Why should we fund feminist causes in Israel?

The Dafna Fund, Israel's first and only feminist fund, is sun setting after 15 years of strategically investing in gender mainstreaming and fostering women as agents of social change. Our theory of change over the years has been that organic partnerships between social change groups and community activists on the one hand, and mainstream and state institutions, on the other, are critical for achieving systemic change, addressing prevailing structural barriers and norms and ultimately making feminist ideas and practices part of mainstream public discourse, norms and policies.
A new research report launched on March 8th, International Women's Day, "Past Achievements and Future Directions of Women’s and Feminist Organizations in Israel", by Dr. Nancy Strichman, shows that we were right all along: "Women’s and feminist organizations have had notable success over the years in impacting the public discourse and shaping public policies on topics from domestic violence and political representation to gender sensitive budget analysis and women’s economic empowerment".
The report is a result of a year-long participatory action research project, initiated and sponsored in full partnership between the Dafna Fund and the National Council of Jewish Women (NCJW). In initiating the report we had three goals in mind: first, to acknowledge past achievements; second, to explore current trends and thirdly, to chart paths for future actions towards greater collective impact.
The research report – the first of its kind in scope and depth – also shows that the women's and feminist arena in Israel includes 100 organizations; from grassroots, community based groups; to shelters and crisis centers, to national advocacy and applied research institutes. This arena is currently more diverse and inclusive than ever before, with representation for the different ethnic and religious communities. However, some communities, such as Russian speaking women and Ethiopian Jewish women, are still under represented in the organizational landscape. Women have made major strides in employment and education and the number of women members of Knesset is the highest ever (34 out of 120), yet structural barriers and cultural norms still hold women back. Religious extremism and the on-going Israeli-Palestinian conflict both contribute to the exclusion of women from public discourse and access to political power.
Yet, the research report shows that women are making their voices heard and their stories told in new and creative ways: "Through a variety of mediums, including social media, film and the arts, women are taking advantage of opportunities to tell their stories and to impact on the public discourse. Both written and visual storytelling are increasingly acknowledged as critical tools for engagement and advocacy. "
Women have come a long way in Israel; but there still is a long way to go. The feminist and women's arena has evidently transformed Israeli society, yet most of the organizations in this arena are operating on shoestring budgets. The philanthropic community can and must continue to play a central role in supporting the work on the ground and leveraging it towards greater collective impact. The research report points towards philanthropic best practices, including: providing sustained support investing in organizational infrastructures; fostering organic partnerships and collaborative platforms; help organizations develop new strategies for financing and community building and supporting emerging leaders and activists. The report also calls on funders to play a more central role in supporting knowledge development, data collection and analysis and evidence based action; and most importantly – in my mind – it calls upon us to be bold in our giving and "go political"; not in the partisan sense, of course, but in helping the feminist and women's arena translate its past achievements towards greater political power.
When the Dafna Fund planned its sun setting, a dear friend and esteemed colleague Shifra Bronznick gave me the best advice: "when you sunset, do it with pride and humility; take pride in your achievements and humbled by the magnitude of the challenges ahead".
We take pride in the work we have done over the past 15 years and we are indeed humbled by the work that remains to be done. I hope that other private and institutional funders will step up to champion the issue of gender equity and justice in Israel and do broaden the philanthropic community committed to supporting the impressive work on the ground in Israel.
To read the full research report (English): Full report
To read the executive summary and overview (English): Summary

פורסם בקטגוריה Storytelling for Social Change, Uncategorized | עם התגים | כתיבת תגובה

פרידות

פבלובה תותים משפחתית. היא תמיד מכינה פבלובה משפחתית כשהיא מכינה מיונז ביתי, כדי לעשות שימוש מועיל בחלבונים. היא מחליטה להכין הפעם רוטב מתותים טריים המצויים כעת בשפע בשוק במחיר סביר. בעודה קוטמת את העלים מהתותים ומפרידה בין אלה הטובים כבר רק לבישול לבין המוצקים והיפים שיזכו לעטר את הקינוח, היא חושבת על פרידות.
השנה הייתה שנה של פרידות. היא נאלצה להיפרד מאביה שהלך לעולמו וגם מהתפקיד המקצועי שמילאה מזה שנים רבות. היא מרסקת את התותים הבשלים עם סוכר למחית מתוקה וחושבת כמה קל להפוך עצב לעצבים וכמה קשה לתת לתוגה העמוקה שעוטפת אותה פשוט להיות. היא מעבירה את המחית לסיר קטן. בהמשך היא תשקע במחשבות ותיתן לנוזל הדביק לגלוש וללכלך את הכיריים. היא תצטרך שוב לנקות אותם.
המטבח נראה כמו המחשבות שלה. עלי תות פזורים על השיש לצד טפטופי סירופ חם ומתוק. הכלבה מלקקת במרץ את מכנסיה שספגו בסבלנות נתזי רוטב בשר סמיך. סדר במטבח מעולם לא היה הצד החזק שלה. על מה שחסר לה בסדר וניקיון היא מפצה בזריזות ובסירוב עקשן להתרגש מבלגן זמני.
אבל מוות הוא לא בלגן זמני. הוא סופי ומתמשך, מתמיד בנוכחותו. היא לא יכולה למחוק אותו בתנועות נמרצות של המטלית. היא מנקה את הכיריים ונאחזת בזיכרונות. והם מתרצים וחפצים ושבים אליה. הבדיחות שרק הוא ידע לספר; המבט העייף והטוב שנתן בה כשנכנסה לחדרו בבית החולים; הזרת שלו האוחזת בשלה בטיולי שבת בבוקר. קולו השואל ומתעקש לדעת ולהבין כאשר חייה התרסקו מול עיניו. היא מקציפה את השמנת המתוקה לקצפת סמיכה ומניחה לכאב היתמות לטלטל את גופה בבכי לא שקט.
היא יודעת שעוד מעט היא תעטר את העוגה בתותים טריים. אבל יש כל כך הרבה שהיא עדיין לא יודעת. זה טיבן של פרידות; הן מותירות בנו סימני שאלה; הן צורבות בנו אי ודאות. היא יוצרת משהו שדומה לפרח במרכז תלולית הקצפת וחושבת על מה תעשה כשתהיה גדולה. שוב.
אין קיצורי דרך. עוד קלישאה. אבל בפרידות באמת שאין. הן עוברות דרך האימה וההלם, ההכחשה והכעס, המשא ומתן ורק אז ההשלמה. היא חושבת איזה מזל שאליזבת קובלר-רוס שרטטה בחכמה את השלבים של האבל כדי שנדע איפה אנחנו על המפה של המסע הזה גם אם נתעה ונתבלבל ונתפתה לחתוך דרך סמטה צדדית.
הפבלובה מוכנה, לבנבנה ואדמומית והיא מתפנה להשלים את יתר הארוחה. כשהיא מבשלת היא יכולה לחלום שהיא מישהי אחרת; מכשפה טובה מהאגדות הרחוקות שרוקחת שיקויים מלאי עוצמה עשויים מאהבה ותקווה, כאב ופחד.
להיפרד מתפקיד מקצועי, היא חושבת בעודה פורסת שיני שום ריחניות, זה סיפור אחר. תפקיד הולך ותפקיד בא, היא מנסה לומר לעצמה, כאשר הפטריות רוחשות במחבת. אבל זה תמיד היה הרבה יותר מתפקיד, היא מסבירה לעצמה את תחושת הריקנות שמתעקשת ללוות אותה עם היקיצה המוקדמת מדי בבוקר. היה לה מזל גדול, היא יודעת, לעשות את עבודת הלב שלה. זה לא מעט, כמאמר השיר.

island2איור: דניאל גורי דה לימא
עוד מעט יגיעו בני המשפחה. תהיה שמחה גדולה של מפגש ולאחריה יבוא העצב על האב שאינו מסב לשולחן. ויחד הם ינסו להנכיח אותו בסיפורים ותמונות. הנה הוא כאן קורן מאושר בחתונה של הבת; והנה הוא עם הנכדה בזרועותיו; והנה הוא…
לא להיפרד לפני הזמן היא אמרה לעצמה כל החודשים הללו. מגיעות לנו פרידות יפות ואם נברח לפני הזמן נחמיץ אותן.

פורסם בקטגוריה סיפורים לשינוי חברתי | עם התגים , | 11 תגובות

Little Red Riding Hood 2017


She is baking donuts. The cozy kitchen is already filled with the scents of melted butter, vanilla and chocolate. She dips the warm pastry in sweet icing and lays them out carefully in a box. Soon little red riding hood will come along to carry this plentiful basket over to her grandmother’s.

She considers sprinkling the shiny chocolate frosting. Maybe it is too much. Her mother does not like sprinkles anyway. However, perhaps they would make her happy? They would please her daughter, who was still shameless in her affection to sweets.

She enters the kitchen, blushed cheeks and wayward curls gathered under a crimson shawl. ‘I’m ready’, she says. She wonders if she will ever be truly ready to send her daughter out into the world without her heart missing a few beats and have her thoughts haunted by nightmare scenarios.

She looks at her daughter, the girl-child that she is; her flowing mane of hair, her eyes, alight with a lilt of laughter. She leans in to kiss her cheek and she notices how tall she has gotten. Soon she will have discarded all the marks of childhood. She wonders if the child knows how much she wants to escort her or give her a ride.

‘Call me when you get to grandma’s house’, she says, trying to sound casual. She does not want to infect her daughter with her anxieties.

She reminds herself how important it is for them, her mother and daughter; grandma ad granddaughter, to have their time together. Just the two of them. She sends her child off and returns to scraping chocolate drippings off the counter.

But her child already knows fear. She knows fear of strangers and penetrating gazes and dark streets. She was born into a world where little girls and boys are afraid.

The kitchen is spotless and the child has not called to say she has arrived safely at grandma's.  She decides to write in an attempt to fend off the anxiety welling up inside her. ‘Perhaps I’ll call my mother’, she thinks, ‘To ask if she liked the little cakes I sent’. She does not want to upset her mother. One worrisome woman is more than enough.

Then the phone rings. A sigh of relief. She picks up, trying to sound casual. ‘Mommy, I am about to cross the park. Can you just talk to me until I reach grandma’s house?’

So she talks to her and watches over her with her voice, and she wonders if that would be enough to fend off even the most ravenous of wolves. She hears her urging her steps through the semi dark park and then the gate creaks and the door opens. She hear her mother, the granny child ith the silver-kissed hair, embracing her grandchild in her arms.

The wolf has been left out of this story. Until the next time.

A wise young man asked me, ‘Why do we pick on the wolves? How did it come to be that the wolf is a source of fear to children and a metaphor to sexual aggressors?’

However, the tale of Little Red Riding Hood is, of course, a parable. The wolf is a symbol of all the perils that stalk children with a curious and adventurous streak. The written versions of the story put on paper by the Brothers Grimm in Germany and Charles Perrault in France were “cautionary tales” meant to educate children – and especially girls – to show obedience. In their versions, Little Red is severely punished for disobeying her mother – who told her walk straight and stay on the path. She is penalized for addressing her natural curiosity, simply by exploring the woods and picking flowers. These versions send a clear message that curiosity and disobedience are adverse qualities in a child, meant to be condemned. Qualities that lead to your death or to be rescued from the belly of the wicked beast by a valiant hunter, a stark agent of the patriarchy.

The lesson illustrated at the conclusion of the version written by Perrault in 17th century France, highlights the intimidating message of the tale, especially when it comes to pretty, polite and educated little girls, how should know better than to talk to strangers:

“From the story one learns that children,

Especially young lasses,

Pretty, courteous and well bred,

Are wrong to listen to any sort of men”

This is a horrific message, one that points a finger at the victim and spares the offender. This European-bourgeois moralité does not condemn the wolf for abusing and breaking the trust that Little Red put in him, but it condemns Little Red Riding Hood for trusting him. This lesson turns the classic story into a tool that preserves the status quo, which accepts the existence of prowlers, in the form of ‘This is way of the world and the wolf’. This twisted message prevails far beyond the dog-eared pages of folk and fairy tales books. It is alive and kicking to this very day. Just recently, we heard comments by certain men, eager to support their colleagues who have been accused of sexual harassment and assault, casually saying, ‘What did she think was going to happen up there?’, or in other words, if you agree to meet with a man who is your senior in the workplace, it should be clear to you that he will try to force himself on you sexually. Why otherwise, would he have any interest in meeting with you?

We can and should tell Little Red Riding Hood’s tale differently. Feminist scholars of folklore and myth such as Maria Tatar and Cristina Bacchilega located earlier versions of the tale from the oral tradition of storytelling, ones that passed from generation to generation and were told by women to women and girls. These versions were “initiatory tales”, meant to mentor and prepare girls for adulthood. To prepare, not in the sense of warning them of healthy qualities such as curiosity and adventurousness, but by imparting an empowering message that says:

‘You have the resilience, the strength and the wisdom to cope with the challenges and perils of adolescence”. .

These versions present Little Red as a brave and resourceful girl, one that, in a joint act of feminine solidarity with her grandmother, outwits the wolf. These formative versions convey an entirely different idea, one the emphasizes Little Red Riding Hood's ’s agency as a character and her capacity for healthy curiosity, along with the ability to handle the repercussions of that curiosity. As Cristina Bacchilega claims:

‘As an initiatory tale in the oral tradition, ‘Red Riding Hood’ did more than symbolize the child’s ability to defeat danger and evil by resorting to cunning: it also demonstrates the woman’s knowledge to survival’.

The world is full of boys and girls, men and women with stories of fearful encounters in the woods with an insatiable wolf, to him they were nothing but an object; a thing to quell his hunger, boredom or need for ruthless dominance. The world is full of people who live in fear of the wolves in their own family, workplace or community. These wolves will persist to roam amongst us and terrorize so long as we keep telling stories whose moral is ‘The fault lies with the prey’, because they ventured out to the woods, showed an interest in the world around them or trusted someone who was not supposed to harm them. It is  time to tell stories that will chase away the darkness of the forest and make it into a safe space. Innumerable brilliant lights that will expose the true wolves. Millions of stories that let out a stark cry: No one’s ventures into the woods to be devoured. It is our responsibility as a society to make our private and public spaces truly inclusive and safe.

 

 

 

 

פורסם בקטגוריה Storytelling for Social Change | עם התגים , , , , | כתיבת תגובה

כיפה אדומה 2017

כיפה אדומה 2017

היום היא מכינה דונאטס אפויים. המטבח הקטן כבר נמלא ניחוחות של חמאה נמסה, וניל ושוקולד. היא טובלת כל מאפה חמים בציפוי מתוק ודביק ומניחה אותם בזהירות רבה בקופסה. עוד מעט תיקח כיפה אדומה את הסל המלא כל טוב שהכינה ותיקח אותו אל סבתה.

היא שוקלת אם לפזר סוכריות צבעוניות על ציפוי השוקולד המבריק. אולי זה יותר מדי. ואמה ממילא איננה אוהבת סוכריות צבעוניות. אבל אולי הם ישמחו אותה בכל זאת? הם ודאי ישמחו את בתה, שעדיין איננה מתביישת בחיבתה הגלויה לממתקים.

והנה היא מגיחה אל המטבח. לחייה סמוקות ותלתליה הסוררים אסופים מתחת לשכמיה האדומה שסבתא תפרה לה. "אני מוכנה", היא אומרת. והיא חושבת לעצמה האם אי פעם היא תהיה מוכנה באמת לשלח את בתה לבד אל העולם שם בחוץ מבלי שלבה יחסיר כמה פעימות ומבלי שבראשה ירוצו תרחישים שהיא מעדיפה שלא לחזור עליהם בקול רם.

היא מביטה בבתה, בילדה-נערה שהיא; ברעמת שערה השופע, בעיניה, שזיק צוחק בהן. היא מתקרבת לנשק אותה על לחייה ורואה כמה היא גבהה. עוד מעט היא כבר תשאיר מאחוריה את אחרוני סממני הילדות. מעניין אם בתה יודעת כמה היא מתאפקת לא להציע לה שתלווה אותה או תקפיץ אותה במכונית.

"תתקשרי כשתגיעי אל סבתא", היא אומרת, משתדלת לשוות לקולה דרך אגביות קלילה. היא לא רוצה להדביק את בתה בחרדות שלה.

היא אומרת לעצמה כמה חשוב להן, לסבתה ולנכדה, הזמן הזה שלהן ביחד, רק שתיהן. היא משלחת את בתה ושבה לנקות את השיש מטפטופי השוקולד.

אבל הילדה כבר יודעת לפחד. היא יודעת לפחד מאנשים זרים וממבטים חודרים ומרחובות חשוכים. היא נולדה לעולם שבו ילדות מפחדות וילדים מפחדים.

המטבח כבר מצוחצח והילדה עוד לא התקשרה. היא מחליטה לנסות לכתוב, בניסיון להדוף את גל החרדה שגואה בה. "אולי אתקשר לאמי", היא חושבת, "כאילו כדי לשאול אם העוגות הקטנות ערבו לחיכה". היא לא רוצה להדאיג גם את אמה. מספיק אישה דואגת אחת.

ואז הטלפון מצלצל. אנחת רווחה. היא עונה ומשתדלת להישמע שגרתית. "אמא, אני עוד מעט חוצה את הגן הציבורי. את יכולה לדבר איתי עד שאגיע לבית של סבתא?" והיא מדברת אתה ומלווה אותה בקולה, תוהה אם די בכך כדי להרחיק אפילו את הזאב הרעב ביותר.  היא שומעת אותה מאיצה את צעדיה דרך הגן הציבורי ואת חריקת השער ואת הדלת הנפתחת. היא שומעת את אמא שלה,  הסבתא/ילדה שהשיבה כבר לוטפת את שערה, אוספת אליה לחיבוק את נכדתה.

הזאב הפעם נשאר מחוץ לסיפור. עד לפעם הבאה.

השבוע שאל אותי איש צעיר חכם ואהוב למה נטפלים לזאבים? איך קרה שהזאב הפך למקור הפחד לילדים וילדים ומטאפורה לתוקפן מיני?

אבל סיפור כיפה אדומה הוא כמובן משל. הזאב הוא סמל לכל הסכנות שאורבות לילדות  וילדים שמגלים סקרנות והרפתקנות. הגרסאות של סיפור כיפה אדומה שהועלו על הכתב על ידי האחים גרים בגרמניה וצ'רלס פרו בצרפת היו "סיפורים מתריעים" שנועדו לחנך ילדים – ובעיקר ילדות – לגלות צייתנות.  בגרסאות של פרו והאחים גרים, כיפה אדומה נענשת קשות על שלא צייתה לאמה –  שאמרה לה ללכת ישר ולא לסטות מהשביל. היא נענשת שנענתה לסקרנותה הטבעית והלכה לשוטט ביער וללקט פרחים. גרסאות אלה מעבירות מסר ברור שסקרנות וחוסר צייתנות הן תכונות ראויות לגנאי אצל ילדה או נערה, שסופה מוות, במקרה הרע, או חילוץ מבטן הזאב על ידי ציד אמיץ, נציג הסדר הפטריארכלי, במקרה הטוב. מוסר ההשכל המופיע בסוף הגירסה שהעלה צ'רלס פרו על הכתב בצרפת במאה ה-17, מדגיש את המסר החינוכי והמרתיע של הסיפור, במיוחד בכל הנוגע לילדות יפות, מנומסות ומחונכות, שצריכות לדעת שאסור לדבר עם זרים:

From the story one learns that children,

Especially young lasses,

Pretty, courteous and well bred,

Are wrong to listen to any sort of man

זהו מסר מזעזע, המטיל את האשמה על הנתקפת ולא על התוקף. מוסר ההשכל האירופי-בורגני הזה אינו מאשים את הזאב שניצל והפר את האמון שנתנה בו כיפה אדומה, אלא מאשים את כיפה אדומה בכך שנתנה בו אמון. מוסר ההשכל הזה הופך את הסיפור הקלאסי לכלי של שיתוף פעולה עם שימור הסדר הקיים המשלים עם קיומם של תוקפנים, בבחינת "זו דרכו של עולם וזו דרכם של זאבים". אך המסר המעוות הזה לא נותר בין דפיו המצהיבים של ספר אגדות וסיפורי עם. הוא קיים ובועט עד עצם היום הזה. לאחרונה ממש נתקלנו בו בתגובות של גברים מסוימים שמיהרו להגן על הקולגות שלהם שהואשמו בהטרדה ובתוקפנות מינית תוך שהם משחררים לאוויר אמירות בסגנון: "מה בדיוק היא חשבה שיקרה שם"? או במילים אחרות, אם את מסכימה לפגישה עם בכיר בארגון בו את עובדת, צריך להיות לך ברור שהוא ינסה לכפות את עצמו עלייך, שהרי אחרת, למה שיהיה לו עניין להיפגש איתך?

אפשר וצריך לספר את סיפור כיפה אדומה לגמרי אחרת. חוקרות פמיניסטיות של סיפורי עם ואגדה כמו מריה וורנר וכריסטינה באכילגה איתרו גרסאות מוקדמות של הסיפור מתוך המסורת של סיפורי עם שעברו בעל פה מדור לדור ואשר סופרו על ידי נשים למען נשים וילדות. גרסאות אלה של הסיפור הן "סיפורי חניכה" שנועדו להכין ילדות ונערות לחיי הבגרות. להכין, לא במובן של להתריע מפני תכונות בריאות כמו סקרנות והרפתקנות, אלא על ידי העברת מסר מעצים ומחזק האומר: "יש בך עצמה, חוסן ותושייה כדי להתמודד עם הסכנות והאתגרים  של תהליך ההתבגרות". גרסאות אלה  מציגות את כיפה אדומה כילדה-נערה אמיצה ומלאת תושייה, אשר יחד עם סבתה, במאמץ משותף של סולידריות נשית ובין דורית, מצליחות להערים על הזאב.  גרסאות חניכה אלה מעבירות מסר אחר לחלוטין, הן בכל הנוגע לדמותה של כיפה אדומה כדמות אקטיבית ובעלת סוכנות, והן לגבי היכולת שלה לגלות סקרנות בריאה מחד ולהתמודד עם השלכותיה של סקרנות זו, כפי שטוענת כריסטינה באכילגה:

“As an initiatory tale in the oral tradition, ‘”Red Riding Hood”’ did more than symbolize the child’s ability to defeat danger and evil by resorting to cunning: it also demonstrates the woman’s knowledge to survival[1]

העולם מלא בילדות וילדים, נערות ונערים, נשים וגם גברים שיש להם סיפורים של מפגש ביער עבות ואפל עם זאב שאיננו יודע שובע, ושבעבורו היו חפץ שנועד להפיג את הרעב, את השעמום או את הצורך בשליטה אכזרית. העולם מלא בא/נשים שחיים עם הפחד מהזאבים מבית ומבחוץ. הזאבים הללו ימשיכו לשוטט בינינו ולהטיל אימה כל עוד נמשיך לספר סיפורים שמוסר ההשכל שלהם הוא שהבעיה היא באלה שנפגעו; בעצם כך שיצאו אל היער, בעצם כך שגילו עניין וסקרנות בעולם או נתנו אמון במי שלא היה אמור לפגוע בהם מלכתחילה. הגיע הזמן לספר סיפורים שיאירו את היער במיליון אורות ויהפכו אותו למקום בטוח; מיליוני אורות שייחשפו את הזאבים האמתיים; מיליוני סיפורים שיגידו בקולות רמים וצלולים: אף אחת ואף אחד לא יוצאים ליער כדי להיטרף. זו האחריות שלנו כחברה להפוך את המרחבים הפרטיים והציבוריים לבטוחים ומיטיבים.

[1] Postmodern Fairy Tales Gender And Narrative Strategies)

 

פורסם בקטגוריה סיפורים לשינוי חברתי | עם התגים , , | 7 תגובות

On Forgiveness: the Israeli Palestinian Conflict, Henzel and Gretel and me

Can we forgive those who hurt us and those most dear to our hearts? This question has been on my mind for a while, both personally and politically. Like so many questions that linger in my mind, it emerged to the surface when I was invited to two conferences the same week: one dealing with healing hatred in political conflicts[1] and the other dedicated to forgiveness[2].

Forgiveness. In both conferences, many of the speakers emphasized the religious and spiritual aspects of it; they spoke of forgiveness as a divine decree. Not being a religious woman in the conventional sense of the word, I found myself thinking how I found the strength to forgive. It was not easy; it required relinquishing the position of the victim.

It is not easy. Every time I read the story of Hensel and Gretel I could not fully comprehend how the children – who suffered such terrible abuse from the wicked witch and had to burn her alive to save their skin – could forgive their father for sending them off to the dangers of the woods, simply because he was too weak to defend them. The children's willingness to forgive their father troubled me. As I read the story to my own daughter, I felt deep anger and contempt towards the father. I could not understand or empathize with him, let alone forgive him.  Nevertheless, Hensel and Gretel forgave him; they wanted their family back.

As a woman living in a conflict zone I find myself thinking: where does forgiveness come from? Where in our souls is it born and alive?

A wise woman once told me that we forgive to free ourselves from the burden of the pain we carry. As long as we do not forgive, it continues to poison our soul. Hence, we offer forgiveness to care for and save ourselves; so that we can move on, free from the perpetrator's grip on our minds and our lives.

I must have known this all the time. When I chose to forgive, it was because I was tired of carrying the load of painful memories that kept pulling back to the past and kept me from living my present and dreaming of the future.

Forgiving did not erase the memories; I keep them stored in that little attic in my heart and visit them when I can. The same attic houses the monsters I vanquished.  However, as liberating as forgiveness was to me, I could only forgive on my behalf; not for my son nor for my elderly parents who took me in when I arrived one night at their home, so tired of crying.

Henzel and Gretel. Illustration by Daniel Gouri De Lima

From the personal to the political

Can we forgive in someone else's name? Well, I think not. However, if I am right, how is collective forgiveness possible? Can we ask for forgiveness in someone else's name? Again, no. Then how is collective repentance possible? Let me be clear about where I am getting at; how can two nations caught up in a violent conflict seek or offer forgiveness? It seems unfathomable for people to forgive military occupation, exile or losing their loved ones in a bombing or knifing attack; how can one even begin to forgive those who demolished his home, or those who launched a Quassam missile that killed his little boy.

This is how we live our lives, year after year; caught up in a bloody vicious cycle of occupiers and occupied; killing and being killed; hurting and hurt. Parents are burying their little children and children growing up without their father or mother. Homes are demolished and destroyed. The beloved land cries and it seems that mercy and compassion do not dwell in our part of the world.

Can we heal hatred and foster a culture of reconciliation between Israel and Palestine? Can we bring back mercy, compassion and hope to our region? I believe we can and we should. However, it requires from us – from all of us – to relinquish the position of victim. And it is difficult. Excruciatingly difficult.

If my last statement disturbs you or makes you angry; or if think that it is a post-modern f**t that ignores or denies the extent of suffering, I urge you to keep reading.

It is difficult to let go of victimhood because the suffering and loss are so terribly real. It is difficult because our political leaders are turning our collective traumas into bargaining chips in political negotiations. They are turning the Holocaust, the Nakba and the wars into repetitive narratives of victimhood and revenge. They feed the flames of hatred and fear instead of doing the right thing; finding the courage to say: "enough! Nothing justifies any of this".

We, the civilians on both sides of this bloody conflict; we who pay the daily price of hatred, fear and violence; we, too, are collaborators. We dig our heals in the quick-sand of political ideologies; we repeat the same tried and tested statements and slogans and speak the language of interests, instead of voicing our deepest needs. Those who seek to perpetuate the conflict speak of annexing the West Bank; those who seek pragmatic solutions speak of separation, and a small minority still speaks against the occupation and for a just peace and is the target of all the hatred that is not directed at the "enemy".

Nothing new can grow on this barren land of hatred.

To forgive is not to forget. We never forget those we loved and lost. We never forget the place that was our home, nor our yearning to come back to it. To forgive is to preserve the memories and to let go of them as the first and single thing that guides us and informs our actions.

To rekindle compassion and spark hope, it is time for us to take responsibility; for our future and that of our children and for the babies yet to be born. Responsibility for this good and beautiful earth that is so tired of wars. Responsibility for the olive trees exhausted of being uprooted. Responsibility for the polluted coastline of Gaza. Responsibility towards our fellow human beings.

We all are tired of wars; except those who benefit from them.

It is time to awaken compassion and hope. Forgiveness will follow, eventually.

[1] https://ia-sc.org/healing-hatred/

[2] https://internationalforgiveness.com/jerusalem-conference.htm

פורסם בקטגוריה Storytelling for Social Change | עם התגים , , | 2 תגובות

על מחילה: אני, עמי ותמי והסכסוך

האם אפשר למחול לאלה שפגעו בנו וביקר לנו מכל? השאלה הזו מעסיקה אותי מה זמן רב, אישית ופוליטית גם יחד. היא התעוררה ביתר שאת כאשר קיבלתי הזמנה לשני כנסים שהתקיימו באותו שבוע בירושלים. האחד שעסק בריפוי שנאה והשני שהוקדש כולו למחילה, אישית וקולקטיבית.

סליחה ומחילה. בכנסים בהם נכחתי דובר רבות על סליחה ומחילה כפעולות של היענות לציווי אלוהי. אך מאיפה אמורה אני, למשל, שאינני אישה  מאמינה במובן המקובל של המילה, למצוא את הכוחות לסלוח?  זה לא פשוט בכלל וזה דורש נכונות לוותר על העמדה של זו שפגעו בה.

לא פשוט בכלל. בכל פעם שקראתי בסיפור "עמי ותמי" (הנזל וגרטל) התעכבתי על העובדה שהילדים, שעברו מסכת התעללות קשה מצד המכשפה ובסוף נאלצו לשרוף אותה כדי לברוח על חייהם, סלחו לאביהם על כך ששילח אותם ליער והפקיר אותם לסכנות, רק מפני שהיה חלש כדי להילחם למענם. היכולת – ואולי הצורך – של עמי ותמי לסלוח לאביהם העסיקה אותי עד מאוד. אני, הקוראת, חשתי כלפי האב זעם ובוז עמוקים כל כך; היה לי היה קשה להבין אותו ועל אחת כמה וכמה, לסלוח לו. אבל עמי ותמי סלחו כי הם רצו את המשפחה שלהם בחזרה.

אז מאיזה מקום בנפש מגיעה המחילה?

אישה חכמה אמרה לי שהמחילה נולדת מההכרה שהיא משחררת אותנו מעול הכאב שנגרם לנו. כל עוד איננו מוחלות, כאב הפגיעה ממשיך לפעול את פעולתו המרעילה על הנפש. כלומר, אנו מוחלות למען עצמנו; על מנת שנוכל להמשיך בחיינו, משוחררות מלפיתת הפוגע על נפשנו.

כנראה שהנפש שלי ידעה את הדברים הללו. כשבחרתי לסלוח היה זה משום שנשיאת הכאב והזיכרונות הצורבים הפכה לנטל מיותר שהתעקש לשוב ולמשוך אותי אל העבר ומנע ממני לחיות את ההווה ולחלום על העתיד.

לסלוח זה לא בהכרח לשכוח. הסליחה לא מחקה את הזיכרון, היא פשוט העבירה אותו לעליית הגג הקטנה בלב; זו הסגורה במפתח שאני עושה בו שימוש כאשר אני יודעת שנכון לי לבקר בה. זו שבה אני שומרת את המפלצות שנאבקתי בהן ויכולתי להן.

אבל לא יכולתי לסלוח בשם אף אחד אחר; רק בשמי. לא בשם בני. לא בשם הוריי המבוגרים שאל סף ביתם הגעתי עם מזוודה קטנה ועיניים שעייפו מבכי. ולא בשם הסיוטים שרדפו את לילותיי עד לאותו רגע.

henzeland gretel

עמי ותמי. איור מאת דניאל גורי דה לימא

מהאישי לפוליטי

האם יש לנו בכלל זכות – או יכולת – לסלוח בשם מישהו אחר? כאמור, אני חושבת שלא. ואם אני צודקת, כיצד מתאפשרת מחילה קולקטיבית? האם יש לנו זכות או יכולת לבקש סליחה בשם מישהו אחר? אני חושבת שלא. ואם אני צודקת, כיצד מתאפשרת בקשת סליחה קולקטיבית? במילים אחרות, כיצד יכולים שני עמים המצויים בסכסוך דמים לבקש סליחה או למחול? כמעט שלא עולה על הדעת שמישהו יכול למחול על גירוש, על כיבוש, על גלות, על הרג היקרים והיקרות לו בפיגוע; על קסאם שנפל על ביתו והרס אותו או הרג את בנו הקט.

וכך אנחנו ממשיכים, שנה אחר שנה, במעגל דמים של כובשים ונכבשים, הורגים ונהרגים, מפגעים ונפגעים. הורים קוברים את ילדיהם הרכים. ילדים גדלים ללא אם ואב. בתים נחרבים. האדמה זועקת והרחמים והחמלה כמו נסתלקו מהעולם.

האם אפשר באמת לרפא שנאה ולחולל תהליכי פיוס בין עמים יריבים? האם אנו יכולים ויכולות להשיב את הרחמים, החמלה והתקווה אל מקומותינו? אני מאמינה שכן. אבל זה דורש מעמנו, מכולנו, לוותר על עמדת הקורבן. וזה קשה, קשה מאוד.

ולפני שתפסיקו לקרוא כי האמירה האחרונה מקוממת או נראית כמו נפיחה פוסט-מודרנית שמשטיחה ומבטלת את עומק הכאב, אני מפצירה, אנא המשיכו לקרוא.

זה קשה כי הסבל והאובדן הם אמתיים מאוד. זה קשה כי מנהיגים פוליטיים הופכים את הטראומות הקולקטיביות שלנו לנכסים במשא ומתן. הם הופכים את השואה ואת הנכבה ואת המלחמות לנרטיבים מעגליים של קורבנות ונקמה. הם הופכים את האבל הפרטי לקרדום פוליטי לחפור בו. הם מלבים שנאה ופחד במקום לעשות את הדבר הנכון היחיד: לאזור אומץ ולומר: "די. שום דבר לא שווה את כל זה".

ואנחנו, האזרחים והאזרחיות בשני הצדדים, אלה שמשלמים את מחיר השנאה והפחד והאלימות, משתפים פעולה. מתבצרים בעמדות. חוזרים על סיסמאות חבוטות. ממחזרים הצהרות ומשננים שפה של אינטרסים. במקרה הרע מדברים על סיפוח, במקרה הרע פחות מדברים על הפרדה והיפרדות. מיעוט עוד מדבר על עוולות הכיבוש וסופג את עודפי השנאה שנותרה ולא הופנתה כלפי האויב.

ושום דבר חדש וטוב לא צומח מכל זה.

לסלוח אין פירושו לשכוח. הרי לעולם איננו שוכחים את אוהבי ואהובות הנפש שאבדו לנו. איננו שוכחים את הבית שהיה. איננו שוכחים את הכמיהה אליו. לסלוח, פירושו לשמר את הזיכרון, אך לוותר עליו כדבר הראשון והיחיד שמנחה את הפעולות שלנו.

ועד שיתעוררו ויחפצו החמלה והתקווה, אולי הגיעה העת לקחת אחריות. אחריות לעתיד שלנו ושל הדורות שעוד יבואו. אחריות כלפי הילדים והילדות שבאים לעולם. אחריות כלפי האדמה היפה והטובה הזו שעייפה ממלחמות. אחריות כלפי עצי הזית שתשו מלהיעקר. אחריות כלפי הים המזדהם מהביוב של עזה כי אין לו לאן ללכת. אחריות כלפי אחים ואחיות, בני ובנות אנוש כמונו. כולנו, אני חושבת, עייפנו ממלחמות. כולנו, למעט אלה שיש להם מה להרוויח מהן.

הגיעה העת לעורר את החמלה והתקווה. המחילה תבוא גם היא בסופו של דבר.

פורסם בקטגוריה Uncategorized, סיפורים לשינוי חברתי | עם התגים | 10 תגובות

An Open Letter to POTUS Donald Trump

Leora Hadar and Hamutal Gouri

Open letter to US President, Donald Trump,
Welcome to our region and to Jerusalem, this holy city that holds within its walls and streets the history of people of all three religions: Judaism, Islam and Christianity.
We, Leora Hadar and Hamutal Gouri, members of the grassroots movement Women Wage Peace, urge you to take advantage of your visit to our region to call upon our elected leaders to resume negotiations between Israel and the Palestinians that will lead to a mutually and lasting peace agreement. We believe that this is the only way the end the tragic conflict.
I, Leora Hadar, a mother of four children, am a resident of Alei Zahav in Samaria. My Husband's parents made Aliya to Israel from Iraq following the establishment of the State of Israel, and my parents were born and raised in the US and came to Israel out of Zionism and love for the land of Israel.
Every day, I choose to live in this country despite all the difficulties, because I believe that we can make a difference and create a better future and because I know that we must all accept that we are all living here together on this tiny piece of land and must find the ways to live together in peace.


I, Hamutal Gouri, daughter of Haim and Aliza, of the founding generation of the State of Israel, married to Doron, a native of Jerusalem, and mother to Daniel and Na'ama. I have been a feminist, a peace and human rights activist for more than 35 years. I was born, raised and have lived in Jerusalem my whole life. Jerusalem, the city that millions of Jews, Muslims and Christian hold in their hearts and prayers is also at the heart of a bitter political conflict. However, this city can also be the place of birth of a new era of security, prosperity and peace to all.
Today, we bring our voices together and address this letter to you, President Trump. You are in a position to lead to a breakthrough and resume a process that will lead to peace agreement that will finally put an end to the terrible and bloody conflict between Israel and the Palestinians. We also demand that women from diverse communities will be actively involved in this process. We, women, bring to the negotiation table and to civil society and grassroots peace building efforts our extensive knowledge as civilians and activists who know how real security feels and looks like for us, our families, our communities and our societies. We know that research shows that the active involvement of women in resolving violent conflicts around the world has contributed to achieving better and more sustainable agreements.


We believe in the power and capacity of women to promote creative and pragmatic solutions and effectively address differences and controversies by practicing deep listening, mutual respect and inclusion. We know this to be true because this is the way our movement, Women Wage Peace, operates. We know this to be true because we are committed to bringing together women from across the political spectrum and fro, diverse communities to work together for a peace agreement. We know this to be true because we chose to work together through dialogue, politics of acquaintance, care and responsibility. We work together to achieve our shared goal and a shared existence, despite all the differences.
We, Leora and Hamutal, demonstrate this, by co-authoring this letter; by bringing our voices together, despite all the differences and despite the fact that we may not agree on many things.
Thus, just as we found ways to overcome differences and unite our voices to one, powerful voice, we expect you and our elected leaders to do the same: to seek for that which brings us together; to work for a better future for our children and for our region.
And we expect you to consider our security and safety as women and to engage us as equal partners in the negotiations that will lead to a peace agreement.

פורסם בקטגוריה Storytelling for Social Change | עם התגים , , , , | כתיבת תגובה