"אילו הייתי אנושי"

"אילו הייתי אנושי"

אוירל:  כְּשָפֵיך טלטלו אותם חזק

כל כך, שאם תראה אותם עכשיו

לבך יימס.

פרוספרו:   אתה חושב כך, רוח?

אֲוִירֶל: אצלי היה נמס, אדון, אילו

הייתי אנושי[1].

ניטה שוחט, חוקרת ספרות פמיניסטית ופעילת שלום וזכויות אדם הלכה לעולמה בנובמבר 2016. מותה ללא עת הסב לי צער הן מפני שזכיתי להכירה אישית והן מפני שהיא נפטרה לפני שהגותה זכתה להכרה הראויה. ההסתלקות השקטה שלה מן העולם הכאיבה לי והחלטתי להקדיש לה רשומה זו. מעין תודה מאוחרת על כך שכתבה באופן כה מדויק ועמוק על חשיבותם של טקסטים ספרותיים ונרטיבים בתהליכים עמוקים של שינוי חברתי. אני זוכרת שלקחתי לידי את ספרה: Disenthralling Ourselves: Rhetoric of Revenge and Reconciliation in Contemporary Israel[2] וקראתי בו בשקיקה השמורה לספרים שגורמים לנו לחוש שהם נכתבו במיוחד בשבילנו. הספר הוא מלאכת מחשבת של אינטרטקסטואליות וכבוד לטקסטים היסטוריים, ספרותיים, מחקריים ודיאלוגיים, ממחזהו של שייקספיר, "סערה", דרך שיריה של רייצ'ל צביה בק וספרו של ג'ונתן ליר Radical Hope[3].

הכותרת הראשית של הספר לקוחה מנאומו ההיסטורי של אברהם לינקולן, נשיאה ה-16 של ארה"ב, ב-1 בדצמבר 1862, בו קרא לשחרור של העבדים השחורים:

“The dogmas of the quiet past are inadequate to the stormy present. The occasion is piled high with difficulty and we must rise with the occasion. As our case is new, we must think anew and act anew. We must disenthrall ourselves, and then we shall save our country.”

הנאום הוא קריאה להשיל דוגמות, דרכי חשיבה ומנהגים מהעבר, למען עתיד טוב יותר. בנאומו קרא לינקולן לאומה האמריקנית לאחוז בציצית ראשה הקולקטיבית ולהיות גרסה טובה יותר של עצמה. הוא קרא לעם האמריקני לברוא את עצמו מחדש.

כתיבה היא גם מעשה של בריאה. היא דרך ליצור משהו חדש מחומר הגלם החבוט והמוכר כל כך, המילים. לכתוב על ניטה שוחט ועל הגותה היא הדרך שלי להוקיר אותה ולתרום את חלקי הצנוע לקידום כתיבה והגות שמבקשות לחולל איזה טוב בעולם.

והעולם שלנו זקוק לזה כל כך. עכשיו ותמיד. במציאות של פוליטיקה של בריונים המזלזלת בשלטון החוק ואשר שמה ללעג ערכים של צדק ושוויון, העולם זקוק לפוליטיקה של אנושיות.

ועל כך כתבה ניטה שוחט בספרה. על האנושיות כזו אשר מציבה לעצמה רף מוסרי גבוה. על אנושיות כמה שדוחף אותנו להשיל מעצמנו התנהלות אלימה ודכאנית שמקורה בתודעה של קורבנות ונקמה.

ניטה כתבה בספרה על דמיון מוסרי החיוני לקידום תהליכים של שינוי חברתי ופוליטי. דמיון מוסרי מורכב משני רכיבים חיוניים: ראשית, היכולת לדמיין טוב עתידי משותף, גם כאשר הוא טרם נראה באופק, ושנית, היכולת לחוש אמפתיה וחמלה. ניטה האמינה בתפקיד החשוב שממלאים טקסטים ספרותיים ונרטיביים בפיתוחם של חוסן קהילתי ודמיון מוסרי החיוניים למהלך השינוי העמוק  מתרבות של קרבנות ונקמה ולקראת תרבות של פיוס:

"The catalyst for the essential change from collective repetition-memory to the recollection memory of reconciliation is the development of a moral imagination through active readings[4]".

את ספרה של שוחט קיבלתי במתנה מחברה יקרה, המשוררת הנפלאה רייצ'ל צביה בק . בספרה של שוחט מוקדש פרק למחזור השירים The Buffalo Poems מתוך ספר השירים השני שלה On Ruins and  Returns[5] שנכתבו בשנים הרעות של אירועי אוקטובר 2000 וימי האינתיפאדה השנייה.

שיריה של בק הם מלאי חמלה הנובעת מעמדה אימהית הכורכת את הדאגה לילדים הפרטיים שלה עם דאגה לילדיהן של אימהות אחרות, פלסטיניות ויהודיות.  העמדה האימהית אינה נגזרת בהכרח מהביולוגיה הנשית ומהיכולת להביא ילדים לעולם בלבד; זוהי עמדה מוסרית המדגישה ערכים של חמלה ודאגה אל מול מציאות של אלימות, הרג ואובדן.

ובאותה נשימה, השירה של בק היא חסרת רחמים כי היא מסרבת להסב את מבטה מהמוות, האובדן והכאב שהם חלק בלתי נפרד מכל מלחמה. השפה השירית שלה כמו מסירה את האבק שמעלות המילים שנשחקו מרוב שימוש, מלטפת אותן ביד רכה ולא מוותרת, עד שהיא משיבה להן את מלוא משמעותן. המוות בשיריה של בק הוא גרפי מאוד; חלקי גופות ואיברים פזורים, דם ניגר, רקמות וחלקי ציפורניים שהתפזרו לכל עבר, כמו למשל בשיר

Soldiers on their knees in the sand

Mothers watching

soldiers on their knees

sifting and searching for body parts

do not think of next worlds

they think only of

lost worlds

 

אני מקווה שבעקבות הקריאה בדברים אלה תרצו לקחת לידיכם/ן את ספרי השירה של רייצ'ל צביה בק ואת סיפרה של ניטה שוחט, שראה אור גם בעברית וזכה לשם: אילו אדם הייתי: רטוריקה של נקמה ושל השלמה בישראל[6].

ואני מקווה שכל ראש ממשלה וכל שר שרץ לספר לתקשורת ש"הסבב הבא הוא בלתי נמנע" יקראו בשירים הללו ויבינו גם הם את מלוא המשמעות הכואבת, המרסקת, המדממת והפצועה של עוד ועוד מלחמה.

%d7%91%d7%a0%d7%98-%d7%95%d7%92%d7%9c%d7%a0%d7%98

 

[1] שייקספיר, ויליאם: הסופה, מערכה 5 תמונה 1, לעברית: דורי פרנס באתר שייקספיר ושות' http://www.shakespeare.co.il/play.php?play=the-tempest&text=383
[2] Schechet, Nita. Disenthralling Ourselves: Rhetoric of Revenge and Reconciliation in Contemporary Israel, New Jersey: Fairleigh Dickinson University Press, 2009
[3] http://www.hup.harvard.edu/catalog.php?isbn=9780674027466
[4] שוחט, ניטה. שם:  17.
[5] http://www.shearsman.com/ws-shop/product/4312-rachel-tzvia-back-on-ruins–return
[6] http://www.haaretz.co.il/literature/study/.premium-1.2036737

פורסם בקטגוריה סיפורים לשינוי חברתי | עם התגים , , , , | כתיבת תגובה

"Were I Human"

"Were I Human"

Ariel: Your charm so strongly works 'em.
That if you now beheld them, your affections
would become tender.

  PROSPERO
Dost thou think so, spirit?

 ARIEL
Mine would, sir, were I human[1].

Nita Schechet, a feminist literary scholar and peace and human rights activist passed away last November. I was deeply saddened by her untimely death not only because I knew her personally, but because she died before her writing and scholarship received proper recognition. I decided to write this blog post as a tribute to her contribution to the world of actively political literary critique. I wish I had thanked her sooner for the profound and wise way in which she wrote about the catalytic role that literary texts play in our work for social transformation. From the minute I first opened her book Disenthralling Ourselves: Rhetoric of Revenge and Reconciliation in Contemporary Israel[2], it felt like it was written especially for me. It is a book of artful intertextuality that pays tribute to texts – literary, scholarly and other forms of human discourse – from Shakespeare's Tempest, to Rachel Tzvia Back's On Ruins and Returns[3], and Jonathan Lear's Radical Hope[4]

Schechet's book title is inspired by Abraham Lincoln's address to the US Congress on December 1st, 1862, where he called for the emancipation of the slaves:

 “The dogmas of the quiet past are inadequate to the stormy present. The occasion is piled high with difficulty and we must rise with the occasion. As our case is new, we must think anew and act anew. We must disenthrall ourselves, and then we shall save our country.”

Lincoln called upon the American people to hold themselves to higher moral standards, to re-create themselves as a nation.

Writing is a form of creation. In writing, we take that all-too-familiar raw material called words to create new meaning. Writing about Nita Schechet is my way of recognizing and appreciating her scholarly legacy; it is my way to make a small contribution to a body of works that seeks to make this world a better place.

Oh. And how our world needs healing right now. In times of politics of hate, racism and misogyny, of politics that mocks the rule of law and the values of justice and equality, our world is in desperate need of politics of profound humanity.

Humanity. This is what Schechet's book is about. It is about the human potential capacity to hold itself to high moral standards; about humanity as that which urges us to disenthrall ourselves of violent and oppressive behaviors deeply rooted in a culture of victimhood and revenge.

Schechet wrote about the moral imagination as vital to achieving social transformation. Moral imagination requires two essential ingredients: first, the capacity to imagine a shared future good, even when it is out of sight, and second: the capacity for empathy and compassion. She believed that active reading of literary texts and narratives serves to spark moral imagination and foster communal resilience that can facilitate the transition from a culture of victimhood and revenge towards a culture of reconciliation:

"The catalyst for the essential change from collective repetition-memory to the recollection memory of reconciliation is the development of a moral imagination through active reading".

Rachel Tzvia Back, a wonderful Israeli poet gave me Nita's book as a gift. It dedicates a whole chapter to Back's second book of poems On Ruins and Returns that she wrote during the terrible years of the second Intifada.

Back's poetry is profoundly compassionate; her poems are woven with the deep concern for the safety and well-being of her own children, as well as for those of other mothers, Jewish and Palestinian. And at the same time, her poetry takes no mercy on its readers; it is a poetry that focuses its gaze on the death, loss and excruciating pain that are part and parcel of every war. Back's poetic language takes the dust off the worm out words; it caresses them with a loving, firm hand, and gives them back their full and deep meaning. Death, in Back's poetry is very graphic: dismembered bodies, blood, human tissues and nails scattered in the battlefield:

Soldiers on their knees in the sand

Mothers watching

soldiers on their knees

sifting and searching for body parts

do not think of next worlds

they think only of

lost worlds

I hope that after reading this blog post, you will want to read Rachel Tzvia's Back poetry and Nita Schechet's book. I hope that every elected politician that tells the world that "the next war in Gaza is inevitable" and every elected politician who will support this statement will read Back's poetry and be reminded of the devastating, tragic, shattering, wounded and bleeding meaning of war.

[1] Shakespeare, William: The Tempest, Act V, scene I
[2] Schechet, Nita. Disenthralling Ourselves: Rhetoric of Revenge and Reconciliation in Contemporary Israel, New Jersey: Fairleigh Dickinson University Press, 2009
[3] Back, Rachel Tzvia. On Ruins and Return. London: Shearsman Books, 2007
[4] http://www.hup.harvard.edu/catalog.php?isbn=9780674027466

פורסם בקטגוריה Storytelling for Social Change | עם התגים , , , , , | כתיבת תגובה

This world needs mothers

"Motherhood is not limited to the act of bearing and rearing our own children. Motherhood is a spiritual and ethical position of responsibility for the world and for future generations".

These words were spoken at an event that Women Wage Peace held in the Baptism site north of Jericho on October 19th, as part of the March of Hope.

It was an historical event; for the first in a very long time, Jewish and Palestinian women from Israel and the Palestinian Authority met and marched together for a peace agreement in our region.

It as a political event; a clear and resounding statement by women who are tired of war and bloodshed; who have had enough of being excluded from discourse and action for peace and security.

It was a formative event for me, personally; an opportunity to reflect on my own actions and leadership.

As we were getting ready to march to the sounds of drums and joint singing, I shed sweet tears of excitement and joy. Months and weeks of preparations and hard work culminated in this watershed moment. Holding and being held by other women; supporting and supported, I marched knowing that we are going to get far, together.

My face was beaming with tears and laughter; it reflected deep feelings of gratitude and determination. I knew there and then the mental and physical sensation of being in the presence of collective greatness.

As we took the stage, Huda Abu alarquob and I, to MC the ceremony, the collective greatness embraced and inspired us. "Women of the world, today is our day!" I heard Huda's voice resonating in the desert. Her voice empowered mine. The blazing sun and the beaming faces of the women sitting in front of us shed their lights on us both.

qasr-march

The March of Hope at the Baptism site near Jericho. Photo by Anat Saragusti

I continue to cherish these moments as I return to my daily routine. Thoughts of womanhood and leadership linger in my mind; thoughts of all that I am learning from my many partners to the March of Hope and the journey towards social change.

I am a feminist activist and professional; I am well aware that the discourse on the qualities of motherhood is a slippery slope towards essentialism; towards the quicksand of social constructs of "femininity" and "masculinity" that do injustice to all genders. Yet, I am compelled to make motherhood –  as position of moral leadership –  present in the political discourse on peace and security.

Society tends to perceive motherhood as a personal and intimate position that belongs in the private realm of the family. The tender care and containment that are essential to raising children are appropriate for "feminine" caring professions but less so executive positions of management and leadership that require firmness, decisiveness and determination. These "soft" qualities and skills that are vital for raising families and managing relationships are often shunned as unwelcome or irrelevant guests in the boardroom. The qualities that are the life line of human existence and perceived as signs of weakness at the negotiations table.

We tend to think it is so; especially in our region where the conflicts dictates a language of zero sum game.

Really?

In every human encounter; personal, professional or political a rainbow of emotions comes into play. Each situation triggers us and pushes unconscious buttons. Minor and major crisis erupt when we act out of blindness, vanity or aggression. In times of crisis, our own responses can calm things down or cause an escalation. History shows that in cases where political leaders on both sides of a conflict chose the path of increased aggression it only led to more violence and bloodshed; loss and grief. However, when leaders chose a different path; when they reached out and shook the hand of the enemy, they changed history. The willingness to make painful concessions and let go of past grievances led to breakthroughs in the relationship between people and countries in the Middle East and around the world. Some of those leaders paid with their life for their courage; their political adversaries made their peace seeking stance look like acts of weakness. However, the images of Menachem Begin and Anwar a-Sadat, of Yitzchak Rabin and King Hussein shaking hands are engraved in our collective memory. Those images remind us that peace agreements are possible.

I was only four years old when I ran with my mother and sisters to the bomb shelter in Jerusalem during the 67 war. I was ten when we ran for shelter in 73. I was a young mother when I caressed my 18-month-old son through a plastic sleeve during the first Gulf War in 1991. I can still recall myself considering how to get home when buses exploded in Jerusalem after the collapse of the Oslo Agreement. I recall my eight-year-old daughter and me venturing to walk to the community garden after a Red Alert during the Protective Edge war in 2014. I recall looking at images of the destruction on Gaza; images of parents on both sides of the border – their hearts broken – weeping over the bodies of their dead children. I sat and wept for those children.

Motherhood is not only about giving birth or raising our own children. Motherhood – or indeed parenthood –  is an ethical and moral position of responsibility towards the world we live in and towards our fellow human beings. It is a position of self-restraint, attentiveness and inclusion. It a position of passion and love and of setting high standards of human behavior.  It is a position of compassion and dedication; of determination and resilience.

The world we live in is harsh and complicated; it contains too much injustice and violence; too much cruelty and misery. Our world needs compassion and healing; forgiveness and reconciliation. The world we live in needs that we see the person in front of us in their full humanity; it needs that we raise our voices against acts on acts against humanity.

"I see your humanity; do you see mine?" said Leymah Gbowee, Nobel Prize Laureate in 2011 from Liberia who came to Israel for the March of Hope as a special guest of Women Wage Peace. She told us that raising hope in the hearts who have lost so much to conflict and war is a huge responsibility. "Do not get into it if you are not serious", she said.

We are serious. As serious as the giants who paved the way for women as equal and engaged agents of change. As serious as the giants who fought for women's voting rights; as serious as the giants who fought and are fighting for gender, social and racial justice and for human rights. As serious as the women who fought for peace in their countries.

We are serious and we will not stop until there is a peace agreement. We are serious about creating a new political discourse based on mutual recognition and care. We are serious about putting peacebuilding back at the heart of the work of our communities.

Motherhood is not only the act of baring and rearing our own children. Motherhood is a spiritual and ethical position of responsibility for the world and for future generations.

פורסם בקטגוריה Storytelling for Social Change | עם התגים , | כתיבת תגובה

העולם הזה צריך אמהות

אימהות איננה תולדה של מעשה הלידה. אימהות היא עמדה רוחנית ומוסרית של אחריות כלפי העולם וכלפי הדורות הבאים.

מילים אלה לקוחות מדברים שאמרתי בטקס שקיימנו, תנועת נשים עושות שלום, באתר הטבילה בצפון ים המלח, במסגרת אירועי צעדת התקווה במהלך חודש אוקטובר.

זה היה אירוע היסטורי; לראשונה מזה זמן רב נפגשו וצעדו יחד נשים יהודיות ופלסטיניות, מישראל ומרחבי הרשות הפלסטינית.

זה היה אירוע פוליטי; אמירה צלולה וברורה של נשים שקצו במלחמות ובאלימות; שמאסו בכך שמדירים אותן מהשיח על שלום וביטחון.

וזה היה אירוע מכונן גם מבחינה אישית; הוא נתן לי הזדמנות להרהר על דרכי הפעולה שלי בזירה הציבורית והמקצועית.

כשהתכוננו לצעוד, לקול הלמות התופים והשירה המשותפת, דמעות של התרגשות עצומה הציפו אותי. גדולות ומתוקות ומתגלגלות. שבועות וחודשים של הכנות ועבודה סביב השעון של עשרות נשים הגיעו לעוד שיא. אחוזה ואוחזת בזרועות הנשים שלצדי, תומכת ונתמכת, צעדתי בידיעה ברורה שאנחנו הולכות רחוק וביחד.

פני היו שילוב של בכי וצחוק; הם נתנו ביטוי לרגשות של הוקרת תודה ונחישות עמוקה. הם נתנו ביטוי לתחושה הפיזית והנפשית של היות בתוך מעשה של גדולה משותפת.

וכשעלינו על הבמה, הודא אבו אלערקוב ואני, להנחות את הטקס, הגדולה הזו הקיפה אותנו מכל עבר והעניקה לנו השראה. קולה המהדהד של הודא שקרא: "נשות העולם, היום הוא היום שלנו!" העצים את קולי שלי. הפנים הקורנות של היושבות מולנו האירה אותנו יחד עם השמש שעמדה באמצע שמיים.

qasr-march

צעדת התקווה בצפון ים המלח. צילום: ענת סרגוסטי

הרגעים האלה ממשיכים לחיות בי, עם החזרה לשגרת העבודה, ואיתם המחשבות על נשיות ומנהיגות. המחשבות על כל מה שלמדתי ואני לומדות מהשותפות שלי לדרך בכל שנותיי בעולם השינוי החברתי.

כפעילה ואשת מקצוע פמיניסטית אני מודעת היטב ששיח על אימהות הוא מדרון חלקלק לעבר מהותנות, לעבר חול טובעני של הבניות חברתיות על "נשיות" ו"גבריות" שעושות אי צדק לשני המגדרים. ובכל זאת, אני כותבת, כי האימהות כעמדה של מנהיגות מוסרית ופוליטית נעדרת כמעט לחלוטין מהשיח הפוליטי בכלל ומהשיח על שלום וביטחון בפרט.

אימהות נתפסת על פי רוב כמעשה פרטי ואישי שמקומו במרחב הביתי והמשפחתי. הרוך, הדאגה וההכלה שמתלווים למלאכת גידולם של ילדים נתפסים כמתאימים לתפקידים "נשיים" של טיפול, אבל פחות למשימות ניהול ומנהיגות שדורשים החלטיות, נחישות וקשיחות. האיכויות הללו, שהן כה חיוניות לניהול של משפחות ומערכות יחסים נחשבות כאורחות זרות ולא רלוונטיות בחדרי ישיבות. האיכויות הללו, שהן כה חיוניות לקיומם של חיי אנוש נתפסות כחולשה סביב שולחן משא ומתן.

התרגלנו לחשוב כך. במיוחד באזור שלנו, ש"אינו מרחם על החלשים", כמאמר השיר.

האמנם?

כל מפגש אנושי;  אישי, מקצועי, עסקי או פוליטי מעורר בנו שלל רגשות; לוחץ לנו על כפתורים, נוגע בנו במקומות לא מודעים. משברים קטנים וגדולים נוצרים כשאנו נוהגים בעיוורון, ביוהרה או בכוחניות. התגובות שלנו יכולות להסלים או להרגיע את המשבר. ההיסטוריה מראה שברוב המקרים בהם בחרו המנהיגים הפוליטיים משני הצדדים להעצים את הכוחניות, התוצאה הייתה עוד אלימות, שפיכות דמים, כאב ואובדן. במקרים שבהם בחרו אחרת; כאשר הושיטו יד או נענו ליד מושטת, הם שינו את פני ההיסטוריה. היכולת לעשות ויתורים כואבים והנכונות להניח למחלוקות העבר הם שיצרו פריצות דרך ביחסים בין מדינות ועמים במזרח התיכון ובעולם כולו. חלק מהמנהיגים הללו שילמו על כך בחייהם; יריביהם הפוליטיים ראו במהלכים שלהם מעשים של חולשה.  אבל אנחנו זוכרים עד היום את תמונותיהם של מנחם בגין ואנואר סאדאת ושל יצחק רבין עם יאסר ערפאת ועם חוסיין מלך ירדן לוחצים ידיים. התמונות הללו מזכירות לנו שהסכמי שלום הם דבר אפשרי.

אני נזכרת בעצמי, ילדה בת 4, רצה עם אמי ואחיותיי למקלט בשיכון בירושלים במלחמת 67. ושוב ב-73. אני זוכרת את עצמי מלטפת את בני בכורי בן השנה וחצי דרך שרוול פלסטיק במלחמת המפרץ ב-91. אני זוכרת את עצמי מחשבת מסלולים בראשי שוב ושוב כאשר אוטובוסים מלאים באזרחים התפוצצו בירושלים. אני זוכרת את בתי הצעירה ואותי תופסות מחסה בעת אזעקות צבע אדום במלחמת צוק איתן. אני זוכרת את עצמי יושבת מול תמונות של ההרס והחורבן בעזה, מול תמונות של אימהות ואבות הממררים בבכי על ילדיהם. יושבת מול התמונות ובוכה על הילדים והילדות.

אימהות, כבר אמרתי, היא לא רק תולדה של מעשה הלידה או של טיפול בילדים שהבאנו לעולם. אימהות והורות היא עמדה רוחנית ומוסרית של אחריות כלפי העולם בו אנו חיות וחיים; אחריות כלפי הסובבים אותנו. זוהי עמדה של ריסון עצמי, הקשבה והכלה. זוהי עמדה שיש בה תשוקה ואהבה יחד עם היכולת להציב אמות מידה גבוהות. זוהי עמדה שיש בה חמלה ומסירות, נחישות וחוסן. ואומץ, הרבה אומץ.

העולם שלנו הוא מורכב וקשה. יש בו יותר מדי אי צדק ואלימות; יותר מדי אומללות ואכזריות. העולם שלנו זקוק לחמלה וליכולת לבקש סליחה ולמחול. העולם שלנו זקוק לכך שנראה בעיניים פקוחות את הזולת במלוא האנושיות שלו ושנזעק נגד מעשים לא אנושיים.

"אני רואה את האנושיות שלך. האם את רואה את שלי?" אמרה לימה בואי, זוכת פרס נובל לשלום לשנת 2011 מליבריה, אשר הגיעה לישראל כאורחת מיוחדת של צעדת התקווה. ועוד הוסיפה, כי לעורר תקווה בלבבות אלה אשר ידעו כל כך הרבה סבל ואובדן היא אחריות גדולה. "אל תיכנסו לזה אם אתן לא רציניות".

אנחנו רציניות. בדיוק כמו הענקיות שסללו את הדרך לנשים להיות סוכנות שינוי פעילות ושוות ערך. כמו הנשים שנאבקו למען זכות הצבעה; כמו הנשים שנאבקות לצדק מגדרי, חברתי וגזעי. כמו הנשים שנאבקו להיות חלק מסיום המלחמות בארצן.

אנחנו רציניות ולא עוצרות עד הסכם מדיני. אנחנו רציניות בכל מה שנוגע ליצירת שיח פוליטי חדש שמבוסס על היכרות ודאגה הדדית. אנחנו רציניות בכל מה שנוגע להחזרת השלום אל לב העשייה של הקהילות בהן אנו חיות.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

פורסם בקטגוריה סיפורים לשינוי חברתי | עם התגים , , , , | 8 תגובות

Autumn Time

Autumn. Such a poetic season; sweet melancholy, golden leaves and a sense of transition. Times of passage require that we let go of the past and wonder what the future will bring.  Rites of passage offer moments of discomfort and discontent intertwined with expectations and excitement of things to come.

Yom Kippur is an autumn High Holiday. It has nothing of the lightheartedness of summer. It is a time for contemplation and soul searching, asking for forgiveness and forgiving. It is an opportunity to let go and make new resolutions.

Asking for Forgiveness

Images of bodies of toddlers washed to the shore having drowned at sea in search of a sfae haven. Footage of a father holding his dead babies to his chest and refusing tp let them go. Images of terrible destruction, chaos and millions of refugees. Thousands of photos that show the naked horror. Good people providing aid and support to the lucky ones who found temporary shelter. Rare moments of human generosity.

But at the end of the day, no one has done anything to stop the carnage in Syria. Millions of words said and written in the news, in position papers and strategic plans and policy analysis on the "Syrian issue".

  But at the end of the day, no one has done anything to stop the carnage in Syria.

On good days, we do not look away from the photos; on bad days, we ignore them.

We must ask for forgiveness for our tolerance to human suffering.

Open S(c)ores

New age doctrine tells us to let go; to loosen up our clenched fists that hold long time angers, insults and unfinished businesses. In return, there is a promise of tremendous relief and a sense of well-being to those who take the higher ground.

It is important to let go; to forgive and to dump the unnecessary load of tormenting memories that take up way too much storage space. Genuinely forgiving those who have wronged against us releases us from the burden of pain and anger. Otherwise, they continue to nibble on and rattle our soul.

It is easier for us to forgive those human weaknesses that we see in ourselves: blindness, narcissism, vanity and insensitivity.

Then there are things that are almost unforgivable.

It is so hard to forgive where there is no show of remorse.

It is so hard to reconcile when the truth is not spoken.

It is impossible to let go of what still torments and damages.

There are still unsettled scores, both personal and political.  Forgiveness and reconciliation are still waiting for truths to reveal their faces. Only then can the healing begin.

.

.Longing

Mad Cat Max was a simple little fabric doll, a sort of hybrid of a cat and a Panda bear. I won it at a street fair in a far and magical city in Brazil in the summer of 1986. I kept it for many years. It was a source of pride; the guy at the booth handed it to me while trying to hide his astonishment. I often wondered how I managed to bring down the pile of tin cans with shaky hands, eyes out of focus and a rag ball shot out of a toy cannon.

Mad Cat Max got his name and personality a few years later when I presented him to my first-born son, Daniel. He had a thick Argentinian accent, a quick temper, no manners whatsoever and a huge heart of gold. He knew how to make my son smile and laugh and they shared long intimate conversations. Mad Cat Max was what every child needs; a half-imaginary friend or simply a hilarious, crazy, footloose and more effective version of a mother.

I was reminded of Mad Cat Max this morning when my youngest daughter and I walked to school with our dogs, imagining a conversation between them about us. Then she went to class and I returned to my adult tasks, but I could not shake the notion of how important it is to imagine that dogs can talk and make fun of the funny human creatures they live with. I thought of Mad Cat Max who was really my alter ego.

I kept Mad Cat Max for almost 30 years and then I lost him. I still miss him sometimes.

May the year 5777 be good to you. May we create goodness in the world together, as much as we possibly can.

shanatova

Illustration by Daniel Gouri De Lima

פורסם בקטגוריה Storytelling for Social Change | עם התגים , , | כתיבת תגובה

ימי סתיו: בקשת סליחה אחת גדולה, חשבונות פתוחים וגעגוע אחד

סתיו. איזו עונה פיוטית. אפילו אם נודה שאצלנו הסתיו הוא לא ממש עונה הרי שקשה לנו לוותר על מה שאמור לבוא עם הסתיו: תוגה קלה, עצים בשלכת ותחושה של מעבר. ורגעי מעבר דורשים מאתנו להניח לאשר היה ולתהות על העתיד לבוא. אלה רגעים שנמזגים בהם יחד אי שקט, אי נחת וגם תחושה של התרגשות וציפייה.

במובן זה, יום כיפור הוא מועד של סתיו. גם כאשר שורר בו חמסין, אין בו דבר מהקלילות הבלתי מחייבת של הקיץ. יש בו הזמנה להרהור וחשבון נפש; בקשת סליחה ומחילה. יש בו הזדמנות להניח לאשר היה ולהבטיח הבטחות חדשות.

אז לכבוד הסתיו, הנה רשימה חלקית של סליחות, חשבונות פתוחים וגעגוע אחד.

בקשת סליחה אחת גדולה

תמונות של גופות של פעוטות שנשטפו אל החוף אחרי שטבעו בים בחיפוש נואש אחרי חוף מבטחים. תמונות של אב שמחבק אליו בבכי את גופות בנותיו הרכות וממאן להיפרד. תמונות של הרס נורא וחורבן ומיליוני א/נשים ללא בית. אלפי תמונות שמראות את הזוועה בעירומה הנורא. אנשים טובים שמסייעים לפליטים ברי המזל שמצאו מקלט זמני. גילויים נדירים של נדיבות ואנושיות.

אבל בסופו של דבר אף אחד לא עושה דבר כדי להפסיק את טבח העם בסוריה. מיליוני מילים נכתבו בחדשות, בניירות עמדה ותכניות אסטרטגיות וניתוחים מושכלים בנושא "הסוגיה הסורית".

אבל בסופו של דבר אף אחד לא עשה דבר כדי להפסיק את טבח העם בסוריה.

במקרה הטוב, אנחנו לא מסבים מבט מתמונות הזוועה. במקרה הרע, אנחנו מתעלמים מהן.

על הסובלנות האיומה שפיתחנו מול סבל אנושי אנחנו צריכים לבקש סליחה. וכשזה כבר יהיה מאוחר מדי, ההיסטוריה לא תמחל לנו. ובצדק.

חשבונות פתוחים

רוח העידן החדש השורה על הכל דורשת מאתנו לשחרר; להרפות את האחיזה שלנו בכעסים, עלבונות וחשבונות ישנים. בתמורה, מבטיחים לנו, נחוש הקלה גדולה ותחושה טובה השמורה לגילויי גדלות נפש.

אבל זה באמת טוב להרפות;  לסלוח באמת, להשליך מטענים מיותרים של זיכרונות מייסרים שסתם תופסים לנו מקום. סליחה מעומק הלב לאלה שפגעו בנו באמת כאשר היא באה בזמן הנכון לנו, משחררת גם אותנו מלשאת את עול הכאב, הכעס והעלבון. אם לא כן, אלה ממשיכים לכרסם בנו ולערער אותנו.

קל יותר למחול על חולשות אנוש שתמיד נוכל לזהות גם בעצמנו; כמו רגעים של עיוורון, נרקסיזם, יוהרה, אטימות וחוסר רגישות.

ויש דברים שקשה מאוד לסלוח עליהם.

קשה לסלוח כשאין בקשת סליחה.

אי אפשר לסלוח כשהאמת עדיין לא נאמרה.

אי אפשר להניח למשהו שעדיין מכאיב וגורם נזק.

ויש עדיין חשבונות פתוחים. אישיים ופוליטיים.

והמחילה והפיוס עוד מחכים לאמת שצריכה להיאמר. לדברי אמת שצריכים להיאמר לנשים, גברים, ילדים וילדות כדי שפצעיהם יתחילו להחלים.

וגעגוע אחד

"חתולי מקס המטורף" היה בובת בד קטנה ופשוטה, מין הכלאה בין דוב פנדה לחתול. זכיתי בו ביריד רחוב בעיר קסומה ורחוקה בברזיל בקיץ 1986. שמרתי אותו כל השנים. הוא היה מקור לגאווה; עובד הדוכן ביריד מסר אותו לידיי כשהוא מתקשה להסתיר את הפתעתו. גם אני תוהה מדי פעם איך הצלחתי להפיל ברעש גדול את מגדל קופסאות הפח הריקות ביד רועדת, עין בלתי מכוונת בעליל וכדור סמרטוטים שנורה מתוך תותח צעצוע.

את שמו ואישיותו הוא קיבל כמה שנים לאחר מכן, כאשר מסרתי אותו במתנה לבני בכורי. לחתולי מקס המטורף היה מבטא ארגנטיני כבד, מזג רתחני, טקט של משאית ולב של זהב. הוא ידע לחלץ חיוך, להצחיק ולנהל שיחות נפש. בקיצור, הוא היה מה שכל ילד וילדה בעולם זקוקים לו; חבר נפש חצי דמיוני או גרסה מצחיקה, מטורפת, משולחת רסן ואפקטיבית יותר של אמא.

חשבתי עליו הבוקר כאשר בתי הצעירה ואני טיילנו עם הכלבים ודמיינו יחד ובקול רם את השיחות שהם מנהלים ביניהם. אחרי שהיא הגיעה לבית הספר ואני שבתי לעיסוקיי המבוגרים, זכרתי כמה חשוב לדמיין שכלבים משוחחים ביניהם וצוחקים על האנשים המשונים שחיים אתם. חשבתי על חתולי מקס שהיה סוג של אלטר-אגו שלי.

שמרתי על חתולי מקס המטורף כמעט 30 שנה ואז הוא אבד. אני עדיין מתגעגעת אליו לפעמים.

ששנת תשע"ז תהיה טובה אליכן ואליכם. שנזכה להרבות טוב. כמה שאפשר.

shanatovaשנה חדשה. איור: דניאל גורי דה לימא

פורסם בקטגוריה סיפורים לשינוי חברתי | עם התגים , , , | 3 תגובות

מהאישי לפוליטי: על חזקת הגיל הרך

פעם בכמה חודשים מגיע היום שאין ברירה וצריך לעשות סדר בחדרון הקטן שהוא המשרד שלי. ערמות הניירת כבר חוסמות את הדלת ומאיימות להתמוטט בכל רגע.

וכך מצאתי את עצמי יושבת על הרצפה וממיינת ניירות שלקחו אותי כמו תמיד למסע בזמן. מאמרים וסיכומי שיעורים מימי הלימודים שהתקשיתי להיפרד מהם; מסמכים למיניהם, חוברות שהייתה לי כוונה מלאה לקרוא ופשוט לא הגעתי לזה…

ושם בין הניירות מצאתי גם מסמכים מהגירושין שלי מלפני 20 שנה ויותר. כמו מגירה שנפתחת לזיכרונות כואבים, לימים של שבר וכאב ובכי וזעם ובדידות. סגרתי את המגירה ולקחתי הפסקה ממיון הניירות. קולגה הפנתה את תשומת לבי לפוסט שהעלתה השרה לשוויון מגדרי, גילה גמליאל, בנושא הצורך בביטול חזקת הגיל הרך, בשם "השוויון האמיתי".

הייתי רוצה להאמין לשרה לשוויון חברתי שהיא בעד שוויון אמיתי ומלא, באמת. ההצבעה שלה נגד הגדלת קצבאות הזקנה מעידה כמובן אחרת. הייתי רוצה להאמין לשרה ששוויון אמיתי הוא ממש נר לרגליה, אבל…

אבל אז חשבתי על נתיב הייסורים האישי שלי בדרך אל "התרת הנישואים". אני נישאתי בקפריסין בנישואים אזרחיים כי בן זוגי היה ברזילאי קתולי. נישאנו כמו כל זוג עם עיניים בורקות והבטחות וחלומות. כאשר הנישואים התפרקו כמה שנים לאחר מכן התברר שאין הרי בישראל גירושין אזרחיים מפני שאין נישואים אזרחיים. וכך, תיק התרת הנישואים שלי נדד בין בית הדין המחוזי, לרבנות, לכנסיה הקתולית ולבסוף לשולחנו של נשיא בית המשפט העליון דאז, אהרון ברק, על מנת שיימצא זמן בין בג"ץ גדר ההפרדה לערעור דחוף אחר, לחתום על מסמך המעניק לבית המשפט לענייני משפחה את הסמכות להתיר את נישואיי שתמו מזמן.

בשנים הללו, מהרגע שעזבתי בעיניים אדומות מבכי את משרדה של עורכת הדין שלי אחרי חתימה על הסכם הגירושים ועד שזכיתי לקבל לידיי את מסמך התרת הנישואים שוטטתי במסדרונות הרבנות, בית הדין המחוזי והביטוח הלאומי. בימים ההם הסתובבו אגדות אורבניות על אנשים שהפכו שולחנות במשרדים ממשלתיים. הבנתי כל אחד ואחד מהם. כמעט הפכתי כמה שולחנות בעצמי.

גירושין זה חרא. זה שבר נורא ועמוק בחיים של בני הזוג ושל הילדים והילדות. זה בית שמתפרק ומשפחה שמתפוררת. זה קשה עד כאב. וזה מבחן אמיתי להורות ולאנושיות שלנו. הוויכוחים על הרכוש, על הטיפול בילדים ועל גובה המזונות מול אדם שפעם אהבת בכל מאודך וכעת הוא פתאום "הצד שכנגד", מותירים אותנו מצולקים וכועסים. כי בעצם, שום דבר לא באמת יכול לפצות אותנו על חלום שנשבר.

ובתוך כל זה ניצבים הילדים והילדות שלנו. שכל מה שהם רצו זה משפחה עם הורים שאוהבים אותם וזה את זו; ובית בטוח ומגונן שממנו יצאו אל העולם. ופתאום הכל קורס עליהם/ן.

אז גירושין זה חרא אמיתי. וויכוחים על רכוש וחזקה ומזונות זה סיוט. ושום חוק לא יכול להקל על הכאב שכרוך בהם. אבל חוק יכול לעזור לשמור על הילדים/ות. להגן עליהם מסכסוכים מיותרים ומדיונים ותסקירים והון תועפות שהולך לשכ"ט עורכי/ות דין. מדיניות נבונה ושקולה יכולה להגן על ילדים וילדות מהתפוררות מוחלטת של העולם והבית שהיה שלהם/ן ולחסוך סכסוכים מרים ומתמשכים.

הרבה דמגוגיה ושיח רעיל ואלים עוטפים את הדיון הציבורי החשוב כל כך בנושא חזקת הגיל הרך וחלופותיה הראויות. נשים פעילות חשופות לקיתונות של אלימות מילולית, איומים, קללות ונאצות. נתונים מופרכים וסיפורים על תלונות שווא מהלכים אימים על נבחרי/ות ציבור שאמורים לקבל החלטות הרות גורל. הרבה יצרים ורגשות קשים מקיפים את הנושא הטעון הזה. הניסיון להציג אותו כמלחמה של גברים נגד נשים הוא נלוז במקרה הטוב ומסוכן במקרה הרע. והניסיון להציג את ביטולה של חזקת הגיל הרך כצעד לקראת שוויון אמיתי הוא מטעה במקרה הטוב והרסני במקרה הרע.

אז אני פונה ומבקשת מהשרה לשוויון חברתי; אם השוויון הוא אכן נר לרגלייך ומאחר שאת שרה ובעלת השפעה וסמכות, אנא טפלי בכמה דברים דחופים, כמו למשל: קידום נישואים אזרחיים ושוויון מלא בדין האישי, כי כל עוד נשים הן בנות ערובה בידי בעל שיכול לסרב לתת להן גט, אין מה לדבר על שוויון.

ואני פונה אלייך ומבקשת; אם השוויון הוא אכן נר לרגלייך, אנא קדמי מדיניות של שכר שווה והעסקה תומכת חיים ומשפחה – לנשים וגברים כאחד –  כדי שנשים לא יצטרכו לבחור בין קריירה לאימהות ולא ימצאו עצמן מדשדשות במשרות חלקיות בשכר נמוך, וכדי שגברים אכן יוכלו לקחת חלק שווה ופעיל בגידול הילדים והילדות שלהם.

ואני פונה אל שרת המשפטים, איילת שקד; המפתח הוא בידייך. את זו שצריכה לנסח חוק שקול ונבון, המבוסס על ידע ונתונים מישראל ומהעולם על ההשלכות השליליות של ביטול חזקת הגיל הרך ללא חלופות ראויות. אנא קדמי חוק שייעשה סדר ויבטיח את טובת הילדים והילדות ויעניק להם את היציבות שהם והן כה זקוקים/ות לה, דווקא בעת משבר.

הנה קישור לדבריו של עו"ד זאב ולנר, מומחה לדיני משפחה, על הסכנות שבביטול חזקת הגיל הרך ללא חלופות משפטיות ראויות: https://www.youtube.com/watch?v=P-M-EXRHL7Y

 

 

 

פורסם בקטגוריה סיפורים לשינוי חברתי | עם התגים , , , , , | 2 תגובות