פגיעות והתנגדות בימי קורונה

For English, clickhttps://storytellingforsocialchange.company/?p=793

כשהעבר בא לבקר  

פטר אנגוסטין קפץ אתמול לבקר.

לא, הוא לא הפר את הסגר וגם אני לא. פטר הוא דמות פיקטיבית, בערך.  

"פטר אנגוסטין איבד יום אחד את הצל שלו. יום אחד הוא שם לב שהצל שלו לא הולך אחריו, גם לא לצדו או לפניו. פטר אנגוסטין היה אדם בלי צל".

תמונה שמכילה טקסט

התיאור נוצר באופן אוטומטי

הסיפור על פטר, האיש שאיבד יום אחד את הצל שלו, עודו כתוב בכתב יד במחברת בכריכה קשה שחברה טובה נתנה לי כדי שאכתוב. זה סיפור אפל, מין סרט אימה מתמשך בשחור לבן. הוא לא היה ראוי מבחינה ספרותית, אבל זו גם לא הייתה המטרה שלו. הסיפור על פטר היה הדרך שלי לתעד ולעבד את משבר הנישואים והגירושין תוך כדי התרחשות. משהו בכתיבה הפך את הדברים לאמתיים מאוד מחד, ומפחידים פחות, מאידך.

כמעט שלושים שנה חלפו מאז, ופטר החליט לבוא לבקר. הוא פרץ את מערכת החיסון הרגשית שעובדת שעות נוספות בימי המגפה. הוא חזר לחלוק עמי את חדר העבודה הקטן ולהזכיר לי איך מרגישה פגיעות אל מול חיים שיוצאים לגמרי מהמסלול.

הקורונה מציפה אצלנו זיכרונות מתקופות שביקשנו להשאיר מאחור. היא לא המציאה את הפגיעות – לא את האישית ולא את הקולקטיבית – אבל היא חושפת אותן ביתר שאת וגם את האי צדק. כל יום היא מסמנת מחדש את הקו השברירי בין אלה שראשם עוד מעל למים, לאלה שעייפו מלהיאבק ושקעו. כל יום היא בוחנת אותנו מחדש, משרטטת שוב ושוב את הגבול העדין שבין חוסן לקריסה, בין מיקוד להצפה.

בהתחלה, כשההימנעות מקרבה לאנשים עוד הייתה בגדר המלצה, סירבתי להתרחק, להפריח נשיקות באוויר ולחכך מרפקים. סירבתי לחשוד באלה שישבו לצדי בקרון הרכבת או באוטובוס שהם נושאים וירוס קטלני. מיאנתי לוותר על המגע באבוקדו בדוכן בשוק מחנה יהודה. אבל בשלב מסוים, לא הייתה לי ברירה. החשש שאחשוף את עצמי ואת אהובי לבי לנגיף היה חזק מרוח המרדנות הראשונית שלי.

אז נכנעתי וגיליתי צייתנות. ההתנגדות עברה לדיגיטל: הפגנות בזום וחתימה על עצומות בדואל וכתיבה. . גם העבודה עברה לדיגיטל: סטוריטלינג בזום ובטלפון, סדנאות על נשים שלום וביטחון בזמן קורונה בזום, תכנון אסטרטגי בזום. מעולם לא ראיתי את פניי  מתבוננים בי בחזרה כל כך הרבה שעות ביום.

"הדרך הטובה ביותר לגזול מא/נשים את האינטליגנציה ואת הקול שלהם/ן היא להפחיד אותם/ן עד מוות".

נזכרתי בפטר, האיש שאיבד את הצל שלו, אולי מפני שדווקא בעת שציוו עלינו להיכנס למרחב הפרטי ולא לצאת ממנו, איבדנו גם חלקים גדולים מהזכות לפרטיות, בחסות ובהכשר התקנות לשעת חירום. ואולי גם מתוקף כשלי האבטחה של היישומים שפיתחנו בהם תלות כה גדולה בימים אלה.  

העריצות של מודלים מתמטיים

ניהול משבר הקורונה מתבסס על מודלים מתמטיים; על אלגוריתמים המחשבים שיעורים וקצב הדבקה והתפשטות. אלה ניבאו תחילה מאות מיליוני חולים ומתים ברחבי העולם. המידע הזה שלט שלטון מצרים ללא עוררין עם פרוץ המגפה. אנו, בני התמותה שלא דוברים אלגוריתמית, נאלצנו לחיות בצל הנתונים הללו כאילו היו דברי אלוהים חיים ולא נותר לנו אלא לציית. נצמדנו למסכי טלוויזיה בהם כולם – מראש הממשלה ועד יצרני משקאות קלים וחטיפים עתירי נתרן – אמרו לנו להישאר בבית ולאהוב מרחוק. "רק כך", אמרו לנו, "ננצח יחד את הנגיף". עטנו על נייר טואלט, אלכוג'ל וביצים – על כל מה שהיה חסר במכולת – מתוך חשיבה מאגית שאם נהיה מצוידים ונציית, הנגיף יפסח על פתח ביתנו. נעצנו מבטים חשדניים בכל משתעל ושמרנו מרחק מהורים קשישים, כי טרם פותחו האלגוריתמים שיודעים לחשב כמה קטלנית יכולה להיות בדידות, למשל, או מהן ההשלכות ארוכות הטווח של הסתגרות מוחלטת בבית אלים.

כאשר ההתמודדות עם המגפה מוגדרת כמלחמה, אזי גם ברור שמי שצריכים לנהל אותה הם הצבא וכוחות הביטחון. מצוידים בגרפים ועקומות, חבורה של גברים בעלי עבר צבאי מנהלים משבר בריאותי-אזרחי-חברתי וכלכלי. סוגי ידע ומומחיות רבים וחיוניים והקולות של מי שאינם ואינן גברים עם רקע בטחוני (שזה הרוב)  נדחקים לקרן זווית.

" רגע רגע רגע.. אז לא משנה מה הניסיון מה למדו.. רק בגלל שהן נשים? מדהים!" כך כתב לי צייצן לא מוכר בתגובה לפרסום כתבה בעיתון גלובס על דרישת ארגוני הנשים לייצוג הולם מגוון לנשים בהרכב ועדת היציאה ממשבר הקורונה[1]:

שנים רבות של אקטיביזם פמיניסטי לימדו אותי שלא צריכה לספור אפילו עד עשר כדי שתגיע תגובה מסוג זה. גם את ההתנגדות לשוויון הקורונה לא המציאה. ובכל זאת, מסתבר  שלא רק אותי לקח המשבר הזה 30 שנה אחורה. גם ארצנו הקטנה חזרה לעולם בו גברים מנהלים את המרחב הציבורי ונשים את הביתי והפרטי. כי הרי אם ממסגרים את משבר הקורונה כמלחמה, וברור שמי שצריך לנהל אותה הם גנרלים בהווה ובעבר, אז שכל תחומי הידע האחרים יסתדרו בשלשות ויתפנו ממגרש המסדרים.  איך אמורה משפחה עם שלושה ילדים במערכת החינוך ולפחות הורה אחד – בדרך כלל האם – שעובדים מהבית, להסתדר? בכמה בתים יש מחשב לכל אחד ואחת?

במלחמה, הפחד והדחף לחסל את האויב מנהלים אותנו. זה אנחנו או הוא.

הדרך המהירה ביותר לשתק התנגדות היא להגיד שזו מלחמה. הרי לא נרצה שהנגיף יביס אותנו.

תמונה שמכילה צילום, אישה, מחייך, לדגמן

התיאור נוצר באופן אוטומטי

"אם באת לעזור לי, חבל על הזמן שלך. אבל אם באת כי השחרור שלך כרוך בשלי, בואי נפעל ביחד" (לילא ווטסון, סופרת ופעילה פמיניסטית אבוריג'ינית).

הפמיניזם לימד אותי שאנחנו חזקות רק כאשר כולנו חזקות וזה מחייב אותנו להתנגד רעיונית, מחשבתית ופיזית לתפיסת "הנזק ההיקפי" שמאפיינת את תפיסת המלחמה והופכת את ההרס שמלחמה זורעת למחיר בלתי נמנע.  כך, במלחמה, אפשר להפקיר קשישים, נשים נפגעות אלימות, ילדים שעוברים התעללות, אנשים שחיים בעוני, ילדים וילדות בחינוך מיוחד וההורים שלהם, אנשים שמתמודדים עם דיכאון ופוסט-טראומה, להתנגד לתפיסה הניאו-ליברלית שתומכת בהתעצמות הכוח של מעטים על חשבון כל היתר.

מזיכרון לסיפור

אז פטר בא לבקר. לא גירשתי אותו, כי אין טעם. הזיכרונות הם חלק ממני, גם כאשר הם שמורים היטב במגירות האחוריות של התודעה. אל הזיכרונות האלה יתווספו יום אחד אלה הטריים, מימי המגפה. כנראה שהזיכרונות הללו ימשיכו ללוות אותנו עוד זמן מה.

לאן נוביל את הזיכרונות האלה? והאם ניצור מהם סיפור חדש שיש בו תקווה וחמלה, משמעות וסולידריות?  

כדי ליצור סיפור חדש אשר חומק משפת המלחמה ומחלץ אותנו מתרחישים דיסטופיים של המשך ההסתגרות התודעתית, חשוב שנזכור שיש לנו הידע, התבונה והתשוקה לעצב עולם טוב וצודק יותר.  


[1] https://www.globes.co.il/news/article.aspx?did=1001325103

על לחם, אהבה וזקנה

יש משהו בסיסי, מנחם וממלא בלחם. אני אוהבת לאפות, למרות הפער בין התשוקה שלי לאפייה לבין יכולות המוטוריקה העדינה שלי. איכשהו זה לא תמיד יוצא כמו בתמונות. אבל בימים אלה חיינו הרי ממילא מתנהלים בפער הזה שבין ההשתוקקות לבין מה שאפשרי.

For the English version: https://wp.me/p93DD7-ce

יש משהו בסיסי, מנחם וממלא בלחם. אני אוהבת לאפות, למרות הפער בין התשוקה שלי לאפייה לבין יכולות המוטוריקה העדינה שלי. איכשהו זה לא תמיד יוצא כמו בתמונות. אבל בימים אלה חיינו הרי ממילא מתנהלים בפער הזה שבין ההשתוקקות לבין מה שאפשרי.

שעות ארוכות מדי במשרד הקטן מול הזום. מוצאת הפוגה בהכנת לחמניות פרצל. אני מנסה ליצור כדורים, אבל הבצק רך מדי ונוזל בין אצבעותיי, אז אני מוסיפה לו אהבה וגעגוע, כדי לעבות אותו. אני חושבת על אמי, בת ה-90, ועדיין מתקשה לחשוב עליה כעל קשישה. אבל לפי הסטטיסטיקה היבשה, היא בקבוצת סיכון, יחד עם כל בני ובנות ה-60+.  וכמו רבות ורבים בנות ובני הגיל השלישי, הרביעי והחמישי, היא ספונה בביתה בימים אלה, ימי קורונה. הקשישות והקשישים הם המבודדים ביותר. חלקם רואים את המשפחה והנכדים בשיחות וידאו, אבל מה עם אלה שאין להם גישה לטכנולוגיות הללו? מה אם אלה שאפילו לא יכולים ויכולות לקבל מדבקה של חיבוק וירטואלי?

ומאחר שהרשומה הזו מוקדשת ללחם, לאהבה וגם לזקנה, אין הולם יותר מאשר השיר הזה:

אמי אפתה לי את כל העולם//יהודה עמיחי

אמי אפתה לי את כל העולם

בעוגות מתוקות.

אהובתי מלאה את חלוני

בצימוקי כוכבים.

והגעגועים סגורים בי כבועות אויר

בכיכר הלחם.

מבחוץ אני חלק ושקט וחום.

העולם אוהב אותי.

אך שערי עצוב כגמא בביצה המתייבשת והולכת –

כל הצפרים הנדירות ויפות הנוצה

נסות ממני.

לחם טורקי שטוח ולחמניות פרצל שיצאו שטוחות קצת גם הן

ולמתכון ללחם טורקי שטוח: https://thecafesucrefarine.com/greek-yogurt-turkish-flatbread-bazlama/

נתראה בקרוב, עם עוד מאפים, שירים, ספרים וסיפורים.

סיפורים ותופינים

בימים אלה בהם חדשות רעות רודפות זו את זו – עוד זו מדברת וזו באה –חשוב מאוד למצוא מקורות לנחמה. כאשר אין לנו שליטה כמעט על שום דבר, והתודעה שלנו נאלצת להדוף תרחישי אימה כאלה ואחרים חדשות לבקרים, חיוני שנשמור על עצמנו ועל אהובי ואהובות לבנו, גם ממרחק.

פרק ראשון: עוגיות אמסטרדם

For English: https://storytellingforsocialchange.company/?p=749

בירושלים יש מקום נפלא בשם "ספר וספל", חנות לספרים יד שנייה וחדשים. שנים לא ביקרתי שם, אבל זכור לי שפעם גם פעל שם בית קפה קטן וטוב, בו אפשר היה לקנות ספרים, לקרוא על כוס קפה ולהרגיש בעולם שהטוב בו מנצח את הרוע. בימים אלה בהם חדשות רעות רודפות זו את זו – עוד זו מדברת וזו באה –חשוב מאוד למצוא מקורות לנחמה. כאשר אין לנו שליטה כמעט על שום דבר, והתודעה שלנו נאלצת להדוף תרחישי אימה כאלה ואחרים חדשות לבקרים, חיוני שנשמור על עצמנו ועל אהובי ואהובות לבנו, גם ממרחק.

סיפורים, בישול ואפייה. זה השילוב שבינתיים עובד בשבילי. אין לדעת מה יביא המחר, אבל בינתיים, מזמינה אתכן ואתכם להצטרף לכמה רגעים של נחמה וטיול בעולמות אחרים.

והפעם: קטע קצר מתוך "יומן שנת המגיפה" של דניאל דפו ומתכון לעוגיות אמסטרדם מתוקות. מי שרוצה להתפנק עד הסוף, ממליצה בחום לשמור כמה עוגיות בצד ולהכין עוגיות גלידה ביתיות (שתי עוגיות שחובקות גלידה משובחת באמצע) שאפשר לשמור במקפיא ולחתוך מהן פיסה של מתיקות סותמת עורקים.

"היה זה בתחילת חודש ספטמבר, שנת 1664, כמדומני, כאשר אני, כמו רבים משכניי, שמענו בשיחות רחוב שהמגיפה שבה להולנד; היא השתוללה שם כהוגן, במיוחד באמסטרדם וברוטרדם, בשנת 1663. מהיכן הגיעה המגיפה? היו שאמרו מאיטליה, אחרים טענו שהגיעה מהלבנט, יחד עם סחורות שהובאו לנמל הבית על ידי הצי הטורקי; ואילו אחרים גרסו שהגיעה מכרתים או מקפריסין. מקור המגיפה היה עניין פעוט; אך כולם הסכימו שהיא שבה להולנד"[1]

עוגיות אמסטרדם ביתיות

למתכון לעוגיות אמסטרדם:  https://mobile.mako.co.il/food-cooking_magazine/ron_yohananov_recipes/Recipe-79a82cdc1650071027.htm

לקריאת קטעים מספרו של דפו בתרגום לעברית: https://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-2346235,00.html


[1] תרגום חופשי מתוך ספרו של דניאל דפו: Defoe, Daniel. A Journal of the Plague Year, written by a citizen who continued all the while in London (p. 1). Kindle Edition.

בשבחי הכוס הריקה: על סטוריטלינג וחדשנות

For the English version, click here: https://storytellingforsocialchange.company/?p=746

לפעמים, דווקא חצי הכוס הריקה היא המפתח להתחדשות

מעשה שהיה, על אדם שהחליט לצאת למסע מפרך אל ביתו של החכם הגדול, בתקווה שזה יאציל עליו מעט מחוכמתו. וכדרכם של מסעות, הוא חצה עמקים וגאיות, הלך בשבילים לא סלולים והאפיל על הר גבוה מאוד, על פסגתו ניצב ביתו של החכם הגדול. והנה הגיע היום והוא ניצב אל מול דלת הבית של החכם הגדול. הדלת הייתה פתוחה לרווחה ובתוך הבית הצנוע ניצב שולחן ועליו כד מים וכוס. ניגש האיש ומזג לעצמו כוס מים וכאשר עמד לגמוע ממנה, ראה כי החכם הגדול, זקן לבן וגלימה והכל, ניצב בפתח הדלת ומתבונן בו, ואז, סב לאחור ומתרחק מהבית מבלי לומר מילה. האיש עזב את הבית, מצא לו מקום לינה סמוך ולמחרת שב אל ביתו של החכם הגדול. ושוב, הדלת פתוחה לרווחה והבית ריק ועל השולחן קנקן מים וכוס. ושוב מזג לעצמו מלוא הכוס ושוב הופיע החכם הגדול, גלימה וזקן והכל, ושוב פנה לאחור והלך משם, מבלי לומר מילה. וכך גם ביום שאחריו וביום שאחריו. ביום החמישי הגיע האיש לבית הקטן, הדלת הייתה פתוחה לרווחה, הבית ריק ועל השולחן קנקן מים וכוס. ושוב מילא את הכוס במים, אך בעודו מוזג מלוא הכוס, הגיע החכם הגדול וניצב שוב בפתח. "חכה!" קרא האיש, "מדוע אתה פונה והולך ממני מבלי לומר מילה? באתי ממרחקים, חציתי עמקים וגאיות, טיפסתי עד קצה ההר. אנא ממך, למד אותי את כל מה שאתה יודע". והחכם הגדול נתן בו את מבטו העמוק ואמר בקול שקט ורב משמעות, כדרכם של חכמים, "אי אפשר לצקת מים לכוס מלאה". ובכך, סב לאחור והתרחק שוב מהבית.

הסיפור הזה נפל לידיי כפרי בשל כאשר עמלתי על הכנת סדנה בנושא למידה ארגונית ובעיצומו של מסע אישי ומקצועי של שינוי. כדרכם של סיפורי עם הוא נראה על פניו פשוט מאוד, כמעט פשטני. אבל בואו נתעכב רגע על מוסר ההשכל:

"אי אפשר לצקת (עוד) מים לכוס מלאה".

אי אפשר לצקת עוד מים לכוס מלאה

כלומר, כדי לרכוש ידע חדש, לחדש ולהתחדש נדרשים שני דברים: לחוש צמא אמיתי ולפנות מקום. כלומר, לשפוך מהכוס המלאה שלנו תפיסות והרגלים שאינם משרתים אותנו יותר לטובת ידע, תפיסות ודרכי פעולה חדשות.  

השיח סביב למידה וחדשנות גדוש בקלישאות: "לחשוב מחוץ לקופסה", "לצאת מאזור הנוחות", ואפילו "כשיוצאים מגיעים למקומות נפלאים" החביב. אפשר לגחך מעט על הקלישאות הללו, אבל הן מצביעות לעבר אמת שחשוב לדבר עליה: בלי להתחדש, נתקע במקום או נלך לאחור.   

קשה לרוקן את הכוס שלנו. אולי כי התרגלנו לחשוב על כוס מלאה כדבר חיובי. הביטוי "להסתכל על חצי הכוס המלאה" דוחק בנו לברך על היש ולא על הריק, שנתפס כדבר שלילי. אבל אולי דווקא בחסר, בהיעדר, טמון סוד הצמא האמיתי.

זה קשה כי "הרגלים ישנים מתים בקושי" ולפעמים הם יושבים לנו על שריטות ישנות. הרגלים הם כמו נעלי בית ישנות ונוחות שקשה להיפרד מהן.  

זה קשה כי לפעמים למידה אמיתית מאתגרת ידע ותפיסות שאחזנו שנים רבות.

זה קשה כי לפעמים המסע הזה של למידה והתחדשות עובר דרך אזור הדמדומים של תחושת הטיפשות הקלה. אני זוכרת עד עצם היום הזה את המבט שנתן בי הפקיד במעונות לסטודנטים זרים כשאמר:  "כן, הצרפתית שלך אכן קלוקלת". משהו בי רצה להגיד לו שסביר להניח שהצרפתית שלי טובה מהעברית שלו, אבל זה לא היה משנה כלום. בעצם, הוא צדק, הרי באתי לפריז כדי ללמוד לדבר צרפתית.

ויש כמובן העניין הזה של פחד מכישלון. חדשנות מחייבת לקיחת סיכונים וגם כישלונות. מומחים לחדשנות קוראים לנו "לחבק ולחגוג" את הכישלונות שלנו וללמוד מהם. ועדיין, הצלחות נחגגות בפומבי; כישלונות הם לרוב סוד חמוץ שנשמר בסתר.

זה קשה. ולכן לפעמים צריך "בעיטה בישבן" שתאלץ אותנו לצאת למסע של התחדשות ותיתן לנו את הדחף ואת האומץ להתמודד עם ההתנגדויות, עם החשש מהלא ידוע ועם הקשיים שנפגוש בדרך.

זה קשה, כי משהו בנו מתקומם מול המחשבה שהידע, הניסיון והחכמה שרכשנו בעמל רב הם אולי לא מספיקים או אפילו לא רלוונטיים בעידן בו הטכנולוגיות ממציאות את עצמן מחדש כל יום ומשנות את השפה, התרבות והדרך בה התרגלנו להיות ולפעול בעולם. הקדשנו זמן, משאבים ומאמצים ניכרים למלא את הכוס שלנו ועכשיו צריך לשפוך?

בואו נחזור רגע אל הסיפור שלנו שהוא ישן וזקן מכולנו ועדיין מסתובב בעולם, רלוונטי ובועט כתמיד. סיפורים היו מאז ומתמיד הדרך לשמר ולמסור ידע, ניסיון וחכמה, חוויות, רגשות ותובנות. סיפורים היו מאז ומתמיד הדרך ליצור קהילה, לומר בפשטות שאנחנו לא לבד עם החששות והפחדים ושנמצא בדרך את האומץ והחוסן להמשך המסע.

אל תשפכו סתם את המים בכוס המלאה שלכם. תהפכו אותם לסיפורים. סיפורים של ידע וניסיון, הצלחות וכישלונות, אירועים מכוננים ורגעי שיא ושפל. תשמרו עליהם ותחלקו אותם בנדיבות עם מי שזקוקים/ות לסיפור טוב. ותזכרו להוקיר גם את חצי הכוס הריקה, כי בה טמון הצמא והצורך לצאת למסע חדש.  

ב-17 בספטמבר הקול שלך יכול לשנות את הסיפור

יכול להיות כאן אחרת. תתעוררו

מערכת הבחירות הנוכחית, כמו זו שלפניה, מתאפיינת בשיח רעיל, אלים ומסית. בכל פעם שנדמה לנו שהיא הגיעה הכי נמוך שרק אפשר – שקרים, מניפולציות, הפחדות ודה-לגיטימציה – מתברר לנו שטעינו. זה רק הולך ומתעצם. ובתוך כל הרעש והספינים, יש מעט מאוד תוכן ומעט מדי שיחות על מה שחשוב לנו באמת: רווחה, בריאות, חינוך, איכות סביבה, שוויון או הסכם מדיני עם הפלסטינים שיביא סוף לסכסוך המדמם.

מערכת הבחירות שתגיע לסיומה ביום שלישי הבא נסובה שוב סביב נושא אחד ויחיד: "רק ביבי" או "רק לא ביבי". כך או כך, ראש הממשלה הוא שמנהל את ההצגה. אם מערכת הבחירות הקודמת התמקדה בתחרות על מי הרג יותר פלסטינים בעזה, הרי שהפעם מנסים הטוענים לכתר מהמרכז לנצח את נתניהו, "מר ביטחון", במשחק ההרתעה.

ואל מול כל אלה עומד חלק גדול מהציבור, עטוף בשתיקה, באדישות, בייאוש או בחוסר אמון שיכול להיות אחרת. ייתכן  שגם הפעם כשני מיליון אזרחים ואזרחיות עם זכות בחירה יוותרו על הזכות להשמיע קול.

זה מדאיג וגם מקומם, אבל לא מפתיע. הציבור בכלל לא רצה את הבחירות האלה. לפי מדד השלום לחודש יוני של המכון הישראלי לדמוקרטיה, רוב משמעותי בציבור היהודי סבור שנתניהו היה צריך להחזיר את המנדט לנשיא ולא לפזר את הכנסת ולהכריז על בחירות חוזרות. רבים מהנשאלים/ות סברו שפיזור הכנסת היה תולדה של אינטרסים אישיים.

ובניגוד מפתיע להיעדר שיח ציבורי אמיתי בסוגיות של "החיים עצמם", למשל בסוגיות של כלכלה ורווחה, הרי שסקר שערך מכון סמית בשיתוף עם הטלוויזיה החברתית ואתר העוקץ במרץ השנה מראה ש-76% מהמשיבים/ות אמרו שסוגיות כלכליות וחברתיות מעסיקות אותם/ן יותר מאשר סוגיות מדיניות.

השבוע, רוה"מ נתניהו, שהוא גם שר החוץ ושר הביטחון, ניצל את הבמה כדי לצאת ב"הכרזה דרמטית" שאם העם ייתן לו שוב את המנדט, הוא ייספח את בקעת הירדן. המהלך הזה נועד כמובן למנוע זליגה של מצביעי/ות ימין מהליכוד לימינה או לעוצמה יהודית. אבל מעניין היה לערוך סקר היום ולבדוק איזה אחוז מהציבור תומך בכלל בסיפוח בקעת הירדן בפרט ובסיפוח בכלל. אז הנה עוד כמה נתונים מעניינים: 78% מהציבור היהודי בישראל חושב שהשליטה על הפלסטינים בשטחי יהודה ושומרון אינה טובה לישראל, ו-71% חושבים שיש בכך בעיה מוסרית. כך עולה מסקר שהוצג בכנס שהתקיים במכון ון ליר פורסם במרץ השנה תחת הכותרת "אמונה דתית, שלום וחיים משותפים".

על פי הנתונים האלה, שיח הבחירות ואולי גם המפה הפוליטית היו אמורים להיראות אחרת. נדמה שהציבור הישראלי מצביע בניגוד לאמונות, לעקרונות ולאינטרסים שלו. השאלה היא, למה?

יש לשאלה זו כמה וכמה תשובות אפשריות. יכולתי להקדיש מאמר שלם לנושא , אבל הבחירות הן בעוד חמישה ימים ומה שמעסיק אותי הוא הפער הזה, בין מה שרוב הציבור טוען שהוא רוצה ושואף לו – יותר צדק חברתי ופתרון הסכסוך, למשל – לבין מה שהוא מאמין שאפשרי. אפשר להטיל את האחריות לכך על השיח הפוליטי שמציע הפחדות והשמצות במקום חזון מעורר השראה, אבל גם לנו,  הציבור, יש חלק בזה. התרגלנו להנמיך ציפיות בכל מה שנוגע לפוליטיקה שלנו. אבל הגיעה העת שניקח אחריות על הייאוש שלנו, ובעיקר על התקווה שלנו.

בחברה דמוקרטית יש לציבור הזכות והחובה לאתגר את נבחרי הציבור ולבחון בעין ביקורתית את התנהלות השלטון ולהביע התנגדות כאשר הוא פועל בניגוד לשאיפות, לערכים או לאינטרסים שלנו. כאשר הרוב הדומם שותק, אדיש או מיואש, או במקרה הטוב, מבטא את דעותיו באופן צר ומוגבל באמצעות הצבעה בקלפי, הרי שנותרנו עם דמוקרטיה שברירית וחסרת עומק.

אבל כדי להשמיע קול צריך להאמין בכוח של הקול שלנו להשפיע; כוח אזרחי שצומח מלמטה מחייב דמיון אזרחי ותקווה רדיקלית, כלומר, היכולת לדמיין עתיד טוב יותר גם כאשר הוא הרחק מעבר לאופק.

נדמה שיותר משהציבור הישראלי נוטה ימינה או שמאלה, הוא בעיקר חסר אמונה בכוח שלו לחולל שינוי עמוק ומהותי, הצומח מתוך השאיפות והערכים שלו. לפי הסקרים, לא/נשים אכפת מצדק חברתי; יש להם ציפיות ממנהיגים דתיים שייקחו חלק בתהליכים של בניית שלום ואכפת להם/ן מסוגיות של מוסר. ועם זאת, חלק גדול מהציבור אינו קם על הרגליים ואומר בקול ברור: "די!".

האמת, אפשר להבין את זה. הרי אלה שכן משמיעים/ות את קולם/ן מתויגים מיד כשמאלנים, בוגדים ועוכרי ישראל או סתם כמחרבי מסיבות. הרוב הדומם מעדיף כנראה להוריד את הראש עד יעבור זעם.

כדי לשנות את המציאות בארצנו צריך להתעורר, לגלות מעורבות פעילה ובעיקר להאמין ביכולת שלנו, כאזרחיות ואזרחים, לחולל שינוי; להאמין בכוח שלנו ליצור כאן חברה שמבוססת על ערכים של צדק, שוויון, חירות ושלום. כדי לשנות את המציאות צריך להאמין שאפשר וצריך לחיות עם ולפתור מחלוקות – קשות ומרות ככל שתהיינה.

את חיי המקצועיים (וגם לא מעט מחיי האישיים) הקדשתי לעשייה לשינוי חברתי. שלושים שנה ויותר של מאות ואלפי מפגשים ושיחות עם א/נשים משלל הקהילות המרכיבות את החברה בישראל לימדו אותי שאפשר לדבר ולהתווכח עד שיוצא עשן ולהסכים ולא להסכים ובכל זאת לא לעזוב את השולחן, ולא לוותר ולא להגיד ש"אין פרטנר". שלושים שנה ויותר לימדו אותי שאפשר לפעול יחד למרות ובזכות הבדלים. וכל חיי עד כה לימדו אותי ששינוי מתרחש רק כאשר השתיקות נשברות; כאשר יש מרחב לסיפורים ולקולות של כל מי שרואה במולדת הנפלאה והכואבת הזו בית.  

לאורך השנים פגשתי בחברה האזרחית עשרות, מאות ואלפי א/נשים שעוררו בי תקווה והשראה; א/נשים שיש בהם/ן תשוקה, חמלה ומחויבות אין קץ. א/נשים מכל רחבי הארץ, מקהילות שונות ובעלי/ות השקפות פוליטיות שונות שהתעקשו לקחת את הזמן להכיר, להקשיב ולפעול יחד. א/נשים שהקריבו שעות שינה, פנאי וזמן עם המשפחה כדי לפעול ללא לאות למען מטרות שהאמינו בהן. והעשייה הזו שוחקת ולא מתגמלת כספית והיא מחייבת לעשות המון עם משאבים מוגבלים ולחטוף אש ולפעמים להתווכח עד בכי עם הא/נשים האהובים ביותר.

אבל מה שמזין את העשייה הזו היא האמונה המתמדת שצריך ואפשר לבנות כאן חברה טובה, שוויונית וצודקת יותר.  

הימים הרעים הללו, של מערכת בחירות רעילה, רצופת מסרים של הפחדה ודה-לגיטימציה של המנהיגות של החברה הערבית ושל השמאל, מעוררים בי מחשבות על מנהיגות. על מנהיגות טובה מהי. מנהיגות טובה היא זו שיש בה – לצד הכוח וההשפעה – גם ענווה. ענווה אל מול האתגרים הגדולים ומול האחריות הגדולה להנהיג חברה שיש בה מקום לכולם/ן. מנהיגות טובה היא זו שיש בה חמלה ותשוקה לפעול למען טוב משותף.

יכול להיות כאן אחרת. אבל הציבור צריך להתעורר ולדרוש מנהיגות שתפעל להגשמת הערכים האלה

.

הילקה. איור: דניאל דורי דה לימא

ב-17 בספטמבר הקול של כל אחת ואחד מאיתנו יכול לשנות את הסיפור.

An Open Letter to My Jewish American Friends

To my dear Jewish American friends,

Over the years, I have expressed my appreciation and love to you all. But today I am writing to you in solidarity.

But first, I want to say thank you.

For the friendship and partnership and for what I have learned from you all in my 30 years as a social change activist and leader.

For your relentless commitment to healing and mending this broken world of ours.

For supporting Israel as a new nation and its burgeoning civil society; its human rights and social justice groups, peace and shard society organizations, feminist and women's organizations, its schools, museums and fringe arts scene, its universities and hospitals.

For standing by us, social change activists, as we are fighting to make Israel the best that it can and should be.

For remaining in deep dialogue with us through some deeply troubling times.

For coming here on family vacations, missions and study tours.  

For listening attentively and with genuine curiosity to the stories we share with you.

For caring about the people who live here in Israel, Jews and Arabs.

For your supportive emails in times of trouble.

Thank you for the courageous conversations about what it means to love Israel even as it turns its back to you and the way you chose to celebrate your Jewish identity or live by your Jewish values.

I know our friendship and partnership will endure, even as our political leaders are waging war on freedom of thought and expression, and even as they label those who hold a different worldview as disloyal or ignorant. I know that the shared commitment for healing the world will withstand this murky wave of politics of hatred.

With love and appreciation,

Hamutal

Israel through a Gender Lens

Issue #6: The Pre-Election Edition

In two days, on Tuesday, September 17th, is round 2 of national elections in Israel. Should we expect a re-run of the April 9 elections, or is it time for a new political story? In an article published on Fathom Journal I argue that: "Too much of the Israeli public is passive and willing to vote against its own interests and desires. While more than 50 per cent of the public, Jews and Arabs support some form of a mutual peace agreement, 71 per cent believe that rule over the Palestinian people is wrong and 76 per cent care more about social and economic issues, nonetheless, more than 50 per cent apparently still want the Likud to win the election. Another Israel may be possible, but not until Israelis embrace their political agency".  Read more here

And people are waking up and are calling their family, friends and neighbors to do the same. With the decrease in women's political representation, Bokra, an Arabic news and content site, in partnership with the "I am a Woman I Vote" network, launched a social media public education campaign reaching out to Arab women in Israel and encouraging them to make their voices heard on election day. Here are the voices of four inspiring leaders: I am a Woman I Vote

Nivcharot (Elected) the Haredi Women's Movement launched a video protesting the lack of representation for Haredi women in politics, and specifically in Haredi parties. The video featuring prominent Haredi women leaders and activists, reflects the absurd reality that there are seats for men only. While it may take a while before women can run for office and be elected for local or national office in Haredi parties, these women are an inspiration to all of us. 

 

 

Issue #5: Women's Wisdom

Women Wage Peace: On the Political Power of Knowledge, Solidarity and Hope

Dafna Hacker took us on a journey of feminist her-story, from late 19th century to current days. "Women should not shy away from power", she said, "and our collective power grows out of our solidarity with women of diverse communities". Miri Rosmarin urged us to use our political power as women to place our perspectives front and center and to address gender power relations as the infrastructure that enables the continuation of the conflict: "Women have a broader spectrum of political emotions; they bring hope – a powerful political emotion – and the quest for a better future".

Prof. Miri Rosmarin addresses WWP activists. Photo by Anat Saragusti

Storytelling and Critical Pedagogy

How many of you visited Ofakim, Kiryat Shmona or Yafi'a on your trips to Israel? Not many, if I was to take a guess. These communities, in the north and south districts of Israel are often off the grid of missions and study tours. But if you were to visit them one day, you will find the women activists who are transforming their communities, fostering resilience, agency and hope.
I had the privilege of facilitating two storytelling workshops: one for the women volunteers of the Resilience Center in Ofakim, a small Jewish town in the Negev, and one for members of the General Assembly of Mahapach-Taghir (Transformation), women activists from Jewish and Arab underserved communities. It was an immersive learning experience in intersectionality and a resounding reminder of the sheer power of stories in constructing critical thinking.
Ask a woman curious, appreciative questions, and the stories will pour out like a fountain, rich with memories of formative events, traditions and legacies handed over from one generation on to the next. Ask women to share their stories and they will offer rich narratives of loss and love, pain and pride, hardships and hope. As women to tell you about their journey towards agency, and they will teach you a valuable lesson about resistance and resilience.
They will tell you about aggressions their endured and the abilities they discovered in themselves; about the first time they realized they have the capacity to lead and about the appetite for change that comes with small and big achievements. They will tell you about the support they offered and received and will proudly show off their children who started out as school kids in the communal learning center they helped or the local youth movement they initiated, who are now making their first steps as leaders in their own right.
Next time you come to Israel, make sure you take the time to meet these women and let yourself be found in their stories.

"From Memory to Story" workshop in Ofakim. Photo by Yahaloma Zchut

Issue #4
Local She-roes

If you are following the news from Israel, you know we are going for national elections again in September. In upcoming issues, we will report on what feminist organizations and activists are doing to make their voices heard in national politics. However, un this week's update, we want to shed light on local initiatives by women who are working to make their cities better and safer for all women and are setting an example for other localities.

Itach-Ma'aki (Together with You) Women Lawyers for Social Justice: City for All

This unique program strives to advance equality for women in Israeli cities by developing and implementing a holistic model for municipal-level gender equality, institutionalizing women’s participation and leadership in local policymaking and making city services appropriate for women’s distinct needs. The 'City for all' model is inspired and informed by a community of diverse women created in Rishon Letsion, a Jewish city on the coastal plain. The program operates in Acco and Haifa, two Jewish-Arab cities in the north of Israel, and Tayibe, an Arab city at the heart of Israel, and works to increase effective leadership of Advisers for Gender Equality, integrate gender inclusive structures within city hiring, program design and allocation of resources. To watch a short video about City for All click here 

She-roes of Beit Shemesh

The unholy alliance between institutionalized religion and politics has far reaching implications on the lives of women and girls in Israel; from issue of personal status, through exclusion in the public sphere and being banned from singing in publicly funded events, to lack of political representation in Ultra-Orthodox parties in the Knesset, to name a few.

However, women are putting up a fight and refuse to be excluded and silenced. Such is the case of a group of amazing women in Beit-Shemesh who, with the help of IRAC – Israel Religious Action Center, have claimed back their city. Dr. Nancy Strichman, an evaluation specialist, lecturer and an avid cheerleader for social change and civil society groups, dedicated a beautiful article on the Times of Israel Blog to these women and their allies:

"A group of local wonder women in Beit Shemesh have an especially large reserve of special powers- courage, unflappable determination and patience- and they have been able to create new alliances to bring change to their city". Read more here

Issue #3
Elections! Again?

"Prime minister failed to mediate between Lieberman and ultra-Orthodox parties, sending Israel to its second election in six months", says the Ha'aretz English edition headline of May 30th, 2019.
As a storyteller for social change, I often seek to make sense of political events by having conversations with people. Anger, confusion and deep mistrust in political leadership and its motivations were the responses I encountered this time. "We have yet to heal from the April 9 elections", people said, referring to the highly toxic and divisive recent campaign.
In seeking to make sense of political events, I am always equipped with my gender lens, my dear and trusted companion that constantly urges me to ask questions such as: "how does this effect women?", and, "what can women do to change this reality?". Hence, I turned to my colleague and mentor, journalist and political commentator Anat Saragusti, and asked her to write a short article that will shed light on the dramatic events of the week.

The Banality of Ego
By Anat Saragusti

The main reason behind the decision to take Israel through another election could be summed up with one word: Ego.
Neither advance espionage equipment nor sharp political savvy would have exposed any other reason for the Knesset to convene at the dead of night on May 29 and decide to embark on another election in three months.
The decision has no practicality to it. It’s all personal. Netanyahu claimed to have won the previous election. But when it came time to put his mandate where his mouth is, he failed. The bottom line is Netanyahu couldn’t form a government. And that is why he didn’t win. Furthermore, the negotiations Likud held with its potential coalition partners proved that even the demands set were, how to put it? Completely personal. All they were interested in was the Immunity Law and the High Court Override Clause. These two were meant to provide Netanyahu with a safety net if and when it was decided to indict him after a hearing. These two prerequisites presented by Likud weren’t meant to better the lives of the public, nor Netanyahu’s voters. Neither was designed to deal with the burning issues on the public agenda: A failing health system, social gaps, the deep divides within society, crumbling infrastructures, lagging public transportation, the withering agriculture, a sinking welfare system, the ever-expanding exclusion of women, the precariously escalating incitement against Israel’s Arab citizens, the delegitimization of the left, and above all – for better or worse – the presentation of Trump’s “deal of the century” for the Israeli-Palestinian conflict, which will now be postponed for many months.
Good or bad, the reveal of Trump’s deal could have altered reality, if only for bringing diplomacy back into the agenda, rejuvenate the discourse around peace, and perhaps even lead to some kind of breakthrough.

This decision must be looked at through two different prisms:
A profound crisis of faith in the political system. When everything is personal, when leaders betray the mandate given to them by the public, when cynicism overtakes sincerity, something in the fundamental pact between us, the public, and our elected leaders, is fractured. The contract which states that we vote for them and they promote the issues we care about was not fulfilled.
This crisis painfully expressed itself in the last election with the generally low voter turnout, but particularly low among Arab citizens, who barely crossed the 50 percent threshold.
The second prism is the practical implication of this decision: the continued freeze over all government activity – the way it has been since the last election was announced in December. A transitional government can’t make important calls, further new topics, allocate budgets or anything.

And above it all hovers, of course, the gender perspective.

These ego struggles were played by men. It’s hard not to sink into the poignant notion that what happened was the result of male thinking which considers everything a zero-sum game. It’s either you or me.
The outgoing Knesset, which managed to sit for solely a month, was characterized by an especially low number of women. But that’s only a small part of the picture. If a government had been formed, it is doubtless that not only it would’ve had few women, but that women wouldn’t have had a real seat at the table, and it is highly unlikely we would’ve seen a woman in the security cabinet, where the critical decision regarding state security, war, and the peace process are made.
Neither side of the political map had enough women with experience, or an ambition to sit on these forums. For this to change in the upcoming election seems far-fetched. Issues that matter to women, such as violence against women, equality in the job market, breaking the glass ceiling and more – were not set front and center in the previous election. It seems dubious that parties seeking our votes would make gender the top of their agenda – not simply by the makeup of their slate, but in a more rooted way, which brings to the things that matter to us to the forefront.
So we all lost in these ego games: The politicians who voted against the conscience and interests, the state – which will now descend into heavy spending, the political system itself, and the voting public, of course. What transpired here is a malevolent use of the democratic toolbox.

Many thanks to Daniel Gouri De-Lima for the English translation of the article

Issue #2: Guns, Eurovision and Iftar

It has been yet another busy week in Israel. The public debate concerning the negotiations to form the new government in the shadow of Netanyahu's "Immunity Law" initiative and the talk of an "Economic Summit" in Bahrein, were the two hot-button issues on the agenda. Oh, and the heat wave.

You can read all about these issues on any Israel English news website of your choice. Hence, in this week's update, we want to share with you stories you will most probably not find there. But these stories are important; they are inspiring, sometimes disturbing, uplifting. They are the stories of women who are dedicating their lives to making Israel a better place. In this week's issue, we bring you stories from Women Wage Peace, Gun Free Kitchen Tables Coalition and from Nena Bar, a feminist disability rights activist.

Speaking up about gun violence in our streets and homes

Gun Free Kitchen Tables coalition, comprised of feminist and human rights groups, has petitioned the High Court of Justice to issue an interlocutory injunction to stop the application of criteria promoted by outgoing Public Defense Minister Gilad Erdan, which significantly ease restrictions on carrying civilian firearms. While the court did not grant the injunction, it did order the State to present the work of Ministry staff on the issue. The conversation on this critical issue will continue, thanks to the coalition's relentless work. Rachel Beit Arieh, founding member of Politcally Corret, a leading independent feminist news and content platform writes:

"Members of the Gun Free Kitchen Tables Coalition, working to minimize the proliferation of arms in the public sphere, say Minister Erdan’s assessment that more firearms means more security, isn’t factually based or rooted in evidence, but relies on the minister’s hunch. “It presents a skewed perception of what security means,” Suchio said". Click here for the full article

Bursting the Bubble of Exclusion

Last Saturday, Israel hosted the 2019 Eurovision Song Contest in Tel Aviv. Kan 11, the public broadcast corporation, launched a most impressive production, highlighting the wealth of local talent and creativity. For the first time since the contest has been broadcasted, a separate channel was dedicated to making the show fully accessibly to deaf people. Nena Bar, a feminist disability rights leader and advocate wrote in an op-ed column on Tel Aviv TimeOut Magazine about the healing power of been seen, heard and included on and off the stage:

"While all of this did not gloss over the disgrace of the lack of accessibility in the Independence Day ceremony (only a week prior), it shows that here we have it, a revolutionary model that allows us to tell broadcasters: Burst the bubble and learn this new, egalitarian vision presented by Kan. As someone who’s experienced the invalidation of sign language because of an archaic perception of deafness, I felt elevated and complete at the sight of a screen speaking in sign language. The body gives into the vibrant movements of the language in space, and for a moment I felt like I had room in it. In these moments I wanted to reach out and touch the hand of the girl I was, who never watched TV, and say to her – here, it’s happening". For the full article, click  here

On a bright Friday morning earlier this month, more than 200 Women Wage Peace activists from near and far crowded the lecture hall at Tel Aviv University Faculty of Law for the inaugural session of a new program: Women Wage Peace Talk Security, designed to harness the power of knowledge, theory and practice to increase women's participation in decision and policy making processes, most urgently in matters of security and foreign policy.
The inaugural session featured two leading scholars in the field of gender studies: Prof. Dafna Hacker, Head of the Gender Studies Program at Tel Aviv University, and Prof. Miri Rosmarin, lecturer at Bar Ilan University and Senior Research Fellow at the Van Leer Institute.

 

Local She-roes

If you are following the news from Israel, you know we are going for national elections again in September. In upcoming issues, we will report on what feminist organizations and activists are doing to make their voices heard in national politics. However, un this week's update, we want to shed light on local initiatives by women who are working to make their cities better and safer for all women and are setting an example for other localities.

Itach-Ma'aki (Together with You) Women Lawyers for Social Justice: City for All

City for All – This unique program strives to advance equality for women in Israeli cities by developing and implementing a holistic model for municipal-level gender equality, institutionalizing women’s participation and leadership in local policymaking and making city services appropriate for women’s distinct needs. The 'City for all' model is inspired and informed by a community of diverse women created in Rishon Letsion, a Jewish city on the coastal plain. The program operates in Acco and Haifa, two Jewish-Arab cities in the north of Israel, and Tayibe, an Arab city at the heart of Israel, and works to increase effective leadership of Advisers for Gender Equality, integrate gender inclusive structures within city hiring, program design and allocation of resources. To learn more about City for All, click https://youtu.be/drSOuYeTsgc

She-roes in Beit Shemesh

The unholy alliance between institutionalized religion and politics has far reaching implications on the lives of women and girls in Israel; from issue of personal status, through exclusion in the public sphere and being banned from singing in publicly funded events, to lack of political representation in Ultra-Orthodox parties in the Knesset, to name a few.

However, women are putting up a fight and refuse to be excluded and silenced. Such is the case of a group of amazing women in Beit-Shemesh who, with the help of IRAC – Israel Religious Action Center, have claimed back their city. Dr. Nancy Strichman, an evaluation specialist, lecturer and an avid cheerleader for social change and civil society groups, dedicated a beautiful article on the Times of Israel Blog to these women and their allies:

"A group of local wonder women in Beit Shemesh have an especially large reserve of special powers- courage, unflappable determination and patience- and they have been able to create new alliances to bring change to their city". Read more:

Israel Stories through a Gender Lens

Elections! Again?

"Prime minister failed to mediate between Lieberman and ultra-Orthodox parties, sending Israel to its second election in six months", says the Ha'aretz English edition headline of May 30th, 2019.

As a storyteller for social change, I often seek to make sense of political events by having conversations with people. Anger, confusion and deep mistrust in political leadership and its motivations were the responses I encountered this time. "We have yet to heal from the April 9 elections", people said, referring to the highly toxic and divisive recent campaign.

In seeking to make sense of political events, I am always equipped with my gender lens, my dear and trusted companion that constantly urges me to ask questions such as: "how does this effect women?", and, "what can women do to change this reality?". Hence, I turned to my colleague and mentor, journalist and political commentator Anat Saragusti, and asked her to write a short article that will shed light on the dramatic events of the week.

The Banality of Ego

By Anat Saragusti

The main reason behind the decision to take Israel through another election could be summed up with one word: Ego.

Neither advance espionage equipment nor sharp political savvy would have exposed any other reason for the Knesset to convene at the dead of night on May 29 and decide to embark on another election in three months.

The decision has no practicality to it. It’s all personal. Netanyahu claimed to have won the previous election. But when it came time to put his mandate where his mouth is, he failed. The bottom line is Netanyahu couldn’t form a government. And that is why he didn’t win. Furthermore, the negotiations Likud held with its potential coalition partners proved that even the demands set were, how to put it? Completely personal. All they were interested in was the Immunity Law and the High Court Override Clause. These two were meant to provide Netanyahu with a safety net if and when it was decided to indict him after a hearing. These two prerequisites presented by Likud weren’t meant to better the lives of the public, nor Netanyahu’s voters. Neither was designed to deal with the burning issues on the public agenda: A failing health system, social gaps, the deep divides within society, crumbling infrastructures, lagging public transportation, the withering agriculture, a sinking welfare system, the ever-expanding exclusion of women, the precariously escalating incitement against Israel’s Arab citizens, the delegitimization of the left, and above all – for better or worse – the presentation of Trump’s “deal of the century” for the Israeli-Palestinian conflict, which will now be postponed for many months.

Good or bad, the reveal of Trump’s deal could have altered reality, if only for bringing diplomacy back into the agenda, rejuvenate the discourse around peace, and perhaps even lead to some kind of breakthrough.

This decision must be looked at through two different prisms:

A profound crisis of faith in the political system. When everything is personal, when leaders betray the mandate given to them by the public, when cynicism overtakes sincerity, something in the fundamental pact between us, the public, and our elected leaders, is fractured. The contract which states that we vote for them and they promote the issues we care about was not fulfilled.

This crisis painfully expressed itself in the last election with the generally low voter turnout, but particularly low among Arab citizens, who barely crossed the 50 percent threshold.

The second prism is the practical implication of this decision: the continued freeze over all government activity – the way it has been since the last election was announced in December. A transitional government can’t make important calls, further new topics, allocate budgets or anything.

And above it all hovers, of course, the gender perspective.

These ego struggles were played by men. It’s hard not to sink into the poignant notion that what happened was the result of male thinking which considers everything a zero-sum game. It’s either you or me.

The outgoing Knesset, which managed to sit for solely a month, was characterized by an especially low number of women. But that’s only a small part of the picture. If a government had been formed, it is doubtless that not only it would’ve had few women, but that women wouldn’t have had a real seat at the table, and it is highly unlikely we would’ve seen a woman in the security cabinet, where the critical decision regarding state security, war, and the peace process are made.

Neither side of the political map had enough women with experience, or an ambition to sit on these forums. For this to change in the upcoming election seems far-fetched. Issues that matter to women, such as violence against women, equality in the job market, breaking the glass ceiling and more – were not set front and center in the previous election. It seems dubious that parties seeking our votes would make gender the top of their agenda – not simply by the makeup of their slate, but in a more rooted way, which brings to the things that matter to us to the forefront.

So we all lost in these ego games: The politicians who voted against the conscience and interests, the state – which will now descend into heavy spending, the political system itself, and the voting public, of course. What transpired here is a malevolent use of the democratic toolbox.

Many thanks to Daniel Gouri De-Lima for the English translation of the article

My Journey of Storytelling for Social Change

My blog, Storytelling for Social Change, is marking six years since its conception. I planned and gave the first storytelling for social change workshop nine years ago, but my path as a storyteller for social change began many years before that.
So, in honor of the sixth or ninth or fifty-sixth birthday, I sat down to write about some of the stops along my journey, which traces the connections between stories and action for social change. It’s made up of family and work, studies, research and contemplation, activism and action. It’s a voyage being written as one moves forward, with many stops still waiting to be discovered.

First stop: “Until lions have their historians”

I was twenty-six, very much pregnant and severely unemployed. A human resources agency sent me to a temp job as an administrative assistant and language editor for Shatil – The New Israel Fund Initiative for Social Change. Hanging on a wall in the office, which then resided in an apartment on Ramban Street in Jerusalem, was a poster that read:

That poster was one of the reasons I stayed on and became a full-fledged staff member for eighteen years. The proverb summarizes in simple words the importance of stories in shaping public perception, and the influence chroniclers of history have on political power dynamics.
When my personal life capsized, tossing me into a pit to wrestle my demons, I learned the significance of stories in the process of healing and empowering oneself. My pain taught that I am not defined by the searing memories, but by the stories I create from them.

Second stop: Fairy tales

I started my Bachelor studies in the mid-eighties. Dropping out of school became a story of failure. I felt like a woman lost in a crowded train station in which everyone is coming and going at a frantic pace like they know exactly where they're going, and only I was stranded in place. It wasn’t before 2003 that I returned to the Hebrew University to complete my bachelor’s degree in English literature and Interdisciplinary Studies.
I went back to school with the decision to tell a new story, one of completion and coming full circle. One of the first courses I took was in feminist theories on folklore and fairy tales. I immersed myself in ancient tales handed down by oral tradition to alert from danger, prepare for rites of passage and preserve great moments of bravery and wisdom. Many of these stories, whose documentation is often attributed to the brothers Grimm, were told about and by women as part of a tradition of initiation. During my research I found this one from Marina Warner’s book :
"While a poor man’s wife in the village thrives, the Sultana in the palace grows thinner and scrappier by the minute. The Sultan summons the poor man and demands to know the secret of his wife’s happiness. ‘Very simple,’ he replies. ‘I feed her meat of the tongue.’ The Sultan sends out for all the tongues money can buy – ox tongues and lambs’ tongues and larks’ tongues; still his sad Sultana withers away. He orders his litter, makes her change places with the poor man’s wife; she immediately starts to thrive, becoming the picture of health, plumper, rosier, gayer. Meanwhile, in the palace, her replacement languishes, and soon has become as scrawny and miserable as the former queen. For the tongue meats that the poor man feeds the women are not material, of course. They are fairy tales, stories, jokes, songs; he nourishes them on talk, he wraps them in language; he banishes melancholy by refusing silence".

This story, much like the proverb about the lions and their historians, became formative in my life. To this day, whenever I tell it, I feel it is also about me and my struggle to “refuse silence" . I have a fervent need to believe that healing and change begin when the silence is broken. When we take command of the right to tell our own story, to instill it and then release it so it may subvert the stories told about us without us.

"Bluebeard" by Daniel Gouri De Lima

Third stop: The lions’ smile

In 2009, I travelled in my capacity as a consultant to an "Art of Leadership" seminar of the Rockwood Institute for Leadership and Social Change in California. On the first evening, after several introduction rounds, we were asked to stand in a circle and to say, in one sentence, without prior preparation, our statement of purpose. And so, in faraway California, standing in a circle with people I had just met, I heard myself say: “My purpose to tell that which is left untold, to help unheard voices be present and heard.” Those historians-deprived lions, who entered my life some twenty years earlier, must have smiled to themselves a little smile.
In California, I felt like Alice in Wonderland. I too, felt mostly out of place. Too big or too small, a stranger to the language and rules of engagement. Different, even to myself. And perhaps it was being so way out of my comfort zone that allowed me to learn so much. When I returned to Israel, I printed out a new business card which said: Storyteller, adviser and group moderator for social change.

Fourth stop: Your voice can change the story

In the lead-up to the elections for the nineteenth Knesset, in 2012, I started Facebook blog called Your Voice, Your Story. The aim was to use social media to call out people to take responsibility and exact their power to influence the course and result of the elections. This time, the inspiration came from Christopher Booker's "Seven Basic Plots: Why People Tell Stories". Booker's claim is that any story ever told and any story to be told – from folk tales, through literature and poetry, action films and romantic comedies, classical plays to bedtime stories – is shaped by one (or more) of seven basic plots: Overcoming the Monster, Rags to Riches, The Quest, Voyage and Return, Comedy, Tragedy and Rebirth.
Each day, I shared one story under the title of one of the seven basic plots. This was a way to create for the readers a connection between their personal stories and the inherent themes of these plots and to the political realities of our lives. The goal was to give a name to their struggles for social change, to expose the deep narratives acting to weaken or dismantle these struggles.
And so Shakespeare’s “Othello” became an example for how the prime minister of Israel operates, and the infamous folk tale “Blue Beard” was a starting point for a discussion on sexual violence and silencing practices. These stories evolved into tools for interpreting and acting within the political realm.

Fifth stop: "Can the Subalterns Speak"

My Master's’ studies, though they lasted eight whole guilt-ridden years – towards my job, my family, and school itself – were one of the spaces that allowed to explore, discover and merge different types of knowledge.
In those years, I was the Executive Director of the Dafna Fund, the first and only feminist fund in Israel. It is doubtless that the spirit of Prof. Dafna Izraeli, its founder, was with me. Dafna was an activist, a lecturer, a mentor and feminist thinker, one who always believed in the importance of combining the practical with the theoretical. That which is born in the field and that which coalesces in the library. To me, that union was natural and necessary. Twenty-five years of boots-on-the-ground experience in social change gave depth and meaning to critical theories I was exposed to. On the other hand, the theories provided name and context to the power dynamics in our society, and the injustices that stem from them.
But along with the mutual insemination, I was constantly minding the gap between the potential for liberation found in feminist and post-colonial thought, and their accessibility to those out in the field day by day. Stories for Social Change were decanted from me into that gaping space. They were an attempt to build a bridge between the complicated texts of critical theories and the injustices transpiring around us day and night. Thus came about posts such as Were I human and Redirecting the Gaze

Sixth stop: "Nation of poetry" and the commitment to decipher

In recent years, I am researching the political agency of poetry. There are those who would ponder and say, “But poetry has been used a tool for political propaganda and protest for years,” and this is of course true. But my research didn’t deal with “political poetry,” but the possible contribution poetry could have for creating a nuanced, complex, ambivalent and diverse discourse in the toxic political climate of our times, which flattens every discussion into a rhetorical battle and zero-sum game.
Poetry is a form of highly self-aware literary expression, one that urges us to take greater note of the way language operates. It tugs at the hem of our garment and demands we pay attention to words and the meanings they create, each separately and as they stand together. Interestingly, the common language in our political discourse often acts in the exact opposite way, wearing words out so they are paper thin, until they and what they represent lose almost all meaning.
The most important role of poetry is to grant words their profound purpose, to invite us to stop and linger, be mindful, to feel empathy and compassion. To look inward, at the way life in an impossible political reality has eroded us as well, our ability to feel the world around us, and mostly, the belief in the power to act and make a change.

Epilogue

I was born into poetry, to a poet father, Haim Gouri z"l, whose name often comes up along with the expression “national poet,” an expression which symbolizes his stature within the canon of Hebrew poetry, a spokesman for a generation, of an era. But what I saw, beyond the definitions and the titles, was a man who couldn’t help but write. Writing came from a necessity. It was a mission. I was born and raised into “the personal is the political,” as well as the edict to preserve all of my identities, even when they are in internal contradiction and perhaps at war with each other.
Naturally, my wars were different than his and the course of my life included a willful exile into the fringes, into feminist action for social change and the minor analysis of politics through stories for social change. But the deep root at which our political differences always merged was the agreement to strive for the founding of a society committed to include all of the identities that comprise it.
Poetry was always there and it always mattered. I am profoundly thankful to my father and all the poets whose work has stirred and moved me. That made me stop, linger and marvel at words, and the many meanings they hold within.

 

 

%d בלוגרים אהבו את זה: