כשהדרך לשמר כוח שלטוני עוברת דרך הפחדה.
לפני שנים, במסגרת לימודי הנחיית קבוצות, למדנו על הזדהות השלכתית. הדוגמה שניתנה לנו כדי להסביר את המושג הייתה: ההורים יוצאים ומשאירים את שני ילדיהם לבד בבית. האח הגדול – שמפחד להיות לבד עם אחיו הקטן אך מתבייש בפחד שלו – מתחיל לספר לאחיו הקטן סיפורי אימה על מפלצות שאורבות בחושך ועל פורצים שיבואו לבית. ואז, כאשר האח הקטן מבועת עד אימה, מרגיע אותו האח הגדול ומבטיח לו שישמור ויגן עליו מכל רע. כך, משליך האח הגדול את פחדיו על האח הקטן ויכול ליטול לעצמו את תפקיד הבוגר והמושיע.
הדינמיקה הפתולוגית הזו מאפיינת יותר ויותר את היחסים בין ממשלת ישראל והעומד בראשה לבין אזרחי המדינה. קודם מפחידים אותנו עד מוות כדי שנחוש פחד קיומי עמוק ומתמיד ואז מעבירים את חוק הלאום ומבטיחים לנו שהוא ישמור עלינו מכל רע. מפחידים אותנו מערבים, משמאלנים, מבוגדים, מעוכרי ישראל ומחורשי רעתנו ובהתמדה עושים דה-לגיטימציה של מקורות הפחד. הגדיל לעשות ראש הממשלה, רדוף על ידי חקירות פליליות והחשש שיאבד את השלטון שכה התרגל אליו, וחבר אל מפלגות גזעניות מבית מדרשו של מאיר כהנא, ורץ לספר שעדיף ממשלת ימין שנשענת על תורת גזע ואלימות, מאשר, חס וחלילה, ממשלת "שמאל".
למען הסר ספק; יש איומים אמתיים. אירן גרעינית היא אכן תרחיש מדאיג מאוד. בלוני ועפיפוני תבעירה הם סיוט קשה וקסאמים וטילים הנופלים בעוטף עזה וברחבי הנגב הם סכנה אמתית. פחד הוא תגובה אנושית וטבעית למציאות שעולה על כל דמיון.
אבל, כאשר ההפחדה הופכת לשיטת שלטון, זה מבעית לא פחות. כי כאשר אנחנו מפחדים, רק חלק קטן מאוד של המוח שלנו פועל; זה החלק ששואל: "האם אני הטורף או הטרף? האם לתקוף או לברוח?"
כאשר הפחדה הופכת לשיטת שלטון, כל התנגדות לגיטימית הופכת מיד לאיום. כאשר הפחדה הופכת לשיטת שלטון לאט לאט אנשים מתחילים להאמין שהיחידים שיכולים להנהיג את המדינה הם אלה שרומסים ברגל גסה ערכים חשובים, כי במצב של אימה; שוויון, דמוקרטיה ופלורליזם הם מותרות או שטויות של חלשים ושל תמימים שלא מבינים שכל הערבים רוצים לזרוק אותנו לים.
הפחדה היא צורה של מניפולציה רגשית שנוטלת מעמנו, האזרחים, את הסוכנות שלנו להשמיע קול ולהתנגד. היא מניפולציה שעולבת ביכולת של כל אחת ואחד לנתח את המציאות ולגבש עמדה מורכבת.
"אני לא רוצה שייקחו לי את המדינה" כתבה לי חברה בפייסבוק בתגובה לדברים שכתבתי על ההפגנה נגד חוק הלאום. אני מבינה אותה לגמרי. גם אני רוצה מדינה לחיות בה ולחוש בה בטוחה ומוגנת. אני פשוט לא מאמינה שהדרך להבטיח את הביטחון שלי כיהודייה עוברת דרך שלילת הזהות הלאומית הקולקטיבית של אזרחי ישראל הפלסטינים ומחיקת שפתם, תרבותם וההיסטוריה שלהם מהמרחב הציבורי המשותף.
"אז מה את רוצה"? אני נשאלת לא פעם, כמו נדרשת להציע אלטרנטיבה לפוליטיקה של אימה. ובכן, אני רוצה שנעצור ונפסיק לפחד. אני רוצה שנקיים, כאזרחים ואזרחיות, שיח נוקב וסוער ומורכב על כך שאת הארץ הזו חולקים שני לאומים; רוב יהודי ומיעוט פלסטיני. אני רוצה שיתקיים פה שיח ער שיישמעו בו מגוון של קולות וחיפוש משותף אחרי פתרונות ראויים. אני רוצה שיח שלא מאלץ אותי לבחור בין ביטחון לשוויון, בין ריבונות לדמוקרטיה. אני רוצה שנעצור ונשאל שאלות על איזו "יהודית" מדובר בחוק הלאום; יהודית של הרבנות הראשית, או יהודית מגוונת ופלורליסטית? אני רוצה מרחב של שיח בלי איומים לשלול את "תעודת הנאמנות". מתי בדיוק הפכנו למונרכיה בה נתינים אמורים להישבע אמונים לריבון?
אלינור רוזוולט אמרה "עשו כל יום לפחות דבר אחד שמפחיד אתכן/ם". דבריה הם קריאה לצאת מאזורי נוחות, להעז ולהתגבר על הפחד שמלווה אי ודאות או התנסות חדשה. זה אכן מפחיד להתנגד להפחדה. יש לזה מחירים. אבל אם ניתן לפחד לנצח, נישאר בכלא תודעתי של טורף ונטרף. אני לא יודעת, אבל משום מה התרחיש הזה לא נוסך בי ביטחון.