סטוריטלינג לשנה חדשה: ניצוצות של תקווה

Shana Tova Storytelling: Sparks of Hope

בעיצומה של מגפת הקורונה, בזמן הסגר, יצאתי לסיבוב בפארק הסמוך לבית. לנשום אוויר, לראות קצת טבע עירוני. נעצרתי תחת עץ ותיק. העץ הנדיב הזה איפשר לקרני השמש לנצנץ מבין הענפים. הנחישות של השמש והנדיבות של העץ העלו חיוך על פניי.

אפשר לקחת את הפתיחה הזו לכל מיני כיוונים. להתפייט על יפי הטבע, למשל. להרהר עד כמה אנו, בני ובנות האדם כה קטנים וחולפים לעומתו. אבל באותו רגע וגם כעת עולות בי שתי מילים. תקווה ועקשנות.

אז גם השנה אני מתעקשת להיות מלאת תקווה. מתעקשת שיש סיפורים טובים וחשובים שצריך לספר.

שתהא שנה כזו. של תקווה עקשנית.   

שנה טובה. שנה של סיפורים טובים

During the corona pandemic, during the lockdown, I went for a walk in the park near the house. I needed to breathe the outdoor air and to see some urban nature. I paused to stretch under an old tree. This generous tree allowed the sun's rays to shine through the branches. The determination of the sun and the generosity of the tree brought a smile to my face.

This opening can be taken in all sorts of directions. To ponder on beauty of nature, for example. Or, to reflect on how we, humans, are so small and fleeting compared to it. But at that moment two words occurred to me. Hope and persistence.

Once again, this year. I insist on being full of hope. I remain tenaciously insistent on telling and listening to good stories.

May 5783 be such a year.  A year of stubborn hope.

Shana Tova

סטוריטלינג של יום יום: כנפי הדמיון

For English, click here: https://wp.me/p93DD7-dH

אני מזמינה את הילדות והילדים למסע על כנפי הדמיון. חומרי הגלם שלנו הם דפים פשוטים, חוטי רקמה, צבעים ומדבקות צבעוניות. אה, והיכולת להינשא על כנפי הדמיון.

רננה יושבת לצדי בכיסא הגלגלים הגדול מדי. היא שקטה מאוד. אפילו הבכי שפורץ בה כאשר האחות מחליפה את העירוי הוא שקט מאוד. ואז הוא חולף. האחות חוזרת למחלקה, ורננה ממשיכה לבחור מדבקות צבעוניות בכובד ראש. רננה מדברת עמי בניעות ראש עדינות מאוד, שמחייבות קשב רב כדי לשמוע אותן. כן, היא אוהבת את המדבקות של החד קרן. אני מראה לה דף צבעוני נוסף והיא נותרת שקטה, לא הנהון, אבל גם לא ניעה של הראש מצד לצד שאומר "לא". שקט והיעדר תנועה יכולים לומר "לא".  

דובי דווקא לא שקט. יש לו ראש ג'ינג'י והוא משחק ומפטפט עם אמו ביידיש. הוא מגלה עניין רב במדבקות של כלי רכב, שודדי ים ומספרים. צי שלם של כלי רכב מצטופף על דף אחד, כי ככה דובי רוצה.

ראשה מצטרפת. יד ימינה נתונה בסד אחרי ניתוח מורכב מאוד. אני תופרת בשבילה את ספרון המדבקות שלה. אבא של רננה לימד את כולנו שיטת תפירה אחרת, בצורת ספירלה, שנותנת לספרון תוצרת בית מראה מכובד מאוד. הוא מתנדב בשמחה לעזור לתפור את הספרון של ראשה בעוד אני ממשיכה לעזור לבתו להדביק את המדבקות שבחרה בספרון שלה. היא מתכננת היטב את הפריסה של המדבקות על הדף. אני שואלת איפה להדביק והיא מנחה אותי בתנועות ראש עדינות.

סיפורים שנישאים על כנפי הדמיון

אני משוחחת עם ראשה בערברית, ערבית מהולה בעברית. מרגישה קצת מטופשת, אבל ראשה מגלה נדיבות ואנחנו משוחחות כך, בבליל של שפות ושל שקט.

רננה, ראשה ודובי יוצרים סיפורים שנושאים אותם לעולם אחר, מחוץ לבית החולים. עולם שהדרך אליו היא על כנפי חדי קרן, או מטוס, או שביל עשוי מכוכבים ולבבות. עולם שנברא מכוח היכולת של רננה, דובי וראשה לדמיין אותו.

בעוד כמה ימים רננה, דובי וראשה ישתחררו מבית החולים וישובו הביתה. אני מקווה שבעוד כמה שבועות, חודשים או שנים השהייה בבית החולים תהיה זיכרון רחוק מאוד. אך אני מקווה שימשיכו לאחוז ביכולת לעוף על כנפי הדמיון ולברוא עולמות אחרים, טובים ומטיבים יותר.  אני מאחלת גם לנו, המבוגרים.ות, שנאחז ביכולת לדמיין עולם טוב ומטיב יותר. למען הילדות והילדים. למעננו.

סטוריטלינג של סוף ותחילת שנה

זמן לריפוי

For English: https://did.li/67Ow5

סוף שנה הוא זמן טוב לסטוריטלינג. בעצם, כל זמן הוא טוב לסיפורים. אבל סופה של שנה, כאשר שנה חדשה בפתח, הוא זמן להתבוננות, לחשיבה על מה כדאי להשאיר מאחור, ועם מה לקבל את פני השנה החדשה. סטוריטלינג היא דרך לעשות שכל, לעבד מחשבות ורעיונות, רגשות וזיכרונות. והפעם, לכבוד סוף והתחלה: סטוריטלינג לריפוי, אישי ופוליטי.

שבתי אל הוואדי, לחפש את הפיה שהעניקה לי בטובה את המפתח לבאר הזיכרונות, ואת שיקוי השיכחה. בדרכי לשם חשבתי איך אתן לה משוב בונה על הפתרונות הטכניים שנתנה לי במפגשנו הקודם. שיננתי את הטקסט שאגיד לה בנחרצות ובתקיפות אבל אלה התמוססו להן כאשר פגשתי אותה, יושבת על סלע, משחקת בעלי כותרת של פרח.

  • חזרת
  • כן. לא הספקתי להגיע לתחתית באר הזיכרונות
  • למה?
  • היה שם חשוך, ולא יכולתי לנשום
  • כן, זה קורה
  • ויש עוד בעיה. שיקוי השיכחה לא עובד. הגדלתי את המינון, ועדיין.
  • כן, גם זה קורה
  • את פיה. יש לך כוחות קסם. את לא יכולה לעשות שזה יעבוד?

הפיה פלטה אנחה קלה וחייכה – בכל זאת, היא פיה עם תודעת שירות ולימדו אותה בבית ספר לפיות שאין טעם להתווכח עם לקוחות. אבל היא בכל זאת לא התאפקה:

"יש דברים שגם אם נשליך אותם לתחתית באר הזיכרונות, הם יצופו ויעשו דרכם למעלה וישובו אלינו פעם אחר פעם. זוהי דרכם לומר לנו שהם כאן כדי להישאר, לעת עתה. הם חוזרים כדי לעורר בנו משהו"

  • לעורר בנו משהו? מה?
  • תיקון. זיכרונות שלא נהגנו בהם בכבוד הראוי חוזרים לטרוד אותנו. הם דורשים יחס.
  • יחס? אני הולכת לישון איתם וקמה איתם. איזה יחס בדיוק הם מבקשים?
  • תיקון.
  • אני יכולה לחזור אחורה ולתקן? למנוע את מה שקרה לפני שהתרחש?
  • לא. זה לא עובד ככה. אפילו לפיות כמוני אין הכוחות למנוע משהו לפני שהוא קורה.
  • אז איך אפשר לתקן?
  • את צריכה לשדרג לתוכנית פרימיום, השיבה הפיה ברצינות.
  • אז בסוף זה הכל עניין של כסף, השבתי, מקווה שהטון הכועס שלי יגרום לה להציע לי הנחה או התנסות חינם לשלושה חודשים.
  • לא, זה לא עניין של כסף. אבל את כן צריכה לשלם.

היא סימנה לי להושיט את ידיי והניחה בהן מטבע מוזהב, עם לב טבוע במרכזו, והורתה לי לסגור את ידיי על המטבע לכמה דקות.

"זהו קמע ריפוי", אמרה. "השתמשי בו בתבונה, וכראות עינייך".

ואז, כדרכן של פיות, נעלמה לי והשאירה אותי עם שאלות ותהיות.

כלי סטוריטלינג מתוך: https://did.li/X7Ow5

פתחתי את ידיי וראיתי שהן מצוירות, בעצם, הן התכסו במעין מנדלות יפות ומבוכים מעגליים. זה היה יפה וקשה לפענוח בו זמנית, כמו שיר.

התבוננתי בציורים שעל כף ידי. בחנתי את המעגליות שלהם, את הגלוי והסמוי שבהם. והם, קראו לי להמשיך, לעשות עוד מאמץ סקרני. ככל שהתבוננתי, המטבע במרכז כף ידי החלה להתחמם ולשחרר אור חזק ומסנוור. רציתי לסגור את כפות הידיים כדי לשים קץ לאור שפצע את העיניים. אבל פחדתי שאם אעשה זאת, כאב הצריבה שהותיר הקמע בכפות ידיי רק יתעצם.  

עצרתי את הנשימה, כדי שיהיה שקט מוחלט. חשבתי שאולי הקמע ידבר אליי, אבל לא. הוא נותר שותק, מתחמם ומסנוור. זרמים של כאב נשלחו מכפות הידיים אל הגרון, אל הרגליים, אל העיניים.

"זה לא עניין של כסף, אבל את כן צריכה לשלם", נזכרתי בדברי הפיה.

הציורים על כפות הידיים החלו להיפתח ולקבל חיים משלהם. ההיפרדות שלהם מהעור החשוף שרפה וצרבה.   שמעתי את הקול שלי זועק. העיניים התאמצו להישאר פקוחות מול האור החזק מדי של המטבע. הרגליים החלו ללכת וללכת.

לבסוף הגעתי לצומת דרכים. כל דרך הובילה, כמובן, למקום אחר. לגשר קטן ויפה מעל נחל כחול בו שחו דגי זהב שמחים. לגזע עץ חלול ומבועת. לכרי דשא ירוקים שורצי ארנבים.

"לא, את לא אמיתית!", צעקתי אל הפיה שנעלמה לה מזמן. "אין לך עוד משהו ברפרטואר חוץ מלתקוע אותי שוב בפאקינג ארץ הפלאות? יש לך את זה ביותר נדוש?"

  • אליס בארץ הפלאות זה קלאסיקה, אמר לי ארנב חום אחד, שולח בי מבט נעלב ומוכיח.
  • מה שתגיד, השבתי. לא נמאס לך להוביל א.נשים למחילות שלא מובילות לשום מקום?
  • המחילות שלי בסדר גמור. זו את שאין לך מספיק סבלנות. קצת ענווה גם לא תזיק לך.

קצת הצטערתי שהוצאתי את העצבים שלי על הפיה ועל הארנב. אבל הכאב שנאגר בי היה חייב לצאת.

הכאב בידיים, בעיניים וברגליים החל אט אט להתפוגג. נשאר רק זיכרון שלו. המילים שלי התחילו לחזור אליי, תופסות את המקום של הזעקה שברחה מגרוני.

"זה לא עניין של כסף, אבל את צריכה לשלם", הפיה אמרה.

אני חושבת שהיא התכוונה שצריך לשלם בהשמעת קול, באי עצימת עיניים, בלסלק את חוב האשמה. אולי כך מתחיל התיקון. אולי קמע הריפוי הזה בכל זאת שווה את כל הבלגן הזה.

מאחלת לנו, ששנת 2022 תהיה שנה של תיקון וריפוי, אישי ופוליטי. שנה של סטוריטלינג לשינוי.

סטוריטלינג של יום יום. והפעם: בין כישוף השיכחה ובאר הזכרונות

הסיפורים שלנו, ובעצם, החיים שלנו, עשויים מהדברים שהנפש מבקשת לזכור ולשכוח. ומה אם פיה טובה היית נותנת לך כפית קטנה שאפשר לדלות בה מבאר הזכרונות? או שיקוי שעוזר לשכוח?

For English: https://did.li/everyday-storytelling

בין כישוף השיכחה לבאר הזיכרון[1]בדרך פגשתי את הפיה הטובה

  • מה תבקשי? שאלה
  • לזכור. אמרתי. וגם לשכוח
  • מה תבקשי לשכוח? שאלה הפיה
  • את שרודף אותי בהקיץ
  • ומה תבקשי לזכור?
  • את כל היתר
  • תגידי על זה עוד משהו, אמרה הפיה (היא למדה הנחיית קבוצות בבית הספר הגבוה לפיות)
  • את הרעד ממש לפני הנשיקה. את הרגע שהניחו אותו ואותה על חזי החשוף. את הפסיעה לצדו לצלילי השיר ועד לחופה. את ידי בידו של אבי בטיול של שבת בבוקר. את הטעם של העוגה של סבתא לובה.
  • ומה עוד תבקשי לזכור? שאלה הפיה, כיודעת היטב את חשיבות השאלתיות החוזרת.
  • את שרודף אותי בהקיץ.

הפיה נראתה מבולבלת לרגע. אבל רק לרגע. היא הבינה.

הסיפורים שלנו עשויים מהדברים שהנפש מבקשת לזכור ולשכוח.  

הפיה הטובה…

שלפה מתיק הקסמים שלה מפתח, בקבוקון כחול, תפוח ודג זהב. וגם כפית קטנה. ונעלמה, כדרכן של פיות שתמיד יודעות בדיוק מתי ללכת, וגם לעשות את זה בסטייל.

נשארתי לבד על השביל שמוביל למעלה. רוכבי אופניים חרוצים שחלפו לידי, מתנשפים, תהו אולי אם הרגע ראו אישה שמדברת אל עצמה.

שמתי את הבקבוקון, המפתח, התפוח, הדג והכפית הקטנה בתיק והמשכתי בדרך. מקווה שאדע מה לעשות איתם.  אולי בבקבוק הכחול הקטן יש שיקוי שיכחה? ואולי דווקא נגיסה מהתפוח תעשה את הקסם? ואולי הכפית הקטנה היא בעצם מצפן שייקח אותי הישר לבאר הזיכרונות, ובעזרתה אוכל לדלות משם רק את  הטובים והמנחמים שבהם?

מה יש לי להפסיד?

שלפתי את הכפית מהתיק והנחתי לה להוביל אותי עד לבאר. גרם מדרגות מפותל, ללא מעקה, הוביל אל מעמקיה. התחלנו, אני ופחד הגבהים שלי, לרדת למעמקי הבאר. נצמדת לימין, כמו בתחנות הרכבת התחתית, כדי לאפשר לאמיצים ולזריזים ממני, לאוץ לדרכם.

ביד אחת נאחזתי בקיר ובשנייה המשכתי לאחוז בכפית הקטנה. הברכיים התחילו לרעוד ותחתית הבאר לא נראתה באופק. ואז הכפית התחילה לדבר. היא הסבירה לי שאני בוחרת כמה עמוק לרדת. ושאם אהיה קצת פחות אחוזת אימה מהמדרגות, אוכל לראות טוב יותר את הזיכרונות שלי, שדבקו עם השנים לדפנות הבאר.

  • ואיך אדע שאלה הם הזיכרונות שלי, ולא של מישהו אחר?
  • אם הם לא שלך, הם לא יידבקו בי, השיבה הכפית וחזרה לשתיקתה.

אור היום נעלם מזמן. גם יתר הזוכרים.ות שהיו שם נעלמו. שקט עמוק שרר בבאר, וריח שאני מתקשה לתאר במילים עמד באוויר. הוא היה עשוי מניחוחות מאכלים, בסומת בשמים וגוף וריח של מים עומדים, כנראה של זיכרונות ללא שלא באו לבקשם.

החושך כדרכו חידד את יתר החושים. שמעתי בכי של תינוק ואת קול ההתייפחות שלי. שמעתי מוזיקה שגרמה לגוף לנוע בשובבות. קירות הבאר היו לחים ויבשים למגע, כנראה מזיכרונות חדשים וישנים. הטעם של עוגת השמרים של סבתא עמד בפי, יחד עם טעם מריר של שברון לב, כנראה.

לא הגעתי לתחתית הבאר.

השארתי את זה לפעם הבאה. חזרתי לשביל המוביל למעלה, ובהמשכו, אל הבית. שם, בבריכה הקטנה שבחצר שיחררתי את דג הזהב.

את הסיפור הקצר הזה כתבתי בעזרת קלפי סיפורים מתוך ערכה שרכשתי לפני שנים במרכז הסקוטי לסטוריטלינג, בניין קטן השוכן במרכזה של אדינבורו היפה. יש בה קלפים של מלכים ומלכות, נסיכים ונסיכות וגם שומר חלומות ומראת קסמים, קסם מרפא, איש על הירח ועוד. פתחתי אותה שוב השבוע, כי לפעמים נחוץ איזה קסם, איזו התרחקות אל מחוזות הדמיון, כדי לאסוף את הנפש, לחזק אותה ולחזור אל הדרך "שעודנה נפקחת לאורך", כמאמר השיר.  

לו פגשת בדרך פיה טובה שיכולה להטיל כישוף שיכחה, מה היית מבקש.ת לשכוח? ולו אותה פיה טובה הייתה מעניקה לך כפית קטנה שמוליכה אל באר הזיכרונות, אילו זכרונות אבודים היית מבקש.ת לדלות משם?


[1] נכתב בהשראת: [1] https://www.goodreads.com/book/show/6712688-the-storyworld-box-the-storyworld-cards

סטוריטלינג לשנה חדשה: תובנות מאלדין.

בסופה של עוד שנה, זה זמן טוב להרהר בכל מי ומה שהיה שווה להיאבק למענו. זמן להוקיר את האומץ והחוסן שלך מול אתגרים וקשיים. זמן להודות לאלה שהיו שם לאורך הדרך. לשים לב ל"מנורת הקסמים" שהאירה את השביל בחושך. ואז, לעשות מקום לסיפורים חדשים.

English: https://hamutal.substack.com/p/new-year-new-stories?r=fd14b&utm_campaign=post&utm_medium=web&utm_source=copy

אז איזו שנה הייתה לך? האם היא הרגישה כמו המשך של זו שלפניה, עם הקורונה שהתעקשה להישאר איתנו? האם הייתה "יפה ושונה", כמאמר השיר? טובה או רעה? רחומה או קשה? האם היה לך קצת יותר אוויר לנשימה, או עוד 365 ימים של מרוץ להדביק את קצב המטלות? ואולי גם וגם.

האם למנהג הזה – לסכם את השנה שחלפה ולבטא את התקוות שלנו לקראת זו שעומדת בפתח – יש משמעות מעבר לטקסיות שבו? כלומר, מעבר לצורך של חלקנו בטקסים שמסמנים את המעבר משנה לשנה, האם ספירת המלאי של שנה שחלפה עוזרת לנו להצטייד מחדש? האם העובדה שלוח השנה העברי מבשר לנו ששנה הסתיימה וחדשה מתחילה אומרת שאפשר להשאיר את תלאותיה וברכותיה מאחור ולפתוח דף חדש ונקי?

בחיפוש אחר השראה לשנה החדשה, הלכתי שוב אל הסיפורים. חזרתי לסיפור העם העתיק של אלדין ומנורת הקסמים, שמקורו באזור המזרח התיכון. מאות שנים לפני שאולפני דיסני יצרו את הגיבור עם הקוביות בבטן, עשה סיפורו של אלדין את דרכו בעולם, מפי מספרים נודדים. אלדין, על נער הרחוב שהפך לנסיך אחרי תלאות אינספור וכמה מפגשים קרובים עם סכנת המוות, הוא סיפור קלסי של "מעוני לעושר"; בדרך אל האהבה, האושר והמעמד המלכותי, מתמודד אלדין הצעיר עם האתגר הגדול של המפגש עם הרוע. הרשע הצרוף שנובע מהתאווה לכוח כביר ושליטה מוחלטת.

ורק כדי לרענן את הזיכרון, בסיפור אלדין יש כמה דמויות מפתח:   

הנסיכה: אהובתו של אלדין, בתו של הסולטן.

הג'יני: השד במנורה, העוזר והמסייע לאלדין.  ולמרות שהוא מבלה את רוב חייו כלוא במנורת קסמים, הוא יודע הרבה מאוד על העולם ועל נפש האדם.

הרשע: המכשף הרע שרוצה להשתלט על הממלכה ועל העולם. התגלמות הכוח להשחית.

אלדין: הגיבור הטוב שמציל את הנסיכה, אביה והממלכה. נער רחוב שעולה לגדולה הודות לחוסן, תעצומות נפש ויכולת למידה מהתלאות שעוברות עליו

ויש כמובן את הקהל העוקב אחר הסיפור ומצפה ומייחל לסוף הטוב.

מרבית הגרסאות העכשוויות מסתיימות כאשר אלדין מביס את המכשף הרע ונישא לנסיכה. אך בסיפור העם שעבר מפה לאוזן, במיטב המסורת של "סיפורי אלף לילה ולילה",  תלאותיו של אלאדין לא מסתיימות עם נישואיו. לפני שיוכל לתפוס את מקומו הראוי כמלך ולזכות בהערכתה העמוקה של זוגתו, עליו לגבור על אחיו של המכשף הרשע, אשר בא לנקום ועושה זאת בתחבולות ובחוכמה רבה. הוא מתחזה לאישה זקנה טובה וחכמה ורוכש את האמון של כל נשות ואנשי החצר. הוא היריב המסוכן ביותר מפני שהרוע שלו סמוי מהעין.

רק לאחר שאלדין מצליח לחשוף את פני הרשע ולחסל אותו, מגיעים השקט, השלווה והשגשוג. הסיפור מפצה אותנו על חוסר הצדק וההיגיון בעולם ויוצר מרחב מקביל בו הטוב מביס את הרוע, והתקווה ממגרת את הייאוש.  

"ומה אם לסיפור שלי אין סוף טוב?", שאלה אותי משתתפת בסדנה שהמתינה בשקט בצד עד שנותרנו שתינו לבד.

בחיים שלנו, אין תמיד לסיפורים סוף טוב. לפעמים אין להם סוף בכלל והם ממשיכים ומלווים אותנו שנים ארוכות. אבל בסיפורי החיים שלנו יש אהבה ותשוקה, פחד ואומץ, אובדנים וגילויים. גם בסיפורים האישיים שלנו יש משהו, מישהו או מישהי ששווה להיאבק למענם עד הסוף. ויש "פיות טובות" ו"שדונים מטיבים", ויש מפלצות ושדים להילחם בהם.

לסיפורים שלנו אין בהכרח סוף טוב, אבל תמיד יש בהם משמעות. לסיפורים שלנו אין תמיד סוף מובהק, לעתים הם מלווים אותנו כל חיינו, אך עדיין טמונה בהם אותה הבטחה של השתנות וצמיחה, של למידה וריפוי.

בסופה של עוד שנה, זה זמן טוב להרהר בכל מי ומה שהיה שווה להיאבק למענו. זמן להוקיר את האומץ והחוסן שלך מול אתגרים וקשיים. זמן להודות לאלה שהיו שם לאורך הדרך. לשים לב ל"מנורת הקסמים" שהאירה את השביל בחושך. ואז, לעשות מקום לסיפורים חדשים.

שתהא שנה מטיבה.

סטוריטלינג של אהבה וזיכרון: שיחה על אבי ז"ל, המשורר חיים גורי

היו לי הכבוד והעונג לשוחח עם בשמת חזן היוצרת המוכשרת והמגוונת, על אבי ז"ל, המשורר חיים גורי. תודה לבשמת שיצרה מרחב מטיב ואפשרה לי לשלב את זהותי המקצועית כחוקרת תרבות ומספרת סיפורים עם החוויה האישית והאינטמית.

מזמינה אתכם לצפות בשיחה: https://youtu.be/2RAG1bRNgzU

חיים גורי

סטוריטלינג של יום יום: מה בין ג'יימס בונד וסיפור ארגוני

תהליך בנייה של סיפור ארגוני הוא ייחודי לכל ארגון. אבל יש כמה יסודות משותפים, בין אם מדובר בחברה בינלאומית מסועפת או בתנועת שטח של מתנדבות. אספתי כמה מהם

For English click https://storytellingforsocialchange.company/2021/08/06/organizational-storytelling/

שעת בוקר, זום הכנה למפגש של פורום מנהלים בינלאומי. האיש בצד השני פותח את המצלמה. הוא בארץ רחוקה מאוד מכאן, ושם כבר אחר הצהריים. מאחוריו אפשר לראות את גלשני המים שלו. הוא לא מכיר אותי ולא יודע למה לצפות. הים מחכה לו, ורק הפגישה שלנו חוצצת בינו לבין גלי הים.

  • מה הסיפור האהוב עליך?
  • כל סרטי ג'יימס בונד, בעצם
  • איזה שחקן אתה הכי אוהב בתפקיד 007?
  • שון קונרי, כמובן.

בשלב זו מתפתחת בינינו שיחה ערה. אני מספרת לו שהודות לבני ובן זוגי צפיתי בכל סרטי הסדרה ועד היום ניטש בינינו ויכוח סוער מיהו השחקן שמגלם באופן המדויק ביותר את דמותו של סוכן 007.

הוא מתרווח בכיסא. הים יחכה.  השיחה מעניינת אותו והוא מבין שאני מתעניינת בכנות בו ובדברים שמעניינים אותו. דרך סיפורים אהובים – כולל סרטי פעולה, מתח וקומדיות רומנטיות – השיחה מתגלגלת בטבעיות אל הדרמות הקטנות והגדולות של תחרות, נאמנות למותג וקשרי עבודה עם שותפים עסקיים.

שיחות ההכנה הרבות נועדו להסביר את מה שאולי אינו מובן מאליו; הקשר בין סטוריטלינג בתהליכי פיתוח ארגוני ועסקי. היעד שהציבה החברה לעצמה היה ליצור סיפור ארגוני מלכד ומעורר השראה. הדרך היא, כמובן, שימוש בכלי סטוריטלינג.

הסטוריטלינג, ממש כמו גיבור של סיפור עם, עושה בעקשנות והתמדה את דרכו מהשוליים ותופס לו מקום של כבוד בעולם הארגונים, הן לצרכי פיתוח פנים ארגוני והן לצרכי שיווק ומיתוג. הסיפורים, שמלווים אותנו לאורך כל ההיסטוריה האנושית, מתגלים שוב ושוב ככלי יעיל ורב עוצמה לגילוי וחשיפה של סיפורי עבר, הווה ועתיד, להצפה של קשיים ואתגרים, לזיהוי של ערכי הליבה של החברה וה-DNA שלה.

"מה הסיפור האהוב עליך?" זו השאלה איתה אני פותחת כל סדנה וכל מפגש על סטוריטלינג. התשובות תמיד משמחות, מרגשות וגם מפתיעות. אני לומדת להכיר סיפורים חדשים וגם להתבונן באור חדש על סיפורים מוכרים. אני לומדת המון על הא.נשים שבחדר – גם בזום. כי סטוריטלינג היא לא רק האמנות של יצירת סיפור, היא גם האמנות של סקרנות, חקר והקשבה לא.נשים. והרי דבר ידוע הוא שא.נשים הם.ן המשאב הכי חשוב והכי יקר בכל ארגון.

תהליך בנייה של סיפור ארגוני הוא ייחודי לכל ארגון. אבל יש כמה יסודות משותפים, בין אם מדובר בחברה בינלאומית מסועפת או בתנועת שטח של מתנדבות. אספתי כמה מהם:

ציר הזמן: לכל ארגון יש רגע של התחלה; זה יכול להיות הרגע שבו נהגה רעיון ההקמה בראש של הדמות המייסדת, המפגש הראשון במטבח או במשרד כשהתקבלה החלטה לצאת לדרך או קבוצת הוואצאפ הראשונה שנפתחה והתמלאה במהירות. עם חלוף השנים, לעתים מתעמעם זוהרו של סיפור ההתחלה. לעתים הוא נשכח כי הדמויות המייסדות פרשו מהארגון זה מזמן. לעתים, עם השנים צפים חילוקי דעות של מי בדיוק היה הרעיון ומי היו הדמויות המייסדות. ולעתים, משהו בתחושת הדחיפות, החלוציות או החיוניות שהייתה כה נוכחת בהתחלה מתעמעמת ונשחקת, ואז השאלה היא, כיצד לשמר את רוח החדשנות והיצירתיות של השנים המוקדמות לאורך זמן. ולפעמים, הארגון צומח, מתפתח ומסתעף ודורות חדשים חשים פחות קשר לסיפור ההתחלה ועסוקים יותר בסיפור של ההווה ושל העתיד. כך או כך, חייו של ארגון על ציר הזמן הם תמיד מרכיב שחשוב להתעכב עליו.

ציר המרחב – בין אם מדובר בארגון או תנועה בפריסה גיאוגרפית רחבה – מקומית או בינלאומית – בארגון היררכי מסועף או בארגון שטח שטוח ומבוזר. הרי אין דמות אחת שיכולה לדעת מה קורה בכל רגע נתון בכל מחלקה או אגף, בכל סניף או בכל קבוצת פעילים.ות מקומית. המיקום במבנה הארגוני, בשיוך המקצועי או על המפה משפיע עמוקות על האופן בו נתפס הארגון. לא פעם קיים מתח – בריא ומפרה או חוסם ומאתגר – בין מיקומים וצרכים שונים. עבודה בכלי סטוריטלינג עוזרת לחשוף את המתחים והממשקים בין המיקומים השונים.

ריבוי נקודות מבט ומשמעותן: נובע מכך שא.נשים  בארגון מצויים במיקומים שונים על צירי הזמן והמרחב.  אבל זה רק חלק מהסיפור. הריבוי נובע גם מכך שא.נשים מצטרפים לארגונים – כעובדים.ות, פעילים.ות או מתנדבים.ות – מסיבות שונות ומגוונות. הצרכים, המאוויים והערכים המנחים אותם.ן הם שונים. בין אם נכנסנו לארגון מסוים כדי להתפרנס או להתפתח מקצועית, ובן אם כדי לקדם מטרות פוליטיות או חברתיות, יש לנו ציפייה שהארגון ייתן מענה לצרכים שלנו ויישקף את הערכים שלנו. בארגונים היררכיים וגם שטוחים, לא לכל אחת ואחד יש אותו הכוח להשפיע על קבלת ההחלטות של הארגון. אחת המשפטים הכי נפוצים ששמעתי בחיי כיועצת ארגונית הוא "לא ברור לי איך מתקבלות ההחלטות בארגון". מה שעומד מאחורי המשפט הזה הוא בדרך כלל תחושת תסכול הנובעת מהסתייגות מההחלטות המתקבלות ומאי היכולת להשפיע עליהן.  ביצירת סיפור ארגוני משותף, חשוב מאוד להקשיב לקולות שמביעים תסכול או אי הסכמה.

ליבה – ערכים: לכל ארגון, ממשלתי, עסקי או אזרחי, יש ערכים מכוננים. לעתים הם מוצהרים וידועים, ולעתים לא. הקשבה לסיפורים של א.נשים בארגון חושפת לא פעם את הפערים בין הערכים המוצהרים, לבין האקלים הארגוני ודרכי ההתנהלות בפועל. סיפור ארגוני מלכד ומעורר השראה יכול להיווצר רק כאשר הארגון מודע לפערים אלה ומחויב לצמצם אותם ככל האפשר. ככל שיש הלימה טובה יותר בין הערכים המוצהרים להתנהלות בפועל, כך החיבור לסיפור הארגוני הוא חזק ומשמעותי יותר.

המציאות שאנו חיות וחיים בה הם דינמית במקרה הטוב ובלתי יציבה במקרה הפחות טוב. היא משתנה תדיר, רצופה באי ודאות ותחרות. סיפור ארגוני חזק, מלכד ומעורר השראה יכול להוות עוגן משמעותי לארגון ולעזור לו לנווט את דרכו גם במים סוערים הצופנים אתגרים והתפתחויות בלתי צפויות.

עוד על סטוריטלינג ופיתוח ארגוני ועסקי: https://www.themarker.com/labels/1.9175881?fbclid=IwAR1pIA3mdatPiW1Xch2_aUSwbxZS0ChHfyalV__FzsSvVvMjhK0h1bHziXU

סיפורי קורונה: מלאכות של אהבה

מלאכות המחאה, התיקון וההתנגדות אינן נשלמות לעולם. גם כשעייפנו מהן. גם כשביקשנו שיניחו לנו קצת. גם כשלקחנו לנו חירות לזמן מה להזניח אותן. הן שבות ומושכות בשולי בגדינו ומלמדות אותנו ענווה. אומרות לנו ברוך שרוב מעשי ידינו אינם יצירה חד פעמית, אלא סדרה אינסופית של פעולות שחוזרות על עצמן, נטולות זוהר ותהילה, אבל חיוניות לקיום שלנו.

For English: https://storytellingforsocialchange.company/2021/05/07/labors-of-love/

עבודות הבית הן מלאכות שלא נגמרות לעולם, אני אומרת לעצמי, ומכניסה את התבנית של הבאגטים לתנור. עוד מעט הבית יתמלא ניחוח ייחודי של לחם נאפה. ובינתיים אני מנקה את שאריות הקמח מהשיש ושוטפת את הקערה משרידי הבצק. ועוד מעט הבאגטים יהיו מוכנים, וטעמם הטרי והמתפצפץ יהיה נפלא ופשוט.

עבודות הבית הן מלאכה סזיפית.

האוכל נאכל והכיור מתמלא ולא מתרוקן מעצמו. הבגדים מגיחים ריחניים מהמייבש, ושוב מוצאים דרכם אל סל הכביסה. שערות הכלבה והחתולה נאספות במטאטא ושבות, סוררות, שחורות, לבנות ואפורות, ודבקות ברצפה ובכריות.

עבודות הבית חוזרות על עצמן. רוב הזמן הן שקופות, כמו מי שמבצעות.ים אותן. אין עליהן שכר או תגמול, והן לא נספרות בתל"ג.

הורות גם היא מלאכה שאינה נשלמת לעולם.

חיתול מלוכלך מוחלף בנקי, שד נחלץ שוב להניק או בקבוק ריק נמלא שוב בפורמולה. ידיים אוספות שוב תינוק פועה לריקוד עייף מול ירח, עד בוא השינה, לזמן מה לפחות. פה נושף ברכות על פצע טרי ויד רכה נוגעת במצח חם. עין דואגת עוקבת אחרי טיפוס ראשון, שני, חמישי ומאה על הסולם במתקן המשחקים. מלאכת הדאגה אינה נשלמת לעולם.

מלאכת האהבה היא עבודת היום יום.

היא יומיומית ועשויה מאינספור רגעים שנצברים ונזכרים ונשכחים. היא עשויה ממחוות קטנות ועוגות יומולדת ופתקים קטנים על המקרר. היא עשויה מהודעות קצרות של איסוף מחוגים וקניות במכולת, לפעמים עם סמיילי מנשק.

מלאכת הבית, הבנייה והתחזוקה שלו אינה נשלמת אף פעם. העין ערה לקורי עכביש שנטוו בפינה, טחב שהתפתח בשקט מאז החורף שעבר. הבלגן במגירות שנשבענו לסדר כשרק יהיה לנו רגע לנשום.

מלאכה של אהבה

מלאכות הבית לא נשלמות לעולם. גם כשעייפנו מהן. גם כשביקשנו שיניחו לנו קצת. גם כשלקחנו לנו חירות לזמן מה להזניח אותן. הן שבות ומושכות בשולי בגדינו ומלמדות אותנו ענווה. אומרות לנו ברוך שרוב מעשי ידינו אינם יצירה חד פעמית, אלא סדרה אינסופית של פעולות שחוזרות על עצמן, נטולות זוהר ותהילה, אבל חיוניות לקיום שלנו.

המלאכות הללו, של שמירה ואהבה, של ניקיון וטיפול, של הזנה ודאגה, נמשכות לעולם.

מלאכת התיקון גם היא מתמשכת, כמו מלאכת המחאה. לפעמים לוקח לנו שנים לראות ברכה בעמלנו. לפעמים עלינו לעבוד קשה רק כדי לשמר הישגים שכבר רשמנו. לפעמים נמצא עצמנו ברחובות, פעם אחר פעם, שנה אחר שנה, כדי לתקן סדקים חדשים ולחשוף את הטחב והטינופת שהצטברו בפינות. ונחבר עוד עצומה ועוד נייר עמדה ונדרוש עוד דיון דחוף בוועדה בכנסת. ונארגן עוד משמרת מחאה וננסח עוד פוסט ועוד מאמר דעה. והכיור המטפורי שוב יימלא בכלים מלוכלכים שצריף לשטוף, וכביסה מלוכלכת שצריך לאוורר, ושתיקה שצריך לשבור.

מלאכות המחאה, התיקון וההתנגדות אינן נשלמות לעולם. גם כשעייפנו מהן. גם כשביקשנו שיניחו לנו קצת. גם כשלקחנו לנו חירות לזמן מה להזניח אותן. הן שבות ומושכות בשולי בגדינו ומלמדות אותנו ענווה. אומרות לנו ברוך שרוב מעשי ידינו אינם יצירה חד פעמית, אלא סדרה אינסופית של פעולות שחוזרות על עצמן, נטולות זוהר ותהילה, אבל חיוניות לקיום שלנו.

יום האישה הבינלאומי 2021: הוקרה לפיות פמיניסטיות טובות

היום, יום האישה הבינלאומי, אני מזמנת לסעודה שתי אורחות, שאת שמן אינני יודעת. בסיפורי העם לנשים שאינן בנות מלוכה או אצולה אין שמות. ועדיין, הן מלוות אותי כבר כמה ימים, והגיע הזמן שניפגש בשבילי הדמיון הפרועים. אני מזמנת את האישה הצעירה שתינוקה נלקח ממנה על ידי הפיות ואת הנוודת הקשישה שעזרה לה להשיבו.

והנה סיפורן בקצרה. מעשה באישה צעירה, אם יחידנית לתינוק, המהלכת על הצוקים הנישאים מעל לים הסוער. התינוק רעב וצמא, וגם היא. היא עוטפת אותו היטב היטב, מניחה אותו במקום בטוח בצד הדרך, ויוצאת לחפש מים וללקט פירות. אך הדרך קשה, והצוקים חלקלקים, והיא נופלת, נחבלת ונותרת שכובה על אחד הצוקים, ללא הכרה. בינתיים עוברות בשביל שתי פיות משבט מקומי, רואות את התינוק השוכב לו, מתוק ועטוף, ולוקחות אותו מיד. דייגים מהכפר הסמוך מוצאים את האם המעולפת, מביאים אותה לכפר, שם מטפלות בה הנשים במסירות ובאהבה עד שהיא שבה לכוחותיה. האם נחושה למצוא את תינוקה, אף שא.נשי הכפר סבורים שאין סיכוי. היא יוצאת לדרך, ופוגשת חבורה של נוודים.ות, ואלה מובילים אותה מיד אל זקנת החבורה, ישישה חכמה עד מאוד, טובת לב ובעלת כוחות קסם. הקוסמת הטובה יודעת שהתינוק נמצא בידי שבט הפיות ויועצת לאם הצעירה להציע להם תמורתו דבר מה מופלא ויקר ערך. היא גם מטילה עליה כישוף טוב, שיגן עליה מפני הקור והשמש הקופחת, מפני רוח ואש. האישה הצעירה, שכוחותיה ועוצמותיה מתגלים לנו במלוא גדולתם שוב ושוב במהלך הסיפור גוזרת את שיערה הזהוב והשופע ויוצרת ממנו ומחומרים שהיא מוצאת בטבע גלימת זהב יפיפייה ונבל שמפיק צלילים שמיימיים. היא מנהלת משא ומתן תקיף וקשוח עם מלך הפיות, משיבה אליה את תינוקה ומותירה בידי המלך את הגלימה ואת הנבל. הסיפור אומר שצליליו ממשיכים להלך קסם על שבט הפיות עד עצם היום הזה.

זהו עוד סיפור נפלא על אהבת אם שאינה יודעת גבולות ואינה מתכווצת לנוכח שום אתגר, גדול ומפחיד ככל שיהיה.

זהו סיפור על אחווה. על אישה אחת מבוגרת שמאמינה כל כך ברעותה הצעירה ובצדקתה, שהיא מעתירה עליה את הקסם היקר מכל: אמונה בעצמה ובכוחות שלה. היא עוזרת לה להאמין שהיא יכולה להתייצב בעוז מול כל קושי, כולל איתני הטבע.

לא כל הנשים בסיפור הזה טובות. הפיות, למשל, הן אנוכיות וחמדניות. הן לא חושבות על התינוק או על משפחתו. "מי שמוצאת לוקחת", הן אומרות זו לזו. הן לא מונעות על ידי אינסטינקט אנושי או אימהי לגונן על התינוק. וזוהי נקודת התורפה שלהן, בסופו של דבר. בעבורן, התינוק הוא חפץ, יקר ומתוק, אבל חפץ. בעוד שבעבור אמו הוא העולם כולו, והיא תעשה הכל כדי להשיבו.

היום יום האישה הבינלאומי וב-15 במרץ נציין את "יום המרד של הילדות הטובות", שכולו מוקדש להוקרה לנשים שסללו בעבורנו את הדרך, שנלחמו בעבור דברים שאנו לוקחות היום אולי כמובן מאליו. אבל היום יום האישה הבינלאומי ואנו יודעות וזוכרות שהדרך עוד ארוכה מאוד והמסע טרם נשלם. שיש עוד הרבה אי צדק לתקן, ותקרות לנפץ, ורצפות בוץ טובעניות לייבש.

ובמסע הזה, בדרך הזו, פגשנו נשים שהעניקו לנו השראה. נשים שפיזרו עלינו אבקת פיות פמיניסטית שתגן עלינו בקור ובחום ובדרכים הלא סלולות. במסע הזה פגשנו נשים שהעניקו לנו עצה טובה או פתחו לנו דלת.

אני מזמינה אתכן להוקיר את הנשים הללו בחייכן. לקחת כמה רגעים בלוח הזמנים העמוס כדי להודות להן, או לספר עליהן. ולא פחות חשוב, להעביר את אבק הפיות הפמיניסטי הזה הלאה.

האוכל מוכן. יש כעכים עם שומשום ויש קאדה במילוי תרד וגבינות, ונרים כוסית לחיי סיפורים עם סוף טוב. ולחיי פיות פמיניסטיות טובות.

סיפורי קורונה: והפעם, האישה הטובה מקיטלראמפיט

אז עוגת הסולת, קוקוס תפוזים מוכנה. וגם עוגיות השוקו חם עם מרשמלו מוכנות. עכשיו רק נותר לחכות שהאישה הטובה תגיע ויחד נרים כוס יין לחיי אי הנחת והסירוב להיכנע.

For English, click here: https://storytellingforsocialchange.company/2021/01/09/lockdown-guests/

אז יצאתי להצטייד לסגר הנוכחי. רכשתי דברים חיוניים כמו נטיפי שוקולד מכל הסוגים ויין כמובן. ושוב אכין, לכבוד הסגר, עוגיות נוטפות סוכר, עוגות שאבקת סוכר מלטפת את ראשן ולחמניות חבוקות בשומשום. אוכל לנשמה. ושוב אפיק הנאה מלגלגל את הבצק הדביק של העוגיות בין הידיים ולטפוח בבצק השמרים הריחני עד שיגיע הזמן לתת לו לנוח.  

כבר שבועות שאני לא מצליחה לכתוב. הסגר-לא סגר -שוב סגר-חצי סגר טובע בי את חותמו. העולם הפיזי מוגבל לרדיוס של קילומטרים ספורים ונדרשים לנפש כוחות גדולים יותר לצאת למסעות למחוזות הדמיון. אבל לפעמים, ברגעי חסד, דווקא האפייה והבישול, המלאכות המסורתיות הללו שנשים מבצעות כבר אלפי בשנים, משחררים משהו גם בנפש ופתאום אני מוצאת את עצמי מניחה במהירות את תבנית העוגיות הלוהטת ורצה אל המחשב, להזמין חברות וחברים מעולם הדמיון להשתתף בסעודה ולעזור בחיסול כמויות דברי מאפה שנועדו לגדוד; לכל האורחים/ות, משפחה וחברות/ים, שהייתי רוצה לארח כבר באמת.

הפעם אני מזמינה את האישה הטובה מקיטלראמפיט, גיבורת סיפור עם שמקורו בסקוטלנד, והוא גרסה מקומית לסיפור עוץ לי גוץ לי.

ומעשה שהיה כך היה.

בעלה של האישה הטובה קם יום אחד ועזב אותה ואת בנם הקט, ומאז נעלמו עקבותיו. היא נותרה לבדה, ענייה מרודה, ולה רק חזירה אחת. כולם בכפר ריחמו עליה, אך איש לא הושיט לה עזרה. היא קיוותה שהחזירה תמליט גורים אותם תוכל למכור וכך לפרנס את עצמה ואת בנה. אך הצרות המשיכו להכות בה, והחזירה חלתה. וכך, בעודה יושבת אובדת עצות לצד החזירה החולה, ממררת בבכי, הופיעה בדיר הקטן הגבירה הירוקה. זו כמובן מנצלת את מצוקתה של האישה הטובה ושואלת אותה "ומה תתני לי אם ארפא את החזירה שלך", וזו משיבה לה "כל אשר תבקשי…". הגבירה הירוקה מרפאה את החזירה, אך אז מתברר מה היא מבקשת בתמורה: את בנה הקט, היחיד, של האישה הטובה. תחנוניה ובכייה של האישה הטובה נופלים על אוזניים ערלות. הגבירה הירוקה מודיעה לה שאם תוך שלושה ימים לא תגלה האישה הטובה את שמה האמיתי, יהיה עליה למסור לה את בנה.

המחשבה שיהיה עליה להיפרד מבנה הקט, האהוב, מדירה שינה מעייניה של האישה הטובה. היא חובקת את בנה אליה חזק חזק ויוצאת לטיול ארוך ביער. ושם, בקרחת יער קטנה, היא רואה את הגבירה הירוקה מזמרת לעצמה

"האישה הטובה לא מעלה בדעתה

ששמי הוא, כן כן, בדותה"

הסוף ידוע ומוכר. כאשר הגבירה הירוקה באה לגבות את החוב ולקחת את הבן הפעוט, האישה הטובה מעצימה את עונג הנקמה בכך שהיא מעמידה פנים שהיא כה אומללה, ואז, מפתיעה אותה ואומרת לה כשחיוך ענק של ניצחון על פניה: "שמך הוא… בדותה". הגבירה הירוקה ממש יוצאת מדעתה ונעלמת לעד מחייה של האישה הטובה. היא ממשיכה לגדל את בנה באהבה ובמסירות.

סיפורי עם ואגדה מלאים בקסם, אבל הם אינם בדותות, כלומר, הם פותחים צוהר לעולם רגשי אמיתי מאוד של הדמויות. הם סופרו מדור לדור כדי לשמר ולהוקיר את החוכמה והתושייה, האומץ והתעוזה, הכאב, השמחה והנדיבות של א/נשים. הם עברו מדור לדור כדי להתריע מפני הרשעות, הקנאה, האכזריות והניצול לרעה של כוח ושררה, שגם הם, עם כל הצער, חלק מהתכונות של בני ובנות אדם.

אני אוהבת את האישה הטובה ואת סיפורה כי מה שמניע את התפנית הדרמטית בעלילה – ומה שהופך אותה מקורבן של כוחנות נצלנית ואכזרית לגיבורה שמחזירה לעצמה שליטה על חייה וחיי בנה  – היא האי נחת; הסירוב להיכנע. היא יוצאת אל היער בלילה אפל וחוזרת עם פתרון לחידה. האהבה והמסירות שלה לבנה חזקות יותר מהאכזריות שוות הנפש של הגבירה הירוקה.

אז עוגת הסולת, קוקוס תפוזים מוכנה. וגם עוגיות השוקו חם עם מרשמלו מוכנות. עכשיו רק נותר לחכות שהאישה הטובה תגיע ויחד נרים כוס יין לחיי אי הנחת והסירוב להיכנע.

%d בלוגרים אהבו את זה: