On Forgiveness: the Israeli Palestinian Conflict, Henzel and Gretel and me

Can we forgive those who hurt us and those most dear to our hearts? This question has been on my mind for a while, both personally and politically. Like so many questions that linger in my mind, it emerged to the surface when I was invited to two conferences the same week: one dealing with healing hatred in political conflicts[1] and the other dedicated to forgiveness[2].

Forgiveness. In both conferences, many of the speakers emphasized the religious and spiritual aspects of it; they spoke of forgiveness as a divine decree. Not being a religious woman in the conventional sense of the word, I found myself thinking how I found the strength to forgive. It was not easy; it required relinquishing the position of the victim.

It is not easy. Every time I read the story of Hensel and Gretel I could not fully comprehend how the children – who suffered such terrible abuse from the wicked witch and had to burn her alive to save their skin – could forgive their father for sending them off to the dangers of the woods, simply because he was too weak to defend them. The children's willingness to forgive their father troubled me. As I read the story to my own daughter, I felt deep anger and contempt towards the father. I could not understand or empathize with him, let alone forgive him.  Nevertheless, Hensel and Gretel forgave him; they wanted their family back.

As a woman living in a conflict zone I find myself thinking: where does forgiveness come from? Where in our souls is it born and alive?

A wise woman once told me that we forgive to free ourselves from the burden of the pain we carry. As long as we do not forgive, it continues to poison our soul. Hence, we offer forgiveness to care for and save ourselves; so that we can move on, free from the perpetrator's grip on our minds and our lives.

I must have known this all the time. When I chose to forgive, it was because I was tired of carrying the load of painful memories that kept pulling back to the past and kept me from living my present and dreaming of the future.

Forgiving did not erase the memories; I keep them stored in that little attic in my heart and visit them when I can. The same attic houses the monsters I vanquished.  However, as liberating as forgiveness was to me, I could only forgive on my behalf; not for my son nor for my elderly parents who took me in when I arrived one night at their home, so tired of crying.

Henzel and Gretel. Illustration by Daniel Gouri De Lima

From the personal to the political

Can we forgive in someone else's name? Well, I think not. However, if I am right, how is collective forgiveness possible? Can we ask for forgiveness in someone else's name? Again, no. Then how is collective repentance possible? Let me be clear about where I am getting at; how can two nations caught up in a violent conflict seek or offer forgiveness? It seems unfathomable for people to forgive military occupation, exile or losing their loved ones in a bombing or knifing attack; how can one even begin to forgive those who demolished his home, or those who launched a Quassam missile that killed his little boy.

This is how we live our lives, year after year; caught up in a bloody vicious cycle of occupiers and occupied; killing and being killed; hurting and hurt. Parents are burying their little children and children growing up without their father or mother. Homes are demolished and destroyed. The beloved land cries and it seems that mercy and compassion do not dwell in our part of the world.

Can we heal hatred and foster a culture of reconciliation between Israel and Palestine? Can we bring back mercy, compassion and hope to our region? I believe we can and we should. However, it requires from us – from all of us – to relinquish the position of victim. And it is difficult. Excruciatingly difficult.

If my last statement disturbs you or makes you angry; or if think that it is a post-modern f**t that ignores or denies the extent of suffering, I urge you to keep reading.

It is difficult to let go of victimhood because the suffering and loss are so terribly real. It is difficult because our political leaders are turning our collective traumas into bargaining chips in political negotiations. They are turning the Holocaust, the Nakba and the wars into repetitive narratives of victimhood and revenge. They feed the flames of hatred and fear instead of doing the right thing; finding the courage to say: "enough! Nothing justifies any of this".

We, the civilians on both sides of this bloody conflict; we who pay the daily price of hatred, fear and violence; we, too, are collaborators. We dig our heals in the quick-sand of political ideologies; we repeat the same tried and tested statements and slogans and speak the language of interests, instead of voicing our deepest needs. Those who seek to perpetuate the conflict speak of annexing the West Bank; those who seek pragmatic solutions speak of separation, and a small minority still speaks against the occupation and for a just peace and is the target of all the hatred that is not directed at the "enemy".

Nothing new can grow on this barren land of hatred.

To forgive is not to forget. We never forget those we loved and lost. We never forget the place that was our home, nor our yearning to come back to it. To forgive is to preserve the memories and to let go of them as the first and single thing that guides us and informs our actions.

To rekindle compassion and spark hope, it is time for us to take responsibility; for our future and that of our children and for the babies yet to be born. Responsibility for this good and beautiful earth that is so tired of wars. Responsibility for the olive trees exhausted of being uprooted. Responsibility for the polluted coastline of Gaza. Responsibility towards our fellow human beings.

We all are tired of wars; except those who benefit from them.

It is time to awaken compassion and hope. Forgiveness will follow, eventually.

[1] https://ia-sc.org/healing-hatred/

[2] https://internationalforgiveness.com/jerusalem-conference.htm

פורסם בקטגוריה Storytelling for Social Change | עם התגים , , | 2 תגובות

על מחילה: אני, עמי ותמי והסכסוך

האם אפשר למחול לאלה שפגעו בנו וביקר לנו מכל? השאלה הזו מעסיקה אותי מה זמן רב, אישית ופוליטית גם יחד. היא התעוררה ביתר שאת כאשר קיבלתי הזמנה לשני כנסים שהתקיימו באותו שבוע בירושלים. האחד שעסק בריפוי שנאה והשני שהוקדש כולו למחילה, אישית וקולקטיבית.

סליחה ומחילה. בכנסים בהם נכחתי דובר רבות על סליחה ומחילה כפעולות של היענות לציווי אלוהי. אך מאיפה אמורה אני, למשל, שאינני אישה  מאמינה במובן המקובל של המילה, למצוא את הכוחות לסלוח?  זה לא פשוט בכלל וזה דורש נכונות לוותר על העמדה של זו שפגעו בה.

לא פשוט בכלל. בכל פעם שקראתי בסיפור "עמי ותמי" (הנזל וגרטל) התעכבתי על העובדה שהילדים, שעברו מסכת התעללות קשה מצד המכשפה ובסוף נאלצו לשרוף אותה כדי לברוח על חייהם, סלחו לאביהם על כך ששילח אותם ליער והפקיר אותם לסכנות, רק מפני שהיה חלש כדי להילחם למענם. היכולת – ואולי הצורך – של עמי ותמי לסלוח לאביהם העסיקה אותי עד מאוד. אני, הקוראת, חשתי כלפי האב זעם ובוז עמוקים כל כך; היה לי היה קשה להבין אותו ועל אחת כמה וכמה, לסלוח לו. אבל עמי ותמי סלחו כי הם רצו את המשפחה שלהם בחזרה.

אז מאיזה מקום בנפש מגיעה המחילה?

אישה חכמה אמרה לי שהמחילה נולדת מההכרה שהיא משחררת אותנו מעול הכאב שנגרם לנו. כל עוד איננו מוחלות, כאב הפגיעה ממשיך לפעול את פעולתו המרעילה על הנפש. כלומר, אנו מוחלות למען עצמנו; על מנת שנוכל להמשיך בחיינו, משוחררות מלפיתת הפוגע על נפשנו.

כנראה שהנפש שלי ידעה את הדברים הללו. כשבחרתי לסלוח היה זה משום שנשיאת הכאב והזיכרונות הצורבים הפכה לנטל מיותר שהתעקש לשוב ולמשוך אותי אל העבר ומנע ממני לחיות את ההווה ולחלום על העתיד.

לסלוח זה לא בהכרח לשכוח. הסליחה לא מחקה את הזיכרון, היא פשוט העבירה אותו לעליית הגג הקטנה בלב; זו הסגורה במפתח שאני עושה בו שימוש כאשר אני יודעת שנכון לי לבקר בה. זו שבה אני שומרת את המפלצות שנאבקתי בהן ויכולתי להן.

אבל לא יכולתי לסלוח בשם אף אחד אחר; רק בשמי. לא בשם בני. לא בשם הוריי המבוגרים שאל סף ביתם הגעתי עם מזוודה קטנה ועיניים שעייפו מבכי. ולא בשם הסיוטים שרדפו את לילותיי עד לאותו רגע.

henzeland gretel

עמי ותמי. איור מאת דניאל גורי דה לימא

מהאישי לפוליטי

האם יש לנו בכלל זכות – או יכולת – לסלוח בשם מישהו אחר? כאמור, אני חושבת שלא. ואם אני צודקת, כיצד מתאפשרת מחילה קולקטיבית? האם יש לנו זכות או יכולת לבקש סליחה בשם מישהו אחר? אני חושבת שלא. ואם אני צודקת, כיצד מתאפשרת בקשת סליחה קולקטיבית? במילים אחרות, כיצד יכולים שני עמים המצויים בסכסוך דמים לבקש סליחה או למחול? כמעט שלא עולה על הדעת שמישהו יכול למחול על גירוש, על כיבוש, על גלות, על הרג היקרים והיקרות לו בפיגוע; על קסאם שנפל על ביתו והרס אותו או הרג את בנו הקט.

וכך אנחנו ממשיכים, שנה אחר שנה, במעגל דמים של כובשים ונכבשים, הורגים ונהרגים, מפגעים ונפגעים. הורים קוברים את ילדיהם הרכים. ילדים גדלים ללא אם ואב. בתים נחרבים. האדמה זועקת והרחמים והחמלה כמו נסתלקו מהעולם.

האם אפשר באמת לרפא שנאה ולחולל תהליכי פיוס בין עמים יריבים? האם אנו יכולים ויכולות להשיב את הרחמים, החמלה והתקווה אל מקומותינו? אני מאמינה שכן. אבל זה דורש מעמנו, מכולנו, לוותר על עמדת הקורבן. וזה קשה, קשה מאוד.

ולפני שתפסיקו לקרוא כי האמירה האחרונה מקוממת או נראית כמו נפיחה פוסט-מודרנית שמשטיחה ומבטלת את עומק הכאב, אני מפצירה, אנא המשיכו לקרוא.

זה קשה כי הסבל והאובדן הם אמתיים מאוד. זה קשה כי מנהיגים פוליטיים הופכים את הטראומות הקולקטיביות שלנו לנכסים במשא ומתן. הם הופכים את השואה ואת הנכבה ואת המלחמות לנרטיבים מעגליים של קורבנות ונקמה. הם הופכים את האבל הפרטי לקרדום פוליטי לחפור בו. הם מלבים שנאה ופחד במקום לעשות את הדבר הנכון היחיד: לאזור אומץ ולומר: "די. שום דבר לא שווה את כל זה".

ואנחנו, האזרחים והאזרחיות בשני הצדדים, אלה שמשלמים את מחיר השנאה והפחד והאלימות, משתפים פעולה. מתבצרים בעמדות. חוזרים על סיסמאות חבוטות. ממחזרים הצהרות ומשננים שפה של אינטרסים. במקרה הרע מדברים על סיפוח, במקרה הרע פחות מדברים על הפרדה והיפרדות. מיעוט עוד מדבר על עוולות הכיבוש וסופג את עודפי השנאה שנותרה ולא הופנתה כלפי האויב.

ושום דבר חדש וטוב לא צומח מכל זה.

לסלוח אין פירושו לשכוח. הרי לעולם איננו שוכחים את אוהבי ואהובות הנפש שאבדו לנו. איננו שוכחים את הבית שהיה. איננו שוכחים את הכמיהה אליו. לסלוח, פירושו לשמר את הזיכרון, אך לוותר עליו כדבר הראשון והיחיד שמנחה את הפעולות שלנו.

ועד שיתעוררו ויחפצו החמלה והתקווה, אולי הגיעה העת לקחת אחריות. אחריות לעתיד שלנו ושל הדורות שעוד יבואו. אחריות כלפי הילדים והילדות שבאים לעולם. אחריות כלפי האדמה היפה והטובה הזו שעייפה ממלחמות. אחריות כלפי עצי הזית שתשו מלהיעקר. אחריות כלפי הים המזדהם מהביוב של עזה כי אין לו לאן ללכת. אחריות כלפי אחים ואחיות, בני ובנות אנוש כמונו. כולנו, אני חושבת, עייפנו ממלחמות. כולנו, למעט אלה שיש להם מה להרוויח מהן.

הגיעה העת לעורר את החמלה והתקווה. המחילה תבוא גם היא בסופו של דבר.

פורסם בקטגוריה Uncategorized, סיפורים לשינוי חברתי | עם התגים | 10 תגובות

An Open Letter to POTUS Donald Trump

Leora Hadar and Hamutal Gouri

Open letter to US President, Donald Trump,
Welcome to our region and to Jerusalem, this holy city that holds within its walls and streets the history of people of all three religions: Judaism, Islam and Christianity.
We, Leora Hadar and Hamutal Gouri, members of the grassroots movement Women Wage Peace, urge you to take advantage of your visit to our region to call upon our elected leaders to resume negotiations between Israel and the Palestinians that will lead to a mutually and lasting peace agreement. We believe that this is the only way the end the tragic conflict.
I, Leora Hadar, a mother of four children, am a resident of Alei Zahav in Samaria. My Husband's parents made Aliya to Israel from Iraq following the establishment of the State of Israel, and my parents were born and raised in the US and came to Israel out of Zionism and love for the land of Israel.
Every day, I choose to live in this country despite all the difficulties, because I believe that we can make a difference and create a better future and because I know that we must all accept that we are all living here together on this tiny piece of land and must find the ways to live together in peace.

I, Hamutal Gouri, daughter of Haim and Aliza, of the founding generation of the State of Israel, married to Doron, a native of Jerusalem, and mother to Daniel and Na'ama. I have been a feminist, a peace and human rights activist for more than 35 years. I was born, raised and have lived in Jerusalem my whole life. Jerusalem, the city that millions of Jews, Muslims and Christian hold in their hearts and prayers is also at the heart of a bitter political conflict. However, this city can also be the place of birth of a new era of security, prosperity and peace to all.
Today, we bring our voices together and address this letter to you, President Trump. You are in a position to lead to a breakthrough and resume a process that will lead to peace agreement that will finally put an end to the terrible and bloody conflict between Israel and the Palestinians. We also demand that women from diverse communities will be actively involved in this process. We, women, bring to the negotiation table and to civil society and grassroots peace building efforts our extensive knowledge as civilians and activists who know how real security feels and looks like for us, our families, our communities and our societies. We know that research shows that the active involvement of women in resolving violent conflicts around the world has contributed to achieving better and more sustainable agreements.

We believe in the power and capacity of women to promote creative and pragmatic solutions and effectively address differences and controversies by practicing deep listening, mutual respect and inclusion. We know this to be true because this is the way our movement, Women Wage Peace, operates. We know this to be true because we are committed to bringing together women from across the political spectrum and fro, diverse communities to work together for a peace agreement. We know this to be true because we chose to work together through dialogue, politics of acquaintance, care and responsibility. We work together to achieve our shared goal and a shared existence, despite all the differences.
We, Leora and Hamutal, demonstrate this, by co-authoring this letter; by bringing our voices together, despite all the differences and despite the fact that we may not agree on many things.
Thus, just as we found ways to overcome differences and unite our voices to one, powerful voice, we expect you and our elected leaders to do the same: to seek for that which brings us together; to work for a better future for our children and for our region.
And we expect you to consider our security and safety as women and to engage us as equal partners in the negotiations that will lead to a peace agreement.

פורסם בקטגוריה Storytelling for Social Change | עם התגים , , , , | כתיבת תגובה

מכתב פתוח לנשיא ארה"ב דונלד טראמפ

מאת: ליאורה הדר וחמוטל גורי

ברוך בואך לאזורנו ולעיר ירושלים, העיר החשובה והקדושה הזו, האוחזת בין חומותיה ורחובותיה את ההיסטוריה של בני ובנות שלוש הדתות: היהדות, האסלאם והנצרות.
אנו, ליאורה הדר וחמוטל גורי, חברות בתנועת נשים עושות שלום, קוראות לך לפעול במסגרת ביקורך ופגישותיך עם מנהיגי האזור לחידוש המשא ומתן בין ישראל לפלסטינים ולקידום הסכם מדיני הדדי ומכבד שישים קץ לסכסוך.
אני, ליאורה הדר, אם ל4 ילדים, מתגוררת בעלי זהב שבשומרון. נשואה לבן לעולים מעיראק, שהגיעו לכאן עם קום המדינה, ובעצמי בת להורים אמריקאים שגדלו בארה"ב, ועלו לארץ מתוך ציונות ואהבת הארץ והמדינה.
אני בוחרת כל יום מחדש לחיות בארץ הזו למרות כל הקשיים, מתוך אמונה שאפשר גם אחרת, שאנו יכולים ומסוגלים לשנות מציאות. ומתוך הבנה שאין לנו ברירה אלא לקבל שכולנו כאן מתגוררים יחד בפיסת הארץ הקטנה הזו, אוהבים אותה, ומוכרחים למצוא דרך לחיות בה יחדיו בשלום.
אני חמוטל גורי, בת לחיים ועליזה, מדור מייסדי מדינת ישראל, נשואה לדורון, גם הוא יליד ירושלים ואם לדניאל ונעמה, פמיניסטית הפועלת מזה 35 שנה למען שלום, זכויות אדם וצדק חברתי. אני חיה בירושלים; כאן נולדתי וכאן אני מגדלת את ילדיי. ירושלים, העיר שמיליוני אנשים: יהודים, מוסלמים ונוצרים נושאים עליה עיניים. העיר שהפכה לסלע מחלוקת דתי ופוליטי. העיר הזו יכולה להיות המקום ממנו תצא בשורה חדשה על עתיד האזור שלנו; בשורה של שלום וביטחון לכל תושבי האזור.
אנו מצרפות את קולותינו יחד ופונות אליך, הנשיא טראמפ, מי שיכול כעת להוביל פריצת דרך משמעותית ולקדם הסכם מדיני שיביא קץ לסכסוך הקשה והעקוב מדם בין ישראל לפלסטינים. אנו גם דורשות ומצפות שנשים ייקחו חלק פעיל בפתרון הסכסוך ובהשגת הסכם מדיני. אנו, נשים מכלל הקהילות, מביאות לשולחן המשא ומתן את הקולות שלנו ואת הידע הרב שיש לנו כאזרחיות, כפעילות וכמי שמטיבות לדעת כיצד באמת נראה ביטחון לנו, למשפחות, לקהילות שלנו ולחברה בכללותה. מחקרים שנערכו ברחבי העולם מעידים כי השתתפותן הפעילה של נשים בפתרון סכסוכים מרים ברחבי העולם כבר הוכיחה את עצמה כתורמת לבניית הסכמים טובים ויציבים יותר לאורך זמן.

שלט אנושי שיצרו חברות תנועת נשים עושות שלום בפארק מדרון יפו, מאי 2017

אנו מאמינות בכוחן ויכולתן של נשים לקדם פתרונות יצירתיים ומעשיים ולגשר על פערים ומחלוקות בדרכים של קשב, כבוד והכלה. אנו מאמינות בכך מפני שזוהי מציאות חיינו בתנועת נשים עושות שלום המחברת בין נשים מקהילות שונות ובעלות תפיסות פוליטיות שונות. אנו מאמינות בכך מפני שבחרנו לפעול בדרכים של דיאלוג מכבד, פוליטיקה של היכרות, דאגה ואחריות לזולת כדי לקדם מטרות משותפות וקיום משותף למרות המחלוקות.
אנו, ליאורה וחמוטל, מדגימות זאת בכך שאנו כותבות יחד, למרות ההבדלים והמחלוקות בינינו.
ממש כשם שמצאנו את הדרכים לשלב את הקולות שלנו וליצור קול משותף, נשי ורב עצמה, הקורא למצות את כל האפשרויות על מנת להגיע להסכם מדיני.
אנו מצפות ממך ומהמנהיגים הנבחרים שלנו לפעול כמונו: לחפש את המשותף ולא את המפריד. לפעול למען עתיד ילדינו ולמען עתיד האזור. אנו מצפות מכם לקחת בחשבון את הביטחון שלנו כנשים ולשתף אותנו בתהליכים שיביאו להסכם מדיני.

כאשר יש לנשים השפעה משמעותית על תהליכי משא ומתן לשלום, יש סבירות גבוהה יותר להשגת הסכם שלום וליישומו

פורסם בקטגוריה סיפורים לשינוי חברתי | עם התגים , , , , | כתיבת תגובה

מחשבות של אפריל

אפריל הוא האכזר בירחים

"אפריל הוא האכזר בירחים, מצמיח/ לילכים מן הארץ המתה, מערב/ זיכרון ותשוקה, מעורר/ שורשים קהים במטרות אביב./ החורף שימר את חומנו, מכסה/ את הארץ בשלג שכחה, מזין/ מעט חיים לפקעות שיבשו" (טי. אס. אליוט, מתוך "קבורת המתים", ארץ השממה. תרגמה מאנגלית: אסתר כספי).

נדרשת מידה של גאונות כדי לכתוב שורה כזו: אפריל הוא האכזר בירחים. לא ינואר הקר והקודר ולא אוגוסט הצהוב והלוהט. אפריל, החודש של הפריחה והלבלוב. נדמה לי שמעולם לא קראתי שורות שמדברות באימה שכזו על הכאב שמסבה לנו התעוררות עזה של רגש.  מעולם לא קראתי שורות שמדייקות כל כך את הזעם שמתעורר מול זה אשר מאיים להפר את הנוחות הקרה והרדומה של ייאוש.

נדרשת מידה של גאונות כדי לומר שההבטחה להתחדשות, לפריחה מחודשת ולחיים חדשים היא האכזרית. היא, ולא ההרס והחורבן שהמין האנושי גוזר על עצמו פעם אחר פעם.

השורה הזו מהלכת עמי כבר זמן רב. אבל כמו הרבה שורות וחצאי מחשבות היא חיכתה שאבין מדוע היא מהלכת עמי וטורדת את מנוחתי. היא שבה ועלתה בימים אלה, ימי הפסח, בהם אני עסוקה מדי שנה בוויכוח עקשני עם הטקסט העתיק של ההגדה המסורתית של פסח. ימי אפריל האלה, ימי האביב הקצר והחמקמק, הם זמן טוב להתווכח עם טקסטים קנוניים.

"והגדת לבתך ביום ההוא"

לפני ליל הסדר, לקחתי עמי את נעמה בתי למשמרת של נשים עושות שלום מול משרד הביטחון בקריה בתל-אביב. המשמרת נועדה להציב ולשמר על סדר היום הציבורי את מסקנות דו"ח מבקר המדינה על מלחמת צוק איתן ואת הביקורת הנוקבת של המבקר על כך שהקבינט המדיני-בטחוני לא שקל חלופות מדיניות למלחמה. 45 יום חלפו מיום פרסום הדו"ח ו-22 יום מאז שהחלנו במשמרות יומיות (למעט ימי שבת וחג) כי כל כך הרבה התרחש כאן מאז פרסום דו"ח המבקר. אנחנו שם כדי להזכיר לכולנו את החובה לשקול חלופות מדיניות ולעצור את המלחמה הבאה.

אז יחד עמדנו עם חברותינו למשמרת, אוחזות שלטים והזמנו את העוברים ושבים לשיח על שלום, על חלופות מדיניות למלחמה ועל תקווה. משך ארבע שעות נחשפנו למגוון רחב של תגובות: מקריאות שטנה של נהגים חולפים, דרך שיחות ממושכות, טובות ונוקבות, ועד לדברי תמיכה חמים.

הנוכחות המתוקה של נעמה נתנה לי כוח. היא הייתה תזכורת חיה ונושמת מדוע אנחנו עומדות שם, בגשם ושמש, מטרידות את מנוחת הרחוב במובן החיובי ביותר של המילה.

צילום: תמי יקירה

ניסיתי להתבונן בחוויית העמידה במשמרת דרך עיניה של נעמה. ראיתי את השמחה שלה בכל פעם שאנשים עצרו כדי לקחת את הגלויה שהושיטה להם וחייכו או אמרו מילים של תמיכה. הבחנתי בפניה שהתעננו לרגע כאשר אנשים חלפו במהירות, מעמידים פנים שלא הבחינו בידה המושטת. אבל הרגעים המאתגרים ביותר היו בשיחות עם אלה שהנוכחות שלנו שם עוררה בהם זעם גדול. לפעמים הזעם הגדול התפוגג והפך תוך כדי שיחה לספקנות או חוסר אמון באפשרות של הסכם מדיני ולפעמים אף עבר מהפך שלם והיה להבעה של תמיכה. ולפעמים הזעם נותר בעינו; יוקד וסרבני. הזעם של הסירוב העיקש להרפות מהייאוש.

אחרי ליל הסדר נסענו שוב יחד, הפעם לבית שאן, שם התקיים אירוע "נשים נוסעות שלום[1]". ביום אחד עברנו יחד שלושה אזורי אקלים. השמש קפחה על ראשנו במסע הרגלי מתחנת הרכבת של בית שאן לפארק האקליפטוס. בסופו של האירוע ירדו עלינו גשמי ברכה שגרמו לנו לרקוד ריקוד עליז בגשם ובסופו של יום שבנו אל הקרירות ההררית של ירושלים.

ובין לבין, נעמה שלי זכתה לשמוע הרבה נשים חכמות, אמיצות ומעוררות השראה. עוד מעט היא כבר תהיה גדולה ואולי לא תסכים להצטרף אל אמה האקטיביסטית לאירועים, הפגנות, משמרות ומסעות רגליים. אבל באשר היא תלך, יהדהדו בלבה האמיץ ובראשה החכם המילים הנפלאות של חווה אלמו, פעילה חברתית מבית שאן: " בזכות ההכרה באחר, אנחנו נבנה את השלום. לכל אדם מגיע שוויון ערך כאדם. אני מאמינה במנהיגות נשית. הגיע זמננו להתחיל ולהשפיע, הגיע זמננו לשלב ידיים ולהתחיל להוביל את מדינת ישראל, עד שתהפוך להיות למקום שנעים וטוב לחיות בו".

וכשהיא תגדל ותגלה כמה נפלא וכמה מורכב זה להיות אישה בעולם הזה, יהדהדו בה מילותיה החזקות של יהלומה זכות, מייסדת מרכז החוסן באופקים: "לכל אחת מאתנו יש תפקיד משמעותי ומקום שמור בפזל ממנו ייחתם ההסכם המדיני ובלעדינו התמונה הישראלית לא תהיה שלימה ומושלמת. אנו יוזמות ויוצרות את הוודאות שתצית ותלבה את אש התקווה והשלום בלבבות".

היא בת 11 כמעט אבל כבר יודעת כמה חשוב להיות אישה בעולם הזה. כמה חשוב לשמור את היד מושטת. ואני חושבת שהיא יודעת, כמוני, שהיא ניצבת על כתפיהן של דורות של ענקיות. של נשים שלחמו ונאבקו למען צדק, שוויון, שלום וחירות.

"ובנך יגיד לך ביום ההוא"

אחרי ליל הסדר, בנסיעה השקטה לירושלים, ראשה של נעמה כבד על כתפי וראשו של דניאל, בכורי, לידה, שקוע בשינה עמוקה השמורה לצעירים. גל עצום של אהבה מציף אותי. אחד מני רבים. גל של השתאות על הפלא הזה, על השניים הללו, הבן והבת שהגיחו מתוכי לאור העולם והם אנשים שלמים ועצמאיים ועזים.

אני אולי אימא פולניה שלא יודעת לשחרר, אבל דניאל בכורי הוא מזמן כבר איש. ואמנם ההגדה המסורתית מצווה עלינו להגיד לבנינו, אבל חשוב לא פחות שנשכיל ללמוד מהם. דניאל הוא אחד האנשים היותר מדויקים שאני מכירה והוא מספר סיפורים בחסד. בזכותו נחשפתי לעולם של סטנד-אפ חדש, מרענן ומשוחרר משטויות של "יש כאן מישהו מבת ים" ו"מכירים את הקטע הזה שאשתך אומרת לך…".

אז ערב לפני ליל הסדר, ואחרי ששחררתי את עצמי לפני שנים ממלאכת הניקיון לפסח, הלכתי לפאב התקליט בירושלים למופע הסטנד-אפ שלו. כמו תמיד, הכפלתי את מפלס הגיל וצחקתי הכי חזק. כי אפריל הוא אולי האכזר בירחים אבל אפילו טי.אס. אליוט ודאי ידע שלא מתווכחים עם לב של אימא.

הומור הוא אחת הדרכים היותר יעילות לעורר מחשבה ולהפר את השקט סביב דברים ש"לא נעים/ראוי/יאה לדבר עליהם". הומור הוא דבר רציני מאוד. סטנד-אפ היא אמנות מפשיטה. היא מחייבת אותנו להסיר מעצמנו שכבות של צדקנות וצביעות. זה לא פשוט לגרום לאנשים לצחוק. זה עוד יותר מורכב כשההומור עוסק בדברים לא מצחיקים בכלל. אבל דניאל לימד אותי שצריך ואפשר לצחוק גם על נושאים קשים ורגישים, כמו הטרדות מיניות:https://www.dropbox.com/s/x9c4zkm92xgeekq/2017-04-09%2020.00.20.mp4?dl=0


עוד כמה ימים יסתיים הפסח הזה. מזג האוויר המתעתע יתייצב לקיץ ארוך ולוהט ויבש. עוד כשבועיים יסתיים חודש אפריל. אפריל הנוכחי היה אכן אכזרי. לא רחוק מכאן, בסוריה, הנשיא אסד השתמש בנשק כימי נגד אזרחים. עשרות ילדים וילדות, נשים וגברים נרצחו באכזריות. ואז הנשיא טראמפ הראה לכל העולם ששלו יותר גדול ושיש לו את האם-אם-אם-אימא של הפצצות. מישהו שכח לספר לו שאימהות היא האמנות של יצירת חיים. אבל אל לנו להאשים את אפריל. האכזריות האמתית היא לא בהבטחה של התחדשות וצמיחה מחודשת. האכזריות האמתית היא של המין האנושי שגוזר על עצמו ועל האדמה הרס והרג וחורבן. ואל תגידו לי ש"זו דרכו של העולם". לא מעניין אותי אם האכזריות האנושית עוטפת את עצמה בשפה של צדק או של קודש. בסופו של יום היא נותרת במערומי אכזריותה. בין הנוחות המדומה של הייאוש הקר והרדום לבין האימה שמעוררת התקווה, אני בוחרת להתעקש על ההבטחה של עתיד אחר, טוב יותר.







[1] http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-4948776,00.html

פורסם בקטגוריה סיפורים לשינוי חברתי | עם התגים , , , | 7 תגובות

Four Stories of Hope, Persistence and Leadership

Last week I spent a while inside a hole in time. In the early hours of Saturday morning I flew to Washington DC and on Wednesday I was already back in Israel, enveloped in the warmth of my family, everyday life, work, home and activism.

I traveled to DC in for the JStreet National Conference, as a representative of Women Wage Peace, to speak at a panel sponsored by the JStreet Women's Leadership Forum. The conference this year was organized in the theme of “Defending Our Values, Fighting For Our Future” – a strongly appropriate title given the public and political climate since the election of Trump as president. 3,500 participants from all over the US, Israel and the Palestinian Authority came together to think, listen and voice ideas about how to keep moving toward a two-state solution in a time when no politician in Israel or the US persist in this.

I came to the conference to express a gendered, critical view, a perspective which is not sounded enough even in the progressive Jewish left. I came because I believe that In times like these, it is critical that we work closely together to promote our shared values of peace and democracy and hold courageous and vital conversations about resistance and hope

As a story teller, I was constantly looking for stories I would want to cherish and take with me. Here are 4 short stories and an epilogue.


The panel I participated in, sponsored by the Women’s Leadership Forum, was titled "Change makers on the Ground in Israel". I talked about Women Wage Peace, and why I am so committed to this movement. I told the listeners that we view the Israeli-Palestinian conflict through a powerful inter-sectional gender lens.

The audience, mostly women, were nodding in agreement and understanding. The attentive faces told me my words were welcome and relevant. I hoped my message would trickle and resonate outside that room and was overjoyed when my friend and collaborator Nancy Kaufman, CEO of the National Council of Jewish Women, echoed my words in a panel that took place the following day in the plenum.

I did come out feeling that we still have a long way to go until women from diverse communities are equally represented in formal negotiations and in civil society efforts to end this conflict. However, in order to demand that of our elected officials, we must implement principles of inclusion and diversity in our own spaces. The gender lens is not a “prop”, it is a way to examine our political reality fully and comprehensively, without overlooking the perspectives, needs and assets brought to the table by 51% of the participants.


I also talked about the significance of hope and the notion that we cannot live without hope. During the conference, speakers kept stating that “despair is not an option”, which is very true. Despair, in the sense of apathy, indifference and resignation is, indeed, not an option.

But sometimes we’re moved to action by a sense of desperation and urgency, driven by the feeling that we have nothing to lose. Alongside that, there must be hope. Hope in the sense of believing in future good even when it seems despairingly remote and impossible.

Hope means insistence on believing in that good even when it seems we got dealt a lousy hand this round. Hope is the stuff from which the greatest stories about the human ability rise above hardships and challenges, above the doubts and disregard are made of. Do not mistake hope. It is not a “nice feminine quality”. Hope is a radical idea that sees far and beyond. Hope, if you will, is a very serious business.


In my last day in DC I got to meet Congresswoman Barbara Lee for the 13th District of California in the Democratic Party. Lee was elected to congress for the first time in 1998 after a long and impressive career as a civil rights activist, a member of the Black Panthers and a Senator in California State Senate.

I admit I was nervous before the meeting. This was my first time meeting a Congresswoman, not to mention a woman who is a model of brave leadership, determined and committed to justice and equality through and through.

We had 15 minutes together. I told her about my work in the Dafna Fund and about Women Wage Peace. I spoke of the magic that was created in the Palestinian and Israeli women’s march Qasr Al Yahud, on October 19th, 2016. I told her about the tears and joy of women who had only met for the first time, falling into each other’s arms in an embrace that spoke closeness and faith in partnering for peace. As I spoke with a trembling voice, I knew she understood.



All the while, I kept getting updates on current affairs in Israel: the State Comptroller’s report on the 2014 Operation Protective Edge and the winds of war stirred in order to distract public attention from the high ranking political officials’ oversights that cost us in dear life.

From time to time I stole a glance at my email and IM messages from Israel. I read the Letter of the Mothers, which my friends at Women Wage Peace had written and watched as they stood firm outside the Ministry of Defense, demanding the defense cabinet to take responsibility for the Comptroller’s report and act immediately to end the conflict by resuming negotiations to reach a mutually binding peace agreement.

I saw, in the pictures of my friends’ faces, the hope, determination, persistence and willingness to lay everything aside and rise again and again to act in favor of the only logical solution that will end the bloodshed, suffering and loss that is binding us in a forcible grip for too many years.

Written in Jerusalem, in deep appreciation to our dear partners of the JStreet Women's Leadership Forum.

פורסם בקטגוריה Storytelling for Social Change | עם התגים , , , , | כתיבת תגובה

יומן מסע: סיפור של נחישות ותקווה

השבוע הייתי בקרע בזמן. בשבת לפנות בוקר טסתי לוושינגטון הבירה וביום רביעי כבר הייתי כאן חזרה, בחיק החמים של המשפחה ושל שגרת החיים של העבודה, הבית והאקטיביזם.

שנים רבות של נסיעות עבודה קצרות לארה"ב לימדו אותי כמה מיומנויות חשובות: ראשית, לדלג על השלב של הג'ט לג. מיותר לגמרי. שנית, איך להזמין את הקפה שאני אוהבת (כדי לא לקבל כוס ענקים עם המון חלב מוקצף ומעט מאוד קפה) ושלישית, איך להשקיט את רגשי האשם עם מתנות שוות.

ועכשיו ברצינות.

הסיבה לגיחה הקצרה לוושינגטון הבירה הייתה הכנס הארצי של J Street בו השתתפתי כנציגה מטעם תנועת נשים עושות שלום . חברות פורום מנהיגות הנשים של הארגון חשבו שחשוב מאוד שבכנס המרשים והחשוב הזה יישמע קולה של העדשה המגדרית בסוגיות של פתרון הסכסוך, שלום וביטחון.  והן צדקו, כמובן.

הכנס התקיים השנה תחת הכותרת: "שומרים על הערכים שלנו, נאבקים למען העתיד שלנו". כותרת ראויה ביותר בהתחשב באקלים הפוליטי והציבורי בארה"ב מאז בחירתו של דונלד טראמפ לנשיא. כ-3,500 משתתפות ומשתתפים מכל רחבי ארה"ב וגם מישראל והרשות הפלסטינית התכנסו כדי לחשוב, לשמוע ולהשמיע דעות ורעיונות כיצד להמשיך ולקדם את פתרון שתי המדינות בעידן בו אין אף מנהיג פוליטי בישראל או בארה"ב הנחוש בדעתו לעשות זאת.

באתי לכנס כדי להביא לידי ביטוי את המבט הנשי, הביקורתי, זה אשר לא נשמע מספיק גם בכינוסים של השמאל היהודי הפרוגרסיבי. כמספרת סיפורים, חיפשתי כל העת את הסיפורים שארצה לשמור ולקחת עמי. הנה ארבעה קצרים ואפילוג אחד.


הפנל שהשתתפתי בו – בחסות פורום מנהיגות הנשים – עסק במובילי/ות שינוי בישראל. סיפרתי שם על תנועת נשים עושות שלום ומדוע אני מחויבת כל כך לעשייה שלה. אמרתי, שאנו מתבוננות בסכסוך הישראלי פלסטיני דרך עדשה נשית-מגדרית רחבה, מורכבת ורבת עצמה. הקהל, שהיה מורכב ברובו מנשים, הנהן בהבנה ובהסכמה. הפנים הקשובות של הא/נשים בקהל אמרו לי שהדברים נופלים על אוזניים חפצות. קיוויתי שהדברים יחלחלו ויישמעו גם מחוץ לכותלי החדר ושמחתי עד מאוד כאשר חברתי ושותפתי לדרך ננסי קאופמן, מנכ"לית National Council of Jewish Women  הדהדה את דברי בפנל שהתקיים למחרת היום במליאה. ועם זאת, יצאתי בתחושה שיש לנו עוד דרך ארוכה מאוד לעשות עד שאנו, הנשים ממגוון קהילות, נהיה שותפות מלאות למהלכים הגדולים בפוליטיקה ובחברה האזרחית שיביאו לסיום הסכסוך. החברה האזרחית היא זו שצריכה להוביל את השינוי הזה; לתבוע ייצוג שוויוני ומגוון לנשים בכל תהליכי קבלת החלטות ובכלל זה  בתהליכי פתרון הסכסוך. אך כדי שנוכל לתבוע זאת מנבחרי/ות הציבור, עלינו ליישם את עקרונות השוויון והמגוון גם במרחבים שלנו. עדשה מגדרית היא לא "אביזר"; היא דרך לבחון את המציאות הפוליטית בה אנו חיות וחיים באופן מלא ומקיף ומבלי להחסיר את נקודות המבט, הצרכים והנכסים של 51% מבעלות העניין.


דיברתי גם על חשיבותה של תקווה ועל כך שאי אפשר לחיות ללא תקווה. במהלך הכנס חזרו הדוברים ואמרו ש"ייאוש הוא לא אופציה", וזה נכון מאוד. ייאוש, במובן של אדישות, אפתיה ו"קבלת הדין", הוא אכן לא אופציה. אבל לפעמים מה שמניע אותנו לפעולה הוא תחושה של נואשות במובן של דחף אדיר לפעול, כי פשוט אי אפשר שלא. ולצד זה, חייבת להיות תקווה. תקווה במובן של אמונה בטוב עתידי גם כאשר הוא נראה רחוק מאוד ובלתי אפשרי. תקווה, זו ההתעקשות להאמין בטוב הזה גם כאשר נדמה שהקלפים שחולקו לנו בסיבוב הזה הם לא משהו. תקווה היא חומר ממנו עשויים הסיפורים הגדולים על היכולת של א/נשים להתרומם מעל לקשיים ולמכשולים, מעל לספקות ומעל ליחס המבטל שהוא לא פעם מנת חלקם/ן של אלה המתעקשים/ות לאחוז בתקווה. ואל תטעו בה, בתקווה. היא לא "תכונה נשית חביבה". תקווה היא מחשבה רדיקלית שרואה מעבר ורחוק. תקווה, אם תרצו, היא עניין רציני מאוד.


ביומי האחרון בבירה זכיתי לפגוש את חברת הקונגרס ברברה לי, נציגת המחוז ה-14 בקליפורניה מטעם המפלגה הדמוקרטית. ברברה לי נבחרה לקונגרס האמריקני בשנת 1998 אחרי קריירה ארוכה ומפוארת כפעילה בתנועה לזכויות האזרח ובפנתרים השחורים וכחברה בסנט של קליפורניה. בשנת 2001 הייתה לי חברת הקונגרס היחידה שהתנגדה – מול 420  תומכים – שהצביעה נגד ההצעה לאפשר לנשיא ארצות הברית להשתמש בצבא כנגד האחראים לפיגועי 11 בספטמבר.

הכניסה לבניין בו שוכנת לשכתה של ברברה לי התגלתה כתהליך מהיר וידידותי הרבה יותר מזה שאני מורגלת בו בכניסה לכנסת ישראל. מעבר לבדיקה ביטחונית שגרתית למדי, דבר לא עמד ביני לבין מחוז חפצי. לא התבקשתי להציג תעודת זהות או אישור כניסה ולא לציין את שם חברת הקונגרס עמה אני נפגשת. כאזרחית ממדינה זרה היה לי קל יותר להגיע אל חברת קונגרס אמריקנית מאשר אל חברת כנסת ישראלית.

אני מודה שהתרגשתי מאוד לפני הפגישה. זו הפעם הראשונה שאני פוגשת חברת קונגרס ובמיוחד אישה שהיא מודל למנהיגות אמיצה, נחושה ומחויבת לערכים של צדק ושוויון לאורך כל הדרך. נדרשת יושרה אדירה כדי להתייצב בדד מול קונגרס שלם וכדי לא להיכנע למשחקי הכס של הפוליטיקה. חשתי שזכיתי לפגוש פוליטיקאית מזן נדיר שמתעקשת גם אחרי שנים רבות בזירה לשמור שפיה ולבה יהיו שווים.

היו לנו 15 דקות. סיפרתי לה על עבודתי בקרן דפנה ועל תנועת נשים עושות שלום. דיברתי על רגעי הקסם בצעדה המשותפת לנשים ישראליות ופלסטיניות ב-19 באוקטובר, 2016 בקסר אל יהוד ועל הדמעות והחיוכים של נשים שנפגשו לראשונה ונפלו זו לזרועות זו בחיבוק של קרבה ואמון בקיומן של שותפות לשלום. ובעוד קולי רועד ידעתי שהיא שמעה והבינה.



כמובן שלא חדלתי להתעדכן במתרחש בארץ; בפרסום דו"ח מבקר המדינה על מלחמת צוק איתן וברוחות המלחמה שנועדו להסית שוב את תשומת הלב מהאחריות של הדרגים הפוליטיים הגבוהים ביותר למחדלים שעלו בחיי אדם. מפעם לפעם הספקתי להציץ בהודעות הדואל והווצאפ מישראל. קראתי את מכתב האימהות שניסחו חברותיי לתנועת נשים עושות שלום וציפיתי בתמונות שלהן, מול משרד הביטחון ותובעות מהקבינט הביטחוני-מדיני לקחת אחריות על מסקנות דו"ח מבקר המדינה ולפעול מידית בערוץ מדיני לסיום הסכסוך.

בפניהן של חברותיי לתנועת נשים עושות שלום ראיתי את התקווה, את הנחישות, את ההתמדה ואת הנכונות להניח לכל ולהתייצב שוב ושוב כדי לפעול למען הפתרון ההגיוני היחיד שישים קץ למעגל הדמים, הסבל והאובדן הלוכד אותנו בלפיתה עזה כבר שנים רבות מדי.


נשמע שרוחות מלחמה מתחילות שוב לנשב. בשבועות האחרונים מתחילים שרים בממשלה "לחמם מנועים" ולציין ש"אין מנוס מסבב נוסף". מבין הדברים הרבים ששמעתי בכנס ג'יי סטריט משפט אחד מנאומו של הסנטור ברני סנדרס ממשיך להדהד בי:

‘"It’s easy to give speeches in the safety of the floor of the Senate or the House. It’s a little bit harder to experience war and live through the devastation of war"

"קל לשאת נאומים מהדוכן המוגן בסנאט או בקונגרס. זה קצת יותר קשה לחוות מלחמה ולשרוד את ההרס המוחלט שהיא זורעת".


פורסם בקטגוריה סיפורים לשינוי חברתי | עם התגים , , , , , , | כתיבת תגובה