For the post in English: https://wp.me/p93DD7-dP
הכירו את האנטי-גיבור שלנו
תכירו את Assipattle ובעברית, נקרא לו לכלוכון. כמו סינדרלה, הלא היא לכלוכית, הוא קיבל את שמו מכך שנהג לרבוץ ליד האח הכבויה למחצה, מנסה לשאוב חום מהגחלים שנותרו לוחשות בסוף היום.
אסיפאטל, להלן לכלוכון, הוא גיבור של סיפור עם סקוטי, שגובר באומץ ובחוכמה על נחש ים אימתני שמאיים לכלות את הממלכה הקטנה בה שוכן כפר מגוריו.
פגשתי אותו במהלך מסע מפותל בעולם האינסופי של מיתוסים וסיפורי עם. יצאתי לחפש סיפורי מבול (על כך בהמשך) ומצאתי אנטי-גיבור, לבוש סחבות השקוע בחלומות בהקיץ. הוא התחבב עליי מיד.
הסיפור בקצרה
נחש ים מפלצתי מטיל אימה על ממלכה קטנה בסקוטלנד של ימינו. אנשי הממלכה מקריבים לו בתולות כדי לפייסו ולהפיג את זעמו ההרסני, אך ללא הועיל. המלך מפיץ קול קורא בממלכה ומזמין צעירים אמיצים לארמון, שיאבקו בו ויביסו אותו. הוא מציע מחצית הממלכה, את החרב האגדית שלו ואת ידה של בתו, אבן חן. כמה עשרות צעירים נלהבים וששים אלי קרב מגיעים לארמון. חלקם נותנים מבט אחד בנחש הים הענק ומתעלפים. אחרים נותנים מבט אחד, ונסים על נפשם. לבסוף, לא נותר ולו צעיר אחד שמוכן לקחת את הסיכון, למרות הפרסים המפתים.
בצר לו, פונה המלך למכשף זקן והנ”ל אומר לו שהדרך היחידה לפייס את המפלצת לנצח היא להקריב את בתו יחידתו אשר אהב, אבן חן.
עצב גדול ונורא יורד על הממלכה הקטנה, כי הנסיכה אבן חן הייתה עלמה טובת לב וחביבה על כולם.
לכלוכון בינתיים שקוע בענייניו, שזה אומר לחמוק ממטלות ולחלום בהקיץ. הוא ממש לא נראה ומתנהג כמו גיבור. רזה, לבוש סחבות וילד הכאפות של אחיו הבוגרים שפחות מתחברים לנטייה שלו לחמוק ממטלות ולספר סיפורים בהם הוא הגיבור הבלתי מנוצח.
הוא מתגעגע לאחותו, היחידה שאוהבת אותו נוהגת בו ברוך ובקשב. אבל אחותו עזבה את הבית כדי לשמש כמשרתת לנסיכה אבן חן. החלומות בהקיץ על מעשי גבורה שהוא מבצע הם מפלט מהמציאות האפורה.
אך כאשר נודע לו שעומדים להקריב את הנסיכה אבן חן הוא מחליט לעשות מעשה. עם שחר, ביום בו עומד המלך להקריב את בתו, מגיע לכלוכון למפרץ ממנו היא אמורה לצאת לדרכה האחרונה. הוא נושא עמו כבול, מעין גוש של אזוב דחוס ורקוב למחצה, המשמש כחומר בעירה. לכלוכון מערים על בעל הסירה שעומדת לשאת את הנסיכה אל מותה, וגונב ממנו את הסירה. נחוש, הוא חותר ללב ים, ממתין שנחש הים הענק יפתח את פיו ונסחף פנימה אל מעמקי בטנו. גל מים נוסף נושא אותו סמוך ללבו של של הנחש, ולכלוכון מטמין בו את גוש הכבול ומבעיר אש. נחש הים מתפוצץ מבפנים ומת סופית.
לכלוכון חוזר לחוף כמנצח. הוא נושא את אבן חן לאישה, זוכה בחרב האגדית של המלך ובחצי המלכות. אחיו הבוגרים והוריו מגיעים לארמון נרגשים ולכלוכון כמובן סולח להם על שנים של התעללות והזנחה.
הסוף.
אז מה היה לנו עד כה?
איזה סיפור, נכון? יש בו הכל: פחד ואימה, גיבור בלתי צפוי וסוף טוב ומנחם. הכאוס הובס, הצדק נעשה. הסיפור אינו מספק הסברים לרוע הצרוף ולצימאון הדם של המפלצת. היא שם כדי לגלם את כל הפחדים ואת כל מה שרקוב ורע בעולם. היא שם כדי לייצג את האסונות שאין להם הסבר.
יש בסיפור הזה מוטיבים מסיפורים של תרבויות שונות: סיפור יוסף ואחיו, סינדרלה, דוד וגוליית. וזהו גם סיפור של כמעט עקידה. נשמע מוכר? אלא שבסיפור הזה מי שעוצר את המלך מלהקריב את בתו הוא לא מלאך, אלא נער צנום, מלוכלך ולבוש בלויי סחבות.
סיפורי האנטי גיבור שזכה במלכות נפוצו בתרבויות רבות. כאז גם היום, אפשר לקרוא בהם אמירה ביקורתית על יחסי כוח מעמדיים ודפוסים בעייתיים של מוביליות חברתית. העלם העני זוכה לעושר, תהילה ומעמד מלכותי כאשר הוא מוכן להקריב את חייו למען משפחת השליט.
יש עוד, חכו.
הסיפור של לכלוכון מסמל רוח של עם. מעלה על נס תכונות כמו היכולת לחלום, עורמה ויצירתיות, אומץ וגבורה. חוגג את הנכונות לקחת סיכונים גדולים כדי להילחם בכאוס. כל עם יצר ויוצר לעצמו סיפורים כאלה והם ממשיכים לעבור מדור לדור. והם קצת שונים מעם לעם, והם גם מאוד דומים.
סיפרתי בתחילה שיצאתי למסע בעקבות סיפורי מבול. למעשה, יצאתי למסע בעקבות התקווה. וכמובן, אחד הסמלים המובהקים של תקווה היא הקשת בענן, כמו זו:
תתבוננו היטב בציור הזה ותיראו שמתחת לקשת, יש שיירים של מבול. סיפור המבול המוכר והידוע ביותר הוא המקראי, סיפור תיבת נוח. אבל יש עוד סיפורי מבול במיתולוגיות שונות, כמו למשל אגדת גילגמש. המשותף לכל המיתוסים של מבול הוא זעמם של האלים על בני ובנות האדם והאיום להחריב את העולם שהם עצמם בראו. בסיפור המבול המקראי מקור הזעם הוא השחתת המידות המוסרית. באגדת גילגמש יש הטוענים שמה שעורר את זעם האלים היה השאיפה של בני האדם להיות בני אלמוות. פרשנות אחרת למיתוסים של מבול היא תחושת חוסר האונים של האנושות מול איתני הטבע: שיטפונות, סופות והרי געש, למשל.
הסיפור של לכלוכון הוא גם חלק מקורפוס עשיר של מיתוסים וסיפורים של הרס וחורבן מחד, ובריאה, מאידך. לפעמים אלה איתני טבע שמאיימים לכלות את העולם, כמו בסיפור המבול המקראי. ולפעמים, מפלצת מבעיתה מסמלת את הזעם משולל הרסן של האלים, אלה שנתפסו כאלה שבראו את העולם ולהם הכוח והיכולת גם להחריבו. בסיפורנו, אחרי שמפלצת הים מתפוצצת מבפנים, חלקי גופה מתפזרים לכל עבר והופכים לאיים וחבלי ארץ שהם חלק מסקוטלנד של היום. סיפור של כאוס וחורבן הוא גם סיפור של בריאה של משהו חדש.
הסיפורים הם של כולנו
המיתוסים והסיפורים הללו שייכים לכולנו. כל אחד ואחת מאיתנו יכול.ה לפרש את הסיפורים הללו כרצונו.ה ולפי אמונתו.ה. אפשר לקרוא אותם כפשוטם, כסיפור הרפתקה מספק. אפשר למצוא בהם מוטיבים הגותיים על יחסי האדם והטבע. אפשר לקרוא אותם כטקסטים אמוניים, דתיים ורוחניים. ואפשר לקחת אותם למחוזות האקטואליה או לסיפור האישי מאוד שלנו. אני משאירה לכל אחד ואחת מכם.ן את הבחירה.
אשתף אתכם.ן בבחירה שלי. יצאתי לחפש תקווה כי אני מסרבת בתוקף לוותר עליה, גם כאשר היא כמעט נסתרת מהעין. אחרי מסע מפותל בין מיתוסים של הרס וחורבן ובנייה מחדש, מצאתי אותה בסיפור של לכלוכון. התקווה היא אולי כמו גוש הכבול שלכלוכון נושא עמו למאבק במפלצת הים. תחילה היא נראית לא משהו, גוש חצי רקוב שכזה. אבל אם מתעקשים להפיח בה את אש החיים, היא יכולה למגר גם את המפלצות המבעיתות ביותר.
חנוכה שמח ומלא אור וחג מולד מלא שמחה ואור לכל החוגגים והחוגגות
