שנה חדשה. סיפורים חדשים. תובנות מאלדין.

בסופה של עוד שנה, זה זמן טוב להרהר בכל מי ומה שהיה שווה להיאבק למענו. זמן להוקיר את האומץ והחוסן שלך מול אתגרים וקשיים. זמן להודות לאלה שהיו שם לאורך הדרך. לשים לב ל"מנורת הקסמים" שהאירה את השביל בחושך. ואז, לעשות מקום לסיפורים חדשים.

English: https://hamutal.substack.com/p/new-year-new-stories?r=fd14b&utm_campaign=post&utm_medium=web&utm_source=copy

אז איזו שנה הייתה לך? האם היא הרגישה כמו המשך של זו שלפניה, עם הקורונה שהתעקשה להישאר איתנו? האם הייתה "יפה ושונה", כמאמר השיר? טובה או רעה? רחומה או קשה? האם היה לך קצת יותר אוויר לנשימה, או עוד 365 ימים של מרוץ להדביק את קצב המטלות? ואולי גם וגם.

האם למנהג הזה – לסכם את השנה שחלפה ולבטא את התקוות שלנו לקראת זו שעומדת בפתח – יש משמעות מעבר לטקסיות שבו? כלומר, מעבר לצורך של חלקנו בטקסים שמסמנים את המעבר משנה לשנה, האם ספירת המלאי של שנה שחלפה עוזרת לנו להצטייד מחדש? האם העובדה שלוח השנה העברי מבשר לנו ששנה הסתיימה וחדשה מתחילה אומרת שאפשר להשאיר את תלאותיה וברכותיה מאחור ולפתוח דף חדש ונקי?

בחיפוש אחר השראה לשנה החדשה, הלכתי שוב אל הסיפורים. חזרתי לסיפור העם העתיק של אלדין ומנורת הקסמים, שמקורו באזור המזרח התיכון. מאות שנים לפני שאולפני דיסני יצרו את הגיבור עם הקוביות בבטן, עשה סיפורו של אלדין את דרכו בעולם, מפי מספרים נודדים. אלדין, על נער הרחוב שהפך לנסיך אחרי תלאות אינספור וכמה מפגשים קרובים עם סכנת המוות, הוא סיפור קלסי של "מעוני לעושר"; בדרך אל האהבה, האושר והמעמד המלכותי, מתמודד אלדין הצעיר עם האתגר הגדול של המפגש עם הרוע. הרשע הצרוף שנובע מהתאווה לכוח כביר ושליטה מוחלטת.

ורק כדי לרענן את הזיכרון, בסיפור אלדין יש כמה דמויות מפתח:   

הנסיכה: אהובתו של אלדין, בתו של הסולטן.

הג'יני: השד במנורה, העוזר והמסייע לאלדין.  ולמרות שהוא מבלה את רוב חייו כלוא במנורת קסמים, הוא יודע הרבה מאוד על העולם ועל נפש האדם.

הרשע: המכשף הרע שרוצה להשתלט על הממלכה ועל העולם. התגלמות הכוח להשחית.

אלדין: הגיבור הטוב שמציל את הנסיכה, אביה והממלכה. נער רחוב שעולה לגדולה הודות לחוסן, תעצומות נפש ויכולת למידה מהתלאות שעוברות עליו

ויש כמובן את הקהל העוקב אחר הסיפור ומצפה ומייחל לסוף הטוב.

מרבית הגרסאות העכשוויות מסתיימות כאשר אלדין מביס את המכשף הרע ונישא לנסיכה. אך בסיפור העם שעבר מפה לאוזן, במיטב המסורת של "סיפורי אלף לילה ולילה",  תלאותיו של אלאדין לא מסתיימות עם נישואיו. לפני שיוכל לתפוס את מקומו הראוי כמלך ולזכות בהערכתה העמוקה של זוגתו, עליו לגבור על אחיו של המכשף הרשע, אשר בא לנקום ועושה זאת בתחבולות ובחוכמה רבה. הוא מתחזה לאישה זקנה טובה וחכמה ורוכש את האמון של כל נשות ואנשי החצר. הוא היריב המסוכן ביותר מפני שהרוע שלו סמוי מהעין.

רק לאחר שאלדין מצליח לחשוף את פני הרשע ולחסל אותו, מגיעים השקט, השלווה והשגשוג. הסיפור מפצה אותנו על חוסר הצדק וההיגיון בעולם ויוצר מרחב מקביל בו הטוב מביס את הרוע, והתקווה ממגרת את הייאוש.  

"ומה אם לסיפור שלי אין סוף טוב?", שאלה אותי משתתפת בסדנה שהמתינה בשקט בצד עד שנותרנו שתינו לבד.

בחיים שלנו, אין תמיד לסיפורים סוף טוב. לפעמים אין להם סוף בכלל והם ממשיכים ומלווים אותנו שנים ארוכות. אבל בסיפורי החיים שלנו יש אהבה ותשוקה, פחד ואומץ, אובדנים וגילויים. גם בסיפורים האישיים שלנו יש משהו, מישהו או מישהי ששווה להיאבק למענם עד הסוף. ויש "פיות טובות" ו"שדונים מטיבים", ויש מפלצות ושדים להילחם בהם.

לסיפורים שלנו אין בהכרח סוף טוב, אבל תמיד יש בהם משמעות. לסיפורים שלנו אין תמיד סוף מובהק, לעתים הם מלווים אותנו כל חיינו, אך עדיין טמונה בהם אותה הבטחה של השתנות וצמיחה, של למידה וריפוי.

בסופה של עוד שנה, זה זמן טוב להרהר בכל מי ומה שהיה שווה להיאבק למענו. זמן להוקיר את האומץ והחוסן שלך מול אתגרים וקשיים. זמן להודות לאלה שהיו שם לאורך הדרך. לשים לב ל"מנורת הקסמים" שהאירה את השביל בחושך. ואז, לעשות מקום לסיפורים חדשים.

שתהא שנה מטיבה.

מה בין ג'יימס בונד וסיפור ארגוני

תהליך בנייה של סיפור ארגוני הוא ייחודי לכל ארגון. אבל יש כמה יסודות משותפים, בין אם מדובר בחברה בינלאומית מסועפת או בתנועת שטח של מתנדבות. אספתי כמה מהם

For English click https://storytellingforsocialchange.company/2021/08/06/organizational-storytelling/

שעת בוקר, זום הכנה למפגש של פורום מנהלים בינלאומי. האיש בצד השני פותח את המצלמה. הוא בארץ רחוקה מאוד מכאן, ושם כבר אחר הצהריים. מאחוריו אפשר לראות את גלשני המים שלו. הוא לא מכיר אותי ולא יודע למה לצפות. הים מחכה לו, ורק הפגישה שלנו חוצצת בינו לבין גלי הים.

  • מה הסיפור האהוב עליך?
  • כל סרטי ג'יימס בונד, בעצם
  • איזה שחקן אתה הכי אוהב בתפקיד 007?
  • שון קונרי, כמובן.

בשלב זו מתפתחת בינינו שיחה ערה. אני מספרת לו שהודות לבני ובן זוגי צפיתי בכל סרטי הסדרה ועד היום ניטש בינינו ויכוח סוער מיהו השחקן שמגלם באופן המדויק ביותר את דמותו של סוכן 007.

הוא מתרווח בכיסא. הים יחכה.  השיחה מעניינת אותו והוא מבין שאני מתעניינת בכנות בו ובדברים שמעניינים אותו. דרך סיפורים אהובים – כולל סרטי פעולה, מתח וקומדיות רומנטיות – השיחה מתגלגלת בטבעיות אל הדרמות הקטנות והגדולות של תחרות, נאמנות למותג וקשרי עבודה עם שותפים עסקיים.

שיחות ההכנה הרבות נועדו להסביר את מה שאולי אינו מובן מאליו; הקשר בין סטוריטלינג בתהליכי פיתוח ארגוני ועסקי. היעד שהציבה החברה לעצמה היה ליצור סיפור ארגוני מלכד ומעורר השראה. הדרך היא, כמובן, שימוש בכלי סטוריטלינג.

הסטוריטלינג, ממש כמו גיבור של סיפור עם, עושה בעקשנות והתמדה את דרכו מהשוליים ותופס לו מקום של כבוד בעולם הארגונים, הן לצרכי פיתוח פנים ארגוני והן לצרכי שיווק ומיתוג. הסיפורים, שמלווים אותנו לאורך כל ההיסטוריה האנושית, מתגלים שוב ושוב ככלי יעיל ורב עוצמה לגילוי וחשיפה של סיפורי עבר, הווה ועתיד, להצפה של קשיים ואתגרים, לזיהוי של ערכי הליבה של החברה וה-DNA שלה.

"מה הסיפור האהוב עליך?" זו השאלה איתה אני פותחת כל סדנה וכל מפגש על סטוריטלינג. התשובות תמיד משמחות, מרגשות וגם מפתיעות. אני לומדת להכיר סיפורים חדשים וגם להתבונן באור חדש על סיפורים מוכרים. אני לומדת המון על הא.נשים שבחדר – גם בזום. כי סטוריטלינג היא לא רק האמנות של יצירת סיפור, היא גם האמנות של סקרנות, חקר והקשבה לא.נשים. והרי דבר ידוע הוא שא.נשים הם.ן המשאב הכי חשוב והכי יקר בכל ארגון.

תהליך בנייה של סיפור ארגוני הוא ייחודי לכל ארגון. אבל יש כמה יסודות משותפים, בין אם מדובר בחברה בינלאומית מסועפת או בתנועת שטח של מתנדבות. אספתי כמה מהם:

ציר הזמן: לכל ארגון יש רגע של התחלה; זה יכול להיות הרגע שבו נהגה רעיון ההקמה בראש של הדמות המייסדת, המפגש הראשון במטבח או במשרד כשהתקבלה החלטה לצאת לדרך או קבוצת הוואצאפ הראשונה שנפתחה והתמלאה במהירות. עם חלוף השנים, לעתים מתעמעם זוהרו של סיפור ההתחלה. לעתים הוא נשכח כי הדמויות המייסדות פרשו מהארגון זה מזמן. לעתים, עם השנים צפים חילוקי דעות של מי בדיוק היה הרעיון ומי היו הדמויות המייסדות. ולעתים, משהו בתחושת הדחיפות, החלוציות או החיוניות שהייתה כה נוכחת בהתחלה מתעמעמת ונשחקת, ואז השאלה היא, כיצד לשמר את רוח החדשנות והיצירתיות של השנים המוקדמות לאורך זמן. ולפעמים, הארגון צומח, מתפתח ומסתעף ודורות חדשים חשים פחות קשר לסיפור ההתחלה ועסוקים יותר בסיפור של ההווה ושל העתיד. כך או כך, חייו של ארגון על ציר הזמן הם תמיד מרכיב שחשוב להתעכב עליו.

ציר המרחב – בין אם מדובר בארגון או תנועה בפריסה גיאוגרפית רחבה – מקומית או בינלאומית – בארגון היררכי מסועף או בארגון שטח שטוח ומבוזר. הרי אין דמות אחת שיכולה לדעת מה קורה בכל רגע נתון בכל מחלקה או אגף, בכל סניף או בכל קבוצת פעילים.ות מקומית. המיקום במבנה הארגוני, בשיוך המקצועי או על המפה משפיע עמוקות על האופן בו נתפס הארגון. לא פעם קיים מתח – בריא ומפרה או חוסם ומאתגר – בין מיקומים וצרכים שונים. עבודה בכלי סטוריטלינג עוזרת לחשוף את המתחים והממשקים בין המיקומים השונים.

ריבוי נקודות מבט ומשמעותן: נובע מכך שא.נשים  בארגון מצויים במיקומים שונים על צירי הזמן והמרחב.  אבל זה רק חלק מהסיפור. הריבוי נובע גם מכך שא.נשים מצטרפים לארגונים – כעובדים.ות, פעילים.ות או מתנדבים.ות – מסיבות שונות ומגוונות. הצרכים, המאוויים והערכים המנחים אותם.ן הם שונים. בין אם נכנסנו לארגון מסוים כדי להתפרנס או להתפתח מקצועית, ובן אם כדי לקדם מטרות פוליטיות או חברתיות, יש לנו ציפייה שהארגון ייתן מענה לצרכים שלנו ויישקף את הערכים שלנו. בארגונים היררכיים וגם שטוחים, לא לכל אחת ואחד יש אותו הכוח להשפיע על קבלת ההחלטות של הארגון. אחת המשפטים הכי נפוצים ששמעתי בחיי כיועצת ארגונית הוא "לא ברור לי איך מתקבלות ההחלטות בארגון". מה שעומד מאחורי המשפט הזה הוא בדרך כלל תחושת תסכול הנובעת מהסתייגות מההחלטות המתקבלות ומאי היכולת להשפיע עליהן.  ביצירת סיפור ארגוני משותף, חשוב מאוד להקשיב לקולות שמביעים תסכול או אי הסכמה.

ליבה – ערכים: לכל ארגון, ממשלתי, עסקי או אזרחי, יש ערכים מכוננים. לעתים הם מוצהרים וידועים, ולעתים לא. הקשבה לסיפורים של א.נשים בארגון חושפת לא פעם את הפערים בין הערכים המוצהרים, לבין האקלים הארגוני ודרכי ההתנהלות בפועל. סיפור ארגוני מלכד ומעורר השראה יכול להיווצר רק כאשר הארגון מודע לפערים אלה ומחויב לצמצם אותם ככל האפשר. ככל שיש הלימה טובה יותר בין הערכים המוצהרים להתנהלות בפועל, כך החיבור לסיפור הארגוני הוא חזק ומשמעותי יותר.

המציאות שאנו חיות וחיים בה הם דינמית במקרה הטוב ובלתי יציבה במקרה הפחות טוב. היא משתנה תדיר, רצופה באי ודאות ותחרות. סיפור ארגוני חזק, מלכד ומעורר השראה יכול להוות עוגן משמעותי לארגון ולעזור לו לנווט את דרכו גם במים סוערים הצופנים אתגרים והתפתחויות בלתי צפויות.

עוד על סטוריטלינג ופיתוח ארגוני ועסקי: https://www.themarker.com/labels/1.9175881?fbclid=IwAR1pIA3mdatPiW1Xch2_aUSwbxZS0ChHfyalV__FzsSvVvMjhK0h1bHziXU

המלאכה שאינה נשלמת לעולם

מלאכות המחאה, התיקון וההתנגדות אינן נשלמות לעולם. גם כשעייפנו מהן. גם כשביקשנו שיניחו לנו קצת. גם כשלקחנו לנו חירות לזמן מה להזניח אותן. הן שבות ומושכות בשולי בגדינו ומלמדות אותנו ענווה. אומרות לנו ברוך שרוב מעשי ידינו אינם יצירה חד פעמית, אלא סדרה אינסופית של פעולות שחוזרות על עצמן, נטולות זוהר ותהילה, אבל חיוניות לקיום שלנו.

For English: https://storytellingforsocialchange.company/2021/05/07/labors-of-love/

עבודות הבית הן מלאכות שלא נגמרות לעולם, אני אומרת לעצמי, ומכניסה את התבנית של הבאגטים לתנור. עוד מעט הבית יתמלא ניחוח ייחודי של לחם נאפה. ובינתיים אני מנקה את שאריות הקמח מהשיש ושוטפת את הקערה משרידי הבצק. ועוד מעט הבאגטים יהיו מוכנים, וטעמם הטרי והמתפצפץ יהיה נפלא ופשוט.

עבודות הבית לא נגמרות אף פעם. האוכל נאכל והכיור נמלא כלים ושוב מתרוקן ושוב נמלא. הבגדים מגיחים ריחניים מהמייבש, ושוב מוצאים דרכם אל סל הכביסה. שערות הכלבה והחתולה נאספות במטאטא ושבות, סוררות, שחורות, לבנות ואפורות, ודבקות ברצפה ובכריות.

עבודות הבית חוזרות על עצמן. רוב הזמן הן שקופות, כמו מי שמבצעות.ים אותן. אין עליהן שכר או תגמול, והן לא נספרות בתל"ג.

הורות גם היא מלאכה שאינה נשלמת לעולם. חיתול מלוכלך מוחלף בנקי, שד נחלץ שוב להניק או בקבוק ריק נמלא שוב בפורמולה. ידיים אוספות שוב תינוק פועה לריקוד עייף מול ירח, עד בוא השינה, לזמן מה לפחות. פה נושף ברכות על פצע טרי ויד רכה נוגעת במצח חם. עין דואגת עוקבת אחרי טיפוס ראשון, שני, חמישי ומאה על הסולם במתקן המשחקים. מלאכת הדאגה אינה נשלמת לעולם.

מלאכת האהבה אינה נשלמת לעולם. היא יומיומית ועשויה מאינספור רגעים שנצברים ונזכרים ונשכחים. היא עשויה ממחוות קטנות ועוגות יומולדת ופתקים קטנים על המקרר. היא עשויה מהודעות קצרות של איסוף מחוגים וקניות במכולת, לפעמים עם סמיילי מנשק.

מלאכת הבית, הבנייה והתחזוקה שלו אינה נשלמת אף פעם. העין ערה לקורי עכביש שנטוו בפינה, טחב שהתפתח בשקט מאז החורף שעבר. הבלגן במגירות שנשבענו לסדר כשרק יהיה לנו רגע לנשום.

מלאכה של אהבה

מלאכות הבית לא נשלמות לעולם. גם כשעייפנו מהן. גם כשביקשנו שיניחו לנו קצת. גם כשלקחנו לנו חירות לזמן מה להזניח אותן. הן שבות ומושכות בשולי בגדינו ומלמדות אותנו ענווה. אומרות לנו ברוך שרוב מעשי ידינו אינם יצירה חד פעמית, אלא סדרה אינסופית של פעולות שחוזרות על עצמן, נטולות זוהר ותהילה, אבל חיוניות לקיום שלנו.

המלאכות הללו, של שמירה ואהבה, של ניקיון וטיפול, של הזנה ודאגה, אינן נשלמות לעולם.

מלאכת התיקון גם היא אינה נשלמת לעולם, כמו מלאכת המחאה. לפעמים לוקח לנו שנים לראות ברכה בעמלנו. לפעמים עלינו לעבוד קשה רק כדי לשמר הישגים שכבר רשמנו. לפעמים נמצא עצמנו ברחובות, פעם אחר פעם, שנה אחר שנה, כדי לתקן סדקים חדשים ולחשוף את הטחב והטינופת שהצטברו בפינות. ונחבר עוד עצומה ועוד נייר עמדה ונדרוש עוד דיון דחוף בוועדה בכנסת. ונארגן עוד משמרת מחאה וננסח עוד פוסט ועוד מאמר דעה. והכיור המטפורי שוב יימלא בכלים מלוכלכים שצריף לשטוף, וכביסה מלוכלכת שצריך לאוורר, ושתיקה שצריך לשבור.

מלאכות המחאה, התיקון וההתנגדות אינן נשלמות לעולם. גם כשעייפנו מהן. גם כשביקשנו שיניחו לנו קצת. גם כשלקחנו לנו חירות לזמן מה להזניח אותן. הן שבות ומושכות בשולי בגדינו ומלמדות אותנו ענווה. אומרות לנו ברוך שרוב מעשי ידינו אינם יצירה חד פעמית, אלא סדרה אינסופית של פעולות שחוזרות על עצמן, נטולות זוהר ותהילה, אבל חיוניות לקיום שלנו.

יום האישה הבינלאומי 2021: הוקרה לפיות פמיניסטיות טובות

היום, יום האישה הבינלאומי, אני מזמנת לסעודה שתי אורחות, שאת שמן אינני יודעת. בסיפורי העם לנשים שאינן בנות מלוכה או אצולה אין שמות. ועדיין, הן מלוות אותי כבר כמה ימים, והגיע הזמן שניפגש בשבילי הדמיון הפרועים. אני מזמנת את האישה הצעירה שתינוקה נלקח ממנה על ידי הפיות ואת הנוודת הקשישה שעזרה לה להשיבו.

והנה סיפורן בקצרה. מעשה באישה צעירה, אם יחידנית לתינוק, המהלכת על הצוקים הנישאים מעל לים הסוער. התינוק רעב וצמא, וגם היא. היא עוטפת אותו היטב היטב, מניחה אותו במקום בטוח בצד הדרך, ויוצאת לחפש מים וללקט פירות. אך הדרך קשה, והצוקים חלקלקים, והיא נופלת, נחבלת ונותרת שכובה על אחד הצוקים, ללא הכרה. בינתיים עוברות בשביל שתי פיות משבט מקומי, רואות את התינוק השוכב לו, מתוק ועטוף, ולוקחות אותו מיד. דייגים מהכפר הסמוך מוצאים את האם המעולפת, מביאים אותה לכפר, שם מטפלות בה הנשים במסירות ובאהבה עד שהיא שבה לכוחותיה. האם נחושה למצוא את תינוקה, אף שא.נשי הכפר סבורים שאין סיכוי. היא יוצאת לדרך, ופוגשת חבורה של נוודים.ות, ואלה מובילים אותה מיד אל זקנת החבורה, ישישה חכמה עד מאוד, טובת לב ובעלת כוחות קסם. הקוסמת הטובה יודעת שהתינוק נמצא בידי שבט הפיות ויועצת לאם הצעירה להציע להם תמורתו דבר מה מופלא ויקר ערך. היא גם מטילה עליה כישוף טוב, שיגן עליה מפני הקור והשמש הקופחת, מפני רוח ואש. האישה הצעירה, שכוחותיה ועוצמותיה מתגלים לנו במלוא גדולתם שוב ושוב במהלך הסיפור גוזרת את שיערה הזהוב והשופע ויוצרת ממנו ומחומרים שהיא מוצאת בטבע גלימת זהב יפיפייה ונבל שמפיק צלילים שמיימיים. היא מנהלת משא ומתן תקיף וקשוח עם מלך הפיות, משיבה אליה את תינוקה ומותירה בידי המלך את הגלימה ואת הנבל. הסיפור אומר שצליליו ממשיכים להלך קסם על שבט הפיות עד עצם היום הזה.

זהו עוד סיפור נפלא על אהבת אם שאינה יודעת גבולות ואינה מתכווצת לנוכח שום אתגר, גדול ומפחיד ככל שיהיה.

זהו סיפור על אחווה. על אישה אחת מבוגרת שמאמינה כל כך ברעותה הצעירה ובצדקתה, שהיא מעתירה עליה את הקסם היקר מכל: אמונה בעצמה ובכוחות שלה. היא עוזרת לה להאמין שהיא יכולה להתייצב בעוז מול כל קושי, כולל איתני הטבע.

לא כל הנשים בסיפור הזה טובות. הפיות, למשל, הן אנוכיות וחמדניות. הן לא חושבות על התינוק או על משפחתו. "מי שמוצאת לוקחת", הן אומרות זו לזו. הן לא מונעות על ידי אינסטינקט אנושי או אימהי לגונן על התינוק. וזוהי נקודת התורפה שלהן, בסופו של דבר. בעבורן, התינוק הוא חפץ, יקר ומתוק, אבל חפץ. בעוד שבעבור אמו הוא העולם כולו, והיא תעשה הכל כדי להשיבו.

היום יום האישה הבינלאומי וב-15 במרץ נציין את "יום המרד של הילדות הטובות", שכולו מוקדש להוקרה לנשים שסללו בעבורנו את הדרך, שנלחמו בעבור דברים שאנו לוקחות היום אולי כמובן מאליו. אבל היום יום האישה הבינלאומי ואנו יודעות וזוכרות שהדרך עוד ארוכה מאוד והמסע טרם נשלם. שיש עוד הרבה אי צדק לתקן, ותקרות לנפץ, ורצפות בוץ טובעניות לייבש.

ובמסע הזה, בדרך הזו, פגשנו נשים שהעניקו לנו השראה. נשים שפיזרו עלינו אבקת פיות פמיניסטית שתגן עלינו בקור ובחום ובדרכים הלא סלולות. במסע הזה פגשנו נשים שהעניקו לנו עצה טובה או פתחו לנו דלת.

אני מזמינה אתכן להוקיר את הנשים הללו בחייכן. לקחת כמה רגעים בלוח הזמנים העמוס כדי להודות להן, או לספר עליהן. ולא פחות חשוב, להעביר את אבק הפיות הפמיניסטי הזה הלאה.

האוכל מוכן. יש כעכים עם שומשום ויש קאדה במילוי תרד וגבינות, ונרים כוסית לחיי סיפורים עם סוף טוב. ולחיי פיות פמיניסטיות טובות.

פגיעות והתנגדות בימי קורונה

For English, clickhttps://storytellingforsocialchange.company/?p=793

כשהעבר בא לבקר  

פטר אנגוסטין קפץ אתמול לבקר.

לא, הוא לא הפר את הסגר וגם אני לא. פטר הוא דמות פיקטיבית, בערך.  

"פטר אנגוסטין איבד יום אחד את הצל שלו. יום אחד הוא שם לב שהצל שלו לא הולך אחריו, גם לא לצדו או לפניו. פטר אנגוסטין היה אדם בלי צל".

תמונה שמכילה טקסט

התיאור נוצר באופן אוטומטי

הסיפור על פטר, האיש שאיבד יום אחד את הצל שלו, עודו כתוב בכתב יד במחברת בכריכה קשה שחברה טובה נתנה לי כדי שאכתוב. זה סיפור אפל, מין סרט אימה מתמשך בשחור לבן. הוא לא היה ראוי מבחינה ספרותית, אבל זו גם לא הייתה המטרה שלו. הסיפור על פטר היה הדרך שלי לתעד ולעבד את משבר הנישואים והגירושין תוך כדי התרחשות. משהו בכתיבה הפך את הדברים לאמתיים מאוד מחד, ומפחידים פחות, מאידך.

כמעט שלושים שנה חלפו מאז, ופטר החליט לבוא לבקר. הוא פרץ את מערכת החיסון הרגשית שעובדת שעות נוספות בימי המגפה. הוא חזר לחלוק עמי את חדר העבודה הקטן ולהזכיר לי איך מרגישה פגיעות אל מול חיים שיוצאים לגמרי מהמסלול.

הקורונה מציפה אצלנו זיכרונות מתקופות שביקשנו להשאיר מאחור. היא לא המציאה את הפגיעות – לא את האישית ולא את הקולקטיבית – אבל היא חושפת אותן ביתר שאת וגם את האי צדק. כל יום היא מסמנת מחדש את הקו השברירי בין אלה שראשם עוד מעל למים, לאלה שעייפו מלהיאבק ושקעו. כל יום היא בוחנת אותנו מחדש, משרטטת שוב ושוב את הגבול העדין שבין חוסן לקריסה, בין מיקוד להצפה.

בהתחלה, כשההימנעות מקרבה לאנשים עוד הייתה בגדר המלצה, סירבתי להתרחק, להפריח נשיקות באוויר ולחכך מרפקים. סירבתי לחשוד באלה שישבו לצדי בקרון הרכבת או באוטובוס שהם נושאים וירוס קטלני. מיאנתי לוותר על המגע באבוקדו בדוכן בשוק מחנה יהודה. אבל בשלב מסוים, לא הייתה לי ברירה. החשש שאחשוף את עצמי ואת אהובי לבי לנגיף היה חזק מרוח המרדנות הראשונית שלי.

אז נכנעתי וגיליתי צייתנות. ההתנגדות עברה לדיגיטל: הפגנות בזום וחתימה על עצומות בדואל וכתיבה. . גם העבודה עברה לדיגיטל: סטוריטלינג בזום ובטלפון, סדנאות על נשים שלום וביטחון בזמן קורונה בזום, תכנון אסטרטגי בזום. מעולם לא ראיתי את פניי  מתבוננים בי בחזרה כל כך הרבה שעות ביום.

"הדרך הטובה ביותר לגזול מא/נשים את האינטליגנציה ואת הקול שלהם/ן היא להפחיד אותם/ן עד מוות".

נזכרתי בפטר, האיש שאיבד את הצל שלו, אולי מפני שדווקא בעת שציוו עלינו להיכנס למרחב הפרטי ולא לצאת ממנו, איבדנו גם חלקים גדולים מהזכות לפרטיות, בחסות ובהכשר התקנות לשעת חירום. ואולי גם מתוקף כשלי האבטחה של היישומים שפיתחנו בהם תלות כה גדולה בימים אלה.  

העריצות של מודלים מתמטיים

ניהול משבר הקורונה מתבסס על מודלים מתמטיים; על אלגוריתמים המחשבים שיעורים וקצב הדבקה והתפשטות. אלה ניבאו תחילה מאות מיליוני חולים ומתים ברחבי העולם. המידע הזה שלט שלטון מצרים ללא עוררין עם פרוץ המגפה. אנו, בני התמותה שלא דוברים אלגוריתמית, נאלצנו לחיות בצל הנתונים הללו כאילו היו דברי אלוהים חיים ולא נותר לנו אלא לציית. נצמדנו למסכי טלוויזיה בהם כולם – מראש הממשלה ועד יצרני משקאות קלים וחטיפים עתירי נתרן – אמרו לנו להישאר בבית ולאהוב מרחוק. "רק כך", אמרו לנו, "ננצח יחד את הנגיף". עטנו על נייר טואלט, אלכוג'ל וביצים – על כל מה שהיה חסר במכולת – מתוך חשיבה מאגית שאם נהיה מצוידים ונציית, הנגיף יפסח על פתח ביתנו. נעצנו מבטים חשדניים בכל משתעל ושמרנו מרחק מהורים קשישים, כי טרם פותחו האלגוריתמים שיודעים לחשב כמה קטלנית יכולה להיות בדידות, למשל, או מהן ההשלכות ארוכות הטווח של הסתגרות מוחלטת בבית אלים.

כאשר ההתמודדות עם המגפה מוגדרת כמלחמה, אזי גם ברור שמי שצריכים לנהל אותה הם הצבא וכוחות הביטחון. מצוידים בגרפים ועקומות, חבורה של גברים בעלי עבר צבאי מנהלים משבר בריאותי-אזרחי-חברתי וכלכלי. סוגי ידע ומומחיות רבים וחיוניים והקולות של מי שאינם ואינן גברים עם רקע בטחוני (שזה הרוב)  נדחקים לקרן זווית.

" רגע רגע רגע.. אז לא משנה מה הניסיון מה למדו.. רק בגלל שהן נשים? מדהים!" כך כתב לי צייצן לא מוכר בתגובה לפרסום כתבה בעיתון גלובס על דרישת ארגוני הנשים לייצוג הולם מגוון לנשים בהרכב ועדת היציאה ממשבר הקורונה[1]:

שנים רבות של אקטיביזם פמיניסטי לימדו אותי שלא צריכה לספור אפילו עד עשר כדי שתגיע תגובה מסוג זה. גם את ההתנגדות לשוויון הקורונה לא המציאה. ובכל זאת, מסתבר  שלא רק אותי לקח המשבר הזה 30 שנה אחורה. גם ארצנו הקטנה חזרה לעולם בו גברים מנהלים את המרחב הציבורי ונשים את הביתי והפרטי. כי הרי אם ממסגרים את משבר הקורונה כמלחמה, וברור שמי שצריך לנהל אותה הם גנרלים בהווה ובעבר, אז שכל תחומי הידע האחרים יסתדרו בשלשות ויתפנו ממגרש המסדרים.  איך אמורה משפחה עם שלושה ילדים במערכת החינוך ולפחות הורה אחד – בדרך כלל האם – שעובדים מהבית, להסתדר? בכמה בתים יש מחשב לכל אחד ואחת?

במלחמה, הפחד והדחף לחסל את האויב מנהלים אותנו. זה אנחנו או הוא.

הדרך המהירה ביותר לשתק התנגדות היא להגיד שזו מלחמה. הרי לא נרצה שהנגיף יביס אותנו.

תמונה שמכילה צילום, אישה, מחייך, לדגמן

התיאור נוצר באופן אוטומטי

"אם באת לעזור לי, חבל על הזמן שלך. אבל אם באת כי השחרור שלך כרוך בשלי, בואי נפעל ביחד" (לילא ווטסון, סופרת ופעילה פמיניסטית אבוריג'ינית).

הפמיניזם לימד אותי שאנחנו חזקות רק כאשר כולנו חזקות וזה מחייב אותנו להתנגד רעיונית, מחשבתית ופיזית לתפיסת "הנזק ההיקפי" שמאפיינת את תפיסת המלחמה והופכת את ההרס שמלחמה זורעת למחיר בלתי נמנע.  כך, במלחמה, אפשר להפקיר קשישים, נשים נפגעות אלימות, ילדים שעוברים התעללות, אנשים שחיים בעוני, ילדים וילדות בחינוך מיוחד וההורים שלהם, אנשים שמתמודדים עם דיכאון ופוסט-טראומה, להתנגד לתפיסה הניאו-ליברלית שתומכת בהתעצמות הכוח של מעטים על חשבון כל היתר.

מזיכרון לסיפור

אז פטר בא לבקר. לא גירשתי אותו, כי אין טעם. הזיכרונות הם חלק ממני, גם כאשר הם שמורים היטב במגירות האחוריות של התודעה. אל הזיכרונות האלה יתווספו יום אחד אלה הטריים, מימי המגפה. כנראה שהזיכרונות הללו ימשיכו ללוות אותנו עוד זמן מה.

לאן נוביל את הזיכרונות האלה? והאם ניצור מהם סיפור חדש שיש בו תקווה וחמלה, משמעות וסולידריות?  

כדי ליצור סיפור חדש אשר חומק משפת המלחמה ומחלץ אותנו מתרחישים דיסטופיים של המשך ההסתגרות התודעתית, חשוב שנזכור שיש לנו הידע, התבונה והתשוקה לעצב עולם טוב וצודק יותר.  


[1] https://www.globes.co.il/news/article.aspx?did=1001325103

על לחם, אהבה וזקנה

יש משהו בסיסי, מנחם וממלא בלחם. אני אוהבת לאפות, למרות הפער בין התשוקה שלי לאפייה לבין יכולות המוטוריקה העדינה שלי. איכשהו זה לא תמיד יוצא כמו בתמונות. אבל בימים אלה חיינו הרי ממילא מתנהלים בפער הזה שבין ההשתוקקות לבין מה שאפשרי.

For the English version: https://wp.me/p93DD7-ce

יש משהו בסיסי, מנחם וממלא בלחם. אני אוהבת לאפות, למרות הפער בין התשוקה שלי לאפייה לבין יכולות המוטוריקה העדינה שלי. איכשהו זה לא תמיד יוצא כמו בתמונות. אבל בימים אלה חיינו הרי ממילא מתנהלים בפער הזה שבין ההשתוקקות לבין מה שאפשרי.

שעות ארוכות מדי במשרד הקטן מול הזום. מוצאת הפוגה בהכנת לחמניות פרצל. אני מנסה ליצור כדורים, אבל הבצק רך מדי ונוזל בין אצבעותיי, אז אני מוסיפה לו אהבה וגעגוע, כדי לעבות אותו. אני חושבת על אמי, בת ה-90, ועדיין מתקשה לחשוב עליה כעל קשישה. אבל לפי הסטטיסטיקה היבשה, היא בקבוצת סיכון, יחד עם כל בני ובנות ה-60+.  וכמו רבות ורבים בנות ובני הגיל השלישי, הרביעי והחמישי, היא ספונה בביתה בימים אלה, ימי קורונה. הקשישות והקשישים הם המבודדים ביותר. חלקם רואים את המשפחה והנכדים בשיחות וידאו, אבל מה עם אלה שאין להם גישה לטכנולוגיות הללו? מה אם אלה שאפילו לא יכולים ויכולות לקבל מדבקה של חיבוק וירטואלי?

ומאחר שהרשומה הזו מוקדשת ללחם, לאהבה וגם לזקנה, אין הולם יותר מאשר השיר הזה:

אמי אפתה לי את כל העולם//יהודה עמיחי

אמי אפתה לי את כל העולם

בעוגות מתוקות.

אהובתי מלאה את חלוני

בצימוקי כוכבים.

והגעגועים סגורים בי כבועות אויר

בכיכר הלחם.

מבחוץ אני חלק ושקט וחום.

העולם אוהב אותי.

אך שערי עצוב כגמא בביצה המתייבשת והולכת –

כל הצפרים הנדירות ויפות הנוצה

נסות ממני.

לחם טורקי שטוח ולחמניות פרצל שיצאו שטוחות קצת גם הן

ולמתכון ללחם טורקי שטוח: https://thecafesucrefarine.com/greek-yogurt-turkish-flatbread-bazlama/

נתראה בקרוב, עם עוד מאפים, שירים, ספרים וסיפורים.

בשבחי הכוס הריקה: על סטוריטלינג וחדשנות

For the English version, click here: https://storytellingforsocialchange.company/?p=746

מעשה שהיה, על אדם שהחליט לצאת למסע מפרך אל ביתו של החכם הגדול, בתקווה שזה יאציל עליו מעט מחוכמתו. וכדרכם של מסעות, הוא חצה עמקים וגאיות, הלך בשבילים לא סלולים והאפיל על הר גבוה מאוד, על פסגתו ניצב ביתו של החכם הגדול. והנה הגיע היום והוא ניצב אל מול דלת הבית של החכם הגדול. הדלת הייתה פתוחה לרווחה ובתוך הבית הצנוע ניצב שולחן ועליו כד מים וכוס. ניגש האיש ומזג לעצמו כוס מים וכאשר עמד לגמוע ממנה, ראה כי החכם הגדול, זקן לבן וגלימה והכל, ניצב בפתח הדלת ומתבונן בו, ואז, סב לאחור ומתרחק מהבית מבלי לומר מילה. האיש עזב את הבית, מצא לו מקום לינה סמוך ולמחרת שב אל ביתו של החכם הגדול. ושוב, הדלת פתוחה לרווחה והבית ריק ועל השולחן קנקן מים וכוס. ושוב מזג לעצמו מלוא הכוס ושוב הופיע החכם הגדול, גלימה וזקן והכל, ושוב פנה לאחור והלך משם, מבלי לומר מילה. וכך גם ביום שאחריו וביום שאחריו. ביום החמישי הגיע האיש לבית הקטן, הדלת הייתה פתוחה לרווחה, הבית ריק ועל השולחן קנקן מים וכוס. ושוב מילא את הכוס במים, אך בעודו מוזג מלוא הכוס, הגיע החכם הגדול וניצב שוב בפתח. "חכה!" קרא האיש, "מדוע אתה פונה והולך ממני מבלי לומר מילה? באתי ממרחקים, חציתי עמקים וגאיות, טיפסתי עד קצה ההר. אנא ממך, למד אותי את כל מה שאתה יודע". והחכם הגדול נתן בו את מבטו העמוק ואמר בקול שקט ורב משמעות, כדרכם של חכמים, "אי אפשר לצקת מים לכוס מלאה". ובכך, סב לאחור והתרחק שוב מהבית.

הסיפור הזה נפל לידיי כפרי בשל כאשר עמלתי על הכנת סדנה בנושא למידה ארגונית ובעיצומו של מסע אישי ומקצועי של שינוי. כדרכם של סיפורי עם הוא נראה על פניו פשוט מאוד, כמעט פשטני. אבל בואו נתעכב רגע על מוסר ההשכל:

"אי אפשר לצקת (עוד) מים לכוס מלאה".

אי אפשר לצקת עוד מים לכוס מלאה

כלומר, כדי לרכוש ידע חדש, לחדש ולהתחדש נדרשים שני דברים: לחוש צמא אמיתי ולפנות מקום. כלומר, לשפוך מהכוס המלאה שלנו תפיסות והרגלים שאינם משרתים אותנו יותר לטובת ידע, תפיסות ודרכי פעולה חדשות.  

השיח סביב למידה וחדשנות גדוש בקלישאות: "לחשוב מחוץ לקופסה", "לצאת מאזור הנוחות", ואפילו "כשיוצאים מגיעים למקומות נפלאים" החביב. אפשר לגחך מעט על הקלישאות הללו, אבל הן מצביעות לעבר אמת שחשוב לדבר עליה: בלי להתחדש, נתקע במקום או נלך לאחור.   

קשה לרוקן את הכוס שלנו. אולי כי התרגלנו לחשוב על כוס מלאה כדבר חיובי. הביטוי "להסתכל על חצי הכוס המלאה" דוחק בנו לברך על היש ולא על הריק, שנתפס כדבר שלילי. אבל אולי דווקא בחסר, בהיעדר, טמון סוד הצמא האמיתי.

זה קשה כי "הרגלים ישנים מתים בקושי" ולפעמים הם יושבים לנו על שריטות ישנות. הרגלים הם כמו נעלי בית ישנות ונוחות שקשה להיפרד מהן.  

זה קשה כי לפעמים למידה אמיתית מאתגרת ידע ותפיסות שאחזנו שנים רבות.

זה קשה כי לפעמים המסע הזה של למידה והתחדשות עובר דרך אזור הדמדומים של תחושת הטיפשות הקלה. אני זוכרת עד עצם היום הזה את המבט שנתן בי הפקיד במעונות לסטודנטים זרים כשאמר:  "כן, הצרפתית שלך אכן קלוקלת". משהו בי רצה להגיד לו שסביר להניח שהצרפתית שלי טובה מהעברית שלו, אבל זה לא היה משנה כלום. בעצם, הוא צדק, הרי באתי לפריז כדי ללמוד לדבר צרפתית.

ויש כמובן העניין הזה של פחד מכישלון. חדשנות מחייבת לקיחת סיכונים וגם כישלונות. מומחים לחדשנות קוראים לנו "לחבק ולחגוג" את הכישלונות שלנו וללמוד מהם. ועדיין, הצלחות נחגגות בפומבי; כישלונות הם לרוב סוד חמוץ שנשמר בסתר.

זה קשה. ולכן לפעמים צריך "בעיטה בישבן" שתאלץ אותנו לצאת למסע של התחדשות ותיתן לנו את הדחף ואת האומץ להתמודד עם ההתנגדויות, עם החשש מהלא ידוע ועם הקשיים שנפגוש בדרך.

זה קשה, כי משהו בנו מתקומם מול המחשבה שהידע, הניסיון והחכמה שרכשנו בעמל רב הם אולי לא מספיקים או אפילו לא רלוונטיים בעידן בו הטכנולוגיות ממציאות את עצמן מחדש כל יום ומשנות את השפה, התרבות והדרך בה התרגלנו להיות ולפעול בעולם. הקדשנו זמן, משאבים ומאמצים ניכרים למלא את הכוס שלנו ועכשיו צריך לשפוך?

בואו נחזור רגע אל הסיפור שלנו שהוא ישן וזקן מכולנו ועדיין מסתובב בעולם, רלוונטי ובועט כתמיד. סיפורים היו מאז ומתמיד הדרך לשמר ולמסור ידע, ניסיון וחכמה, חוויות, רגשות ותובנות. סיפורים היו מאז ומתמיד הדרך ליצור קהילה, לומר בפשטות שאנחנו לא לבד עם החששות והפחדים ושנמצא בדרך את האומץ והחוסן להמשך המסע.

אל תשפכו סתם את המים בכוס המלאה שלכם. תהפכו אותם לסיפורים. סיפורים של ידע וניסיון, הצלחות וכישלונות, אירועים מכוננים ורגעי שיא ושפל. תשמרו עליהם ותחלקו אותם בנדיבות עם מי שזקוקים/ות לסיפור טוב. ותזכרו להוקיר גם את חצי הכוס הריקה, כי בה טמון הצמא והצורך לצאת למסע חדש.  

ב-17 בספטמבר הקול שלך יכול לשנות את הסיפור

יכול להיות כאן אחרת. תתעוררו

מערכת הבחירות הנוכחית, כמו זו שלפניה, מתאפיינת בשיח רעיל, אלים ומסית. בכל פעם שנדמה לנו שהיא הגיעה הכי נמוך שרק אפשר – שקרים, מניפולציות, הפחדות ודה-לגיטימציה – מתברר לנו שטעינו. זה רק הולך ומתעצם. ובתוך כל הרעש והספינים, יש מעט מאוד תוכן ומעט מדי שיחות על מה שחשוב לנו באמת: רווחה, בריאות, חינוך, איכות סביבה, שוויון או הסכם מדיני עם הפלסטינים שיביא סוף לסכסוך המדמם.

מערכת הבחירות שתגיע לסיומה ביום שלישי הבא נסובה שוב סביב נושא אחד ויחיד: "רק ביבי" או "רק לא ביבי". כך או כך, ראש הממשלה הוא שמנהל את ההצגה. אם מערכת הבחירות הקודמת התמקדה בתחרות על מי הרג יותר פלסטינים בעזה, הרי שהפעם מנסים הטוענים לכתר מהמרכז לנצח את נתניהו, "מר ביטחון", במשחק ההרתעה.

ואל מול כל אלה עומד חלק גדול מהציבור, עטוף בשתיקה, באדישות, בייאוש או בחוסר אמון שיכול להיות אחרת. ייתכן  שגם הפעם כשני מיליון אזרחים ואזרחיות עם זכות בחירה יוותרו על הזכות להשמיע קול.

זה מדאיג וגם מקומם, אבל לא מפתיע. הציבור בכלל לא רצה את הבחירות האלה. לפי מדד השלום לחודש יוני של המכון הישראלי לדמוקרטיה, רוב משמעותי בציבור היהודי סבור שנתניהו היה צריך להחזיר את המנדט לנשיא ולא לפזר את הכנסת ולהכריז על בחירות חוזרות. רבים מהנשאלים/ות סברו שפיזור הכנסת היה תולדה של אינטרסים אישיים.

ובניגוד מפתיע להיעדר שיח ציבורי אמיתי בסוגיות של "החיים עצמם", למשל בסוגיות של כלכלה ורווחה, הרי שסקר שערך מכון סמית בשיתוף עם הטלוויזיה החברתית ואתר העוקץ במרץ השנה מראה ש-76% מהמשיבים/ות אמרו שסוגיות כלכליות וחברתיות מעסיקות אותם/ן יותר מאשר סוגיות מדיניות.

השבוע, רוה"מ נתניהו, שהוא גם שר החוץ ושר הביטחון, ניצל את הבמה כדי לצאת ב"הכרזה דרמטית" שאם העם ייתן לו שוב את המנדט, הוא ייספח את בקעת הירדן. המהלך הזה נועד כמובן למנוע זליגה של מצביעי/ות ימין מהליכוד לימינה או לעוצמה יהודית. אבל מעניין היה לערוך סקר היום ולבדוק איזה אחוז מהציבור תומך בכלל בסיפוח בקעת הירדן בפרט ובסיפוח בכלל. אז הנה עוד כמה נתונים מעניינים: 78% מהציבור היהודי בישראל חושב שהשליטה על הפלסטינים בשטחי יהודה ושומרון אינה טובה לישראל, ו-71% חושבים שיש בכך בעיה מוסרית. כך עולה מסקר שהוצג בכנס שהתקיים במכון ון ליר פורסם במרץ השנה תחת הכותרת "אמונה דתית, שלום וחיים משותפים".

על פי הנתונים האלה, שיח הבחירות ואולי גם המפה הפוליטית היו אמורים להיראות אחרת. נדמה שהציבור הישראלי מצביע בניגוד לאמונות, לעקרונות ולאינטרסים שלו. השאלה היא, למה?

יש לשאלה זו כמה וכמה תשובות אפשריות. יכולתי להקדיש מאמר שלם לנושא , אבל הבחירות הן בעוד חמישה ימים ומה שמעסיק אותי הוא הפער הזה, בין מה שרוב הציבור טוען שהוא רוצה ושואף לו – יותר צדק חברתי ופתרון הסכסוך, למשל – לבין מה שהוא מאמין שאפשרי. אפשר להטיל את האחריות לכך על השיח הפוליטי שמציע הפחדות והשמצות במקום חזון מעורר השראה, אבל גם לנו,  הציבור, יש חלק בזה. התרגלנו להנמיך ציפיות בכל מה שנוגע לפוליטיקה שלנו. אבל הגיעה העת שניקח אחריות על הייאוש שלנו, ובעיקר על התקווה שלנו.

בחברה דמוקרטית יש לציבור הזכות והחובה לאתגר את נבחרי הציבור ולבחון בעין ביקורתית את התנהלות השלטון ולהביע התנגדות כאשר הוא פועל בניגוד לשאיפות, לערכים או לאינטרסים שלנו. כאשר הרוב הדומם שותק, אדיש או מיואש, או במקרה הטוב, מבטא את דעותיו באופן צר ומוגבל באמצעות הצבעה בקלפי, הרי שנותרנו עם דמוקרטיה שברירית וחסרת עומק.

אבל כדי להשמיע קול צריך להאמין בכוח של הקול שלנו להשפיע; כוח אזרחי שצומח מלמטה מחייב דמיון אזרחי ותקווה רדיקלית, כלומר, היכולת לדמיין עתיד טוב יותר גם כאשר הוא הרחק מעבר לאופק.

נדמה שיותר משהציבור הישראלי נוטה ימינה או שמאלה, הוא בעיקר חסר אמונה בכוח שלו לחולל שינוי עמוק ומהותי, הצומח מתוך השאיפות והערכים שלו. לפי הסקרים, לא/נשים אכפת מצדק חברתי; יש להם ציפיות ממנהיגים דתיים שייקחו חלק בתהליכים של בניית שלום ואכפת להם/ן מסוגיות של מוסר. ועם זאת, חלק גדול מהציבור אינו קם על הרגליים ואומר בקול ברור: "די!".

האמת, אפשר להבין את זה. הרי אלה שכן משמיעים/ות את קולם/ן מתויגים מיד כשמאלנים, בוגדים ועוכרי ישראל או סתם כמחרבי מסיבות. הרוב הדומם מעדיף כנראה להוריד את הראש עד יעבור זעם.

כדי לשנות את המציאות בארצנו צריך להתעורר, לגלות מעורבות פעילה ובעיקר להאמין ביכולת שלנו, כאזרחיות ואזרחים, לחולל שינוי; להאמין בכוח שלנו ליצור כאן חברה שמבוססת על ערכים של צדק, שוויון, חירות ושלום. כדי לשנות את המציאות צריך להאמין שאפשר וצריך לחיות עם ולפתור מחלוקות – קשות ומרות ככל שתהיינה.

את חיי המקצועיים (וגם לא מעט מחיי האישיים) הקדשתי לעשייה לשינוי חברתי. שלושים שנה ויותר של מאות ואלפי מפגשים ושיחות עם א/נשים משלל הקהילות המרכיבות את החברה בישראל לימדו אותי שאפשר לדבר ולהתווכח עד שיוצא עשן ולהסכים ולא להסכים ובכל זאת לא לעזוב את השולחן, ולא לוותר ולא להגיד ש"אין פרטנר". שלושים שנה ויותר לימדו אותי שאפשר לפעול יחד למרות ובזכות הבדלים. וכל חיי עד כה לימדו אותי ששינוי מתרחש רק כאשר השתיקות נשברות; כאשר יש מרחב לסיפורים ולקולות של כל מי שרואה במולדת הנפלאה והכואבת הזו בית.  

לאורך השנים פגשתי בחברה האזרחית עשרות, מאות ואלפי א/נשים שעוררו בי תקווה והשראה; א/נשים שיש בהם/ן תשוקה, חמלה ומחויבות אין קץ. א/נשים מכל רחבי הארץ, מקהילות שונות ובעלי/ות השקפות פוליטיות שונות שהתעקשו לקחת את הזמן להכיר, להקשיב ולפעול יחד. א/נשים שהקריבו שעות שינה, פנאי וזמן עם המשפחה כדי לפעול ללא לאות למען מטרות שהאמינו בהן. והעשייה הזו שוחקת ולא מתגמלת כספית והיא מחייבת לעשות המון עם משאבים מוגבלים ולחטוף אש ולפעמים להתווכח עד בכי עם הא/נשים האהובים ביותר.

אבל מה שמזין את העשייה הזו היא האמונה המתמדת שצריך ואפשר לבנות כאן חברה טובה, שוויונית וצודקת יותר.  

הימים הרעים הללו, של מערכת בחירות רעילה, רצופת מסרים של הפחדה ודה-לגיטימציה של המנהיגות של החברה הערבית ושל השמאל, מעוררים בי מחשבות על מנהיגות. על מנהיגות טובה מהי. מנהיגות טובה היא זו שיש בה – לצד הכוח וההשפעה – גם ענווה. ענווה אל מול האתגרים הגדולים ומול האחריות הגדולה להנהיג חברה שיש בה מקום לכולם/ן. מנהיגות טובה היא זו שיש בה חמלה ותשוקה לפעול למען טוב משותף.

יכול להיות כאן אחרת. אבל הציבור צריך להתעורר ולדרוש מנהיגות שתפעל להגשמת הערכים האלה

.

הילקה. איור: דניאל דורי דה לימא

ב-17 בספטמבר הקול של כל אחת ואחד מאיתנו יכול לשנות את הסיפור.

תחנות במסע

הבלוג, סיפורים לשינוי חברתי, מציין שש שנים להולדתו. את הסדנה הראשונה בנושא סיפורים לשינוי חברתי תכננתי והעברתי לפני 9 שנים, אבל הדרך שלי כמספרת סיפורים לשינוי חברתי החלה שנים רבות לפני כן.

לרגל יום הולדת שש או תשע או חמישים ושש, ישבתי לכתוב על כמה תחנות במסע שלי, המתחקה אחר החיבורים שבין סיפורים לשינוי חברתי. הוא מורכב ממשפחה ועבודה, לימודים, מחקר והגות, אקטיביזם ופעולה. זהו מסע שפרקיו נכתבים תוך כדי הליכה וחלקם עוד מחכים להתגלות.

תחנה ראשונה: "עד שלאריות יהיו היסטוריונים משלהם"

הייתי בת 26, בהריון מתקדם מאוד ומובטלת. סוכנות כוח האדם שלחה אותי לעבודה זמנית כעוזרת אדמיניסטרטיבית ועורכת לשון בשתי"ל – שירותי תמיכה וייעוץ לארגונים לשינוי חברתי. על הקיר במשרד ששכן אז בדירת מגורים ברחוב רמב"ן הייתה תלויה כרזה באנגלית:

הכרזה הזו הייתה אחת הסיבות שנשארתי שם והפכתי לאשת צוות מן המניין משך 18 שנה. הפתגם הזה מתמצת במילים פשוטות את חשיבותם של סיפורים בעיצוב של תודעה ציבורית וההשפעה שיש למתעד ההיסטוריה על יחסי כוח פוליטיים. 

כאשר חיי האישיים התהפכו על פיהם והשליכו אותי להיאבק במפלצות, למדתי על בשרי את חשיבותם של סיפורים בתהליכים של החלמה והתעצמות אישית. הכאב שלי לימד אותי שמה שמעצב אותי ואת חיי הם לא רק זיכרונות צורבים, אלא הסיפור שאני יוצרת מהם.

תחנה שנייה: סיפורי אגדה 

את לימודי התואר הראשון התחלתי באמצע שנות ה-80. הנשירה מהלימודים הפכה לסיפור של כישלון; הרגשתי כמי שעומדת אבודה בתחנת רכבת סואנת בה כולם רצים כאילו הם יודעים לאן ורק היא תקועה במקום. רק בשנת 2003 חזרתי ללמוד באוניברסיטה העברית, להשלים תואר ראשון בספרות אנגלית ולימודים כלליים. חזרתי ללימודים מתוך החלטה שהגיע הזמן לספר סיפור חדש שיש בו טעם של השלמת משימה וסגירת מעגלים. אחד הקורסים הראשונים שלקחתי היה בתיאוריות פמיניסטיות על סיפורי עם ואגדה. צללתי בשקיקה אל תוך קנון של סיפורי עם והקולות החותרים תחתיו. התחלתי לחקור את הכוח הקסום של סיפורי עם ואגדה עתיקים, כאלה שעברו כמסורת שבעל פה ונועדו להתריע מפני סכנות, להכין לקראת טקסי מעבר ולשמר רגעי גבורה ותושייה. רבים מן הסיפורים הללו, שנהוג לייחס את תיעודם לאחים גרים, סופרו על נשים ועל ידי נשים כחלק ממסורת של חניכה. במסגרת המחקר מצאתי את הסיפור הזה, המובא כאן בתרגום שלי לעברית, מתוך ספרה של מרינה וורנר:[1]:

""פעם אחת, לפני שנים רבות מאוד, בארץ רחוקה רחוקה, חיו גביר עשיר ואיכר עני. והנה, אשת הגביר, אשר לכאורה לא חסר לה דבר, חלתה והחלה מצטמקת מיום ליום, בעוד אשתו של האיכר העני עלתה כפורחת. הגביר בא לבקר אצל האיכר העני ושאל אותו הכיצד זה שאשתו כה פורחת ומאושרת, בעוד הגבירה בטירתה המפוארת הולכת ומתכווצת מיום ליום. "אני מזין אותה בבשר הלשון", השיב לו האיכר. הגביר, אשר הבין את דבריו של האיכר כפשוטם, שילח מיד את ציידיו וציווה עליהם להביא לו לשונות של בשר ציד, ועל הטבח, להתקין את הלשונות למעדנים, תאווה לחיך. הוא הגיש לאשתו את הלשונות שבושלו בקפידה רבה, אך היא  טעמה מהאוכל כזית והמשיכה לנבול כפרח. בצר לו, פנה הגביר שוב אל האיכר העני, והלה הזמין את אשת הגביר לשהות בביתו. וראו זה פלא, מרגע שדרכה כף רגלה בביתם של האיכרים, החלה הגבירה להבריא ולהתחזק; הצבע חזר ללחייה והשחוק אל שפתיה. הגביר לא הבין כי בשר הלשון עליו דיבר האיכר איננו בשר ציד למאכל, כי אם מילים. האיכר הזין את האישה בסיפורים, עטף אותה בנפלאות השפה, הבריח את תוגתה בכך שמיגר את השקט".

הסיפור הזה, כמו הפתגם על האריות וההיסטוריונים שלהם, הפך למכונן בחיי. עד היום, בכל פעם שאני מספרת אותו, אני חשה שהוא גם שלי ושל המאבק שלי להפר את השקט. יש בי צורך עז להאמין ששינוי והחלמה יכולים להתרחש כאשר השתיקה נשברת. כאשר אנו נוטלות לידינו את הזכות לספר את הסיפור שלנו, להנכיח אותו, לשחרר אותו ולתת לו לחתור תחת הסיפורים שמספרים עלינו בלעדינו.

תחנה שלישית: חיוך של אריה 

בשנת 2009, נסעתי במסגרת עבודתי לסמינר בקליפורניה של מכון רוקווד למנהיגות לשינוי חברתי. בערב הראשון, לאחר מספר סבבי היכרות, התבקשנו לעמוד במעגל ולומר במשפט אחד, ללא הכנה מוקדמת, מהו הייעוד שלנו. וכך, בקליפורניה הרחוקה, במעגל עם א/נשים שזה עתה פגשתי, שמעתי את עצמי אומרת: "הייעוד שלי הוא לספר את מה שלא מסופר, להשמיע את הקולות שלא נשמעים". האריות נטולי היסטוריונים, שנכנסו לחיי 20 שנה קודם לכן, ודאי חייכו לעצמם חיוך קטן.

בקליפורניה הרחוקה הרגשתי כמו אליס בארץ הפלאות; כמוה, חשתי רוב הזמן שלא במקום; קטנה או גדולה מדי, זרה לכללי המשחק והשפה ואחרת לעצמי. ואולי דווקא בגלל אי הנוחות ואי הנחת, למדתי כל כך הרבה. עם שובי לארץ הדפסתי כרטיס ביקור חדש ועליו היה כתוב: מספרת סיפורים, יועצת ומנחת קבוצות לשינוי חברתי.

תחנה רביעית: הקול שלך יכול לשנות את הסיפור

ב-2012, לקראת הבחירות לכנסת ה-19, פתחתי בלוג בפייסבוק בשם: הקול שלך, הסיפור שלך. הכוונה הייתה להשתמש במדיה החברתית כדי לקרוא לא/נשים לקחת אחריות, ולממש את היכולת  להשפיע על מהלך ותוצאות הבחירות. ההשראה הגיעה הפעם מספר עב כרס של כריסטופר בוקר[2]. טענתו המרכזית של בוקר היא שכל סיפור שסופר ויסופר אי פעם – מסיפורי עם, דרך ספרות ושירה, סרטי פעולה וקומדיות רומנטיות, מחזות קלאסיים ועד סיפורים לפני השינה – מעוצב על פי אחת (או יותר) מתוך שבע תבניות עלילה: להתגבר על המפלצת, מעוני לעושר, מסע וחיפוש, נדודים ושיבה, קומדיה, טרגדיה ולידה מחדש. 

בכל יום שיתפתי סיפור אחד תחת הכותרת של אחת מתבניות העלילה. זו הייתה הדרך ליצור בעבור הקוראים/ות את החיבור בין הסיפור שהם חווים בחייהם לבין התמות המושרשות בסיפורים הללו; המטרה הייתה לתת שם למאבקים שלהם/ן לשינוי חברתי, ולחשוף את הנרטיבים העמוקים הפועלים על מנת להחליש ולפרק את המאבקים האלה.

כך הפך המחזה של ויליאם שייקספיר, "אותלו", לדוגמא לאופן בו פועל ראש ממשלת ישראל, וסיפור העם הידוע "כחול הזקן" היה לנקודת המוצא של שיח על אלימות מינית ופרקטיקות של השתקה. הסיפורים התפתחו לכלי פרשנות של ופעולה על הפוליטי.  

תחנה חמישית: האם המוכפפים יכולים לדבר

לימודי התואר השני, אף שנמשכו על פני שמונה שנים תמימות עמוסות ברגשי אשם – כלפי העבודה, כלפי המשפחה וכלפי הלימודים – היו אחד המרחבים שאפשרו לי לחקור, לגלות ולמזג סוגי ידע שונים.

באותן שנים הייתי גם שותפה לניהולה של קרן דפנה, הקרן הפמיניסטית הראשונה והיחידה בישראל, ואין ספק שרוחה של פרופ' דפנה יזרעאלי, מייסדת הקרן, ליוותה אותי. דפנה הייתה אקטיביסטית, מרצה, מנטורית והוגה פמיניסטית, ותמיד האמינה בחשיבות של שילוב בין המעשי לתיאורטי; זה שנולד מהשטח וזה המתגבש בספריות האקדמיה. עבורי השילוב היה טבעי ומתבקש; 25 שנות ניסיון מעשי בשינוי חברתי העניקו עומק ומשמעות לתיאוריות הביקורתיות שנחשפתי אליהן. במקביל, התיאוריות העניקו שמות  והקשרים ליחסי הכוח בחברה שלנו ולאי הצדק שנובע מהם.

אלא שלצד ההפריה ההדדית, הייתי גם מודעת מאוד לפער שבין התיאוריות לבין השטח. בין הרדיקליות ופוטנציאל השחרור שטמון בהגות פמיניסטית ופוסט קולוניאלית לבין הנגישות שלהן לאלה העוסקות ועוסקים במלאכה מדי יום. הסיפורים לשינוי חברתי נוצקו אם כן מתוכי אל המרחב הפעור הזה. הם היו ניסיון לבנות גשר בין הטקסטים המאתגרים של ההגות הביקורתית לבין העוולות הקטנות והגדולות שמתרחשות סביבנו יום וליל. כך נוצרו רשימות כמו שלוש קצרים על מבטים, ואילו הייתי אנושי ".

תחנה נוספת: אומת השירה והמחויבות לפיענוח

בשנים האחרונות אני חוקרת את יכולת הפעולה הפוליטית של שירה. יש אלה שירימו כעת גבה ויאמרו "אבל שירה תמיד שימשה ככלי לתעמולה או מחאה פוליטית", וזה כמובן נכון. אך המחקר שלי לא עסק ב"שירה פוליטית", אלא בתרומה האפשרית של שפת השירה ליצירת שיח עמוק, מורכב, אמביוולנטי ורב קולי בתוך אקלים פוליטי רעיל המשטח כל דיון לשדה קרב מילולי ולמשחק סכום אפס.  שירה היא צורת ביטוי ספרותית המודעת מאוד לעצמה, כזו הדוחקת גם בנו לשם לב ביתר שאת לאופן הפעולה של השפה. היא כמו מושכת בשולי הבגד שלנו ודורשת שנשים לב למילים ולמשמעויות שהן יוצרות, כל אחת מהן לחוד וכאשר הן ניצבות זו לצד זו. באופן מעניין, השפה השגורה אצלנו בשיח הפוליטי פועלת באופן הפוך לרוב; היא שוחקת את המילים עד דק, עד שהן ומה שהן מייצגות כמעט מאבדות משמעות.

התפקיד החשוב של שירה היא להחזיר למילים את משמעותם העמוקה ולהזמין אותנו לעצור ולהשתהות, לשים לב, לחוש הזדהות, אמפתיה וחמלה. להתבונן בעצמנו, באופן בו החיים בתוך מציאות פוליטית בלתי אפשרית שחקו גם אותנו, את היכולת להרגיש את העולם סביבנו ובעיקר, את האמונה בכוח לפעול ולשנות.  במסגרת המחקר הפעיל הזה נוצרו הרשומות משוררת מתבוננתשיר אחד ועמידה בפיתוי "

אפילוג

נולדתי אל תוך השירה, לאב משורר, חיים גורי ז"ל, אשר שמו מופיע לא פעם בסמוך לצמד המילים "המשורר הלאומי", ביטוי המסמל את היותו ממוקם עמוק בלב הקנון של השירה העברית; דובר של דור, של עידן. אבל מה שאני ראיתי, מעבר להגדרות ולתארים היה אדם שלא יכול היה שלא לכתוב; שהכתיבה נבעה ממנו מתוך צורך, ותחושה של שליחות. נולדתי וגדלתי אל "האישי הוא הפוליטי", כמו גם אל הציווי לשמר את מכלול הזהויות הקיימות בי, גם כאשר הן מצויות בסתירה פנימית ואף במלחמה זו עם זו. כמובן, המלחמות שלי היו אחרות ושונות משלו ומסלול חיי כלל גלות מרצון אל השוליים; אל העשייה הפמיניסטית לשינוי חברתי ואל הפרשנות המינורית של הפוליטי באמצעות סיפורים לשינוי חברתי. אבל השורש העמוק בו תמיד התאחו חילוקי הדעות הפוליטיים בינינו היה בהסכמה שיש לחתור לכינונה של חברה המחוייבת לתת מקום למכלול הזהויות המרכיבות אותה.

אבל השירה תמיד הייתה שם ותמיד הייתה חשובה. אני חבה תודה עמוקה לאבי ולכל המשוררות והמשוררים ששירתם טלטלה אותי, גרמה לי לעצור, להשתהות ולהשתאות על המילים ועל ריבוי המשמעויות שטמונות בהן.

אני מלאת הוקרה לסיפורים בצורותיהם השונות וליכולת שלהם לומר עוד, לומר בשם, לומר כדי להפר את השקט.


[1] From the Beast to the Blond: On Stories and their Tellers

[2] Seven Basic Plots: Why People Tell Stories. 

 

 

בין נרטיב לסיפור

בין נרטיב לסיפור
"חמוטל, מה ההבדל בין נרטיב לסיפור"? שאל אותי משתתף בתום הרצאה על סיפורים של השפעה.
יש לשאלה המצוינת הזו תשובות מושכלות וגם נכתבו עליה מאמרים מרתקים. אבל לידו עמדו עוד נשים וגברים שרצו לשאול שאלות וכולם/ן מיהרו לעמדת הקפה…
התשובה הקצרה שלי הייתה: הנרטיב הוא הדרך שלנו לזכור ואילו הסיפור הוא הדרך שלנו לשנות ולהשתנות.
שניהם – הנרטיב והסיפור – חיוניים לנו וזה לזה.
הנרטיב הוא הדרך בה אנו זוכרות וזוכרים. בלי זיכרון אין סובייקט, אין קהילה, אומה או חברה. אבל מהזיכרון יכולים לצמוח סיפורים שונים בתכלית.
לפעמים הצורך ביצירת סיפור חדש נולד ממצבי משבר ואי נחת ולפעמים מתהליך שקט של הבשלה. אם הגעתם/ן לצומת שכזו ויש לכם/ן צורך ליצור סיפור חדש; אישי, קהילתי או ארגוני, מזמינה אתכם ליצור קשר ולצאת למסע מסעיר שתחילתו בנרטיב והמשכו בסיפור.

"עלינו לספר סיפורים כדי לשרוד" אומברטו אקו

 consult4good@gmail.com