Shana Tova/שנה טובה

English follows Hebrew
שנה חדשה, סיפורים חדשים.
זו הייתה שנה עצובה מאוד. איבדתי את אבי. הוא נפטר בט”ו בשבט, ביום חגם של העצים שענפיהם נוגעים בשמיים ושורשיהם נטועים עמוק באדמה. אבי לא היה יכול לבקש לו יום הולם מזה ללכת מהעולם. השנה למדתי מהו החור הנפער בנפש כאשר אדם אהוב הולך לבלי שוב.
הוא לא השלים את מלאכתו. המלאכה הזו של תיקון העולם לעולם אינה נשלמת ואין אנחנו פטורים ופטורות מלעשות אותה. כל שעה וכל יום.
והיא תובענית ושוחקת ויש בה מעט מהזוהר והרבה מהתסכול ותחושת החובה וזעם קדוש.
והיא שייכת לנו, המלאכה הזו, גם כשעייפנו ממנה וגם כשנשבענו לא לקרוא עוד עיתון ולא לצפות בעוד מהדורת חדשות.
והיא גם מלאכה של אהבה ושל תשוקה; של תקווה ושל אמונה. היא חייבת להיות.
היא מבקשת שלא נפנה עורף ושלא נצדיק עוול אחד באחר. היא מבקשת שלא נזייף ושנדייק את קול המחאה שלנו. היא מבקשת שנתייצב בתקיפות נגד אי צדק ונגלה חמלה כשצריך.
היא מבקשת שלפעמים ניתן לסמן על מסך המחשב להבהב עוד זמן מה עד שיימצאו המילים הנדרשות.
היא מבקשת שלא נחדל כי אנו זקוקים וזקוקות לה.
ומלאכת התיקון הזו מושכת בשולי בגדנו ומבקשת שנספר סיפורים חדשים. שלא נוותר ושלא נחריש.
שתהא שנה חדשה של סיפורים חדשים; סיפורים של אומץ וחוסן ושל נחישות ושל תקווה.

shana tova 2018

New Year, New Stories.
It was a very sad year. I lost my father on Tu BiShvat, the day that celebrates the trees; their branches that touch the sky and their roots deeply anchored in the earth. He could not have asked for a better day to pass from this world. This year I have learned what it feels like when grief drills a hole in your soul.
He never completed his labor of healing this world. One never does, and yet one can never absolve him or herself from it.
It is a demanding labor; one that lacks glamor and often fills us with frustration, an annoying sense of duty and more than a pinch of righteous indignation.
Yet we own it, even as we grow weary of it and even when we swear to never read or watch the news.
Yet it is also a labor of love and passion; one of radical hope and fierce faith. It as to be.
It is asking of us to never look away, nor justify one wrong with another. It is asking us to constantly fine-tune our voices of dissent. It asking of us that we remain steadfast in the face of injustice when need be and show great compassion when necessary.
It is asking of us that we let the curser blink of the computer screen until we find the words that will heal.
It is asking of us that we do not cease because we need her.
She, this never-ending labor, is pulling at our garments and is asking us to tell new stories. She is asking us to not give up and not keep silent.
May the year 5779 be one of new stories: stories of courage and resilience; of determination and of hope.

%d בלוגרים אהבו את זה: