָּהָר נִכְנַעַת לְהַשְׁלִיךְ —
תִּכְלֶה שָׁנָה, יִכְלוּ קְלָלוֹת

יכולתי להמשיך ולבחור עוד ועוד שירים, אבל אני לא רוצה לקלקל לכם ולכן הקוראות/ים את הרגע החגוג הזה בו תפתחו את העותק שלכם/ן ותקראו בו ותחזרו אליו בחיפוש אחר המילים המדויקות שיספרו סיפור שצריך להיות מסופר ושתיקה שצריכה להישבר

 

אם לב נופל יונית נעמן

סטוריטלינג ופיתוח ארגוני

מה הסיפור של הארגון שלך? האם אפשר לספר אותו בכמה מילים או משפטים באופן שיהיה גם ברור וגם מעורר השראה?
הצגת סיפור ארגוני טוב היא חיונית לצרכי שיווק, יחסי ציבור, גיוס משאבים, לקוחות ומשקיעים/ות. אבל סיפור ארגוני טוב הוא כזה שגם משרת את הארגון פנימה; מלכד את א/נשיו סביב חזון אמיץ ושאפתני, הצהרת ייעוד, תיאוריית שינוי ואסטרטגיות, והכי חשוב: ערכי ליבה.
סיפור ארגוני טוב הוא חי וצומח; כמו כל עלילת חיים מרתקת, הוא מתפתח יחד עם הארגון. ככל שהארגון צובר חכמה, ידע וניסיון; כך גם הסיפור הופך עשיר ומורכב יותר.
סיפור טוב משמר גם את הזיכרון הארגוני; מאפשר למידה מהצלחות וכישלונות (כן, כישלונות הם חלק בלתי נפרד מהסיפור הארגוני) ושיתוף ברגעים של גאווה גדולה.
צרו עמי קשר כדי לשמוע עוד כיצד לבנות סיפור ארגוני טוב ולעבוד אתו לקידום הארגון ומטרותיו.
חמוטל גורי
נייד: 052-5601859
דואל: consult4good@gmail.com

סטורטלינג: אמנות הנדיבות

סטוריטלינג: אמנות הנדיבות
פעם אחת, ובעצם, הרבה פעמים, בימים הרחוקים, סיפורים היו גם מהדורת החדשות, גם טור רכילות, גם אות אזעקה וגם דרך להעביר ניסיון, ידע וחכמה מדור לדור. סביב אח מבוערת או בחדר קטן בו התכנסו יחד מספר נשים למלאכה מייגעת זו או אחרת, היו הסיפורים עולים ונובעים: מחדשות מרעישות שהביאו נוודים שהגיעו מערים רחוקות, דרך עדכונים על מי מת ומי נולדה ועד לסודות ועצות לחיים שעברו מדור לדור.
כך או כך. סיפורים היו הדרך לשתף בנדיבות ידע שימושי. והידע נשמר, נטמע ועבר הלאה כי סיפורים עוזרים לנו לזכור. גם בעידן של זרימה מתמדת של מידע, סיפור טוב נשאר אתנו כי הוא מזכיר לנו שוב ושוב את מה שהוא גרם לנו להרגיש ולדעת.
אפשר ללמוד איך לשמר ולהעביר ידע באמצעות סיפורים. מזמינה אתכם ליצור קשר:

Consult4good@gmail.com

 

תיבת הכלים: מה זה בכלל סטוריטלינג?

מה זה סטורטלינג?
גרסת הטוויטר: אמנות סיפור סיפורים; היכולת להגיש אותם בצורה מרתקת ומעוררת.
סטוריטלינג זה לספר סיפור שמפלס את דרכו בזרם הבלתי פוסק של תוכן, מידע ו"פייק ניוז" ויוצר עצירה קטנה בזמן; מושך בשולי הבגד ומזמין לשים לב.
אבל סטוריטלינג לא מסתכם ביכולת להגיש סיפור בעידן של מלל בלתי פוסק ותוכן ממומן. סטוריטלינג מתחיל בידיעה שיש לנו סיפורים חשובים לספר; שהקול שלנו ראוי להישמע; שהחיים שלנו כאן הם בעלי משמעות, שזורים בחיי אחרות ואחרים. סטוריטלינג זה לספר סיפורים כדי להתחבר, להשפיע ולהקשיב.
עכשיו השאלה היא איך לעשות את זה. אין מתכון אחד נכון ומנצח, אבל יש מרכיבי יסוד.
למשל, הוקרה.
להוקיר את עצמנו; את החיים שחיינו עד כה ואת החלומות שלנו לעתיד. להעריך את האתגרים שגברנו עליהם ואת הגלים והמשברים שיכולנו להם ואת הערכים שעיצבו אותנו; לחגוג את החוסן שלנו מול אכזריות ואלימות ולהסיר את האבק והחלודה מהזעקה שרצינו להשמיע והחרשנו.
אפשר ללמוד הוקרה. צרו עמי קשר כאן כדי לשמוע יותר.
נייד: 052-5601859
דואל: consult4good@gmail.com

תיבת הכלים של סיפורים: חזון ודרך

חזון הוא תמונה של העתיד שאנו שואפים/ות אליו; או, אם תרצו, סיפור של העתיד. לפעמים, קשה לצפות פני העתיד. ההווה מעסיק אותנו יתר על המידה; לפעמים העבר רודף אותנו. חזון אמור לעורר בנו השראה ולדחוף אותנו קדימה, אבל לפעמים הדרך לא ידועה וקשה לעשות את הצעד הראשון.

תודה וברכה לכל הנוכחות והנוכחים כאן. היום נפתחת פינת "תיבת הכלים של סיפורים לשינוי". והיום בפינה: סיפור (או שיר, ליתר דיוק) בדרך לחזון.
חזון הוא תמונה של העתיד שאנו שואפים/ות אליו; או, אם תרצו, סיפור של העתיד. לפעמים, קשה לצפות פני העתיד. ההווה מעסיק אותנו יתר על המידה; לפעמים העבר רודף אותנו. חזון אמור לעורר בנו השראה ולדחוף אותנו קדימה, אבל לפעמים הדרך לא ידועה וקשה לעשות את הצעד הראשון.
המשורר המהפכן אנטוניו מצ'אדו כתב:
"ליוצא/ת לנדוד, אין דרך
רגליך המהלכות סוללות את הדרך".

לפעמים, כדי לכתוב את סוף הסיפור, צריך לצאת למסע ולסלול את הדרך תוך כדי.

והנה קישור לשיר בביצועו של חואן מנואל סראט:

Caminante no hay Camino

פרידות

אין קיצורי דרך. עוד קלישאה. אבל בפרידות באמת שאין. הן עוברות דרך האימה וההלם, ההכחשה והכעס, המשא ומתן ורק אז ההשלמה. היא חושבת איזה מזל שאליזבת קובלר-רוס שרטטה בחכמה את השלבים של האבל כדי שנדע איפה אנחנו על המפה של המסע הזה גם אם נתעה ונתבלבל ונתפתה לחתוך דרך סמטה צדדית.

פבלובה תותים משפחתית. היא תמיד מכינה פבלובה משפחתית כשהיא מכינה מיונז ביתי, כדי לעשות שימוש מועיל בחלבונים. היא מחליטה להכין הפעם רוטב מתותים טריים המצויים כעת בשפע בשוק במחיר סביר. בעודה קוטמת את העלים מהתותים ומפרידה בין אלה הטובים כבר רק לבישול לבין המוצקים והיפים שיזכו לעטר את הקינוח, היא חושבת על פרידות.
השנה הייתה שנה של פרידות. היא נאלצה להיפרד מאביה שהלך לעולמו וגם מהתפקיד המקצועי שמילאה מזה שנים רבות. היא מרסקת את התותים הבשלים עם סוכר למחית מתוקה וחושבת כמה קל להפוך עצב לעצבים וכמה קשה לתת לתוגה העמוקה שעוטפת אותה פשוט להיות. היא מעבירה את המחית לסיר קטן. בהמשך היא תשקע במחשבות ותיתן לנוזל הדביק לגלוש וללכלך את הכיריים. היא תצטרך שוב לנקות אותם.
המטבח נראה כמו המחשבות שלה. עלי תות פזורים על השיש לצד טפטופי סירופ חם ומתוק. הכלבה מלקקת במרץ את מכנסיה שספגו בסבלנות נתזי רוטב בשר סמיך. סדר במטבח מעולם לא היה הצד החזק שלה. על מה שחסר לה בסדר וניקיון היא מפצה בזריזות ובסירוב עקשן להתרגש מבלגן זמני.
אבל מוות הוא לא בלגן זמני. הוא סופי ומתמשך, מתמיד בנוכחותו. היא לא יכולה למחוק אותו בתנועות נמרצות של המטלית. היא מנקה את הכיריים ונאחזת בזיכרונות. והם מתרצים וחפצים ושבים אליה. הבדיחות שרק הוא ידע לספר; המבט העייף והטוב שנתן בה כשנכנסה לחדרו בבית החולים; הזרת שלו האוחזת בשלה בטיולי שבת בבוקר. קולו השואל ומתעקש לדעת ולהבין כאשר חייה התרסקו מול עיניו. היא מקציפה את השמנת המתוקה לקצפת סמיכה ומניחה לכאב היתמות לטלטל את גופה בבכי לא שקט.
היא יודעת שעוד מעט היא תעטר את העוגה בתותים טריים. אבל יש כל כך הרבה שהיא עדיין לא יודעת. זה טיבן של פרידות; הן מותירות בנו סימני שאלה; הן צורבות בנו אי ודאות. היא יוצרת משהו שדומה לפרח במרכז תלולית הקצפת וחושבת על מה תעשה כשתהיה גדולה. שוב.
אין קיצורי דרך. עוד קלישאה. אבל בפרידות באמת שאין. הן עוברות דרך האימה וההלם, ההכחשה והכעס, המשא ומתן ורק אז ההשלמה. היא חושבת איזה מזל שאליזבת קובלר-רוס שרטטה בחכמה את השלבים של האבל כדי שנדע איפה אנחנו על המפה של המסע הזה גם אם נתעה ונתבלבל ונתפתה לחתוך דרך סמטה צדדית.
הפבלובה מוכנה, לבנבנה ואדמומית והיא מתפנה להשלים את יתר הארוחה. כשהיא מבשלת היא יכולה לחלום שהיא מישהי אחרת; מכשפה טובה מהאגדות הרחוקות שרוקחת שיקויים מלאי עוצמה עשויים מאהבה ותקווה, כאב ופחד.
להיפרד מתפקיד מקצועי, היא חושבת בעודה פורסת שיני שום ריחניות, זה סיפור אחר. תפקיד הולך ותפקיד בא, היא מנסה לומר לעצמה, כאשר הפטריות רוחשות במחבת. אבל זה תמיד היה הרבה יותר מתפקיד, היא מסבירה לעצמה את תחושת הריקנות שמתעקשת ללוות אותה עם היקיצה המוקדמת מדי בבוקר. היה לה מזל גדול, היא יודעת, לעשות את עבודת הלב שלה. זה לא מעט, כמאמר השיר.

island2איור: דניאל גורי דה לימא
עוד מעט יגיעו בני המשפחה. תהיה שמחה גדולה של מפגש ולאחריה יבוא העצב על האב שאינו מסב לשולחן. ויחד הם ינסו להנכיח אותו בסיפורים ותמונות. הנה הוא כאן קורן מאושר בחתונה של הבת; והנה הוא עם הנכדה בזרועותיו; והנה הוא…
לא להיפרד לפני הזמן היא אמרה לעצמה כל החודשים הללו. מגיעות לנו פרידות יפות ואם נברח לפני הזמן נחמיץ אותן.

%d בלוגרים אהבו את זה: