סטוריטלינג לשנה חדשה: ניצוצות של תקווה

Shana Tova Storytelling: Sparks of Hope

בעיצומה של מגפת הקורונה, בזמן הסגר, יצאתי לסיבוב בפארק הסמוך לבית. לנשום אוויר, לראות קצת טבע עירוני. נעצרתי תחת עץ ותיק. העץ הנדיב הזה איפשר לקרני השמש לנצנץ מבין הענפים. הנחישות של השמש והנדיבות של העץ העלו חיוך על פניי.

אפשר לקחת את הפתיחה הזו לכל מיני כיוונים. להתפייט על יפי הטבע, למשל. להרהר עד כמה אנו, בני ובנות האדם כה קטנים וחולפים לעומתו. אבל באותו רגע וגם כעת עולות בי שתי מילים. תקווה ועקשנות.

אז גם השנה אני מתעקשת להיות מלאת תקווה. מתעקשת שיש סיפורים טובים וחשובים שצריך לספר.

שתהא שנה כזו. של תקווה עקשנית.   

שנה טובה. שנה של סיפורים טובים

During the corona pandemic, during the lockdown, I went for a walk in the park near the house. I needed to breathe the outdoor air and to see some urban nature. I paused to stretch under an old tree. This generous tree allowed the sun's rays to shine through the branches. The determination of the sun and the generosity of the tree brought a smile to my face.

This opening can be taken in all sorts of directions. To ponder on beauty of nature, for example. Or, to reflect on how we, humans, are so small and fleeting compared to it. But at that moment two words occurred to me. Hope and persistence.

Once again, this year. I insist on being full of hope. I remain tenaciously insistent on telling and listening to good stories.

May 5783 be such a year.  A year of stubborn hope.

Shana Tova

סטוריטלינג של יום יום: כנפי הדמיון

For English, click here: https://wp.me/p93DD7-dH

אני מזמינה את הילדות והילדים למסע על כנפי הדמיון. חומרי הגלם שלנו הם דפים פשוטים, חוטי רקמה, צבעים ומדבקות צבעוניות. אה, והיכולת להינשא על כנפי הדמיון.

רננה יושבת לצדי בכיסא הגלגלים הגדול מדי. היא שקטה מאוד. אפילו הבכי שפורץ בה כאשר האחות מחליפה את העירוי הוא שקט מאוד. ואז הוא חולף. האחות חוזרת למחלקה, ורננה ממשיכה לבחור מדבקות צבעוניות בכובד ראש. רננה מדברת עמי בניעות ראש עדינות מאוד, שמחייבות קשב רב כדי לשמוע אותן. כן, היא אוהבת את המדבקות של החד קרן. אני מראה לה דף צבעוני נוסף והיא נותרת שקטה, לא הנהון, אבל גם לא ניעה של הראש מצד לצד שאומר "לא". שקט והיעדר תנועה יכולים לומר "לא".  

דובי דווקא לא שקט. יש לו ראש ג'ינג'י והוא משחק ומפטפט עם אמו ביידיש. הוא מגלה עניין רב במדבקות של כלי רכב, שודדי ים ומספרים. צי שלם של כלי רכב מצטופף על דף אחד, כי ככה דובי רוצה.

ראשה מצטרפת. יד ימינה נתונה בסד אחרי ניתוח מורכב מאוד. אני תופרת בשבילה את ספרון המדבקות שלה. אבא של רננה לימד את כולנו שיטת תפירה אחרת, בצורת ספירלה, שנותנת לספרון תוצרת בית מראה מכובד מאוד. הוא מתנדב בשמחה לעזור לתפור את הספרון של ראשה בעוד אני ממשיכה לעזור לבתו להדביק את המדבקות שבחרה בספרון שלה. היא מתכננת היטב את הפריסה של המדבקות על הדף. אני שואלת איפה להדביק והיא מנחה אותי בתנועות ראש עדינות.

סיפורים שנישאים על כנפי הדמיון

אני משוחחת עם ראשה בערברית, ערבית מהולה בעברית. מרגישה קצת מטופשת, אבל ראשה מגלה נדיבות ואנחנו משוחחות כך, בבליל של שפות ושל שקט.

רננה, ראשה ודובי יוצרים סיפורים שנושאים אותם לעולם אחר, מחוץ לבית החולים. עולם שהדרך אליו היא על כנפי חדי קרן, או מטוס, או שביל עשוי מכוכבים ולבבות. עולם שנברא מכוח היכולת של רננה, דובי וראשה לדמיין אותו.

בעוד כמה ימים רננה, דובי וראשה ישתחררו מבית החולים וישובו הביתה. אני מקווה שבעוד כמה שבועות, חודשים או שנים השהייה בבית החולים תהיה זיכרון רחוק מאוד. אך אני מקווה שימשיכו לאחוז ביכולת לעוף על כנפי הדמיון ולברוא עולמות אחרים, טובים ומטיבים יותר.  אני מאחלת גם לנו, המבוגרים.ות, שנאחז ביכולת לדמיין עולם טוב ומטיב יותר. למען הילדות והילדים. למעננו.

סטוריטלינג של סוף ותחילת שנה

זמן לריפוי

For English: https://did.li/67Ow5

סוף שנה הוא זמן טוב לסטוריטלינג. בעצם, כל זמן הוא טוב לסיפורים. אבל סופה של שנה, כאשר שנה חדשה בפתח, הוא זמן להתבוננות, לחשיבה על מה כדאי להשאיר מאחור, ועם מה לקבל את פני השנה החדשה. סטוריטלינג היא דרך לעשות שכל, לעבד מחשבות ורעיונות, רגשות וזיכרונות. והפעם, לכבוד סוף והתחלה: סטוריטלינג לריפוי, אישי ופוליטי.

שבתי אל הוואדי, לחפש את הפיה שהעניקה לי בטובה את המפתח לבאר הזיכרונות, ואת שיקוי השיכחה. בדרכי לשם חשבתי איך אתן לה משוב בונה על הפתרונות הטכניים שנתנה לי במפגשנו הקודם. שיננתי את הטקסט שאגיד לה בנחרצות ובתקיפות אבל אלה התמוססו להן כאשר פגשתי אותה, יושבת על סלע, משחקת בעלי כותרת של פרח.

  • חזרת
  • כן. לא הספקתי להגיע לתחתית באר הזיכרונות
  • למה?
  • היה שם חשוך, ולא יכולתי לנשום
  • כן, זה קורה
  • ויש עוד בעיה. שיקוי השיכחה לא עובד. הגדלתי את המינון, ועדיין.
  • כן, גם זה קורה
  • את פיה. יש לך כוחות קסם. את לא יכולה לעשות שזה יעבוד?

הפיה פלטה אנחה קלה וחייכה – בכל זאת, היא פיה עם תודעת שירות ולימדו אותה בבית ספר לפיות שאין טעם להתווכח עם לקוחות. אבל היא בכל זאת לא התאפקה:

"יש דברים שגם אם נשליך אותם לתחתית באר הזיכרונות, הם יצופו ויעשו דרכם למעלה וישובו אלינו פעם אחר פעם. זוהי דרכם לומר לנו שהם כאן כדי להישאר, לעת עתה. הם חוזרים כדי לעורר בנו משהו"

  • לעורר בנו משהו? מה?
  • תיקון. זיכרונות שלא נהגנו בהם בכבוד הראוי חוזרים לטרוד אותנו. הם דורשים יחס.
  • יחס? אני הולכת לישון איתם וקמה איתם. איזה יחס בדיוק הם מבקשים?
  • תיקון.
  • אני יכולה לחזור אחורה ולתקן? למנוע את מה שקרה לפני שהתרחש?
  • לא. זה לא עובד ככה. אפילו לפיות כמוני אין הכוחות למנוע משהו לפני שהוא קורה.
  • אז איך אפשר לתקן?
  • את צריכה לשדרג לתוכנית פרימיום, השיבה הפיה ברצינות.
  • אז בסוף זה הכל עניין של כסף, השבתי, מקווה שהטון הכועס שלי יגרום לה להציע לי הנחה או התנסות חינם לשלושה חודשים.
  • לא, זה לא עניין של כסף. אבל את כן צריכה לשלם.

היא סימנה לי להושיט את ידיי והניחה בהן מטבע מוזהב, עם לב טבוע במרכזו, והורתה לי לסגור את ידיי על המטבע לכמה דקות.

"זהו קמע ריפוי", אמרה. "השתמשי בו בתבונה, וכראות עינייך".

ואז, כדרכן של פיות, נעלמה לי והשאירה אותי עם שאלות ותהיות.

כלי סטוריטלינג מתוך: https://did.li/X7Ow5

פתחתי את ידיי וראיתי שהן מצוירות, בעצם, הן התכסו במעין מנדלות יפות ומבוכים מעגליים. זה היה יפה וקשה לפענוח בו זמנית, כמו שיר.

התבוננתי בציורים שעל כף ידי. בחנתי את המעגליות שלהם, את הגלוי והסמוי שבהם. והם, קראו לי להמשיך, לעשות עוד מאמץ סקרני. ככל שהתבוננתי, המטבע במרכז כף ידי החלה להתחמם ולשחרר אור חזק ומסנוור. רציתי לסגור את כפות הידיים כדי לשים קץ לאור שפצע את העיניים. אבל פחדתי שאם אעשה זאת, כאב הצריבה שהותיר הקמע בכפות ידיי רק יתעצם.  

עצרתי את הנשימה, כדי שיהיה שקט מוחלט. חשבתי שאולי הקמע ידבר אליי, אבל לא. הוא נותר שותק, מתחמם ומסנוור. זרמים של כאב נשלחו מכפות הידיים אל הגרון, אל הרגליים, אל העיניים.

"זה לא עניין של כסף, אבל את כן צריכה לשלם", נזכרתי בדברי הפיה.

הציורים על כפות הידיים החלו להיפתח ולקבל חיים משלהם. ההיפרדות שלהם מהעור החשוף שרפה וצרבה.   שמעתי את הקול שלי זועק. העיניים התאמצו להישאר פקוחות מול האור החזק מדי של המטבע. הרגליים החלו ללכת וללכת.

לבסוף הגעתי לצומת דרכים. כל דרך הובילה, כמובן, למקום אחר. לגשר קטן ויפה מעל נחל כחול בו שחו דגי זהב שמחים. לגזע עץ חלול ומבועת. לכרי דשא ירוקים שורצי ארנבים.

"לא, את לא אמיתית!", צעקתי אל הפיה שנעלמה לה מזמן. "אין לך עוד משהו ברפרטואר חוץ מלתקוע אותי שוב בפאקינג ארץ הפלאות? יש לך את זה ביותר נדוש?"

  • אליס בארץ הפלאות זה קלאסיקה, אמר לי ארנב חום אחד, שולח בי מבט נעלב ומוכיח.
  • מה שתגיד, השבתי. לא נמאס לך להוביל א.נשים למחילות שלא מובילות לשום מקום?
  • המחילות שלי בסדר גמור. זו את שאין לך מספיק סבלנות. קצת ענווה גם לא תזיק לך.

קצת הצטערתי שהוצאתי את העצבים שלי על הפיה ועל הארנב. אבל הכאב שנאגר בי היה חייב לצאת.

הכאב בידיים, בעיניים וברגליים החל אט אט להתפוגג. נשאר רק זיכרון שלו. המילים שלי התחילו לחזור אליי, תופסות את המקום של הזעקה שברחה מגרוני.

"זה לא עניין של כסף, אבל את צריכה לשלם", הפיה אמרה.

אני חושבת שהיא התכוונה שצריך לשלם בהשמעת קול, באי עצימת עיניים, בלסלק את חוב האשמה. אולי כך מתחיל התיקון. אולי קמע הריפוי הזה בכל זאת שווה את כל הבלגן הזה.

מאחלת לנו, ששנת 2022 תהיה שנה של תיקון וריפוי, אישי ופוליטי. שנה של סטוריטלינג לשינוי.

סיפורי קורונה: והפעם, האישה הטובה מקיטלראמפיט

אז עוגת הסולת, קוקוס תפוזים מוכנה. וגם עוגיות השוקו חם עם מרשמלו מוכנות. עכשיו רק נותר לחכות שהאישה הטובה תגיע ויחד נרים כוס יין לחיי אי הנחת והסירוב להיכנע.

For English, click here: https://storytellingforsocialchange.company/2021/01/09/lockdown-guests/

אז יצאתי להצטייד לסגר הנוכחי. רכשתי דברים חיוניים כמו נטיפי שוקולד מכל הסוגים ויין כמובן. ושוב אכין, לכבוד הסגר, עוגיות נוטפות סוכר, עוגות שאבקת סוכר מלטפת את ראשן ולחמניות חבוקות בשומשום. אוכל לנשמה. ושוב אפיק הנאה מלגלגל את הבצק הדביק של העוגיות בין הידיים ולטפוח בבצק השמרים הריחני עד שיגיע הזמן לתת לו לנוח.  

כבר שבועות שאני לא מצליחה לכתוב. הסגר-לא סגר -שוב סגר-חצי סגר טובע בי את חותמו. העולם הפיזי מוגבל לרדיוס של קילומטרים ספורים ונדרשים לנפש כוחות גדולים יותר לצאת למסעות למחוזות הדמיון. אבל לפעמים, ברגעי חסד, דווקא האפייה והבישול, המלאכות המסורתיות הללו שנשים מבצעות כבר אלפי בשנים, משחררים משהו גם בנפש ופתאום אני מוצאת את עצמי מניחה במהירות את תבנית העוגיות הלוהטת ורצה אל המחשב, להזמין חברות וחברים מעולם הדמיון להשתתף בסעודה ולעזור בחיסול כמויות דברי מאפה שנועדו לגדוד; לכל האורחים/ות, משפחה וחברות/ים, שהייתי רוצה לארח כבר באמת.

הפעם אני מזמינה את האישה הטובה מקיטלראמפיט, גיבורת סיפור עם שמקורו בסקוטלנד, והוא גרסה מקומית לסיפור עוץ לי גוץ לי.

ומעשה שהיה כך היה.

בעלה של האישה הטובה קם יום אחד ועזב אותה ואת בנם הקט, ומאז נעלמו עקבותיו. היא נותרה לבדה, ענייה מרודה, ולה רק חזירה אחת. כולם בכפר ריחמו עליה, אך איש לא הושיט לה עזרה. היא קיוותה שהחזירה תמליט גורים אותם תוכל למכור וכך לפרנס את עצמה ואת בנה. אך הצרות המשיכו להכות בה, והחזירה חלתה. וכך, בעודה יושבת אובדת עצות לצד החזירה החולה, ממררת בבכי, הופיעה בדיר הקטן הגבירה הירוקה. זו כמובן מנצלת את מצוקתה של האישה הטובה ושואלת אותה "ומה תתני לי אם ארפא את החזירה שלך", וזו משיבה לה "כל אשר תבקשי…". הגבירה הירוקה מרפאה את החזירה, אך אז מתברר מה היא מבקשת בתמורה: את בנה הקט, היחיד, של האישה הטובה. תחנוניה ובכייה של האישה הטובה נופלים על אוזניים ערלות. הגבירה הירוקה מודיעה לה שאם תוך שלושה ימים לא תגלה האישה הטובה את שמה האמיתי, יהיה עליה למסור לה את בנה.

המחשבה שיהיה עליה להיפרד מבנה הקט, האהוב, מדירה שינה מעייניה של האישה הטובה. היא חובקת את בנה אליה חזק חזק ויוצאת לטיול ארוך ביער. ושם, בקרחת יער קטנה, היא רואה את הגבירה הירוקה מזמרת לעצמה

"האישה הטובה לא מעלה בדעתה

ששמי הוא, כן כן, בדותה"

הסוף ידוע ומוכר. כאשר הגבירה הירוקה באה לגבות את החוב ולקחת את הבן הפעוט, האישה הטובה מעצימה את עונג הנקמה בכך שהיא מעמידה פנים שהיא כה אומללה, ואז, מפתיעה אותה ואומרת לה כשחיוך ענק של ניצחון על פניה: "שמך הוא… בדותה". הגבירה הירוקה ממש יוצאת מדעתה ונעלמת לעד מחייה של האישה הטובה. היא ממשיכה לגדל את בנה באהבה ובמסירות.

סיפורי עם ואגדה מלאים בקסם, אבל הם אינם בדותות, כלומר, הם פותחים צוהר לעולם רגשי אמיתי מאוד של הדמויות. הם סופרו מדור לדור כדי לשמר ולהוקיר את החוכמה והתושייה, האומץ והתעוזה, הכאב, השמחה והנדיבות של א/נשים. הם עברו מדור לדור כדי להתריע מפני הרשעות, הקנאה, האכזריות והניצול לרעה של כוח ושררה, שגם הם, עם כל הצער, חלק מהתכונות של בני ובנות אדם.

אני אוהבת את האישה הטובה ואת סיפורה כי מה שמניע את התפנית הדרמטית בעלילה – ומה שהופך אותה מקורבן של כוחנות נצלנית ואכזרית לגיבורה שמחזירה לעצמה שליטה על חייה וחיי בנה  – היא האי נחת; הסירוב להיכנע. היא יוצאת אל היער בלילה אפל וחוזרת עם פתרון לחידה. האהבה והמסירות שלה לבנה חזקות יותר מהאכזריות שוות הנפש של הגבירה הירוקה.

אז עוגת הסולת, קוקוס תפוזים מוכנה. וגם עוגיות השוקו חם עם מרשמלו מוכנות. עכשיו רק נותר לחכות שהאישה הטובה תגיע ויחד נרים כוס יין לחיי אי הנחת והסירוב להיכנע.

Israel Stories through a Gender Lens

Elections! Again?

"Prime minister failed to mediate between Lieberman and ultra-Orthodox parties, sending Israel to its second election in six months", says the Ha'aretz English edition headline of May 30th, 2019.

As a storyteller for social change, I often seek to make sense of political events by having conversations with people. Anger, confusion and deep mistrust in political leadership and its motivations were the responses I encountered this time. "We have yet to heal from the April 9 elections", people said, referring to the highly toxic and divisive recent campaign.

In seeking to make sense of political events, I am always equipped with my gender lens, my dear and trusted companion that constantly urges me to ask questions such as: "how does this effect women?", and, "what can women do to change this reality?". Hence, I turned to my colleague and mentor, journalist and political commentator Anat Saragusti, and asked her to write a short article that will shed light on the dramatic events of the week.

The Banality of Ego

By Anat Saragusti

The main reason behind the decision to take Israel through another election could be summed up with one word: Ego.

Neither advance espionage equipment nor sharp political savvy would have exposed any other reason for the Knesset to convene at the dead of night on May 29 and decide to embark on another election in three months.

The decision has no practicality to it. It’s all personal. Netanyahu claimed to have won the previous election. But when it came time to put his mandate where his mouth is, he failed. The bottom line is Netanyahu couldn’t form a government. And that is why he didn’t win. Furthermore, the negotiations Likud held with its potential coalition partners proved that even the demands set were, how to put it? Completely personal. All they were interested in was the Immunity Law and the High Court Override Clause. These two were meant to provide Netanyahu with a safety net if and when it was decided to indict him after a hearing. These two prerequisites presented by Likud weren’t meant to better the lives of the public, nor Netanyahu’s voters. Neither was designed to deal with the burning issues on the public agenda: A failing health system, social gaps, the deep divides within society, crumbling infrastructures, lagging public transportation, the withering agriculture, a sinking welfare system, the ever-expanding exclusion of women, the precariously escalating incitement against Israel’s Arab citizens, the delegitimization of the left, and above all – for better or worse – the presentation of Trump’s “deal of the century” for the Israeli-Palestinian conflict, which will now be postponed for many months.

Good or bad, the reveal of Trump’s deal could have altered reality, if only for bringing diplomacy back into the agenda, rejuvenate the discourse around peace, and perhaps even lead to some kind of breakthrough.

This decision must be looked at through two different prisms:

A profound crisis of faith in the political system. When everything is personal, when leaders betray the mandate given to them by the public, when cynicism overtakes sincerity, something in the fundamental pact between us, the public, and our elected leaders, is fractured. The contract which states that we vote for them and they promote the issues we care about was not fulfilled.

This crisis painfully expressed itself in the last election with the generally low voter turnout, but particularly low among Arab citizens, who barely crossed the 50 percent threshold.

The second prism is the practical implication of this decision: the continued freeze over all government activity – the way it has been since the last election was announced in December. A transitional government can’t make important calls, further new topics, allocate budgets or anything.

And above it all hovers, of course, the gender perspective.

These ego struggles were played by men. It’s hard not to sink into the poignant notion that what happened was the result of male thinking which considers everything a zero-sum game. It’s either you or me.

The outgoing Knesset, which managed to sit for solely a month, was characterized by an especially low number of women. But that’s only a small part of the picture. If a government had been formed, it is doubtless that not only it would’ve had few women, but that women wouldn’t have had a real seat at the table, and it is highly unlikely we would’ve seen a woman in the security cabinet, where the critical decision regarding state security, war, and the peace process are made.

Neither side of the political map had enough women with experience, or an ambition to sit on these forums. For this to change in the upcoming election seems far-fetched. Issues that matter to women, such as violence against women, equality in the job market, breaking the glass ceiling and more – were not set front and center in the previous election. It seems dubious that parties seeking our votes would make gender the top of their agenda – not simply by the makeup of their slate, but in a more rooted way, which brings to the things that matter to us to the forefront.

So we all lost in these ego games: The politicians who voted against the conscience and interests, the state – which will now descend into heavy spending, the political system itself, and the voting public, of course. What transpired here is a malevolent use of the democratic toolbox.

Many thanks to Daniel Gouri De-Lima for the English translation of the article

On Storytelling and Organizational Development

What is your organization's story? Can you tell a clear and compelling organizational story in a few short sentences?
Presenting an effective organizational story is critical for Public Relations and marketing; resource development and reaching new markets and investors. But a good organizational story also serves internal purposes; it brings people together around a bold vision, an inspiring statement of purpose; a clear theory of change and well thought out strategies, and most importantly: core values.
A good organizational story is one that grows with the organization; like every riveting plot, it twists and turns as the life of the organization unfold. As the organization gains wisdom, knowledge and experience, its story becomes richer and more complex.
A good story preserves the organizational history and memory; it facilitates learning from successes and failures (YES, failures are an integral part of every story) and enables us to share moments of great pride in our achievements.
Interested in learning more about how to develop a great story for your organization? Contact me at consult4good@gmail.com

 

סטורטלינג: אמנות הנדיבות

סטוריטלינג: אמנות הנדיבות
פעם אחת, ובעצם, הרבה פעמים, בימים הרחוקים, סיפורים היו גם מהדורת החדשות, גם טור רכילות, גם אות אזעקה וגם דרך להעביר ניסיון, ידע וחכמה מדור לדור. סביב אח מבוערת או בחדר קטן בו התכנסו יחד מספר נשים למלאכה מייגעת זו או אחרת, היו הסיפורים עולים ונובעים: מחדשות מרעישות שהביאו נוודים שהגיעו מערים רחוקות, דרך עדכונים על מי מת ומי נולדה ועד לסודות ועצות לחיים שעברו מדור לדור.
כך או כך. סיפורים היו הדרך לשתף בנדיבות ידע שימושי. והידע נשמר, נטמע ועבר הלאה כי סיפורים עוזרים לנו לזכור. גם בעידן של זרימה מתמדת של מידע, סיפור טוב נשאר אתנו כי הוא מזכיר לנו שוב ושוב את מה שהוא גרם לנו להרגיש ולדעת.
אפשר ללמוד איך לשמר ולהעביר ידע באמצעות סיפורים. מזמינה אתכם ליצור קשר:

Consult4good@gmail.com

 

The Storytelling Tools Chest: Vision and Path

It is not always easy to tell the story of the future; we are too preoccupied with the present or haunted by our past. A vision is designed to inspire and move us forward, but sometimes the road leading to it is unknown and we are afraid to make the first step.

Welcome to "the storytelling for change tools chest". And today, a story to guide us towards our vision.
A vision is the picture of the future we strive to create; or, if you like, a story of that future. It is not always easy to tell the story of the future; we are too preoccupied with the present or haunted by our past. A vision is designed to inspire and move us forward, but sometimes the road leading to it is unknown and we are afraid to make the first step.

The Spanish poet Antonio Machado wrote:
"Wayfarer, there is no way.
Make your way by going farther".

Sometimes, to tell the end of a story means to embark on a journey and make the way by walking it.
Here is the link to the poem, performed by Juan Manuel Serrat: Caminante no hay Camino

Why should we fund feminist causes in Israel?

The Dafna Fund, Israel's first and only feminist fund, has sunset on March 31, 2018. This, after 15 years of strategically investing in gender mainstreaming and fostering women as agents of social change. Our theory of change was that organic partnerships between social change groups and community activists on the one hand, and mainstream and state institutions, on the other, are critical for achieving systemic change.  We provided long-term funding that allowed our grantees to engage in addressing prevailing structural barriers. They, in turn, ultimately succeeded in making feminist ideas and practices part of mainstream public discourse, norms and policies.

And, as it turns out, we were right

A research report launched on March 8th, 2018, on International Women's Day, "Past Achievements and Future Directions of Women’s and Feminist Organizations in Israel", by Dr. Nancy Strichman, shows that we were right all along: "Women’s and feminist organizations have had notable success over the years in impacting the public discourse and shaping public policies on topics from domestic violence and political representation to gender sensitive budget analysis and women’s economic empowerment".

The report is a result of a year-long participatory action research project, initiated and sponsored in full partnership between the Dafna Fund and the National Council of Jewish Women (NCJW). In initiating the report we had three goals in mind: first, to acknowledge past achievements; second, to explore current trends and thirdly, to chart paths for future actions towards greater collective impact.

The scope and diversity of Israel's feminist arena


The research report – the first of its kind in scope and depth – also shows that the women's and feminist arena in Israel includes more than 100 organizations; from grassroots, community based groups; to shelters and crisis centers, to national advocacy and applied research institutes. This arena is currently more diverse and inclusive than ever before, with representation for the different ethnic and religious communities. However, some communities, such as Russian speaking women and Ethiopian Jewish women, are still under represented in the organizational landscape.

We have come a long way

Women have made major strides in employment and education and the number of women members of Knesset is the highest ever, yet structural barriers and cultural norms still hold women back. Religious extremism and the on-going Israeli-Palestinian conflict both contribute to the exclusion of women from public discourse and access to political power.


Yet, the research report shows that women are making their voices heard and their stories told in new and creative ways: "Through a variety of mediums, including social media, film and the arts, women are taking advantage of opportunities to tell their stories and to impact on the public discourse. Both written and visual storytelling are increasingly acknowledged as critical tools for engagement and advocacy. "

But we still have a long way to go

Women have come a long way in Israel; but there still is a long way to go. The feminist and women's arena has evidently transformed Israeli society. Yet most of the organizations in this arena are operating on shoestring budgets. The philanthropic community must play a central role in supporting the work on the ground and leveraging it towards greater collective impact. The research report points towards philanthropic best practices. These include: providing sustained support, investing in organizational infrastructures, and fostering organic partnerships and collaborative platforms. Furthermore, funders should help organizations develop new strategies for financing and community building. And finally, invest in supporting emerging leaders and activists.

The report also calls on funders to play a more central role in supporting knowledge development, data collection and analysis and evidence based action. And most importantly – in my mind – it calls upon us to be bold in our giving and "go political". Political, not in the partisan sense, of course, but in helping the feminist and women's arena translate its past achievements towards greater political power.


When the Dafna Fund planned its sun setting, a dear friend and esteemed colleague Shifra Bronznick gave me the best advice: "when you sunset, do it with pride and humility. Take pride in your achievements and humbled by the magnitude of the challenges ahead".


We take pride in the work we have done, and we are indeed humbled by the work that remains to be done. I hope that other private and institutional funders will step up to champion the issue of gender equity and justice in Israel. We need to broaden the philanthropic community committed to supporting the impressive work on the ground in Israel.
To read the full research report (English): Full report
To read the executive summary and overview (English): Summary

To read the executive summary in Hebrew: Dafna Fund NCJW Research in Hebrew Executive Summary and Overview

The full report in Hebrew: BOOKLET_hebrew_260418

Executive Summary in Arabic: Dafna Fund NCJW Research Executive Summary in Arabic

To read the story of the Dafna Fund: The Story of the Dafna Fund_1

על מחילה: אני, עמי ותמי והסכסוך

האם אפשר למחול לאלה שפגעו בנו וביקר לנו מכל? השאלה הזו מעסיקה אותי מה זמן רב, אישית ופוליטית גם יחד. היא התעוררה ביתר שאת כאשר קיבלתי הזמנה לשני כנסים שהתקיימו באותו שבוע בירושלים. האחד שעסק בריפוי שנאה והשני שהוקדש כולו למחילה, אישית וקולקטיבית.

סליחה ומחילה. בכנסים בהם נכחתי דובר רבות על סליחה ומחילה כפעולות של היענות לציווי אלוהי. אך מאיפה אמורה אני, למשל, שאינני אישה  מאמינה במובן המקובל של המילה, למצוא את הכוחות לסלוח?  זה לא פשוט בכלל וזה דורש נכונות לוותר על העמדה של זו שפגעו בה.

לא פשוט בכלל. בכל פעם שקראתי בסיפור "עמי ותמי" (הנזל וגרטל) התעכבתי על העובדה שהילדים, שעברו מסכת התעללות קשה מצד המכשפה ובסוף נאלצו לשרוף אותה כדי לברוח על חייהם, סלחו לאביהם על כך ששילח אותם ליער והפקיר אותם לסכנות, רק מפני שהיה חלש כדי להילחם למענם. היכולת – ואולי הצורך – של עמי ותמי לסלוח לאביהם העסיקה אותי עד מאוד. אני, הקוראת, חשתי כלפי האב זעם ובוז עמוקים כל כך; היה לי היה קשה להבין אותו ועל אחת כמה וכמה, לסלוח לו. אבל עמי ותמי סלחו כי הם רצו את המשפחה שלהם בחזרה.

אז מאיזה מקום בנפש מגיעה המחילה?

אישה חכמה אמרה לי שהמחילה נולדת מההכרה שהיא משחררת אותנו מעול הכאב שנגרם לנו. כל עוד איננו מוחלות, כאב הפגיעה ממשיך לפעול את פעולתו המרעילה על הנפש. כלומר, אנו מוחלות למען עצמנו; על מנת שנוכל להמשיך בחיינו, משוחררות מלפיתת הפוגע על נפשנו.

כנראה שהנפש שלי ידעה את הדברים הללו. כשבחרתי לסלוח היה זה משום שנשיאת הכאב והזיכרונות הצורבים הפכה לנטל מיותר שהתעקש לשוב ולמשוך אותי אל העבר ומנע ממני לחיות את ההווה ולחלום על העתיד.

לסלוח זה לא בהכרח לשכוח. הסליחה לא מחקה את הזיכרון, היא פשוט העבירה אותו לעליית הגג הקטנה בלב; זו הסגורה במפתח שאני עושה בו שימוש כאשר אני יודעת שנכון לי לבקר בה. זו שבה אני שומרת את המפלצות שנאבקתי בהן ויכולתי להן.

אבל לא יכולתי לסלוח בשם אף אחד אחר; רק בשמי. לא בשם בני. לא בשם הוריי המבוגרים שאל סף ביתם הגעתי עם מזוודה קטנה ועיניים שעייפו מבכי. ולא בשם הסיוטים שרדפו את לילותיי עד לאותו רגע.

henzeland gretel
עמי ותמי. איור מאת דניאל גורי דה לימא

מהאישי לפוליטי

האם יש לנו בכלל זכות – או יכולת – לסלוח בשם מישהו אחר? כאמור, אני חושבת שלא. ואם אני צודקת, כיצד מתאפשרת מחילה קולקטיבית? האם יש לנו זכות או יכולת לבקש סליחה בשם מישהו אחר? אני חושבת שלא. ואם אני צודקת, כיצד מתאפשרת בקשת סליחה קולקטיבית? במילים אחרות, כיצד יכולים שני עמים המצויים בסכסוך דמים לבקש סליחה או למחול? כמעט שלא עולה על הדעת שמישהו יכול למחול על גירוש, על כיבוש, על גלות, על הרג היקרים והיקרות לו בפיגוע; על קסאם שנפל על ביתו והרס אותו או הרג את בנו הקט.

וכך אנחנו ממשיכים, שנה אחר שנה, במעגל דמים של כובשים ונכבשים, הורגים ונהרגים, מפגעים ונפגעים. הורים קוברים את ילדיהם הרכים. ילדים גדלים ללא אם ואב. בתים נחרבים. האדמה זועקת והרחמים והחמלה כמו נסתלקו מהעולם.

האם אפשר באמת לרפא שנאה ולחולל תהליכי פיוס בין עמים יריבים? האם אנו יכולים ויכולות להשיב את הרחמים, החמלה והתקווה אל מקומותינו? אני מאמינה שכן. אבל זה דורש מעמנו, מכולנו, לוותר על עמדת הקורבן. וזה קשה, קשה מאוד.

ולפני שתפסיקו לקרוא כי האמירה האחרונה מקוממת או נראית כמו נפיחה פוסט-מודרנית שמשטיחה ומבטלת את עומק הכאב, אני מפצירה, אנא המשיכו לקרוא.

זה קשה כי הסבל והאובדן הם אמתיים מאוד. זה קשה כי מנהיגים פוליטיים הופכים את הטראומות הקולקטיביות שלנו לנכסים במשא ומתן. הם הופכים את השואה ואת הנכבה ואת המלחמות לנרטיבים מעגליים של קורבנות ונקמה. הם הופכים את האבל הפרטי לקרדום פוליטי לחפור בו. הם מלבים שנאה ופחד במקום לעשות את הדבר הנכון היחיד: לאזור אומץ ולומר: "די. שום דבר לא שווה את כל זה".

ואנחנו, האזרחים והאזרחיות בשני הצדדים, אלה שמשלמים את מחיר השנאה והפחד והאלימות, משתפים פעולה. מתבצרים בעמדות. חוזרים על סיסמאות חבוטות. ממחזרים הצהרות ומשננים שפה של אינטרסים. במקרה הרע מדברים על סיפוח, במקרה הרע פחות מדברים על הפרדה והיפרדות. מיעוט עוד מדבר על עוולות הכיבוש וסופג את עודפי השנאה שנותרה ולא הופנתה כלפי האויב.

ושום דבר חדש וטוב לא צומח מכל זה.

לסלוח אין פירושו לשכוח. הרי לעולם איננו שוכחים את אוהבי ואהובות הנפש שאבדו לנו. איננו שוכחים את הבית שהיה. איננו שוכחים את הכמיהה אליו. לסלוח, פירושו לשמר את הזיכרון, אך לוותר עליו כדבר הראשון והיחיד שמנחה את הפעולות שלנו.

ועד שיתעוררו ויחפצו החמלה והתקווה, אולי הגיעה העת לקחת אחריות. אחריות לעתיד שלנו ושל הדורות שעוד יבואו. אחריות כלפי הילדים והילדות שבאים לעולם. אחריות כלפי האדמה היפה והטובה הזו שעייפה ממלחמות. אחריות כלפי עצי הזית שתשו מלהיעקר. אחריות כלפי הים המזדהם מהביוב של עזה כי אין לו לאן ללכת. אחריות כלפי אחים ואחיות, בני ובנות אנוש כמונו. כולנו, אני חושבת, עייפנו ממלחמות. כולנו, למעט אלה שיש להם מה להרוויח מהן.

הגיעה העת לעורר את החמלה והתקווה. המחילה תבוא גם היא בסופו של דבר.

%d בלוגרים אהבו את זה: