Shana Tova/שנה טובה

English follows Hebrew
שנה חדשה, סיפורים חדשים.
זו הייתה שנה עצובה מאוד. איבדתי את אבי. הוא נפטר בט"ו בשבט, ביום חגם של העצים שענפיהם נוגעים בשמיים ושורשיהם נטועים עמוק באדמה. אבי לא היה יכול לבקש לו יום הולם מזה ללכת מהעולם. השנה למדתי מהו החור הנפער בנפש כאשר אדם אהוב הולך לבלי שוב.
הוא לא השלים את מלאכתו. המלאכה הזו של תיקון העולם לעולם אינה נשלמת ואין אנחנו פטורים ופטורות מלעשות אותה. כל שעה וכל יום.
והיא תובענית ושוחקת ויש בה מעט מהזוהר והרבה מהתסכול ותחושת החובה וזעם קדוש.
והיא שייכת לנו, המלאכה הזו, גם כשעייפנו ממנה וגם כשנשבענו לא לקרוא עוד עיתון ולא לצפות בעוד מהדורת חדשות.
והיא גם מלאכה של אהבה ושל תשוקה; של תקווה ושל אמונה. היא חייבת להיות.
היא מבקשת שלא נפנה עורף ושלא נצדיק עוול אחד באחר. היא מבקשת שלא נזייף ושנדייק את קול המחאה שלנו. היא מבקשת שנתייצב בתקיפות נגד אי צדק ונגלה חמלה כשצריך.
היא מבקשת שלפעמים ניתן לסמן על מסך המחשב להבהב עוד זמן מה עד שיימצאו המילים הנדרשות.
היא מבקשת שלא נחדל כי אנו זקוקים וזקוקות לה.
ומלאכת התיקון הזו מושכת בשולי בגדנו ומבקשת שנספר סיפורים חדשים. שלא נוותר ושלא נחריש.
שתהא שנה חדשה של סיפורים חדשים; סיפורים של אומץ וחוסן ושל נחישות ושל תקווה.

shana tova 2018

New Year, New Stories.
It was a very sad year. I lost my father on Tu BiShvat, the day that celebrates the trees; their branches that touch the sky and their roots deeply anchored in the earth. He could not have asked for a better day to pass from this world. This year I have learned what it feels like when grief drills a hole in your soul.
He never completed his labor of healing this world. One never does, and yet one can never absolve him or herself from it.
It is a demanding labor; one that lacks glamor and often fills us with frustration, an annoying sense of duty and more than a pinch of righteous indignation.
Yet we own it, even as we grow weary of it and even when we swear to never read or watch the news.
Yet it is also a labor of love and passion; one of radical hope and fierce faith. It as to be.
It is asking of us to never look away, nor justify one wrong with another. It is asking us to constantly fine-tune our voices of dissent. It asking of us that we remain steadfast in the face of injustice when need be and show great compassion when necessary.
It is asking of us that we let the curser blink of the computer screen until we find the words that will heal.
It is asking of us that we do not cease because we need her.
She, this never-ending labor, is pulling at our garments and is asking us to tell new stories. She is asking us to not give up and not keep silent.
May the year 5779 be one of new stories: stories of courage and resilience; of determination and of hope.

הפחד ומשול: על פוליטיקה של הפחדה

אלינור רוזוולט אמרה "עשו כל יום לפחות דבר אחד שמפחיד אתכם". וזה מפחיד להתנגד להפחדה. יש לזה מחירים. אבל אם ניתן לפחד לנצח, נישאר כלואים בתודעה של טורף ונטרף. אני לא יודעת, אבל משום מה התרחיש הזה לא נוסך בי ביטחון.

כשהדרך לשמר כוח שלטוני עוברת דרך הפחדה.

לפני שנים, במסגרת לימודי הנחיית קבוצות, למדנו על הזדהות השלכתית. הדוגמה שניתנה לנו כדי להסביר את המושג  הייתה: ההורים יוצאים ומשאירים את שני ילדיהם לבד בבית. האח הגדול – שמפחד להיות לבד עם אחיו הקטן אך מתבייש בפחד שלו – מתחיל לספר לאחיו הקטן סיפורי אימה על מפלצות שאורבות בחושך ועל פורצים שיבואו לבית. ואז, כאשר האח הקטן מבועת עד אימה, מרגיע אותו האח הגדול ומבטיח לו שישמור ויגן עליו מכל רע. כך, משליך האח הגדול את פחדיו על האח הקטן ויכול ליטול לעצמו את תפקיד הבוגר והמושיע.
הדינמיקה הפתולוגית הזו מאפיינת יותר ויותר את היחסים בין ממשלת ישראל והעומד בראשה לבין אזרחי המדינה. קודם מפחידים אותנו עד מוות כדי שנחוש פחד קיומי עמוק ומתמיד ואז מעבירים את חוק הלאום ומבטיחים לנו שהוא ישמור עלינו מכל רע. מפחידים אותנו מערבים, משמאלנים, מבוגדים, מעוכרי ישראל ומחורשי רעתנו ובהתמדה עושים דה-לגיטימציה של מקורות הפחד. הגדיל לעשות ראש הממשלה, רדוף על ידי חקירות פליליות והחשש שיאבד את השלטון שכה התרגל אליו, וחבר אל מפלגות גזעניות מבית מדרשו של מאיר כהנא, ורץ לספר שעדיף ממשלת ימין שנשענת על תורת גזע ואלימות, מאשר, חס וחלילה, ממשלת "שמאל".
למען הסר ספק; יש איומים אמתיים. אירן גרעינית היא אכן תרחיש מדאיג מאוד. בלוני ועפיפוני תבעירה הם סיוט קשה וקסאמים וטילים הנופלים בעוטף עזה וברחבי הנגב הם סכנה אמתית. פחד הוא תגובה אנושית וטבעית למציאות שעולה על כל דמיון.
אבל, כאשר ההפחדה הופכת לשיטת שלטון, זה מבעית לא פחות. כי כאשר אנחנו מפחדים, רק חלק קטן מאוד של המוח שלנו פועל; זה החלק ששואל: "האם אני הטורף או הטרף? האם לתקוף או לברוח?"
כאשר הפחדה הופכת לשיטת שלטון, כל התנגדות לגיטימית הופכת מיד לאיום. כאשר הפחדה הופכת לשיטת שלטון לאט לאט אנשים מתחילים להאמין שהיחידים שיכולים להנהיג את המדינה הם אלה שרומסים ברגל גסה ערכים חשובים, כי במצב של אימה;  שוויון, דמוקרטיה ופלורליזם הם מותרות או שטויות של חלשים ושל תמימים שלא מבינים שכל הערבים רוצים לזרוק אותנו לים.

FEAR
הפחדה היא צורה של מניפולציה רגשית שנוטלת מעמנו, האזרחים, את הסוכנות שלנו להשמיע קול ולהתנגד. היא מניפולציה שעולבת ביכולת של כל אחת ואחד לנתח את המציאות ולגבש עמדה מורכבת.
"אני לא רוצה שייקחו לי את המדינה" כתבה לי חברה בפייסבוק בתגובה לדברים שכתבתי על ההפגנה נגד חוק הלאום. אני מבינה אותה לגמרי. גם אני רוצה מדינה לחיות בה ולחוש בה בטוחה ומוגנת. אני פשוט לא מאמינה שהדרך להבטיח את הביטחון שלי כיהודייה עוברת דרך שלילת הזהות הלאומית הקולקטיבית של אזרחי ישראל הפלסטינים ומחיקת שפתם, תרבותם וההיסטוריה שלהם מהמרחב הציבורי המשותף.
"אז מה את רוצה"? אני נשאלת לא פעם, כמו נדרשת להציע אלטרנטיבה לפוליטיקה של אימה. ובכן, אני רוצה שנעצור ונפסיק לפחד. אני רוצה שנקיים, כאזרחים ואזרחיות, שיח נוקב וסוער ומורכב על כך שאת הארץ הזו חולקים שני לאומים; רוב יהודי ומיעוט פלסטיני. אני רוצה שיתקיים פה שיח ער שיישמעו בו מגוון של קולות וחיפוש משותף אחרי פתרונות ראויים. אני רוצה שיח שלא מאלץ אותי לבחור בין ביטחון לשוויון, בין ריבונות לדמוקרטיה. אני רוצה שנעצור ונשאל שאלות על איזו "יהודית" מדובר בחוק הלאום; יהודית של הרבנות הראשית, או יהודית מגוונת ופלורליסטית? אני רוצה מרחב של שיח בלי איומים לשלול את "תעודת הנאמנות". מתי בדיוק הפכנו למונרכיה בה נתינים אמורים להישבע אמונים לריבון?
אלינור רוזוולט אמרה "עשו כל יום לפחות דבר אחד שמפחיד אתכן/ם". דבריה הם קריאה לצאת מאזורי נוחות, להעז ולהתגבר על הפחד שמלווה אי ודאות או התנסות חדשה. זה אכן מפחיד להתנגד להפחדה. יש לזה מחירים. אבל אם ניתן לפחד לנצח, נישאר בכלא תודעתי של טורף ונטרף. אני לא יודעת, אבל משום מה התרחיש הזה לא נוסך בי ביטחון.

משוררת מתבוננת

יציאה לאור של ספר שירה חדש הוא רגע חגיגי. ספר שיריה השני של המשוררת יונית נעמן הוא חגיגה ספרותית, תרבותית ופוליטית

השנה יצא לאור ספר השירים השני של המשוררת יונית נעמן, "אם לב נופל", בהוצאת לוקוס, הוצאה עצמאית קטנה, אמיצה ומשובחת .
התרגשתי מאוד כאשר יונית נעמן ביקשה ממני לדבר בערב ההשקה של הספר בירושלים, במקום קטן ונפלא בלבה של העיר בשם "באב אל ימן", עליו עוד יסופר בפעם אחרת.
מיהרתי לרכוש לי את הספר בפורמט דיגיטלי, כי לא רציתי לחכות כמה ימים עד למשלוח. פתחתי את הקובץ והתחלתי לקרוא. הרגע הזה של הישיבה לבד מול המחשב עם ספר השירים הדיגיטלי היה חגיגי. בכל הוצאה של ספר שירים חדש ובכל קריאה בו מן הראוי שיהיה משהו חגוג, כי שירה היא מעשה של בריאה; היא ממרקת את המילים ויוצקת בהן ובמה שהן מייצגות משמעויות חדשות.
שירה היא שפה שתמיד אומרת עוד ועוד ולכן צריך לקרוא כל שיר כמה פעמים.
הקריאה הראשונה היא הקריאה היחפה בה אני מהלכת בין מילות השירים בעור חשוף. ישבתי מול המחשב וקראתי בשיריה של נעמן מחויכת ודומעת, מחסירה פעימה ומוצאת בין השירים כאלה שמספרים את הסיפור שלי במילים מדויקות, כמו השיר הזה:
עֻבָּרי מת
אֵין דָּבָר שָׁתוּק יוֹתֵר מְעֻבָּר שֶׁלֹּא צָלַח אֶת דַּרְכּוֹ
הַדְּמָמָה עֲתִידוֹ הַמֻּבְטָח, אוֹפֶפֶת אוֹתוֹ כְּרֶחֶם שֵׁנִי
מְזִינָה אוֹתוֹ טוֹב מִמֶּנִּי
לֹא הִתְהַלַּכְתִּי חִוֶּרֶת בִּרְחוֹבוֹת הָעִיר
וְאֶקְרָא עֻבָּרִי מֵת, הֲתֵדְעוּ?
לִבְלִי שׁוּב
בְּטֶרֶם יָדַעְתִּי אֵיךְ יִפְקְחוּ עָלָיו יָמִים אֶת עֵינֵיהֶם הַבְּהִירוֹת
וְאִם יַלְדָּה הוּא
שֶׁגַּם לָהּ בְּקִרְבָּהּ בֵּית גִּדּוּל וְאַכְזָבוֹת
וְאִם
וְאִם
אֲפִלּוּ חֲרַךְ הֲצָצָה כְּמוֹ בַּקָּלֵידוֹסְקוֹפּ
אֲפִלּוּ שֵׁם
לֹא נָתַתִּי לָעֻבָּר שֶׁלֹּא צָלַח אֶת דַּרְכּוֹ
מַדּוּעַ לֹא אֶתְהַלֵּךְ וְאֶקְרָא
מֵת, הֲתֵדְעוּ?

אך ההתרגשות היא לא רק פרטית. כתיבה של שירה שעוסקת בטיפולי פוריות, בהפלה טבעית ובאובדן הריון מנכיחה את החוויות הללו ואת הסיפורים האלה והופכת אותם לפוליטיים מעצם היותם נוכחים וקיימים במרחב של קריאה, התכנסות סביב השירים ושיח עליהם. היא מתריסה נגד התפיסה ש"יש דברים שהשתיקה יפה להם".

אין כאב אנושי ואין כאב נשי שהשתיקה יפה להם.

כדי לשמוע את השקט הנשבר ואת הדיבור המתהווה יש צורך גם בקריאות הנוספות בהן נכנסת לפעולה מבקרת התרבות שבי; זו שעמלה שנים רבות לפתח את יכולות הפענוח שלה. כמו בלשית אני מסתובבת בתוך השירים וביניהם ותרה אחר וחושפת את רבדי השפה ורזי הרטוריקה הייחודית של המשוררת.
ובקריאה הבלשית הזו אני מוצאת גם אותם; את המבטים המרובים. יונית נעמן היא משוררת מתבוננת; בעצמה, בזולת ובמבטו עליה. לעתים המבט הוא חומל, כמו למשל בשיר "שיחה בסניף הדואר המקומי" (עמ' 57) ולעיתים הוא ביקורתי וכפול ומכופל, כמו למשל בשיר ר.מ.א.פ (ראיתי משוררת אוכלת פלאפל) בו המשוררת מתבוננת בעצמה דרך עיניו של המשורר הגבר התוהה – ממש כמו המשוררים של המאה ה-19 – מה עושה אישה משוררת כאן במרחב "שלנו". אך באותה נשימה, יש בשיר הזה גם מבט על אותו משורר וגם עלינו, הקוראים והקוראות, עם הציפיות הרומנטיות שלנו על דמותה של משוררת:

(ר.מ.א.פ (מחווה למאיר ויזלטיר
רָאִיתִי מְשׁוֹרֶרֶת עִם פָלָאפֶל
אָצָה נֶחְבֵּאת בְּקֶרֶן רְחוֹב
עַל פָּנֶיהָ שְׁפוּכָה בֶּהָלָה
רֹאשָׁהּ בִּתְזָזִית
מְבַתֵּר בִּתְנוּעוֹת חַדּוֹת,
אֶת אֲוִירָהּ שֶׁל הָעִיר
תָּר אַחַר מָקוֹם לְהוֹשִׁיב בּוֹ
מֵהַמָּתְנַיִם וָמַטָּה
אוּלַי חֲדַר מַדְרֵגוֹת אַפְלוּלִי
נִכְנֶסֶת, יוֹצֵאת
כְּמוֹ מִבֵּית בֹּשֶׁת.
בַּסּוֹף בְּלִי עֶרְגָּה
לְלֹא נוֹף מִדְבָּרִי
הִיא בּוֹלַעַת אוֹתוֹ
רָאִיתִי מְשׁוֹרֶרֶת א.פ.
כָּאן, אֶצְלֵנוּ בַּכְּרַךְ
אֵיךְ רָוַח לָהּ, הוּקַל לָהּ, נִמְלָא לָהּ,
ר.מ. אוֹכֶלֶת פ.
הַמַּאֲכָל הַלְּאֻמִּי תּוֹקֵעַ לָהּ
שֶׁמָּא יַבְחִינוּ בָּהּ
בָּאִשָּׁה הַגְּדוֹלָה בְּגַפָּהּ
שֶׁמָּא תִּפָּתַח אֵיזוֹ דֶּלֶת
מִישֶׁהוּ עָשׂוּי לְהִפָּגַע

השיר הזה החזיר אותי כמעט 40 שנה אחורה, אל ספרן המכונן של סנדרה גילברט וסוזן גובאר אשר עסק במאבקן של נשים סופרות במאה ה-19 על הזכות לכתוב ולפרסם ספרות במרחב שהיה שמור לגברים בלבד; הם היו החברים ושומרי הסף של המועדון האקסלוסיבי. הגדיל לעשות המשורר ג'רארד מאנלי הופקינס אשר דימה את הקולמוס לפאלוס. אמנם חלפו ארבעים שנה מאז ראה הספר אור וגם המאה ה-19 חלפה לה, אך השאלה שמציבות גילברט וגובאר בספרן עודנה מהדהדת: אם הפאלוס הוא המטפורה של העט הכותב, עם איזה איבר בגופן יכולות נשים לייצר טקסטים ?
יונית נעמן יוצרת שירים עם גוף שלם ונוכח; עם עיניים רואות ומתבוננות; עם פה מדבר ואוכל ובולע ועם כל היתר. היא יוצרת בשיריה דמויות נוכחות פיזית, נפשית ורוחנית. השפה השירית שלה נעה בטבעיות בין עכשוויות יומיומית למרחביות פיוטית; בין דיאלוג עם המקורות ולשון התפילה לבין הומור שמעלה חיוך תוך כדי קריאה, כמו למשל בשיר הבא:
תשליך
לְיַד הַנָּהָר הַגָּדוֹל הַזֶּה עוֹמֶדֶת פְּשׁוּטָה
מָה יַעֲשֶׂה לִי אָדָם
בְּעֵינָיו הָרָעוֹת
חָשַׁבְתִּי שֶׁרַק מֵאֱלֹהִים אֲנִי מְפַחֶדֶת
כְּבָר עִדָּנִים שֶׁלֹּא הָיְתָה בֵּינֵינוּ הֲבָנָה
שֶׁלֹּא יִחַר בְּאַפּוֹ וְיַבְעִיר שְׁאוֹל תַּחְתִּיּוֹת מְטֻרְלָל
תָּפוּר לְמִדּוֹתַי
בְּמֵי קוֹלְחִין יַרְבִּיצֵנִי
לָמָּה לֹא לָמַדְתִּי לִבְכּוֹת אֶת הַפֻּרְעָנוּת הַזֹּאת הַפּוֹשַׁעַת
שֶׁהִתְקַבְּצָה רְשָׁעִים רְשָׁעִים וְנִגְּפָה עָלַי לְמַעֵךְ
תְּרֵיסַר יְרֵחִים לֹא חָסָה עָלַי
לְיַד הַנָּהָר פְּשׁוּטָה אַפְסַיִם
קוֹרֵאת לָרוּחוֹת לְנַדֵּף שֵׁדִים מֵעָלַי
זֵדִים שֶׁבְּצָעוּנִי נֶפֶשׁ הַשָּׁנָה הַזּוֹ
הַמְּעֻבֶּרֶת עָגְמָה
שֶׁתִּכְלֶה כְּבָר.
מָה יַעֲשֶׂה לִי אָדָם
לֹא אִירָא
כָּל חַטְּאוֹתַי יְסַמֵּא הַזֶּרֶם
תִּפְלוּיוֹתַי
רְבִיצָתִי מִנֶּגֶד כְּשֶׁהַחַיִּים בַּסָּךְ
שְׁבִיתַת הַחֲשָׁקִים
צֵיד הַתְּהוֹמוֹת
הַיְדֶה, שֶׁתִּכְלֶה.
שֶׁיֻּתְּכוּ הַכּוֹכָבִים לִדְמָעוֹת
שֶׁיִּפְרֹץ וְיִנְהַר הָאֶשֶׁד
לְיַד הַנָּהָר נִכְנַעַת לְהַשְׁלִיךְ —
תִּכְלֶה שָׁנָה, יִכְלוּ קְלָלוֹת

יכולתי להמשיך ולבחור עוד ועוד שירים, אבל אני לא רוצה לקלקל לכם ולכן הקוראות/ים את הרגע החגוג הזה בו תפתחו את העותק שלכם/ן ותקראו בו ותחזרו אליו בחיפוש אחר המילים המדויקות שיספרו סיפור שצריך להיות מסופר ושתיקה שצריכה להישבר

 

אם לב נופל יונית נעמן

סטוריטלינג ופיתוח ארגוני

מה הסיפור של הארגון שלך? האם אפשר לספר אותו בכמה מילים או משפטים באופן שיהיה גם ברור וגם מעורר השראה?
הצגת סיפור ארגוני טוב היא חיונית לצרכי שיווק, יחסי ציבור, גיוס משאבים, לקוחות ומשקיעים/ות. אבל סיפור ארגוני טוב הוא כזה שגם משרת את הארגון פנימה; מלכד את א/נשיו סביב חזון אמיץ ושאפתני, הצהרת ייעוד, תיאוריית שינוי ואסטרטגיות, והכי חשוב: ערכי ליבה.
סיפור ארגוני טוב הוא חי וצומח; כמו כל עלילת חיים מרתקת, הוא מתפתח יחד עם הארגון. ככל שהארגון צובר חכמה, ידע וניסיון; כך גם הסיפור הופך עשיר ומורכב יותר.
סיפור טוב משמר גם את הזיכרון הארגוני; מאפשר למידה מהצלחות וכישלונות (כן, כישלונות הם חלק בלתי נפרד מהסיפור הארגוני) ושיתוף ברגעים של גאווה גדולה.
צרו עמי קשר כדי לשמוע עוד כיצד לבנות סיפור ארגוני טוב ולעבוד אתו לקידום הארגון ומטרותיו.
חמוטל גורי
נייד: 052-5601859
דואל: consult4good@gmail.com

סטורטלינג: אמנות הנדיבות

סטוריטלינג: אמנות הנדיבות
פעם אחת, ובעצם, הרבה פעמים, בימים הרחוקים, סיפורים היו גם מהדורת החדשות, גם טור רכילות, גם אות אזעקה וגם דרך להעביר ניסיון, ידע וחכמה מדור לדור. סביב אח מבוערת או בחדר קטן בו התכנסו יחד מספר נשים למלאכה מייגעת זו או אחרת, היו הסיפורים עולים ונובעים: מחדשות מרעישות שהביאו נוודים שהגיעו מערים רחוקות, דרך עדכונים על מי מת ומי נולדה ועד לסודות ועצות לחיים שעברו מדור לדור.
כך או כך. סיפורים היו הדרך לשתף בנדיבות ידע שימושי. והידע נשמר, נטמע ועבר הלאה כי סיפורים עוזרים לנו לזכור. גם בעידן של זרימה מתמדת של מידע, סיפור טוב נשאר אתנו כי הוא מזכיר לנו שוב ושוב את מה שהוא גרם לנו להרגיש ולדעת.
אפשר ללמוד איך לשמר ולהעביר ידע באמצעות סיפורים. מזמינה אתכם ליצור קשר:

Consult4good@gmail.com

 

תיבת הכלים: מה זה בכלל סטוריטלינג?

מה זה סטורטלינג?
גרסת הטוויטר: אמנות סיפור סיפורים; היכולת להגיש אותם בצורה מרתקת ומעוררת.
סטוריטלינג זה לספר סיפור שמפלס את דרכו בזרם הבלתי פוסק של תוכן, מידע ו"פייק ניוז" ויוצר עצירה קטנה בזמן; מושך בשולי הבגד ומזמין לשים לב.
אבל סטוריטלינג לא מסתכם ביכולת להגיש סיפור בעידן של מלל בלתי פוסק ותוכן ממומן. סטוריטלינג מתחיל בידיעה שיש לנו סיפורים חשובים לספר; שהקול שלנו ראוי להישמע; שהחיים שלנו כאן הם בעלי משמעות, שזורים בחיי אחרות ואחרים. סטוריטלינג זה לספר סיפורים כדי להתחבר, להשפיע ולהקשיב.
עכשיו השאלה היא איך לעשות את זה. אין מתכון אחד נכון ומנצח, אבל יש מרכיבי יסוד.
למשל, הוקרה.
להוקיר את עצמנו; את החיים שחיינו עד כה ואת החלומות שלנו לעתיד. להעריך את האתגרים שגברנו עליהם ואת הגלים והמשברים שיכולנו להם ואת הערכים שעיצבו אותנו; לחגוג את החוסן שלנו מול אכזריות ואלימות ולהסיר את האבק והחלודה מהזעקה שרצינו להשמיע והחרשנו.
אפשר ללמוד הוקרה. צרו עמי קשר כאן כדי לשמוע יותר.
נייד: 052-5601859
דואל: consult4good@gmail.com

תיבת הכלים של סיפורים: חזון ודרך

חזון הוא תמונה של העתיד שאנו שואפים/ות אליו; או, אם תרצו, סיפור של העתיד. לפעמים, קשה לצפות פני העתיד. ההווה מעסיק אותנו יתר על המידה; לפעמים העבר רודף אותנו. חזון אמור לעורר בנו השראה ולדחוף אותנו קדימה, אבל לפעמים הדרך לא ידועה וקשה לעשות את הצעד הראשון.

תודה וברכה לכל הנוכחות והנוכחים כאן. היום נפתחת פינת "תיבת הכלים של סיפורים לשינוי". והיום בפינה: סיפור (או שיר, ליתר דיוק) בדרך לחזון.
חזון הוא תמונה של העתיד שאנו שואפים/ות אליו; או, אם תרצו, סיפור של העתיד. לפעמים, קשה לצפות פני העתיד. ההווה מעסיק אותנו יתר על המידה; לפעמים העבר רודף אותנו. חזון אמור לעורר בנו השראה ולדחוף אותנו קדימה, אבל לפעמים הדרך לא ידועה וקשה לעשות את הצעד הראשון.
המשורר המהפכן אנטוניו מצ'אדו כתב:
"ליוצא/ת לנדוד, אין דרך
רגליך המהלכות סוללות את הדרך".

לפעמים, כדי לכתוב את סוף הסיפור, צריך לצאת למסע ולסלול את הדרך תוך כדי.

והנה קישור לשיר בביצועו של חואן מנואל סראט:

Caminante no hay Camino

פרידות

אין קיצורי דרך. עוד קלישאה. אבל בפרידות באמת שאין. הן עוברות דרך האימה וההלם, ההכחשה והכעס, המשא ומתן ורק אז ההשלמה. היא חושבת איזה מזל שאליזבת קובלר-רוס שרטטה בחכמה את השלבים של האבל כדי שנדע איפה אנחנו על המפה של המסע הזה גם אם נתעה ונתבלבל ונתפתה לחתוך דרך סמטה צדדית.

פבלובה תותים משפחתית. היא תמיד מכינה פבלובה משפחתית כשהיא מכינה מיונז ביתי, כדי לעשות שימוש מועיל בחלבונים. היא מחליטה להכין הפעם רוטב מתותים טריים המצויים כעת בשפע בשוק במחיר סביר. בעודה קוטמת את העלים מהתותים ומפרידה בין אלה הטובים כבר רק לבישול לבין המוצקים והיפים שיזכו לעטר את הקינוח, היא חושבת על פרידות.
השנה הייתה שנה של פרידות. היא נאלצה להיפרד מאביה שהלך לעולמו וגם מהתפקיד המקצועי שמילאה מזה שנים רבות. היא מרסקת את התותים הבשלים עם סוכר למחית מתוקה וחושבת כמה קל להפוך עצב לעצבים וכמה קשה לתת לתוגה העמוקה שעוטפת אותה פשוט להיות. היא מעבירה את המחית לסיר קטן. בהמשך היא תשקע במחשבות ותיתן לנוזל הדביק לגלוש וללכלך את הכיריים. היא תצטרך שוב לנקות אותם.
המטבח נראה כמו המחשבות שלה. עלי תות פזורים על השיש לצד טפטופי סירופ חם ומתוק. הכלבה מלקקת במרץ את מכנסיה שספגו בסבלנות נתזי רוטב בשר סמיך. סדר במטבח מעולם לא היה הצד החזק שלה. על מה שחסר לה בסדר וניקיון היא מפצה בזריזות ובסירוב עקשן להתרגש מבלגן זמני.
אבל מוות הוא לא בלגן זמני. הוא סופי ומתמשך, מתמיד בנוכחותו. היא לא יכולה למחוק אותו בתנועות נמרצות של המטלית. היא מנקה את הכיריים ונאחזת בזיכרונות. והם מתרצים וחפצים ושבים אליה. הבדיחות שרק הוא ידע לספר; המבט העייף והטוב שנתן בה כשנכנסה לחדרו בבית החולים; הזרת שלו האוחזת בשלה בטיולי שבת בבוקר. קולו השואל ומתעקש לדעת ולהבין כאשר חייה התרסקו מול עיניו. היא מקציפה את השמנת המתוקה לקצפת סמיכה ומניחה לכאב היתמות לטלטל את גופה בבכי לא שקט.
היא יודעת שעוד מעט היא תעטר את העוגה בתותים טריים. אבל יש כל כך הרבה שהיא עדיין לא יודעת. זה טיבן של פרידות; הן מותירות בנו סימני שאלה; הן צורבות בנו אי ודאות. היא יוצרת משהו שדומה לפרח במרכז תלולית הקצפת וחושבת על מה תעשה כשתהיה גדולה. שוב.
אין קיצורי דרך. עוד קלישאה. אבל בפרידות באמת שאין. הן עוברות דרך האימה וההלם, ההכחשה והכעס, המשא ומתן ורק אז ההשלמה. היא חושבת איזה מזל שאליזבת קובלר-רוס שרטטה בחכמה את השלבים של האבל כדי שנדע איפה אנחנו על המפה של המסע הזה גם אם נתעה ונתבלבל ונתפתה לחתוך דרך סמטה צדדית.
הפבלובה מוכנה, לבנבנה ואדמומית והיא מתפנה להשלים את יתר הארוחה. כשהיא מבשלת היא יכולה לחלום שהיא מישהי אחרת; מכשפה טובה מהאגדות הרחוקות שרוקחת שיקויים מלאי עוצמה עשויים מאהבה ותקווה, כאב ופחד.
להיפרד מתפקיד מקצועי, היא חושבת בעודה פורסת שיני שום ריחניות, זה סיפור אחר. תפקיד הולך ותפקיד בא, היא מנסה לומר לעצמה, כאשר הפטריות רוחשות במחבת. אבל זה תמיד היה הרבה יותר מתפקיד, היא מסבירה לעצמה את תחושת הריקנות שמתעקשת ללוות אותה עם היקיצה המוקדמת מדי בבוקר. היה לה מזל גדול, היא יודעת, לעשות את עבודת הלב שלה. זה לא מעט, כמאמר השיר.

island2איור: דניאל גורי דה לימא
עוד מעט יגיעו בני המשפחה. תהיה שמחה גדולה של מפגש ולאחריה יבוא העצב על האב שאינו מסב לשולחן. ויחד הם ינסו להנכיח אותו בסיפורים ותמונות. הנה הוא כאן קורן מאושר בחתונה של הבת; והנה הוא עם הנכדה בזרועותיו; והנה הוא…
לא להיפרד לפני הזמן היא אמרה לעצמה כל החודשים הללו. מגיעות לנו פרידות יפות ואם נברח לפני הזמן נחמיץ אותן.

כיפה אדומה 2017

כיפה אדומה 2017

היום היא מכינה דונאטס אפויים. המטבח הקטן כבר נמלא ניחוחות של חמאה נמסה, וניל ושוקולד. היא טובלת כל מאפה חמים בציפוי מתוק ודביק ומניחה אותם בזהירות רבה בקופסה. עוד מעט תיקח כיפה אדומה את הסל המלא כל טוב שהכינה ותיקח אותו אל סבתה.

היא שוקלת אם לפזר סוכריות צבעוניות על ציפוי השוקולד המבריק. אולי זה יותר מדי. ואמה ממילא איננה אוהבת סוכריות צבעוניות. אבל אולי הם ישמחו אותה בכל זאת? הם ודאי ישמחו את בתה, שעדיין איננה מתביישת בחיבתה הגלויה לממתקים.

והנה היא מגיחה אל המטבח. לחייה סמוקות ותלתליה הסוררים אסופים מתחת לשכמיה האדומה שסבתא תפרה לה. "אני מוכנה", היא אומרת. והיא חושבת לעצמה האם אי פעם היא תהיה מוכנה באמת לשלח את בתה לבד אל העולם שם בחוץ מבלי שלבה יחסיר כמה פעימות ומבלי שבראשה ירוצו תרחישים שהיא מעדיפה שלא לחזור עליהם בקול רם.

היא מביטה בבתה, בילדה-נערה שהיא; ברעמת שערה השופע, בעיניה, שזיק צוחק בהן. היא מתקרבת לנשק אותה על לחייה ורואה כמה היא גבהה. עוד מעט היא כבר תשאיר מאחוריה את אחרוני סממני הילדות. מעניין אם בתה יודעת כמה היא מתאפקת לא להציע לה שתלווה אותה או תקפיץ אותה במכונית.

"תתקשרי כשתגיעי אל סבתא", היא אומרת, משתדלת לשוות לקולה דרך אגביות קלילה. היא לא רוצה להדביק את בתה בחרדות שלה.

היא אומרת לעצמה כמה חשוב להן, לסבתה ולנכדה, הזמן הזה שלהן ביחד, רק שתיהן. היא משלחת את בתה ושבה לנקות את השיש מטפטופי השוקולד.

אבל הילדה כבר יודעת לפחד. היא יודעת לפחד מאנשים זרים וממבטים חודרים ומרחובות חשוכים. היא נולדה לעולם שבו ילדות מפחדות וילדים מפחדים.

המטבח כבר מצוחצח והילדה עוד לא התקשרה. היא מחליטה לנסות לכתוב, בניסיון להדוף את גל החרדה שגואה בה. "אולי אתקשר לאמי", היא חושבת, "כאילו כדי לשאול אם העוגות הקטנות ערבו לחיכה". היא לא רוצה להדאיג גם את אמה. מספיק אישה דואגת אחת.

ואז הטלפון מצלצל. אנחת רווחה. היא עונה ומשתדלת להישמע שגרתית. "אמא, אני עוד מעט חוצה את הגן הציבורי. את יכולה לדבר איתי עד שאגיע לבית של סבתא?" והיא מדברת אתה ומלווה אותה בקולה, תוהה אם די בכך כדי להרחיק אפילו את הזאב הרעב ביותר.  היא שומעת אותה מאיצה את צעדיה דרך הגן הציבורי ואת חריקת השער ואת הדלת הנפתחת. היא שומעת את אמא שלה,  הסבתא/ילדה שהשיבה כבר לוטפת את שערה, אוספת אליה לחיבוק את נכדתה.

הזאב הפעם נשאר מחוץ לסיפור. עד לפעם הבאה.

השבוע שאל אותי איש צעיר חכם ואהוב למה נטפלים לזאבים? איך קרה שהזאב הפך למקור הפחד לילדים וילדים ומטאפורה לתוקפן מיני?

אבל סיפור כיפה אדומה הוא כמובן משל. הזאב הוא סמל לכל הסכנות שאורבות לילדות  וילדים שמגלים סקרנות והרפתקנות. הגרסאות של סיפור כיפה אדומה שהועלו על הכתב על ידי האחים גרים בגרמניה וצ'רלס פרו בצרפת היו "סיפורים מתריעים" שנועדו לחנך ילדים – ובעיקר ילדות – לגלות צייתנות.  בגרסאות של פרו והאחים גרים, כיפה אדומה נענשת קשות על שלא צייתה לאמה –  שאמרה לה ללכת ישר ולא לסטות מהשביל. היא נענשת שנענתה לסקרנותה הטבעית והלכה לשוטט ביער וללקט פרחים. גרסאות אלה מעבירות מסר ברור שסקרנות וחוסר צייתנות הן תכונות ראויות לגנאי אצל ילדה או נערה, שסופה מוות, במקרה הרע, או חילוץ מבטן הזאב על ידי ציד אמיץ, נציג הסדר הפטריארכלי, במקרה הטוב. מוסר ההשכל המופיע בסוף הגירסה שהעלה צ'רלס פרו על הכתב בצרפת במאה ה-17, מדגיש את המסר החינוכי והמרתיע של הסיפור, במיוחד בכל הנוגע לילדות יפות, מנומסות ומחונכות, שצריכות לדעת שאסור לדבר עם זרים:

From the story one learns that children,

Especially young lasses,

Pretty, courteous and well bred,

Are wrong to listen to any sort of man

זהו מסר מזעזע, המטיל את האשמה על הנתקפת ולא על התוקף. מוסר ההשכל האירופי-בורגני הזה אינו מאשים את הזאב שניצל והפר את האמון שנתנה בו כיפה אדומה, אלא מאשים את כיפה אדומה בכך שנתנה בו אמון. מוסר ההשכל הזה הופך את הסיפור הקלאסי לכלי של שיתוף פעולה עם שימור הסדר הקיים המשלים עם קיומם של תוקפנים, בבחינת "זו דרכו של עולם וזו דרכם של זאבים". אך המסר המעוות הזה לא נותר בין דפיו המצהיבים של ספר אגדות וסיפורי עם. הוא קיים ובועט עד עצם היום הזה. לאחרונה ממש נתקלנו בו בתגובות של גברים מסוימים שמיהרו להגן על הקולגות שלהם שהואשמו בהטרדה ובתוקפנות מינית תוך שהם משחררים לאוויר אמירות בסגנון: "מה בדיוק היא חשבה שיקרה שם"? או במילים אחרות, אם את מסכימה לפגישה עם בכיר בארגון בו את עובדת, צריך להיות לך ברור שהוא ינסה לכפות את עצמו עלייך, שהרי אחרת, למה שיהיה לו עניין להיפגש איתך?

אפשר וצריך לספר את סיפור כיפה אדומה לגמרי אחרת. חוקרות פמיניסטיות של סיפורי עם ואגדה כמו מריה וורנר וכריסטינה באכילגה איתרו גרסאות מוקדמות של הסיפור מתוך המסורת של סיפורי עם שעברו בעל פה מדור לדור ואשר סופרו על ידי נשים למען נשים וילדות. גרסאות אלה של הסיפור הן "סיפורי חניכה" שנועדו להכין ילדות ונערות לחיי הבגרות. להכין, לא במובן של להתריע מפני תכונות בריאות כמו סקרנות והרפתקנות, אלא על ידי העברת מסר מעצים ומחזק האומר: "יש בך עצמה, חוסן ותושייה כדי להתמודד עם הסכנות והאתגרים  של תהליך ההתבגרות". גרסאות אלה  מציגות את כיפה אדומה כילדה-נערה אמיצה ומלאת תושייה, אשר יחד עם סבתה, במאמץ משותף של סולידריות נשית ובין דורית, מצליחות להערים על הזאב.  גרסאות חניכה אלה מעבירות מסר אחר לחלוטין, הן בכל הנוגע לדמותה של כיפה אדומה כדמות אקטיבית ובעלת סוכנות, והן לגבי היכולת שלה לגלות סקרנות בריאה מחד ולהתמודד עם השלכותיה של סקרנות זו, כפי שטוענת כריסטינה באכילגה:

“As an initiatory tale in the oral tradition, ‘”Red Riding Hood”’ did more than symbolize the child’s ability to defeat danger and evil by resorting to cunning: it also demonstrates the woman’s knowledge to survival[1]

העולם מלא בילדות וילדים, נערות ונערים, נשים וגם גברים שיש להם סיפורים של מפגש ביער עבות ואפל עם זאב שאיננו יודע שובע, ושבעבורו היו חפץ שנועד להפיג את הרעב, את השעמום או את הצורך בשליטה אכזרית. העולם מלא בא/נשים שחיים עם הפחד מהזאבים מבית ומבחוץ. הזאבים הללו ימשיכו לשוטט בינינו ולהטיל אימה כל עוד נמשיך לספר סיפורים שמוסר ההשכל שלהם הוא שהבעיה היא באלה שנפגעו; בעצם כך שיצאו אל היער, בעצם כך שגילו עניין וסקרנות בעולם או נתנו אמון במי שלא היה אמור לפגוע בהם מלכתחילה. הגיע הזמן לספר סיפורים שיאירו את היער במיליון אורות ויהפכו אותו למקום בטוח; מיליוני אורות שייחשפו את הזאבים האמתיים; מיליוני סיפורים שיגידו בקולות רמים וצלולים: אף אחת ואף אחד לא יוצאים ליער כדי להיטרף. זו האחריות שלנו כחברה להפוך את המרחבים הפרטיים והציבוריים לבטוחים ומיטיבים.

[1] Postmodern Fairy Tales Gender And Narrative Strategies)

 

על מחילה: אני, עמי ותמי והסכסוך

האם אפשר למחול לאלה שפגעו בנו וביקר לנו מכל? השאלה הזו מעסיקה אותי מה זמן רב, אישית ופוליטית גם יחד. היא התעוררה ביתר שאת כאשר קיבלתי הזמנה לשני כנסים שהתקיימו באותו שבוע בירושלים. האחד שעסק בריפוי שנאה והשני שהוקדש כולו למחילה, אישית וקולקטיבית.

סליחה ומחילה. בכנסים בהם נכחתי דובר רבות על סליחה ומחילה כפעולות של היענות לציווי אלוהי. אך מאיפה אמורה אני, למשל, שאינני אישה  מאמינה במובן המקובל של המילה, למצוא את הכוחות לסלוח?  זה לא פשוט בכלל וזה דורש נכונות לוותר על העמדה של זו שפגעו בה.

לא פשוט בכלל. בכל פעם שקראתי בסיפור "עמי ותמי" (הנזל וגרטל) התעכבתי על העובדה שהילדים, שעברו מסכת התעללות קשה מצד המכשפה ובסוף נאלצו לשרוף אותה כדי לברוח על חייהם, סלחו לאביהם על כך ששילח אותם ליער והפקיר אותם לסכנות, רק מפני שהיה חלש כדי להילחם למענם. היכולת – ואולי הצורך – של עמי ותמי לסלוח לאביהם העסיקה אותי עד מאוד. אני, הקוראת, חשתי כלפי האב זעם ובוז עמוקים כל כך; היה לי היה קשה להבין אותו ועל אחת כמה וכמה, לסלוח לו. אבל עמי ותמי סלחו כי הם רצו את המשפחה שלהם בחזרה.

אז מאיזה מקום בנפש מגיעה המחילה?

אישה חכמה אמרה לי שהמחילה נולדת מההכרה שהיא משחררת אותנו מעול הכאב שנגרם לנו. כל עוד איננו מוחלות, כאב הפגיעה ממשיך לפעול את פעולתו המרעילה על הנפש. כלומר, אנו מוחלות למען עצמנו; על מנת שנוכל להמשיך בחיינו, משוחררות מלפיתת הפוגע על נפשנו.

כנראה שהנפש שלי ידעה את הדברים הללו. כשבחרתי לסלוח היה זה משום שנשיאת הכאב והזיכרונות הצורבים הפכה לנטל מיותר שהתעקש לשוב ולמשוך אותי אל העבר ומנע ממני לחיות את ההווה ולחלום על העתיד.

לסלוח זה לא בהכרח לשכוח. הסליחה לא מחקה את הזיכרון, היא פשוט העבירה אותו לעליית הגג הקטנה בלב; זו הסגורה במפתח שאני עושה בו שימוש כאשר אני יודעת שנכון לי לבקר בה. זו שבה אני שומרת את המפלצות שנאבקתי בהן ויכולתי להן.

אבל לא יכולתי לסלוח בשם אף אחד אחר; רק בשמי. לא בשם בני. לא בשם הוריי המבוגרים שאל סף ביתם הגעתי עם מזוודה קטנה ועיניים שעייפו מבכי. ולא בשם הסיוטים שרדפו את לילותיי עד לאותו רגע.

henzeland gretel
עמי ותמי. איור מאת דניאל גורי דה לימא

מהאישי לפוליטי

האם יש לנו בכלל זכות – או יכולת – לסלוח בשם מישהו אחר? כאמור, אני חושבת שלא. ואם אני צודקת, כיצד מתאפשרת מחילה קולקטיבית? האם יש לנו זכות או יכולת לבקש סליחה בשם מישהו אחר? אני חושבת שלא. ואם אני צודקת, כיצד מתאפשרת בקשת סליחה קולקטיבית? במילים אחרות, כיצד יכולים שני עמים המצויים בסכסוך דמים לבקש סליחה או למחול? כמעט שלא עולה על הדעת שמישהו יכול למחול על גירוש, על כיבוש, על גלות, על הרג היקרים והיקרות לו בפיגוע; על קסאם שנפל על ביתו והרס אותו או הרג את בנו הקט.

וכך אנחנו ממשיכים, שנה אחר שנה, במעגל דמים של כובשים ונכבשים, הורגים ונהרגים, מפגעים ונפגעים. הורים קוברים את ילדיהם הרכים. ילדים גדלים ללא אם ואב. בתים נחרבים. האדמה זועקת והרחמים והחמלה כמו נסתלקו מהעולם.

האם אפשר באמת לרפא שנאה ולחולל תהליכי פיוס בין עמים יריבים? האם אנו יכולים ויכולות להשיב את הרחמים, החמלה והתקווה אל מקומותינו? אני מאמינה שכן. אבל זה דורש מעמנו, מכולנו, לוותר על עמדת הקורבן. וזה קשה, קשה מאוד.

ולפני שתפסיקו לקרוא כי האמירה האחרונה מקוממת או נראית כמו נפיחה פוסט-מודרנית שמשטיחה ומבטלת את עומק הכאב, אני מפצירה, אנא המשיכו לקרוא.

זה קשה כי הסבל והאובדן הם אמתיים מאוד. זה קשה כי מנהיגים פוליטיים הופכים את הטראומות הקולקטיביות שלנו לנכסים במשא ומתן. הם הופכים את השואה ואת הנכבה ואת המלחמות לנרטיבים מעגליים של קורבנות ונקמה. הם הופכים את האבל הפרטי לקרדום פוליטי לחפור בו. הם מלבים שנאה ופחד במקום לעשות את הדבר הנכון היחיד: לאזור אומץ ולומר: "די. שום דבר לא שווה את כל זה".

ואנחנו, האזרחים והאזרחיות בשני הצדדים, אלה שמשלמים את מחיר השנאה והפחד והאלימות, משתפים פעולה. מתבצרים בעמדות. חוזרים על סיסמאות חבוטות. ממחזרים הצהרות ומשננים שפה של אינטרסים. במקרה הרע מדברים על סיפוח, במקרה הרע פחות מדברים על הפרדה והיפרדות. מיעוט עוד מדבר על עוולות הכיבוש וסופג את עודפי השנאה שנותרה ולא הופנתה כלפי האויב.

ושום דבר חדש וטוב לא צומח מכל זה.

לסלוח אין פירושו לשכוח. הרי לעולם איננו שוכחים את אוהבי ואהובות הנפש שאבדו לנו. איננו שוכחים את הבית שהיה. איננו שוכחים את הכמיהה אליו. לסלוח, פירושו לשמר את הזיכרון, אך לוותר עליו כדבר הראשון והיחיד שמנחה את הפעולות שלנו.

ועד שיתעוררו ויחפצו החמלה והתקווה, אולי הגיעה העת לקחת אחריות. אחריות לעתיד שלנו ושל הדורות שעוד יבואו. אחריות כלפי הילדים והילדות שבאים לעולם. אחריות כלפי האדמה היפה והטובה הזו שעייפה ממלחמות. אחריות כלפי עצי הזית שתשו מלהיעקר. אחריות כלפי הים המזדהם מהביוב של עזה כי אין לו לאן ללכת. אחריות כלפי אחים ואחיות, בני ובנות אנוש כמונו. כולנו, אני חושבת, עייפנו ממלחמות. כולנו, למעט אלה שיש להם מה להרוויח מהן.

הגיעה העת לעורר את החמלה והתקווה. המחילה תבוא גם היא בסופו של דבר.