האישה הטובה מקיטלראמפיט או איך לא להיסגר בסגר

אז עוגת הסולת, קוקוס תפוזים מוכנה. וגם עוגיות השוקו חם עם מרשמלו מוכנות. עכשיו רק נותר לחכות שהאישה הטובה תגיע ויחד נרים כוס יין לחיי אי הנחת והסירוב להיכנע.

For English, click here: https://storytellingforsocialchange.company/2021/01/09/lockdown-guests/

אז יצאתי להצטייד לסגר הנוכחי. רכשתי דברים חיוניים כמו נטיפי שוקולד מכל הסוגים ויין כמובן. ושוב אכין, לכבוד הסגר, עוגיות נוטפות סוכר, עוגות שאבקת סוכר מלטפת את ראשן ולחמניות חבוקות בשומשום. אוכל לנשמה. ושוב אפיק הנאה מלגלגל את הבצק הדביק של העוגיות בין הידיים ולטפוח בבצק השמרים הריחני עד שיגיע הזמן לתת לו לנוח.  

כבר שבועות שאני לא מצליחה לכתוב. הסגר-לא סגר -שוב סגר-חצי סגר טובע בי את חותמו. העולם הפיזי מוגבל לרדיוס של קילומטרים ספורים ונדרשים לנפש כוחות גדולים יותר לצאת למסעות למחוזות הדמיון. אבל לפעמים, ברגעי חסד, דווקא האפייה והבישול, המלאכות המסורתיות הללו שנשים מבצעות כבר אלפי בשנים, משחררים משהו גם בנפש ופתאום אני מוצאת את עצמי מניחה במהירות את תבנית העוגיות הלוהטת ורצה אל המחשב, להזמין חברות וחברים מעולם הדמיון להשתתף בסעודה ולעזור בחיסול כמויות דברי מאפה שנועדו לגדוד; לכל האורחים/ות, משפחה וחברות/ים, שהייתי רוצה לארח כבר באמת.

הפעם אני מזמינה את האישה הטובה מקיטלראמפיט, גיבורת סיפור עם שמקורו בסקוטלנד, והוא גרסה מקומית לסיפור עוץ לי גוץ לי.

ומעשה שהיה כך היה.

בעלה של האישה הטובה קם יום אחד ועזב אותה ואת בנם הקט, ומאז נעלמו עקבותיו. היא נותרה לבדה, ענייה מרודה, ולה רק חזירה אחת. כולם בכפר ריחמו עליה, אך איש לא הושיט לה עזרה. היא קיוותה שהחזירה תמליט גורים אותם תוכל למכור וכך לפרנס את עצמה ואת בנה. אך הצרות המשיכו להכות בה, והחזירה חלתה. וכך, בעודה יושבת אובדת עצות לצד החזירה החולה, ממררת בבכי, הופיעה בדיר הקטן הגבירה הירוקה. זו כמובן מנצלת את מצוקתה של האישה הטובה ושואלת אותה "ומה תתני לי אם ארפא את החזירה שלך", וזו משיבה לה "כל אשר תבקשי…". הגבירה הירוקה מרפאה את החזירה, אך אז מתברר מה היא מבקשת בתמורה: את בנה הקט, היחיד, של האישה הטובה. תחנוניה ובכייה של האישה הטובה נופלים על אוזניים ערלות. הגבירה הירוקה מודיעה לה שאם תוך שלושה ימים לא תגלה האישה הטובה את שמה האמיתי, יהיה עליה למסור לה את בנה.

המחשבה שיהיה עליה להיפרד מבנה הקט, האהוב, מדירה שינה מעייניה של האישה הטובה. היא חובקת את בנה אליה חזק חזק ויוצאת לטיול ארוך ביער. ושם, בקרחת יער קטנה, היא רואה את הגבירה הירוקה מזמרת לעצמה

"האישה הטובה לא מעלה בדעתה

ששמי הוא, כן כן, בדותה"

הסוף ידוע ומוכר. כאשר הגבירה הירוקה באה לגבות את החוב ולקחת את הבן הפעוט, האישה הטובה מעצימה את עונג הנקמה בכך שהיא מעמידה פנים שהיא כה אומללה, ואז, מפתיעה אותה ואומרת לה כשחיוך ענק של ניצחון על פניה: "שמך הוא… בדותה". הגבירה הירוקה ממש יוצאת מדעתה ונעלמת לעד מחייה של האישה הטובה. היא ממשיכה לגדל את בנה באהבה ובמסירות.

סיפורי עם ואגדה מלאים בקסם, אבל הם אינם בדותות, כלומר, הם פותחים צוהר לעולם רגשי אמיתי מאוד של הדמויות. הם סופרו מדור לדור כדי לשמר ולהוקיר את החוכמה והתושייה, האומץ והתעוזה, הכאב, השמחה והנדיבות של א/נשים. הם עברו מדור לדור כדי להתריע מפני הרשעות, הקנאה, האכזריות והניצול לרעה של כוח ושררה, שגם הם, עם כל הצער, חלק מהתכונות של בני ובנות אדם.

אני אוהבת את האישה הטובה ואת סיפורה כי מה שמניע את התפנית הדרמטית בעלילה – ומה שהופך אותה מקורבן של כוחנות נצלנית ואכזרית לגיבורה שמחזירה לעצמה שליטה על חייה וחיי בנה  – היא האי נחת; הסירוב להיכנע. היא יוצאת אל היער בלילה אפל וחוזרת עם פתרון לחידה. האהבה והמסירות שלה לבנה חזקות יותר מהאכזריות שוות הנפש של הגבירה הירוקה.

אז עוגת הסולת, קוקוס תפוזים מוכנה. וגם עוגיות השוקו חם עם מרשמלו מוכנות. עכשיו רק נותר לחכות שהאישה הטובה תגיע ויחד נרים כוס יין לחיי אי הנחת והסירוב להיכנע.

Israel Stories through a Gender Lens

Elections! Again?

"Prime minister failed to mediate between Lieberman and ultra-Orthodox parties, sending Israel to its second election in six months", says the Ha'aretz English edition headline of May 30th, 2019.

As a storyteller for social change, I often seek to make sense of political events by having conversations with people. Anger, confusion and deep mistrust in political leadership and its motivations were the responses I encountered this time. "We have yet to heal from the April 9 elections", people said, referring to the highly toxic and divisive recent campaign.

In seeking to make sense of political events, I am always equipped with my gender lens, my dear and trusted companion that constantly urges me to ask questions such as: "how does this effect women?", and, "what can women do to change this reality?". Hence, I turned to my colleague and mentor, journalist and political commentator Anat Saragusti, and asked her to write a short article that will shed light on the dramatic events of the week.

The Banality of Ego

By Anat Saragusti

The main reason behind the decision to take Israel through another election could be summed up with one word: Ego.

Neither advance espionage equipment nor sharp political savvy would have exposed any other reason for the Knesset to convene at the dead of night on May 29 and decide to embark on another election in three months.

The decision has no practicality to it. It’s all personal. Netanyahu claimed to have won the previous election. But when it came time to put his mandate where his mouth is, he failed. The bottom line is Netanyahu couldn’t form a government. And that is why he didn’t win. Furthermore, the negotiations Likud held with its potential coalition partners proved that even the demands set were, how to put it? Completely personal. All they were interested in was the Immunity Law and the High Court Override Clause. These two were meant to provide Netanyahu with a safety net if and when it was decided to indict him after a hearing. These two prerequisites presented by Likud weren’t meant to better the lives of the public, nor Netanyahu’s voters. Neither was designed to deal with the burning issues on the public agenda: A failing health system, social gaps, the deep divides within society, crumbling infrastructures, lagging public transportation, the withering agriculture, a sinking welfare system, the ever-expanding exclusion of women, the precariously escalating incitement against Israel’s Arab citizens, the delegitimization of the left, and above all – for better or worse – the presentation of Trump’s “deal of the century” for the Israeli-Palestinian conflict, which will now be postponed for many months.

Good or bad, the reveal of Trump’s deal could have altered reality, if only for bringing diplomacy back into the agenda, rejuvenate the discourse around peace, and perhaps even lead to some kind of breakthrough.

This decision must be looked at through two different prisms:

A profound crisis of faith in the political system. When everything is personal, when leaders betray the mandate given to them by the public, when cynicism overtakes sincerity, something in the fundamental pact between us, the public, and our elected leaders, is fractured. The contract which states that we vote for them and they promote the issues we care about was not fulfilled.

This crisis painfully expressed itself in the last election with the generally low voter turnout, but particularly low among Arab citizens, who barely crossed the 50 percent threshold.

The second prism is the practical implication of this decision: the continued freeze over all government activity – the way it has been since the last election was announced in December. A transitional government can’t make important calls, further new topics, allocate budgets or anything.

And above it all hovers, of course, the gender perspective.

These ego struggles were played by men. It’s hard not to sink into the poignant notion that what happened was the result of male thinking which considers everything a zero-sum game. It’s either you or me.

The outgoing Knesset, which managed to sit for solely a month, was characterized by an especially low number of women. But that’s only a small part of the picture. If a government had been formed, it is doubtless that not only it would’ve had few women, but that women wouldn’t have had a real seat at the table, and it is highly unlikely we would’ve seen a woman in the security cabinet, where the critical decision regarding state security, war, and the peace process are made.

Neither side of the political map had enough women with experience, or an ambition to sit on these forums. For this to change in the upcoming election seems far-fetched. Issues that matter to women, such as violence against women, equality in the job market, breaking the glass ceiling and more – were not set front and center in the previous election. It seems dubious that parties seeking our votes would make gender the top of their agenda – not simply by the makeup of their slate, but in a more rooted way, which brings to the things that matter to us to the forefront.

So we all lost in these ego games: The politicians who voted against the conscience and interests, the state – which will now descend into heavy spending, the political system itself, and the voting public, of course. What transpired here is a malevolent use of the democratic toolbox.

Many thanks to Daniel Gouri De-Lima for the English translation of the article

On Storytelling and Organizational Development

What is your organization's story? Can you tell a clear and compelling organizational story in a few short sentences?
Presenting an effective organizational story is critical for Public Relations and marketing; resource development and reaching new markets and investors. But a good organizational story also serves internal purposes; it brings people together around a bold vision, an inspiring statement of purpose; a clear theory of change and well thought out strategies, and most importantly: core values.
A good organizational story is one that grows with the organization; like every riveting plot, it twists and turns as the life of the organization unfold. As the organization gains wisdom, knowledge and experience, its story becomes richer and more complex.
A good story preserves the organizational history and memory; it facilitates learning from successes and failures (YES, failures are an integral part of every story) and enables us to share moments of great pride in our achievements.
Interested in learning more about how to develop a great story for your organization? Contact me at consult4good@gmail.com

 

סטורטלינג: אמנות הנדיבות

סטוריטלינג: אמנות הנדיבות
פעם אחת, ובעצם, הרבה פעמים, בימים הרחוקים, סיפורים היו גם מהדורת החדשות, גם טור רכילות, גם אות אזעקה וגם דרך להעביר ניסיון, ידע וחכמה מדור לדור. סביב אח מבוערת או בחדר קטן בו התכנסו יחד מספר נשים למלאכה מייגעת זו או אחרת, היו הסיפורים עולים ונובעים: מחדשות מרעישות שהביאו נוודים שהגיעו מערים רחוקות, דרך עדכונים על מי מת ומי נולדה ועד לסודות ועצות לחיים שעברו מדור לדור.
כך או כך. סיפורים היו הדרך לשתף בנדיבות ידע שימושי. והידע נשמר, נטמע ועבר הלאה כי סיפורים עוזרים לנו לזכור. גם בעידן של זרימה מתמדת של מידע, סיפור טוב נשאר אתנו כי הוא מזכיר לנו שוב ושוב את מה שהוא גרם לנו להרגיש ולדעת.
אפשר ללמוד איך לשמר ולהעביר ידע באמצעות סיפורים. מזמינה אתכם ליצור קשר:

Consult4good@gmail.com

 

The Storytelling Tools Chest: Vision and Path

It is not always easy to tell the story of the future; we are too preoccupied with the present or haunted by our past. A vision is designed to inspire and move us forward, but sometimes the road leading to it is unknown and we are afraid to make the first step.

Welcome to "the storytelling for change tools chest". And today, a story to guide us towards our vision.
A vision is the picture of the future we strive to create; or, if you like, a story of that future. It is not always easy to tell the story of the future; we are too preoccupied with the present or haunted by our past. A vision is designed to inspire and move us forward, but sometimes the road leading to it is unknown and we are afraid to make the first step.

The Spanish poet Antonio Machado wrote:
"Wayfarer, there is no way.
Make your way by going farther".

Sometimes, to tell the end of a story means to embark on a journey and make the way by walking it.
Here is the link to the poem, performed by Juan Manuel Serrat: Caminante no hay Camino

Why should we fund feminist causes in Israel?

The Dafna Fund, Israel's first and only feminist fund, has sunset on March 31, 2018, after 15 years of strategically investing in gender mainstreaming and fostering women as agents of social change. Our theory of change over the years has been that organic partnerships between social change groups and community activists on the one hand, and mainstream and state institutions, on the other, are critical for achieving systemic change, addressing prevailing structural barriers and norms and ultimately making feminist ideas and practices part of mainstream public discourse, norms and policies.
A new research report launched on March 8th, International Women's Day, "Past Achievements and Future Directions of Women’s and Feminist Organizations in Israel", by Dr. Nancy Strichman, shows that we were right all along: "Women’s and feminist organizations have had notable success over the years in impacting the public discourse and shaping public policies on topics from domestic violence and political representation to gender sensitive budget analysis and women’s economic empowerment".
The report is a result of a year-long participatory action research project, initiated and sponsored in full partnership between the Dafna Fund and the National Council of Jewish Women (NCJW). In initiating the report we had three goals in mind: first, to acknowledge past achievements; second, to explore current trends and thirdly, to chart paths for future actions towards greater collective impact.
The research report – the first of its kind in scope and depth – also shows that the women's and feminist arena in Israel includes 100 organizations; from grassroots, community based groups; to shelters and crisis centers, to national advocacy and applied research institutes. This arena is currently more diverse and inclusive than ever before, with representation for the different ethnic and religious communities. However, some communities, such as Russian speaking women and Ethiopian Jewish women, are still under represented in the organizational landscape. Women have made major strides in employment and education and the number of women members of Knesset is the highest ever (34 out of 120), yet structural barriers and cultural norms still hold women back. Religious extremism and the on-going Israeli-Palestinian conflict both contribute to the exclusion of women from public discourse and access to political power.
Yet, the research report shows that women are making their voices heard and their stories told in new and creative ways: "Through a variety of mediums, including social media, film and the arts, women are taking advantage of opportunities to tell their stories and to impact on the public discourse. Both written and visual storytelling are increasingly acknowledged as critical tools for engagement and advocacy. "
Women have come a long way in Israel; but there still is a long way to go. The feminist and women's arena has evidently transformed Israeli society, yet most of the organizations in this arena are operating on shoestring budgets. The philanthropic community can and must continue to play a central role in supporting the work on the ground and leveraging it towards greater collective impact. The research report points towards philanthropic best practices, including: providing sustained support investing in organizational infrastructures; fostering organic partnerships and collaborative platforms; help organizations develop new strategies for financing and community building and supporting emerging leaders and activists. The report also calls on funders to play a more central role in supporting knowledge development, data collection and analysis and evidence based action; and most importantly – in my mind – it calls upon us to be bold in our giving and "go political"; not in the partisan sense, of course, but in helping the feminist and women's arena translate its past achievements towards greater political power.
When the Dafna Fund planned its sun setting, a dear friend and esteemed colleague Shifra Bronznick gave me the best advice: "when you sunset, do it with pride and humility; take pride in your achievements and humbled by the magnitude of the challenges ahead".
We take pride in the work we have done over the past 15 years and we are indeed humbled by the work that remains to be done. I hope that other private and institutional funders will step up to champion the issue of gender equity and justice in Israel and do broaden the philanthropic community committed to supporting the impressive work on the ground in Israel.
To read the full research report (English): Full report
To read the executive summary and overview (English): Summary

To read the executive summary in Hebrew: Dafna Fund NCJW Research in Hebrew Executive Summary and Overview

The full report in Hebrew: BOOKLET_hebrew_260418

Executive Summary in Arabic: Dafna Fund NCJW Research Executive Summary in Arabic

To read the story of the Dafna Fund: The Story of the Dafna Fund_1

על מחילה: אני, עמי ותמי והסכסוך

האם אפשר למחול לאלה שפגעו בנו וביקר לנו מכל? השאלה הזו מעסיקה אותי מה זמן רב, אישית ופוליטית גם יחד. היא התעוררה ביתר שאת כאשר קיבלתי הזמנה לשני כנסים שהתקיימו באותו שבוע בירושלים. האחד שעסק בריפוי שנאה והשני שהוקדש כולו למחילה, אישית וקולקטיבית.

סליחה ומחילה. בכנסים בהם נכחתי דובר רבות על סליחה ומחילה כפעולות של היענות לציווי אלוהי. אך מאיפה אמורה אני, למשל, שאינני אישה  מאמינה במובן המקובל של המילה, למצוא את הכוחות לסלוח?  זה לא פשוט בכלל וזה דורש נכונות לוותר על העמדה של זו שפגעו בה.

לא פשוט בכלל. בכל פעם שקראתי בסיפור "עמי ותמי" (הנזל וגרטל) התעכבתי על העובדה שהילדים, שעברו מסכת התעללות קשה מצד המכשפה ובסוף נאלצו לשרוף אותה כדי לברוח על חייהם, סלחו לאביהם על כך ששילח אותם ליער והפקיר אותם לסכנות, רק מפני שהיה חלש כדי להילחם למענם. היכולת – ואולי הצורך – של עמי ותמי לסלוח לאביהם העסיקה אותי עד מאוד. אני, הקוראת, חשתי כלפי האב זעם ובוז עמוקים כל כך; היה לי היה קשה להבין אותו ועל אחת כמה וכמה, לסלוח לו. אבל עמי ותמי סלחו כי הם רצו את המשפחה שלהם בחזרה.

אז מאיזה מקום בנפש מגיעה המחילה?

אישה חכמה אמרה לי שהמחילה נולדת מההכרה שהיא משחררת אותנו מעול הכאב שנגרם לנו. כל עוד איננו מוחלות, כאב הפגיעה ממשיך לפעול את פעולתו המרעילה על הנפש. כלומר, אנו מוחלות למען עצמנו; על מנת שנוכל להמשיך בחיינו, משוחררות מלפיתת הפוגע על נפשנו.

כנראה שהנפש שלי ידעה את הדברים הללו. כשבחרתי לסלוח היה זה משום שנשיאת הכאב והזיכרונות הצורבים הפכה לנטל מיותר שהתעקש לשוב ולמשוך אותי אל העבר ומנע ממני לחיות את ההווה ולחלום על העתיד.

לסלוח זה לא בהכרח לשכוח. הסליחה לא מחקה את הזיכרון, היא פשוט העבירה אותו לעליית הגג הקטנה בלב; זו הסגורה במפתח שאני עושה בו שימוש כאשר אני יודעת שנכון לי לבקר בה. זו שבה אני שומרת את המפלצות שנאבקתי בהן ויכולתי להן.

אבל לא יכולתי לסלוח בשם אף אחד אחר; רק בשמי. לא בשם בני. לא בשם הוריי המבוגרים שאל סף ביתם הגעתי עם מזוודה קטנה ועיניים שעייפו מבכי. ולא בשם הסיוטים שרדפו את לילותיי עד לאותו רגע.

henzeland gretel
עמי ותמי. איור מאת דניאל גורי דה לימא

מהאישי לפוליטי

האם יש לנו בכלל זכות – או יכולת – לסלוח בשם מישהו אחר? כאמור, אני חושבת שלא. ואם אני צודקת, כיצד מתאפשרת מחילה קולקטיבית? האם יש לנו זכות או יכולת לבקש סליחה בשם מישהו אחר? אני חושבת שלא. ואם אני צודקת, כיצד מתאפשרת בקשת סליחה קולקטיבית? במילים אחרות, כיצד יכולים שני עמים המצויים בסכסוך דמים לבקש סליחה או למחול? כמעט שלא עולה על הדעת שמישהו יכול למחול על גירוש, על כיבוש, על גלות, על הרג היקרים והיקרות לו בפיגוע; על קסאם שנפל על ביתו והרס אותו או הרג את בנו הקט.

וכך אנחנו ממשיכים, שנה אחר שנה, במעגל דמים של כובשים ונכבשים, הורגים ונהרגים, מפגעים ונפגעים. הורים קוברים את ילדיהם הרכים. ילדים גדלים ללא אם ואב. בתים נחרבים. האדמה זועקת והרחמים והחמלה כמו נסתלקו מהעולם.

האם אפשר באמת לרפא שנאה ולחולל תהליכי פיוס בין עמים יריבים? האם אנו יכולים ויכולות להשיב את הרחמים, החמלה והתקווה אל מקומותינו? אני מאמינה שכן. אבל זה דורש מעמנו, מכולנו, לוותר על עמדת הקורבן. וזה קשה, קשה מאוד.

ולפני שתפסיקו לקרוא כי האמירה האחרונה מקוממת או נראית כמו נפיחה פוסט-מודרנית שמשטיחה ומבטלת את עומק הכאב, אני מפצירה, אנא המשיכו לקרוא.

זה קשה כי הסבל והאובדן הם אמתיים מאוד. זה קשה כי מנהיגים פוליטיים הופכים את הטראומות הקולקטיביות שלנו לנכסים במשא ומתן. הם הופכים את השואה ואת הנכבה ואת המלחמות לנרטיבים מעגליים של קורבנות ונקמה. הם הופכים את האבל הפרטי לקרדום פוליטי לחפור בו. הם מלבים שנאה ופחד במקום לעשות את הדבר הנכון היחיד: לאזור אומץ ולומר: "די. שום דבר לא שווה את כל זה".

ואנחנו, האזרחים והאזרחיות בשני הצדדים, אלה שמשלמים את מחיר השנאה והפחד והאלימות, משתפים פעולה. מתבצרים בעמדות. חוזרים על סיסמאות חבוטות. ממחזרים הצהרות ומשננים שפה של אינטרסים. במקרה הרע מדברים על סיפוח, במקרה הרע פחות מדברים על הפרדה והיפרדות. מיעוט עוד מדבר על עוולות הכיבוש וסופג את עודפי השנאה שנותרה ולא הופנתה כלפי האויב.

ושום דבר חדש וטוב לא צומח מכל זה.

לסלוח אין פירושו לשכוח. הרי לעולם איננו שוכחים את אוהבי ואהובות הנפש שאבדו לנו. איננו שוכחים את הבית שהיה. איננו שוכחים את הכמיהה אליו. לסלוח, פירושו לשמר את הזיכרון, אך לוותר עליו כדבר הראשון והיחיד שמנחה את הפעולות שלנו.

ועד שיתעוררו ויחפצו החמלה והתקווה, אולי הגיעה העת לקחת אחריות. אחריות לעתיד שלנו ושל הדורות שעוד יבואו. אחריות כלפי הילדים והילדות שבאים לעולם. אחריות כלפי האדמה היפה והטובה הזו שעייפה ממלחמות. אחריות כלפי עצי הזית שתשו מלהיעקר. אחריות כלפי הים המזדהם מהביוב של עזה כי אין לו לאן ללכת. אחריות כלפי אחים ואחיות, בני ובנות אנוש כמונו. כולנו, אני חושבת, עייפנו ממלחמות. כולנו, למעט אלה שיש להם מה להרוויח מהן.

הגיעה העת לעורר את החמלה והתקווה. המחילה תבוא גם היא בסופו של דבר.

One Poem. One Resisted Temptation

 

On December 31st, 2014, I submitted my thesis on the political agency of poetry. This date marked the conclusion of a long journey towards a Graduate Degree in Cultural Studies. It was a journey, a quest, in search of the deep connections between the daily practices of social change and the transformative power of literary texts. It was a journey seeking to bring together my practical knowledge as a social change activist, and my evolving knowledge as cultural critic. It was a journey in search of theoretical grounding to what I always knew to be true; that poetry matters. That poetry is important to our lives as individuals and as a society.

I love poetry for its complexity; for its ability to spark conversations. I love it for its integrity and illusiveness. The first encounter with a poem I love is like is like a gift; when you can't wait to untangle it. This is how I felt when Marzuq Al-Halabi, a dear friend, a poet, scholar and activist, sent me his poem Deceit!

I placed the poem close to me and let it breathe. I waited for the moment when I will have time to write about it in peace and quiet. But these are not peaceful nor quiet time, so the poem lingered with me. Until now.

When writing about political agency of poetry one must resist the temptation not to enlist the poem for a specific political cause. I promised myself to resist. Not to speak too much about or for the poem. I wanted to let each reader find him or herself between the lines. So I will only say this: I love this poem because it looks the reader in the eye; because it endows the words with their deep meaning.

The original poem was written in Arabic. My dear friend, Rachel Tzvia Back, a wonderful poet and most gifted translator of poetry, made it possible for me to share this poem in English.

DECEIT! / Marzuk Alhalabi

Translated by Rachel Tzvia Back

Deceit! 1

Not a single one will go to hell

Or burn

Not a single one will go to heaven

And not one will return

No beautiful woman waits

No grace will reign

The entire thing is language's deceit.

Deceit! 2

Not a single one rose into the sky

Not a single one flew swiftly in the night

Not a single one walked on water

Not a single one returned from beyond.

The whole thing is deceit of grammar rules

In the naming of active subject and verbs!

Deceit! 3

Not a single one is pleasing his god

Not a single one disobeys him

Not a single one will earn his favor

Not a single one will forget him

The entire thing is mind deceit

Trickery of spirits weak!

Deceit! 4

Not a single one is martyred

All are murdered

There is no beautiful death

Every death is ugly

There is no heroism in this death

It is the ruse of words on this death in vain.

Deceit! 5

Not a single one is marking the borders

Not a single one will set up the scales

Not one will be just toward you,

Not a single one will determine your end

The entire affair is a decrepit old clock

From which time has run out.

Repentance

Repentance: From the Personal to the Collective

Rosh Hashanah marks the beginning of the Ten Days of Repentance, which start when the moon's shy face is still hidden and conclude at sunset on Yom Kippur.

During these ten days, atonement and reflection – which should be our daily bread – are more readily accepted. As the Rambam writes, "Although teshuva and pleading are always effective, during the ten days from Rosh Hashanah until Yom Kippur they are especially potent and are immediately accepted, as it says, 'Search for Hashem when He is present…'"

I am not an observant woman.  Yet, for the past 40 years, I have fasted and prayed on Yom Kippur. I love praying in congregation with my friends and neighbors, in the intimate egalitarian Reform congregation in my community. I love the singing and chanting as they make their way into my  heart. I love this "time-out" from the madness of the daily routine; I love the ritual that beckons towards contemplation and reflection, contrition and resolutions for the year that is upon us.

These rituals repeat themselves every year. But do we really mend our ways in the days to come? What really remains after the catharsis we feel as we conclude our fast and our prayers and listen to the sounds of the Shofar?  If we merely return to our old ways, to our comfort zone, to our complacent, "I will sin and then I will atone," – then how can we repair the world? From where will change come?

And where, within all these prayers of repentance, atonement, and contrition, can we, as a society, carve out a space for our collective soul-searching?

Some might say that collective soul-searching is political, while Yom Kippur is meant to purify our personal souls.  But if Yom Kippur is not to lose its deepest meaning, the fear and trembling that it is meant to stir up in us as we confront our conscience, then we must engage not only in personal prayer, but also in shared contemplation.  We must face those moral codes that are meant to guide us on the Days of Atonement and throughout the year.

And so, I bring my own, personal,  contemplation before you, together with some suggestions for the requests for forgiveness that have yet to be made:

For What and From Whom Do I Ask Forgiveness:

I ask for forgiveness from the members of my family for each and every time that I allowed my temper to overcome my sensibility and my deep love for them.

For the things I said when I was angry, and then was sorry only a moment later.

For the rage that I took out on them, when I was actually angry at myself or someone else.

For all the times that I pretended to be listening, when I really was not.

I ask for forgiveness from all of my partners and coworkers along the way for all the times that I contributed my part to closing down a conversation in a disrespectful way.

I am sorry for all the demonstrations that I didn't make it to.  For all the times I was silent when I should have stood up and called out.

And I am sorry for all the moments of blindness and lack of empathy.  For the times when I stood idly by when I should have done something.

I am asking for forgiveness from myself for all the times when I lacked courage; when I allowed my fear of failure to constrain my actions.

And at this time of the new year, I make a commitment to myself to be more present.  To keep looking into the distance while remembering that the best place is here and now.

Forgiveness that We Have Yet to Ask:

From the victims of rape and sexual assault who bravely struggle for justice while facing humiliation and abuse by legal system.

From women who earn 30% less for equal work.

From children who live without nutritional or economic security.

From the victims of hate crimes and their families.

From those whose lands were taken from them in the name of "national interests."

From those who live on the other side of the fence.

From those whose homes were destroyed in war.

From those who lost those who were most precious to them.

From those who lost their homes and their lives as they tried to journey towards a safe haven.

From those who refuse to ignore occupation, discrimination, hatred, racism, sexism, misappropriation and theft, and are cursed and threatened for their courage.

Wishing everyone Shana Tova and G'mar Hatima Tova. May you be signed in the book of life and peace.

Shine a little light: illustration by Daniel Gouri De Lima
Shine a little light: illustration by Daniel Gouri De Lima

ימי תשובה

בראש השנה החלו "עשרת ימי תשובה". הם החלו ביום בו הלבנה מכסה עדיין פניה ויסתיימו עם שקיעת החמה ביום כיפור. בימים האלה התשובה, החרטה וחשבון הנפש – שמן הראוי לעסוק בהם בכל ימות השנה – מתקבלים ביתר שאת, כמאמר הרמב"ם: "אף על פי שהתשובה והצעקה יפה לעולם, בעשרת ימים שבין ראש השנה ויום הכיפורים היא יפה ביותר, ומיד היא מתקבלת, שנאמר: '"דרשו ה', בהימצאו; קראוהו, בהיותו קרוב'".

אני אישה חילונית. אך מזה 40 שנה שאני צמה וגם מתפללת ביום כיפור. אני אוהבת את התפילה בצוותא, במניין מעורב, את השירה שחודרת ללב. אני אוהבת את פסק הזמן הזה מהשגרה המטורפת ואת הריטואל שמזמין מחשבה וחשבון נפש, חרטה וגם הבטחות לשנה שתבוא.

הריטואל הזה חוזר על עצמו מדי שנה.  אך האם אנחנו באמת מתקנים/ות את דרכינו בשנה שלאחר מכן? מה נותר מהקתרזיס של סוף הצום והתפילות ותקיעת השופר? כי אם אנחנו חוזרים לדרכינו הישנות, לאזורי הנוחות שלנו, ל"אחטא ואשוב", אז איפה התיקון? איפה השינוי?

ואיפה, בין כל הסליחות, התפילות, התשובה והחרטה, יש מקום לחשבון נפש קולקטיבי, שלנו כחברה?

יש שיגידו שחשבון נפש קולקטיבי הוא ענין פוליטי, ואילו יום הכיפורים עיקרו הזדככות של הנפש האישית. אבל כדי שיום הכיפורים לא יאבד את משמעותו העמוקה, את החיל והרעד שהוא אמור לעורר בנו אל מול המצפון שלנו, אנחנו נדרשים לא רק לתפילה אישית, אלא גם לחשבון נפש של משותף, אל מול קודים מוסריים שאמורים ללוות אותנו בימים הנוראים ובכל ימות השנה.

אז הנה חשבון הנפש שלי, האישי, וגם כמה הצעות לבקשות סליחה שטרם נאמרו:

על מה וממי אני מבקשת סליחה:

אני מבקשת סליחה מבני ובנות משפחתי על כל פעם שנתתי למזג שלי לגבור על שיקול הדעת שלי ועל האהבה העמוקה שלי אליהם/ן.

על דברים שאמרתי ברתחה והתחרטתי עליהם דקה לאחר מכן.

על עצבים שהוצאתי כשבעצם כעסתי על עצמי או על מישהו/י אחר/ת.

על כל הפעמים שהעמדתי פנים שאני מקשיבה ולא באמת.

אני מבקשת סליחה מכל השותפות והשותפים שלי לדרך על כל הפעמים שתרמתי את חלקי לשיח משתיק ולא מכבד.

אני מתחרטת על הפגנות שלא הגעתי אליהן. על שתיקה ששתקתי כשהייתי צריכה לקום ולזעוק.

ואני מצטערת על רגעים של עיוורון וחוסר אמפתיה. ועל פעמים שעמדתי מנגד, כשהיה צריך לעשות מעשה.

ואני מבקשת סליחה מעצמי על כל הפעמים שלא העזתי; שנתתי לפחד מכישלון להקטין את צעדיי.

ולקראת השנה החדשה אני מתחייבת בפני עצמי להיות כמה שיותר נוכחת. לא לוותר על המבט למרחקים, אבל לזכור ש"המקום הטוב ביותר בעולם הוא כאן ועכשיו", כמאמר שירו המלטף של ז'ילברטו ז'יל https://www.youtube.com/watch?v=Zt6IE7-e0_o

סליחות שצריכות להיאמר:

לקורבנות אונס ותקיפה מינית שנאלצות לחוות השפלה והתעללות על ידי מערכת המשפט במסען האמיץ להשגת צדק

לנשים שמקבלות 30% פחות על עבודה שווה

לילדים/ות שחיים ללא ביטחון תזונתי וכלכלי

לקורבנות של פשעי שנאה ובני ובנות משפחותיהם/ן

לא/נשים שנושלו וסולקו מבתיהם/ן למען תאוות בצע

לא/נשים שנושלו מאדמותיהם/ן בשם "אינטרס לאומי"

לאלה החיים מעבר לגדר

לאלה שביתם חרב במלחמה

לאלה שאיבדו את היקרים להם מכל

לאלה שאיבדו את ביתם ואת חייהם בדרך אל חוף מבטחים

לאלה שמסרבים/ות לעמוד מנגד מול כיבוש, דיכוי, שנאה, גזענות, סקסיזם, נישול וניצול וסופגים/ות על כך נאצות ואיומים.

וממי עוד יש לבקש סליחה ומחילה? מוזמנים/ות להוסיף.

שתהא שנה של פחות ארס והרס, ויותר ריפוי ותיקון. שנה טובה וגמר חתימה טובה.

כל אחת ואחד, אור קטן.
כל אחת ואחד, אור קטן. איור: דניאל גורי-דה לימא