סטוריטלינג של יום יום: נשים מספרות כדי לשבור את כבלי השתיקה

דבר חשוב, מסעיר ומטריד גם יחד מתרחש מזה כמה שנים בתקשורת ובמדיה החברתית. אחת אחר אחת קמות נשים אמיצות ומספרות על האלימות שחוו: פיזית, מינית, נפשית וכלכלית. זה התחיל בטפטוף, אחר כך זרזיף, אחר כך נחל ולבסוף נהר של סיפורים. נהר של סיפורים שאישש אמת עצובה. אין כמעט אישה בקרבנו שלא חוותה הטרדה, תקיפה או אלימות מינית כלשהי.

For English version: https://wp.me/p382Vd-3q

דבר חשוב, מסעיר ומטריד גם יחד מתרחש מזה כמה שנים בתקשורת ובמדיה החברתית. אחת אחר אחת קמות נשים אמיצות ומספרות על האלימות שחוו: פיזית, מינית, נפשית וכלכלית. זה התחיל בטפטוף, אחר כך זרזיף, אחר כך נחל ולבסוף נהר של סיפורים. נהר של סיפורים שאישש אמת עצובה; אנחנו חיות בעולם שהוא אינו בטוח לילדות וילדים, נערות ונשים. 

יש משהו משחרר ומכאיב גם יחד בלקרוא את העדויות הללו. משחרר, כי הנה נשבר קשר של שתיקה. ומכאיב, כי העדויות הללו מעירות בגוף ובזיכרון כל מגע כפוי, אלים ומקפיא דם, כל תחושה של כאב, גועל, פחד ובושה.

 

לפני שנים, חזרתי בערב מוצאי שבת מבילוי במרכז העיר. גרנו אז, אני ובני דניאל שהיה אז בן חמש, בבית ישן בקצה סמטא קטנה במרכז העיר של ירושלים. הייתי בדרך הביתה, נושאת את דניאל הישן על ידיי. רחוב יפו היה הומה אדם. כשפנינו לסמטא, הבחנתי בו. אי אפשר לטעות בהם, בעוקבים אחרייך. מאט כשאת מאיטה, מאיץ כשאת מאיצה. הופך את ההליכה ברחוב, בדרך הביתה, לחוויה של חוסר ביטחון עמוק.

הסתובבתי לראותו ובחושך ראיתי שהוא מחייך.

חסרת נשימה כמעט, מלאת זעם, התחלתי לצעוק, שכל הרחוב יישמע, שכל האורות בחלונות יידלקו. צעקתי שיעוף משם, שיפסיק לעקוב אחרינו, שאני אצעק עד שכל הרחוב יישמע ויירד. הוא פנה והלך. ואני ידעתי שכל צעקה שצעקתי שם הייתה במקום כל רגע של שיתוק ושתיקה שידעתי בחיי כאשר מישהו פלש באלימות וללא הזמנה למרחב הפרטי שהוא אני, שהוא הגוף שלי.

כן, גם לי יש סיפורים כאלה. והרבה רגעים שקפאתי. הם שמורים באיזו מגירה, עדיף עמוק עמוק באיזה ארון. כי די, זה עבר, והכי טוב לנסות לשכוח וללכת הלאה.

אבל הסיפורים הללו לא מרפים. לפעמים הם מעיבים על החדווה של קרבה שמתוך בחירה. הם מערערים איזו תחושת ביטחון בסיסית וחיונית שאמורה להיות לנו בגופנו.

וכשאנו מספרות אותם, את הסיפורים הללו, אנחנו משחררות לא רק את עצמנו, אלא גם נשים אחרות. אנחנו מספרות איך נראה העולם דרך העיניים שלנו ואיך היינו רוצות שייראה.

סטוריטלינג הוא חיוני למאבק באלימות. חשוב שכולם. יקשיבו לסיפורים האלה. חשוב שגברים יקשיבו לסיפורים הללו. חשוב שגברים יקשיבו לסיפורים הללו. ובמקום להיעלב, לקפוץ ולומר "לא כל הגברים", ייקחו אחריות. אחריות לחוויית הפחד שנשים ונערות חשות כשהן הולכות ברחוב, נוסעות באוטובוס, או חוות בתוך הבית שלהן.

חשוב שגברים יקשיבו לסיפורים האלה כי רק ביחד אפשר להילחם באלימות. כי שינוי מתחיל כאשר השתיקה נשברת ונפתחים מעגלים של הקשבה אחרת.

chase the demon away 001

 

לגרש את השד באש הסיפור. איור מאת דניאל גורי דה לימא

"מעילים עשויים ממילים"

“And I continue to spin, and weave, and toss those coats made of words to the air – hoping that someday, somewhere, they will set someone free (358).”[1]

"ואני ממשיכה לטוות ולארוג ולהשליך מעילים עשויים ממילים לחלל האוויר – בתקווה שיום אחד, במקום כלשהו, הם ישלחו מישהי.ו לחופשי" (טרי ווינדלינג)

טרי ווינדלינג, ציירת וסופרת, כותבת כי סיפורי העם והאגדה – ודווקא אלה העוסקים באלימות נוראה נגד ילדים ונשים – היו מקור לריפוי בעבורה. הם עזרו לה להבין את אשר עבר עליה, נתנו שם לפגיעה, לאלימות, לטקסי המעבר והמבחן שעברה.

סיפורי עם ואגדה עמוסים באלימות, באכזריות, באי צדק, וגם, בקסם, בניצחון הטוב על הרוע ובסוף טוב של אגדות. הם נוראים ואמביוולנטיים ומטרידים, וגם, מרתקים ומרגשים,  כמו החיים שלנו, כבני ובנות אנוש.

למשל, הסיפור על שלושת העורבים.

אני זוכרת מילדותי את הסיפור הזה, על הנסיכה ואחיה, שמלכה מרושעת, אמם החורגת, הטילה עליהם כישוף והפכה אותם לציפורים. כדי להסיר את הכישוף הנורא, נאלצה האחות לנדור נדר של שתיקה ולטוות לאחיה מעילים עשויים מעלי סרפד דוקרניים. באצבעות זבות מדם ושפתיים חשוקות, טוותה האחות את המעילים, וכאשר הושלם האחרון שבהם, השליכה אותם אל אחיה, וכך הוסר סוף סוף הכישוף. הנה הוא הסיפור, בביצועו הנפלא של ג'ון הארט, ה-storyteller

http://www.tvmuse.eu/tv-shows/Jim-Hensons-The-Storyteller_378/season_1/episode_6/

כמו הרבה מאוד סיפורי עם ואגדה, זהו סיפור יפה ומטריד באותה נשימה. סיפור שעשוי מהחומרים המוכרים לנו מסיפורי עם: מלך רופס ונעדר, מלכה מרשעת, נסיכים ונסיכה אחת מתוקה וסובלת. תמיד סובלת. סובלת אבל בשקט.

זהו סיפור מטריד על שתיקה כפויה.

סיפור על שתיקה והקרבה תחת איומים.

סיפור מטריד על התעללות של אישה מבוגרת באישה צעירה.

זהו סיפור מטריד על חוסר נכונות לחלוק כוח, פריבילגיה ומשאבים.

מה שמעורר אי נחת גדולה הוא הפיצול של דמות האישה לשני קטבים מנוגדים: מכשפה חמדנית, כוחנית ומרושעת, או עלמה צייתנית, מתוקה ונכונה לסבל. יתרה מזאת, הוא מעביר מסר שנשים אקטיביות הן בהכרח מרושעות, ונשים פסיביות, הן טובות ומסורות.

אבל בסיפורי עם יש תמיד יותר רבדים ממה שנדמה לנו תחילה ולכן הם דרך טובה להתחיל שיחה על סוגיות מטרידות: על התעללות של הורים בילדים.ות,  על דמויות של נשים ודמויות של גברים, על אקטיביזם ומנהיגות של נשים, על יחסים בין נשים ועל יחסים בין נשים וגברים. על שתיקה ועל השתקה.

למספרי.ות סיפורים יש תפקיד; להטריד את השקט, להפר את השתיקה.

בין אם שתיקה נכפית עלינו באיומים ובין אם אנו כופות וכופים אותה על עצמנו; מתוך בושה, מתוך פחד או כדי להגן על עצמנו או אחרים.ות; כדי לא להסתבך, כדי לא לקלקל יחסים. ולפעמים אנחנו שותקות.ים כי אין מי שיקשיב.

לפעמים, הדרך הטובה ביותר לשלח את עצמנו לחופשי היא לספר סיפור. לפרום את סבך הבושה.

breakfree

 ציור: לשבור את כבלי השתיקה. דניאל גורי דה-לימא


[1] Windling, Terri. “Transformations.” Mirror, Mirror on the Wall: Women Writers Explore Their Favorite Fairy Tales. Ed. Kate Bernheimer. New York: Anchor Books, 2002. 350-358.

 

Women's Storytelling

Something exciting, both heartening and disturbing is happening in recent years. It's women's storytelling of violence. One by one, courageous women rise and share stories of the violence – sexual, physical, emotional, and economic – they've endured.  First, there was a trickle, then a flow, and then a river of stories. A river of stories confirming the sad truth: there is not a single woman among us who has not suffered from some form of sexual violence at least once in her life. 

These stories are inspired by the #Metoo movement, and by women's long and old tradition of telling stories to survive and to heal. 

And every story I read awakens in my body the memory of each and every forced touch, violent and intrusive,  and brings back the notions of pain, disgust, fear and shame.

It was 27 years ago. My son, Daniel was five. We lived down town in an old house, at the end of a small, almost invisible alley, just off the high street. I was on my way home, Daniel asleep in my arms, and as we turned the corner, I noticed him, stalking us. I hate stalkers; I hate how the slow down when you do, pick up the pace when you try to make a run for it. I hate the way they make you feel so insecure and vulnerable.

Outraged and out of breath, I started screaming.

I wanted the whole street to hear me, for every single light to shine through the window. I screamed at him at the top of my lungs to leave us alone, to get the hell out of my street. I told I'd scream until all the neighbors will come down. He turned and walked away. And I knew, there and then, that every scream I let out was for all the times I didn't, for all the times I just froze, very quietly.

Yes, I, too, like so many other women, have such stories to tell. They are kept in some drawer, deep down in some closet. Because you so want to let bygones be bygones and just forget and move on.

But these stories, if we don't unleash them, they grow really scary demons in our souls. They cast a shadow over the great joy that is in intimacy which is the fruit of choice. They rattle that basic, vital sense of security we are entitled to.

So when we share these stories, we set ourselves – and other women – free.

We provide an account of what the world, our society, our work places; our public spaces look like through our eyes; through the eyes of women.

Men should listen to women's storytelling of violence.

Because for every woman that was affected by violence there is a perpetrator, or a policy maker who voted against an important piece of legislation. Because every woman survivor of violence has men in her family and her community who stand by her.

Because men are also victims of violence.  

It is important that men will listen to these stories, so that together, we could overcome the monster of violence. Because positive change begins when silence is broken.

chase the demon away 001 

Women's Storytelling: Chasing the demon away with the fire of story. Illustration by Daniel Gouri De Lima

"Coats made of words": Women's Storytelling of Imposed Silence 

“And I continue to spin, and weave, and toss those coats made of words to the air – hoping that someday, somewhere, they will set someone free (358).”[1]

Some years ago, I wrote a paper on the potential healing power of folk and fairy tales for women and children, victims of abuse. Writing the paper was a journey through endless pages of tales and texts. In this journey I came across a book: Mirror, Mirror on the wall: Women Writers Explore Their Favorite Fairy Tales, edited by Kate Bernheimer. Of this collection of women writers' encounters with fairy tales, one touched me the most: “Transformation” by Terri Windling.

Windling articulates, so poignantly, how folk tales and myths can help us make sense of our own stories:  “In the pages of myth and folklore texts I discovered what it is I had been through: a rite of passage, a shamanic initiation as practiced in cultures the world over, a journey to the underworld and a ritual rebirth (357).”

Folk and fairy tales are filled with violence, cruelty and injustice, but also with magic, triumph of good over evil.

Women's Storytelling: The Three ravens

I grew up on this story, about the princess and her brothers and the wicked step mother who casts an evil spell on the brothers and turns them into ravens. To undo the evil spell, the girl must take a vow of silence and weave coats from nettle leaves for her brothers. Her fingers bleed, yet she keeps silent for 3 years, 3 months and 3 days, until the coats are complete and the spell is broken. Here's the tale, recounted by the magnificent John Hurt, the Storyteller.

Like so many folk tales, it is both so beautiful and so disturbing. It is made of the potent raw materials that make up the magic formula: an absent, spineless king, a wicked queen (a worthy opponent), princes and a princess, sweet and meek and suffering.

It is a disturbing story of forced silence. A story of extortion and sacrifice, of toxic relationships between (step)mother and daughter.

For the contemporary feminist that I am, it is a tale that perpetuates the concept that women must compete for resources and power in a male-dominated society. Too often in folk and fairy tales, women who are powerful, are either wicked witches or wenches. This, while the non-violent heroism of women goes unnoticed, or unappreciated.

But folk and fairy tales continue to thrive because they are multi-layered

Folk tales are a simple way to say more. Sharing the story of the three ravens is a great way to start meaningful conversations about these disturbing, yet important issues: male and female representations, women's storytelling as agency, and about the relationship between mothers and daughters.

As storytellers, we have the capacity to disturb the silence. Silence may be forced upon us, or we may wrap ourselves in silence out of fear, or shame, or guilt. Sometimes we keep silent to protect ourselves or others, and sometimes we keep silent because there's no one there who listens.

Sometimes, the best way to set someone free is to tell a story; to untangle the knot of shame.

breakfree

Women's Storytelling: Breaking the spell of silence. Illustration by Daniel Gouri DE Lima


[1] Windling, Terri. “Transformations.” Mirror, Mirror on the Wall: Women Writers Explore Their Favorite Fairy Tales. Ed. Kate Bernheimer. New York: Anchor Books, 2002. 350-358.

חומרי גלם

זעם

הפקיד בבית המשפט המחוזי נתן בי מבט חשדני ואדיש גם יחד. באתי להוציא את תיק התרת הנישואין שלי. בשלב זה המבטים האלה, המתבוננים דרכך, הרואים בך עוד אישה מיני האלפים שכבר חלפו כאן, הפכו מוכרים, לצערי. הצורך לספר בכל פעם מחדש את הסיפור, לבקש את הטופס, את האישור, את המסמך שאמור לפתור עוד קשר בתסבוכת של התרת נישואים במדינה שאין בה נישואים או גירושים אזרחיים.

הישיבה בתור, השוטטות במסדרונות אפרוריים, הפכה לחלק משגרת החיים. הייתי מספר. עוד מישהי שמגלה את התסכול הכרוך במפגש עם אלה האוחזים בכוח לסייע לך לממש את זכויותייך.

אבל באותו יום נשברתי. הפקיד בקופה שהיה אמור לגבות ממני תשלום על עמלת "מסירת מידע השייך לאזרחית מלכתחילה" שוחח בטלפון והתעלם במופגן מנוכחותי. כאשר סיים סוף סוף את השיחה, התבונן דרכי ופנה לטפל בפקידה שנדבקה גם היא בווירוס הגורם לך לראות א/נשים כשקופים. עמדתי שם, מושפלת, ועייפה עד אימה. הבכי הזועם לא איחר לבוא. שניהם הביטו בי, באישה המשוגעת שדמעות ומילים זורמות ממנה. בסוף שילמתי את העמלה ויצאתי שוב אל האור הבוהק שבחוץ. חושבת כל הדרך הביתה על כל הנשים האחרות שנלכדו גם הן במבוך המתעלל של הבירוקרטיה הממסדית.

אינני יודעת מה התיש אותי יותר, הזעם או הכאב, אבל אחזתי בשניהם בכוח. הם הזינו את תחושת השליחות, את ההבנה שמה שעבר עליי הוא ביטוי נקודתי של יחסי כוח, במנגנון שבו נטל ההוכחה הוא על האזרח המבקש שהמערכת תיתן מענה למצוקתו.

אחזתי בזעם ובכאב כי חשבתי שכך אני ממשיכה לאחוז בתחושת הצדק, שמשם אני שואבת את הדלק המניע את העשייה שלי. אחזתי בהם בלסתות חשוקות והם בנו בתוכי בונקרים של תודעת מלחמה.

נלחמתי במפלצת. מפלצת מהסוג שמאיימת לשבור את רוחך, ששולחת אותך חזרה אל המקומות העצובים והפגיעים ביותר בנפש. אבל שם בדיוק גם פגשתי את הפיה הטובה שלי. את הילדה שהייתי פעם, תמימה ומצחיקה ועצובה, סקרנית עד סכנה ומלאת חמלה. וחיבקתי אותה והיא לימדה אותי לחפש את הפיות הטובות בחיי ותמיד לדעת לבקש מהן עזרה ולא להישאר לבד עם הפחד. לפעמים, הילדה שהייתי והילדה שהבאתי לעולם נמזגות יחד, כדי להזכיר לי את החשיבות העצומה של הדמיון ושל החמלה.

superman 001

דמיון

 “Imagination is more important than knowledge. For knowledge is limited to all we now know and understand, while imagination embraces the entire world, and all there ever will be to know and understand.”

― Albert Einstein

"דמיון חשוב יותר מידע. הידע מוגבל למה שאנו יודעים/ות ומבינים/ות עכשיו, בעוד שהדמיון חובק את העולם כולו ואת כל אשר עוד ניתן יהיה לדעת ולהבין". אלברט איינשטיין.

כילדה, הייתי חולמת המון בהקיץ. כך העברתי לא פעם את השעות שבין שתיים לארבע, כשאסור היה להרעיש, כי הגדולים נחים את מנוחת הצהריים. הדמיון היה ונשאר חבר טוב לעת צרה, כאשר הייתי חייבת לדמיין מציאות אחרת, טובה יותר, כזו שמצאתי בה את עצמי ביתר קלות.

היכולת לדמיין עולם טוב יותר היא חיונית. היא כוח חיים. היא התרופה לזעם, לכאב, לתסכול. הדמיון מעצים את התקוות והחלומות שלנו, אך גם את הפחדים והחרדות והכאבים שלנו.

דניאל, בכורי, היה מילדותו שותף מופלא למשחקי דמיון. בזכות הדמיון העשיר שלו וחוש הצדק העמוק שלו זכיתי להתוודע אל עולם גיבורי/ות העל. לולא דניאל לא הייתי מכירה את הרבדים העמוקים והמיתיים של סיפורי גיבורי וגיבורות העל. הפעם, הוא העניק לי את הציור הזה, של סופרמן. גיבור העל הכל יכול, הנושא את משקל העולם על כתפיו האלמותיות. נקודת התורפה שלו – בעיני אויביו – היא הגעגועים לבית.  אבל זה כמובן מה שהופך אותו לדמות מעניינת.

אביר החמלה, המסוגל לשמוע זעקה לעזרה מצדו השני של העולם, להגיע לשם במהירות שיא ואף להשיב את הזמן לאחור, זקוק גם הוא לפעמים ליד מושטת. לקשר אנושי חם. לחמלה.

חמלה

התנגדות, לפעמים, היא ליצור שפה אחרת. להיפרד מדברים שלמדנו, כמו למשל, שרק החזק שורד. שרק לחזק יש זכות לשרוד.

התנגדות, למשל, היא להגדיר מחדש את מקורות העוצמה.

התנגדות היא להתעקש על נכסים שלא ניתן למדוד את ערכם הכלכלי או החומרי.

חמלה, למשל, היא סוג של התנגדות. היא קריאת תיגר נגד נישול מהזכות לאחוז בזיכרון, בזהות, בבית.

חמלה היא היכולת לשחרר את עצמנו מהבושה על הפגיעות שבנו ולהעניק את החירות הזו גם לזולת.

חמלה היא התעקשות מתמדת לצפות מעצמי ומהזולת להופיע ולהיות נוכחים/ות במלוא עוצמת האנושיות שבנו.

חמלה היא אקט פוליטי של להט אנושי. חמלה היא להכיר בלהט, ברגש, כמרכיב חיוני בעשייה לשינוי חברתי.

עוגן

שבתי הביתה אחרי עוד היעדרות של שמונה ימים בצפון הרחוק עם הא/נשים המופלאים של סמינר רוקווד. ימים של למידה, התבוננות, התחברות. ימים של פסק זמן משגרה תובענית וחשיבה על חומרי הגלם מהם עשויה מנהיגות לשינוי חברתי.

שבתי הביתה. הכלבים והחתול היו הראשונים לקדם את פניי.

אחר כך, בזו אחר זה, הגיעו בני הבית. הגיבורים והגיבורה שלי. אלה שהחזיקו את הבית גם בשבילי; אלה היודעים בשקט את הצורך שלי לנדוד לפעמים; החולקים אותי עם מלאכת האהבה שלי, שהפכה לדרך חיים.

אני מלאת תודה להם ולה.

לאיש שנתן בי מבט רך ועייף עד אימה, שהולך לצדי לאורך כל הדרך גם כאשר הוא הסופג את הזעם שלא השכלתי לנתב.

לעלם שהוא בני, שלימד אותי גבורה אמיתית מהי.

לילדה שלי, שעיניה היוקדות והצוחקות הן הג'ימיני קריקט שלי.

Raw Materials

Rage

The clerk at the District Court gave me the look, that particular expression that is a mixture of suspicion and indifference. I had come for my divorce papers. Sadly, I had grown accustomed to this look –  a stare that bores right through me,  reminding me that I am merely one among the tens of thousands of women who have passed through these chambers. I had learned to tell my story again and again, asking for the form –  that piece of paper, that document that will finally unravel the endless entanglement  that it takes to obtain a civil divorce in a country that doesn't allow civil marriage.

Waiting in line and walking up and down those Kafkaesque corridors had become a part of my daily routine. I was a number; I was just another woman encountering the inevitable frustration that bubbles up when you face the men who have the power to help you to exercise your own rights.

But on that day, I snapped. The cashier who was supposed to collect the payment for "providing personal information that belongs to the citizen" was chatting on phone, making a point of ignoring me. When he finally put down the receiver, he looked right through me and engaged in a lively conversation with another clerk, who had also caught that virus that causes you to view other people as if they were transparent.

I stood there, humiliated, drained of the last ounce of my energy.

In helpless rage and deep pain, I started to cry.

 Then they both looked at me, a crazy woman crying and demanding to see their supervisor.  It worked. I paid and stepped outside, into the bright light of the outdoor air. On the way home, all I could think about were all those other women who have been trapped in that abusive maze of institutionalized bureaucracy.

I am not quite sure what wore me out more – the rage or the pain.  I fiercely held on to both. They nurtured my sense of purpose. I realized that I was experiencing a peculiar form of power relations. The burden of proof was on me, not on the system that was supposed to respond to my plight.

I held on to the rage and the pain; I felt as if I were holding on to a sense of righteousness that would fuel my sense of purpose.  I held on to the rage and the pain as they dug trenches of warfare consciousness in my soul.

Yes, I was fighting a monster. The kind that threatened to break my spirit, that sent me back on a journey to the saddest, most vulnerable places.

 But at that very moment, right there and then, I met my fairy godmother, the little girl I once was – innocent and funny, sad and dangerously curious, trusting and compassionate. I embraced her and she taught me to look for all the fairy godmothers in my life, she showed me how to ask them for help and she helped me realize that I didn't have to face the fear alone.

Sometimes, the little girl I once was merges with the little girl I gave birth to and together they teach me a lesson about the importance of imagination and compassion.

superman 001

Drawing by Daniel Gouri De Lima

Imagination

“Imagination is more important than knowledge. For knowledge is limited to all we now know and understand, while imagination embraces the entire world and all there ever will be to know and understand."         ― Albert Einstein

I used to day dream.  A lot. It was my favorite pastime when my parents would take their afternoon nap and we were supposed to keep quiet.  Imagination has always been and still is a good friend in times of trouble, those times when I simply must imagine a better world, a better reality, a place where I will fit in.

The capacity to imagine a better world is crucial. It is a life force. It is my antidote for the rage, the pain and the frustration that are part and parcel of working for social change.  Imagining a better world enhances our hopes and dreams,  but it also exacerbates our greatest fears and anxieties.

It was Daniel, my first born, with his rich imagination and keen sense of justice, who first introduced me to the world of super heroes and she-roes. If not for him,  I would never have explored the deep, mythical layers of super heroic stories. Today, he gave me this drawing of Superman – the ultimate super hero who carries the weight of the world on his eternal shoulders. In the eyes of his arch enemies, his longing for home is his weakness. But that longing is precisely what makes him such a great character.

He is the Knight of Compassion, able to hear a cry for help from the distant ends of the world and to fly there in a split second and even able to turn back time. Yet every now and then he, too, needs a helping hand. He, too, needs a close human connection.  He, too, yearns for compassion.

Compassion

Sometimes, resistance means creating a different language.  Resistance requires that we unlearn some of the things that we have been taught – such as that only the strong survive or that only the strong have the right to survive.

Sometimes, to resist is to redefine the sources of human strength and resilience.

To resist is to insist on holding on to assets that have no financial or material value.

Compassion is a form of resistance. It is a challenge to those who would rob us of our right to hold on to memory, identity, home.

Compassion is the ability to free ourselves – and others – from being ashamed of our vulnerability.

Compassion means holding ourselves to the highest standards; it means showing up and being present with the full power of our humanity.

To show compassion is a political act of caring. It means that we have recognized that passion and emotion are vital components of the work for social change.

Anchors

I returned home after eight intensive days with the amazing trainers and participants in the Rockwood Art of Leadership. Eight days of learning, reflecting and connecting. Eight days of time out, away from the demanding daily routine, an opportunity  to ponder the raw materials of inspirational leadership for social change.

Then I came home. The dogs and the cat were the first to greet me.

And then, one by one, my family gathered. My two heroes and one she-roe; my loved ones, who kept the fort when I was away, who understand my urge to wander sometimes, who agree to share me with my labor of love.

I am grateful for them and to them.

To my man who gave me that soft, exhausted look, who is with me all the way, even when he winds up absorbing the rage I fail to contain.

To my son, the young man who has taught me what true courage really means.

To my little girl, whose wise, sassy, playful eyes are my Gemini Cricket.

Pay Attention, Draw, Sing

The Art of Paying Attention

"Lavender has such a strong smell, it's like someone yelled so hard they became hoarse," said Na'ama, my 7 year old.  And I found myself wondering if there are smells that are like a whisper or weeping or a caress or a scream.

 And if sounds have voices, then colors must certainly have voices, too.

Then Na'ama encouraged me not to be embarrassed to admit that I love the smell of lavender.  For me, it has the sound of the expanse of the infinite.  In purple.

Smells have all sorts of voices.  And colors do, too.

Na'ama smells like vanilla; like cookies and ice cream and milkshakes and warmth and home.  She is the fragrance of laughter , defiance and curiosity.  She pays attention to things.  She is perceptive.  She reminds me to pay attention to things and she has many magic tricks to get me to pay attention to her even when I am busy or troubled or impatient.

 In a world that doesn't give a damn, the demand to pay attention – like paying attention itself – is a form of defiance, of resistance.  And sometimes, paying attention is the difference between life and death.

 If someone would have paid attention, perhaps the two little Bedouin sisters from Ein Fura, Rimas and Osnad, only three and five years old, would still be alive .http://www.ynetnews.com/articles/0,7340,L-4383806,00.html  The papers reported that they were "not known to the welfare authorities" nor were they registered in educational facility.  Their mother loved them and tried to fight for their lives, but no one paid attention.  The people who should have realized the value of these children's lives –  the life of any child in the world – didn't pay enough attention.  Now a commission of inquiry will be established to find out why no one paid attention to the cry of the mother who foresaw that the worst of all was about to happen.

In between spins, the noise of whirling beds and the cost of maintaining the royal palace at Caesarea and the smoke screens of the winds of war, society is forgetting to pay attention to the fact that there are children here, and teen agers, and men and women whose sense of basic security – their physical safety, their basic mental and physical existence – is being stolen from them again and again.

Change begins in that moment when the silence is broken and we take care to pay attention. Before the next tragedy happens.

 שברון לב

Heartbreak, Daniel De Lima

Drawing Change in a Palette of Colors

Last week, I met a wonderful woman, Panmela Castro. She is a Brazilian graffiti artist who has decided to harness her artistic talents and her leadership abilities for the good of feminist activity and women's rights.  She came to Israel as a guest of Shatil, to  participate in a conference marking Shatil's 30th anniversary, entitled, "People Change Reality."

 Meeting with a woman nearly 20 years younger than I, from a country that is so far-away, whose personal story is filled with courage and determination and talent and creativity, provided me with an opportunity to look at things in a new way.

Panmela creates giant murals – colorful, fascinating, moving, always picturing large, beautiful, mysterious, overt women, whose eyes are penetrating, bewitching, accusing, defying definition, avoiding our control.  She pours renewed life into the image of Eve biting into an apple, paying the price for daring to be curious, daring to rebel.

She goes into the favellas of Rio, armed with a ladder and spray paint and creates, by herself and with the community, colorful wall murals that provide an opening into a discussion about women's rights, gender equality, violence against women.  And people come to draw, to spray paint, to play, to make their voices heard.  And then, they are able to listen.

 Her drawings make people stop, reflect and pay attention, to pay attention to the voices of the colors and make their own voices heard through color.

 I saw her in action.  On Sunday, we drove down to Tel Aviv for a graffiti workshop with Achoti (My Sister, the Mizrahi feminist movement), on Matlon Street in Neve Sha'anan in south Tel Aviv.  It's the part of town that the municipality takes pains to ignore.  We sat, men and women, crowded into Achoti House's coffee shop, listening to Panmela's story. Then it was our turn to tell a story.  In color.  On the wall.  We created the image of a large woman, larger than life, full of color, a reflection of the diversity of the good people in the neighborhood. There were moments of magic, as we painted and sprayed together and wrote out wonderful words like peace, hope and "I have a dream." And at the same time, we asked troubling questions – is graffiti good for the neighborhood or not and why does graffiti only show up in poor neighborhoods and never in the city's prosperous northern neighborhoods, where everything is orderly and clean and there are even garbage cans.

 Graffiti, like all art, is neither good nor bad.  It is what it is, says Panmela.  Art is a tool that serves us to call for attention, reflection, discussion, exchange. Art, especially visual art, is a way to present messages so that sometimes they can penetrate the filters of social and political conditioning that serve to repel information that contradicts the observer's worldview.

2013-05-19 17.24.01

In Jerusalem, Panmela drew a mural on the wall of the Railway Park.  An image of a woman with blazing, penetrating eyes and birds, strength and freedom.  Next to her drawing, we opened up a space for children and adults from the community to draw and write.

2013-05-21 15.58.32

The colorful walls in Jerusalem and Tel Aviv remain as a speaking, conversing witness to the potential power of art in the service of social change: to stimulate, to trouble, to move, to open up additional circles of discourse.  And to remind us.

To remind us to pay attention.  To pay attention to the voices that have not been answered.  To pay attention to the hues of the colors.

If you love, you embrace

 Many years ago, almost in a previous life, I fell in love with Brazil.  Through a man, the people, the music, the food and the tastes and the smells and the colors and the chaos.  A beautiful country – tempting, dangerous, cruel, fascinating.

A wonderful child was born out of this love and today he is an even-more-wonderful man. A wealth of memories, at once sweet and bitter, and the rounded, soft language that rolls on your tongue, which I have kept to myself.

 The meeting with Panmela suddenly unleashed so many memories that I had kept in a drawer, somewhere in my heart.  Meeting her brought up into my consciousness the memory of my first meeting with that land and her people, the time I first felt like Gulliver, so tall, so white, so different, when I fell in love in a place where some of who I was has remained.

 It turns out that our souls can keep a tremendous amount of information, forgetting that it is there until something happens – an interaction, a song, a picture, a smell that suddenly opens that forgotten file on our hard disk. That's what happened to me when I heard that song, as part of a campaign initiated by a network activists that Pamela has established together with several of the greatest veteran and popular musicians of Brazil, calling for an end to violence against women.  The melody isn't very interesting, the words are simple.  And yet, as I watched the clip (don't worry – I've put in a link), tears filled my eyes, my throat choked up. I was moved.

 Some of this was very personal.  Memories of a time that was and is no longer, with all of the good and the terrible that were part of it.  Singers who were part of my cultural education.  A meeting with a younger, more innocent version of myself.  Everything came up to the surface.

 But there was something else there, too.  Something that moved me because a great part of my life (too great a part, if you ask Na'ama) is devoted to the world of social change.  The song is completely made up of words of love, gentleness, respect, concern.  It is aware of the patriarchal power relations in the society it seeks to impact, yet it does so gently, in friendship, enlisting the men while stating clearly that violence against women is a social problem, not a woman's problem.  The song is critical without being judgmental.

Na'ama would probably say that the song smells like vanilla, more of a caress than a hoarse scream, sweet rather than lashing out.  Watch and decide for yourselves.  I've included a loose translation.

 http://youtube/UDtH_-SQQBQ

 If you love, you embrace.

We have come together here to say

No more humiliation.

There's a limit to suffering.

We have come to ask each of you

For peace and contentment.

For a day that will give birth to a new day

For a tomorrow that will be much better

Chorus:

If you love, you help, if you love, you try

To provide affection and to give love.

If you love you take care gently, if you love you embrace

You never hurt the woman you love.

With responsibility

With heroism, with courage

We can, really

Save more and more lives.

All that we have to do is condemn.

We all see what is happening here

We can't deny or ignore.

Women, citizens

It doesn't matter what color they are, or how old they are, or what they weigh

You are all so beautiful.

Friend, sister, mothers

Wives, girls, grandmothers.

Kindness must rule the day

Discrimination is a thing of the past

Say no to criminal cowardice

It's time to change the situation

It's time to change your attitude, my friend

To fearlessly denounce [violence]

We can no longer be silent!

No more machismo!

No more violence!

Enough! Stop it!

If you love someone, you embrace them.

לשים לב, לצייר, לשיר

 אמנות שימת הלב

"ללבנדר יש ריח כל כך חזק, כמו כשמישהו צועק עד שהוא נהיה צרוד". קבעה נעמה. ואני מצאתי את עצמי תוהה אם יש ריחות שהם כמו לחישה, או בכי, או ליטוף, או זעקה.

ואם לריחות יש קולות, אז ודאי גם לצבעים.

אחר כך היא עודדה אותי לא להתבייש להודות שאני אוהבת ריח של לבנדר. בשבילי יש לו קול של מרחבים אינסופיים  בצבע סגול.

אז לריחות יש כל מיני קולות. גם לצבעים.

לנעמה יש ריח של וניל; של עוגיות וגלידה ומילקשייק וחום ובית. ריח של צחוק וגרגרנות והתרסה וסקרנות. היא שמה לב לדברים. דקת אבחנה. היא מזכירה לי לשים לב לדברים ויש לה שלל קסמים לגרום לי לשים לב אליה, גם כשאני עסוקה, טרודה או קצרת רוח.

בעולם שלא שם זין הדרישה לשימת לב – כמו שימת הלב עצמה – היא סוג של התרסה, של התנגדות. ולפעמים, שימת לב היא ההבדל שבין חיים למוות.

אם מישהו היה שם לב, אולי שתי הפעוטות מעין פורעה, רימאס ואוסנאד, בנות שלוש וחמש, היו עדיין בחיים. בעיתון היה כתוב שהן "לא היו מוכרות לרשויות הרווחה" ולא רשומות בשום מסגרת חינוכית. אבל הן היו אהובות על אמא שלהן והיא ניסתה להילחם על חייהן, ולא היה מי שישים לב. מי שהיה אמור לחשוב שהחיים שלהן יקרים מפז – כמו חיי כל ילד וילדה בעולם – לא שם מספיק לב. ועכשיו תקום ועדת חקירה שתבדוק למה לא שמו לב לזעקה של אם שחזתה את הנורא מכל.

בין כל הספינים והרעש על מיטות מעופפות, על עלות אחזקת הארמון המלכותי בקיסריה, מסכי העשן על רוחות מלחמה, החברה שלנו שוכחת לשים לב לכך שיש כאן ילדות וילדים, נערות ונערים, נשים וגברים שתחושת הביטחון הבסיסית ביותר, של שלמות פיזית, של קיום בטוח בגוף ונפש, נגזלת מהם ומהן שוב ושוב.

שינוי מתחיל ברגע בו שתיקה נשברת ואנו מקפידים/ות לשים לב. לפני שתתרחש הטרגדיה הבאה.

 שברון לב

ציור: שברון לה, דניאל דה לימא

לצייר את השינוי בשלל צבעים  

השבוע פגשתי אישה מופלאה, פמלה קסטרו, אמנית גרפיטי מברזיל אשר החליטה לרתום את כישרון הציור שלה ויכולות המנהיגות שלה לטובת עשייה פמיניסטית למען זכויות נשים. היא הגיעה לכאן כאורחת של שתי"ל, לכבוד כנס שלושים שנה לשתי"ל "אנשים משנים מציאות".

המפגש הזה עם אישה צעירה ממני כמעט ב-20 שנה, מארץ רחוקה כל כך, עם סיפור אישי של אומץ ונחישות וכישרון ויצירתיות והתרסה, העניק הזדמנות להתבונן על דברים בעיניים מתחדשות.

פמלה יוצרת ציורי קיר ענקיים, צבעוניים, מרתקים, מרגשים, תמיד של דמויות נשים גדולות, יפות, גלויות, מסתוריות, עם עיניים חודרות, מכשפות, מתריסות, חומקות מהגדרה, משליטה. היא מחייה את דמותה של חווה, נוגסת בתפוח, משלמת מחיר על שהעיזה להיות סקרנית, למרוד.

היא יוצאת לפבלות של ריו מצוידת בסולם ובקבוקי ספריי צבעוני ויוצרת, גם לבדה וגם יחד עם הקהילה, ציורי קיר ססגוניים, שמהווים פתח לשיחה ודיון על זכויות נשים, על שוויון מגדרי, על אלימות נגד נשים. וא/נשים באים/ות כדי לצייר, להשפריץ בצבע, לשחק, להשמיע קול. אחר כך בא גם הקשב.

הציורים שלה גורמים לא/נשים לעצור, להתכנס ולשים לב.  לשים לב לקולות של הצבעים ולהשמיע את הקול שלהם/ן בצבעים.

ראיתי אותה בפעולה. ביום ראשון ירדנו יחד לתל-אביב לסדנת גרפיטי עם תנועת אחותי, ברחוב מטלון בנווה שאנן בדרום תל-אביב. החצר האחורית שהעירייה מקפידה לשכוח. ישבנו צפופות וצפופים בבית הקפה בבית אחותי, מקשיבים/ות לסיפור שלה. אחר כך בא התור שלנו לספר סיפור. בצבעים. על הקיר. בסוף נוצרה שם דמות של אישה גדולה. גדולה מהחיים ובשלל צבעים, משקפת את הרב-גוניות של הא/נשים הטובים/ות של השכונה. והיו שם כמה רגעים של קסם כאשר צבענו וריססנו יחד וכתבנו מילים טובות כמו חופש, שלום, תקווה, "יש לי חלום". ובמקביל עלו גם השאלות הנוקבות האם הגרפיטי עושה טוב או רע לשכונה ולמה עושים גרפיטי רק בשכונות עניות, ולא בצפון העיר, ששם הכל מסודר ונקי, אפילו פחי האשפה.

2013-05-19 17.24.01

גרפיטי, כאמנות, הוא לא טוב ולא רע. הוא מה שהוא, אומרת פמלה. האמנות היא כלי המשמש אותנו לעורר תשומת לב, מחשבה, דיון, ויכוח. אמנות, בעיקר ויזואלית, היא דרך להציב מסרים שמצליחים לחדור לפעמים את המסננים של התניה חברתית ופוליטית, זו המשמשת להדוף מידע הנוגד את תפיסת העולם של המתבונן/ת.

בירושלים, ציירה פמלה על קיר בפארק המסילה. דמות אישה עם עיניים רושפות, חודרות, וגם ציפורים. כוח וחופש. לצד הציור שלה פתחנו מרחב לילדים/ות ומבוגרים/ות לצייר ולכתוב. את המרחב הזה אפשר יוסי סעידוב, ראש המנהל הקהילתי.

2013-05-21 15.58.32

הקירות הצבעוניים בתל-אביב ובירושלים נשארים כעדות מדברת, משוחחת, למה שיכול להיות כוחה של אמנות בעשייה לשינוי חברתי.: לעורר, להטריד, לרגש, לפתוח עוד מעגלים של שיחה. ולהזכיר.

להזכיר לנו לשים לב. לשים לב לקולות הזעקה שלא נענו. לשים לב לגוונים.

2013-05-21 16.44.00

מי שאוהב, מחבק

לפני הרבה שנים, בגלגול קודם כמעט, התאהבתי בברזיל. דרך איש, דרך א/נשים, דרך מוסיקה, דרך אוכל וטעמים וריחות וצבעים וכאוס. ארץ יפה, מפתה, מסוכנת, אכזרית, מרתקת.

מהחיבור הזה נולד ילד מופלא, שהוא היום כבר איש מופלא עוד יותר, שפע של זיכרונות, מתוקים ומרים גם יחד ושפה אחת עגולה ורכה ומתגלגלת על הלשון ששמרתי לעצמי.

המפגש עם פמלה שחרר באחת המון מהזיכרונות שהיו שמורים במגרה כלשהי בלב. הציף לתודעה את המפגש הראשון עם הארץ וא/נשיה, התחושה הראשונית של להיות אישה גוליבר, גבוהה כל כך, לבנה  כל כך, אחרת כל כך , דרך התאהבות במקום שחלק ממי שהייתי שמור שם.

הנפש שלנו יכולה מסתבר לשמר המון מידע ולשכוח שהוא שם, עד שקורה משהו: מפגש, שיר, תמונה, ניחוח, שפותח פתאום את המחיצה הנשכחת בדיסק הקשיח. זה מה שקרה לי עם השיר הזה, מתוך קמפיין שיזמו פעילות הרשת שהקימה פמלה יחד עם כמה מותיקי/ות וגדולי/ות המוסיקה הפופולארית בברזיל, הקורא למיגור האלימות נגד נשים. הלחן שבלוני, המילים פשוטות. ועם זאת, בעודי צופה בקליפ (מצורף, לא לדאוג), דמעות הציפו את עיניי וגרוני נחנק. התרגשתי.

חלק מזה היה אישי מאוד. זיכרונות מתקופה שהייתה ואיננה, על הטוב והרע שבה. זמרים וזמרות שהיו חלק מהחינוך התרבותי שלי. מפגש עם גרסא צעירה ותמימה יותר שלי עצמי. הכול צף ועלה.

אבל היה שם עוד משהו. משהו שריגש אותי כמי שחיה חלק ניכר מחייה (ניכר מדי, אם שואלים את נעמה) בעולם השינוי חברתי. זהו שיר שכולו מילים של אהבה, רוך, כבוד, אכפתיות. שיר שמודע לחברה הדתית והמאצ'ואיסטית עליה הוא מבקש לפעול ובוחר לעשות זאת בפנייה רכה, חברית, מגייסת, ולטמון בתוך זה אמירה על כך שאלימות נגד נשים היא בעיה של החברה, לא של הנשים.  שיר שמנסה לבטא ביקורת, מבלי להיות שיפוטי.

נעמה בטח הייתה אומרת שלשיר הזה יש ריח של וניל, יותר מלטף מאשר צרוד, יותר מתוק מאשר בועט. תצפו ותחליטו בעצמכם. צירפתי גם נוסח עברי בתרגום חופשי.

סוף שבוע טוב.

מי שאוהב, מחבק

אנחנו ביחד כאן כדי לומר

די להשפלה

כי יש גבול לסבל

באנו לבקש מכל אחד מכם

שלום ושלווה

למען יום יולד לו יום חדש

למען מחר טוב הרבה יותר

פזמון:

מי שאוהב, עוזר, מי שאוהב, משתדל

להעניק חיבה ולתת אהבה

מי שאוהב מטפל ברוך, מי שאוהב מחבק

אף פעם אל תפגע באישה שאתה אוהב

עם אחריות

עם גבורה, עם אומץ לב

נוכל, באמת

להציל עוד ועוד חיים

כל שצריך לעשות הוא לגנות

כולנו רואים מה קורה פה

אי אפשר להכחיש זאת או להתעלם

נשים, אזרחיות

לא משנה מה הצבע, הגיל או המשקל שלכן

כולכן יפות כל כך

חברה, אחות, אמהות

רעיות, בנות, סבתות

דרך ארץ היא צו השעה

אפליה היא דבר שאבד עליו הכלח

אמרו לא לפחדנות הפושעת

הגיע העת לשנות את המצב

הגיע הזמן לשנות את הגישה, ידידי

להוקיע (את האלימות) ללא פחד

אסור לנו לשתוק יותר!

די למצ'ואיזם!

די לאלימות!

מספיק ודי!

מי שאוהב, מחבק!

ביכורים מאוחרים

השבוע הייתה לי הזכות להיות נוכחת בערב הוקרה לכבוד אבי, המשורר חיים גורי, במסגרת פסטיבל השירה במטולה. היה ערב מרגש, שחשף זוויות חדשות ביצירה שלו, שהאירו לי באור חדש את האיש שהוא אבי כבר חמישים שנה. בסופו של הערב, הוזמן אבי, הצעיר בן ה-90 כמעט, לשאת דברים. ואז, הוא עשה דבר נפלא: אחרי דברי תודה נרגשים הוא עשה מחווה כבירה של הוקרה למשוררים/ות ולשירה. הוא ניצב שם על הבמה וציטט מהזיכרון משיריהם/ן של רחל, לאה גולדברג, אברהם חלפי, אבנר טריינין ונתן אלתרמן. הוא הוקיר אותם/ן, את היצירה שלהם/ן ואת המסירות העיקשת בה תרמו, כל אחד ואחת בדרכו/ה, לשימורה וחיוניותה של מסורת השירה העברית.

הייתי גאה בו עד דמע. המחווה שלו למשוררים/ות אחרים/ות הזכירה לי שוב, כי הוקרה היא אחת מצורות הקיום האנושי היותר נעלות וחשובות שיש. וכי מעשה היצירה הוא מעשה של התרסה כנגד שיכחה, הוא הזמנה למרחב שבו השפה תמיד אומרת עוד.

האתנחתא הזו של ימי החג שזכיתי בה העניקה לי אוויר חיוני לנשימה, מרחב לחשוב הרחק ממקלדת המחשב ומהתובענות של עבודת היום יום. היא הזכירה לי ביתר שאת את חשיבותה של ההתרסה, של ההוקרה, של יצירת מרחבים התואמים בגודלם את מלוא הנפש האנושית.

וכך גם נכתבו להם בראשי דברי הפתיחה לבלוג של השבוע. על המאמץ המודע לחצוב בתוכנו את המקום לקולו/ה של הזולת.

אדם מול המכונה

הסיפור על ג'ון הנרי.

הכרתי את הסיפור הזה, לראשונה, דרך דניאל ודרך הציור שלו. ג'ון הנרי היה פועל, מפעיל פטיש פלדה ששימש פעם לקידוח באדמה סלעית, לצורך בניית מסילות רכבת. הוא הפך גיבור עם אמריקני לאחר שניצח את פטיש הקיטור הממוכן, ברצון נחוש ועז להוכיח כי אדם יכול לעשות עבודה טובה לפחות כמו – אם לא יותר – ממכונה. וזאת, כדי למנוע את פיטוריהם של עובדי מסילת הברזל. הניצחון הזה עלה לו בחייו וגם הפך אותו לנושא של שירי עם וסיפורים רבים.

כאשר דניאל סיפר לי לראשונה את הסיפור, היה לי קשה לעכל אותו. מותו של ג'ון הנרי נראה לי עצוב ומיותר. דניאל ראה את הסיפור באור שונה, הוא ראה בו סמל לכוחה העצום של האמונה במטרה, במשהו שחשוב לך מספיק כדי להקריב למענו.

ג'ון הנרי היה אדם אמיתי, בשר ודם, שהקריב את חייו כדי שהמכונות לא ינשלו את הפועלים מעבודתם וייגזלו את מטה לחמם. הוא ניצח בקרב, אך הפסיד במערכה, כאשר המכונות אכן נישלו לא מעט א/נשים מעבודתם/ן.

אך הוא הפך לאגדה מפני שהוכיח שהאדם לנצח יהיה נעלה על המכונה; כי יש בו נשמה, נפש, רוח מפעמת.

הסיפור הזה עדיין טורד את מנוחתי, אבל הזמן שהקדשתי להכיר אותו דרך עיניו של דניאל הבהיר לי שוב את טיבה החמקמק של המשמעות ואת תפקידם החיוני של סיפורים בפתיחת מרחב לשיחה על דברים חשובים באמת.

john henry2

ותודה לגיאטרי ספיבק

רכישת דעת, כך מסתבר, עוברת לפעמים דרך תחושת טיפשות מסוימת. כך לפחות אני הרגשתי כאשר קראתי לראשונה את מאמרה המכונן של גיאטרי צ' ספיבק: "?Can the Subaltern Speak".  הכתיבה שלה מורכבת, חמקמקה, נמנעת מפסקנות, מזמינה להתאמץ. נאבקתי עם הטקסט, מסמנת פסקאות שלמות בעט סימון, קוראת לעצמי את הדברים בקול רם. אני מודה שמפעם לפעם גאה בי הכעס עליה.

ואז פתאום הבנתי. תחושת אי הנוחות מול חולשתי פינתה מקום לרגע מספק עד מאוד: להבין משהו שידעתי כבר. אני יודעת שאני הולכת לעשות לספיבק עוול נורא ולפשט את דבריה באופן שהיא לא התכוונה לו, אבל זה באמת למען מטרה ראויה. מה שאני הבנתי מספיבק הוא, שאם אנו רוצים/ות שהמוכפפים/ות ידברו, עלינו להפסיק לדבר במקומם/ן. לסמוך על כך שהסיפורים שלהם/ן, הקולות שלהם, כבר ימלאו את השקט. התפקיד שלנו הוא לחצוב את המרחב שבו השקט יכול להיות מופר, שבו השפה גואה ואומרת עוד, תמיד עוד.

מיום שהתחלתי לכתוב את הבלוג הזה אני מקפידה שלא לספר סיפורים שא/נשים אחרים/ות חלקו עמי, למרות שהפיתוי עצום, כי הם מופלאים. אלא שאני לא מרגישה שיש לי זכות לעשות זאת. יש לי הזכות והיכולת לספר את סיפורי שלי, לחלוק ולחשוף כל פעם עוד פיסה ממני, מחיי. ויש לי תקווה שהמרחב הזה ימשיך וישמש מקום בו תבחרו אתם/ן, הקוראים/ות, להוסיף את שלכם/ן.

ולסיום, נראה לי הולם ביותר לחתום בשיר של המשוררת ברכה סרי, שהלכה לעולמה לפני שבועות מספר. שירה טובה לעולם אינה מתפענחת עד הסוף ואין בכוונתי לפרש בעבורכם/ן את השיר. אני אוהבת אותו כי הוא הוכחה לכך ששפת השירה מאפשרת לנו להכיל ולחלוק את מכלול רכיבי הזהות שלנו, גם אלה הנראים כעומדים בסתירה זה לזה:

עליזה אומרת/ברכה סרי

עליזה אומרת

שכולם הלכו לתפילה

במערת המכפלה.

שכולם בוכים

על שרה

שלא נשארה עקרה.

שכולם ברחם הגדולה

הכפולה

במלחמת התאומים

על הירושה

ועל הנחלה.

אבל אני נשארתי ילדה

עם יצחק

בעקדה

ובשבילי הוא מעולם

לא קם

משם.

ונשארתי במדבר

עם הגר

ועם ילדה ישמעאל

צמאה יבשה

מחפשת באר לחי

רואי, לרוויה

להשקות את הנער.

ונשארתי שפחה

נמלטת

מהגרת

מפגרת

פילגש

קפואת רגש

מעונה

בלי טינה

בלי שנאה

נרדפת

בורחת

פליטה

זרה

יהודייה

בלי מהות

בלי זהות

קפואה

עקרה.

1990

 

לפקפק. להיטלטל. להאמין.

לפקפק. להיטלטל. להאמין.

פעם, לפני כמה שנים, הבית שהיה לי נפרץ ואבד.

הלילות היו מסויטים. לילה אחר לילה חלמתי שאני משוטטת לבד בהריסות של בית זר, פרוץ לרוחות. הייתי מתעוררת בגרון יבש וניחר מזעקותיי בחלום, רק כדי לגלות שהבית, המקום שהיה אמור להיות לי מפלט חם ובטוח אכן קרס, ואני בתוכו. לא ידעתי מנוחה לא בשינה ולא ביקיצה.

ניסיתי למצוא נחמה בכתיבה. תחילה, רשמתי בנשימה עצורה את החלומות. סיפרתי סיפור קשה מתוך התרחשות, בלי לרדת עד הסוף לפשרו, רק להוציא, להוציא, להוציא. להציב את השדים והמפלצות שרדפו את לילותיי באור היום, אולי כך הם יתכווצו למימדים הנכונים.

ואחר כך באו השירים. דואבים, זועקים, מסוכסכים. ואז התיישבה על כתפי מבקרת הספרות הפנימית הקטנה, והתחילה לקטול, כמו אומרת: "נו באמת, לזה את קוראת שירה? לחריזה החלולה הזו? למטפורות החבוטות האלה? למה בכלל חשבת שאת יודעת לכתוב"?

אירועים אלימים, שיברונות, כישלונות, שולחים אותנו לפעמים לחדרים חשוכים של בושה וספק עצמי. בסופו של דבר הגחתי מהנחשול הזה אל החוף, בידיעה ש"מאחורי כל זה מסתתר אושר גדול".

לקח לי כמה שנים להבין שאיבדתי בנחשול הזה משהו שהיה חיוני לי. הכתיבה. לפעמים, הגבול בין ביקורת עצמית בונה לבין שיתוק הוא דק ומטושטש. אני חציתי אותו והשתתקתי. הקפדתי לכתוב בעיקר דברים בטוחים: פרוטוקולים, דוחות, בקשות, תוכניות עבודה, מדריכים. סיפרתי סיפורים של א/שים אחרים/ות. מצאתי שביל בטוח ופסעתי בו. התמקמתי באזור של נוחות. כך לפחות חשבתי.

ואז הגיע איזה רגע מכונן. כמה רגעים. שדחפו אותי החוצה מאזור הנוחות המדומיין שבניתי לעצמי. וכמו הרבה רגעים מכוננים, הוא כאב בהתחלה –  כמו עוד הזדמנות מזוינת לצמיחה אישית –  כי הוא עבר דרך ההבנה הצורבת שהפכתי לגרסא חיוורת של עצמי.

אבל לפחות התחלתי ללכת בשביל חדש, לומדת לא לפחד ממה שאני עוד לא יודעת. סומכת על עצמי שאפגוש בדרך את הא/נשים, את האירועים, את הסימנים והתובנות שיעזרו לי ללמוד. סומכת על עצמי שאדע להגיד, לעצמי, לאחרים/ות: אני לא יודעת עדיין, אני מחפשת תשובות. אני יודעת שהן שם. אבל לפעמים, הדרך אליהן חייבת לעבור דרך הפקפוק. דרך הטלת הספק, דרך ההקשבה. דרך ההבנה שמשמעות היא דבר חמקמק, שלא שוכן רק במקום אחד, קבוע.

וכך, גם הסיפור המכונן שלי השתנה. מסיפור של מלחמה במפלצות, לסיפור של מסע וחיפוש. החזרתי לעצמי את היכולת ללמוד מתוך סקרנות, ולא רק מתוך כאב וקונפליקט.

בשדה השינוי החברתי אנו למודי/ות קונפליקטים. זו האנרגיה שמזיזה אותנו לא פעם. המקום הזה, המטיל ספק, המערער, המבקש לטלטל סדרי עולם הוא מקום לא נעים ולא נוח. הוא חסר שקט ונחת וכועס ולא עושה הנחות וחשדן. ואנחנו, במקום הזה, כבר התרגלנו להיות משביתי/ות השמחה הסדרתיים/ות. בלי חוש הומור, בלי הרצון לעגל פינות מחד, ועם לחץ מתמיד להוכיח כבר שהאלטרנטיבות שאנו מציעים/ות הן באמת טובות יותר, צודקות יותר, נכונות יותר. כובד נטל ההוכחה הוא עלינו.

והנטל הזה הוא כבד. לפעמים כבד מנשוא. אני מכירה בעצמי את רגעי הנפילה: הזעם הקדוש, תחושת הבדידות ואיזו השתוקקות עמוקה לנחמה, להתעוררות מחודשת של התקווה ושל האמונה ביכולת לשנות בכל עוצמתה. לפעמים הנחמה הזו נמצאת בסיפורים. שלנו, ושל אחרים/ות.

 אז עם רדת סוף השבוע עלינו, שלוש מתנות: ציור, שיר וסוף של סיפור.

 הציור של דניאל דה-לימא, מבט שלו על יציאה מאזור הנוחות

comfortzone1

וגם שיר נפלא Duas Sanfonas, "שתי מפוחיות", של שניים מענקי המוסיקה הברזילאית, מילטון נסימנטו וזי'לברטו ז'יל, שגם עשו דבר או שניים למען זכויות אדם וצדק חברתי במולדתם.

 http://youtu.be/IcDFRw7a–4

 מתרגמת בשבילכם רק את הבית הראשון. באמת שבפורטוגזית זה הרבה יותר מוצלח. זה שיר על כוחה של המוזיקה לחבר, בין תווים ישנים לשירים חדשים, להפיל חומות בין דורות, בין א/נשים. השיר הזה מזכיר לי כל פעם מחדש את חשיבותן של תמימות וענווה מסוימת.

הגורל שלי, הדרך שלי

מתפתלת, עולה ויורדת

וכך, בלי מאמץ כלשהו

אני מגלה את מה שיש

 ולקינוח, במקום גלידה, גם הסוף המרומם והמשעשע של סיפורו הנפלא של אפרים סידון, "עלילות המלך פרדיננד פדהצור בקיצור". וכמו שאומרים/ות בפולנית, תבינו לבד.

"כך צעק פרדיננד ברמקול מן ההר לכל בני עמו שחיכו בכיכר. עודנו נואם, עודו מאיים אדום מחמה צועק וזועם, מבטיח לעם צרות למכביר ועונשים ומלקות בכפר ובעיר, קם כל העם ובשקט מוזר טיפס אל ההר פרץ בקלות לארמון הרחב, תפס את הוד מלכותו באוזניו קשר את אדון פרדיננד הנרגז, דחפוהו, צועק וזועם לארגז סגרו ת'מכסה, דפקו מסמרים, רשמו בגדול זהירות זה שביר" ,הדביקו בולים של דואר אוויר וכתבו:

 "המטען: פדהצור בקיצור

הכמות: בערך מלך אחד,

הכתובת: רצוי אי רחוק ושומם

ונא להקפיד שיגיע שלם."

ושלחו.

בארץ אחת מעבר לים, חי בשלווה ובשקט העם.

אומנם אין לו מלך נחמד לאהוב ולצעוק "יחי והידד" ברחוב,

אבל מאידך איננו חושש, מפני שיגעונות של מלך טיפש."

שנזכה לראות ברכה וגם שמחה בעמלנו. סוף שבוע טוב.

מחשבות מחזוריות- על שייכות וזיכרון בלוג אורחת של דנה מ.

מיום שבלוג נפתח, פרי יצירה משותפת, אני מזמינה אתכם/ן לחלוק בו סיפורים משלכם/ן. לפי שבועיים כתבתי: "הבלוג הזה מבקש להיות כיכר עיר, שטיח לצד אח מבוערת, או מעגל טוויה וכולם גם יחד. הוא נולד מלכתחילה כיצירה משותפת ומתוך האמונה שגם היום – ואולי דווקא היום –  בעידן של תקשורת מהירה וגם אכזרית לפעמים, צריך להיות מקום לסיפורים שלוקח להם זמן להיוולד, להיקרא, להיות מסופרים. מתוך אמונה כי מול שיח פוליטי צר ומשטיח צריכים להיות מרחבים פתוחים לחגוג בהם מורכבות"

והיום, יש לנו בלוג אורחת, פרי כתיבתה הנפלאה של דנה מירטנבאום (אלון).

 מחשבות מחזוריות- על שייכות וזיכרון

דנה מ.

הומאז' לבית הספר הריאלי העברי בחיפה

{A635C999-8752-447A-902C-98DD4A62B203}

בשנת 89', כשסיימתי את בית הספר, חשבתי שהמלחמות תכף יגמרו, יהיה לי תואר אקדמי או לפחות "מקצוע ביד"- ואוכל לחזור ולבוא לטכס יום הזיכרון. על הדשא יעברו המון התלמידים בחולצות לבנות וחקי, מעמידת דום- לעמידת נוח ואחרי זה לעמידת- אבל. כמה מהם יתעלפו משמש אייר הקופחת כשיקריאו את רשימת הנופלים הארוכה של בוגרי הריאלי, ואני אעמוד מאחור עם חברים, ואספר כמה הצלחתי בחיים.

 d1

(תמונה מהטכס ב-89)

הריאלי זרע בי, שתל והשקה את סמלי האתוס הישראלי. מהגרת, דור ראשון להשכלה פרטית משובחת (ולהשכלה גבוהה), הפכתי להיות גם דור ראשון לשייכות. ישראלית.

הריאלי גם נתן לי את הכוח להטיל ספק במיתוסים שטיפחו אצלנו בקפידה- מצוינות, שאפתנות, עבודה קשה כדי להצליח, נאמנות למולדת.

*

התיכון שלי היה מסע של שש שנים באוטובוסים בין הקריות לחיפה וחזרה.

בחשכת הבוקר עליתי על קו 57 ונסעתי יחד עם הפועלים והפועלות, הפקידות והמנקות, והילדים האחרים שעלו בתחנות בדרך וטיפסו איתי במעלה ההשכלה הטובה. עברנו מהבלוקים שבהם גרנו, דרך המפעלים במפרץ חיפה, ריחות הקישון, ועד הדר הכרמל והחנויות, במעלה בית הקרנות, דרך השכונות הטובות יותר של חיפה— למעלה למעלה עד בית בירם.

הדרך הזו באוטובוסים בה למדתי ושיננתי לבחינות, התאהבתי וצחקתי, אכלתי ישנתי והתבוננתי- הבהירה לי מהו ריבוד חברתי, קאסטות ומעמדות, הקשר שבין כסף- והשכלה, כסף- והצלחה — ולאן כדאי להשתייך.

בין 89 ל-2013 אני נעה תדיר בין שני הקטבים האלה שבי, בין הקריות והכרמל;

 בין הנערה הכמעט- חופשיה שהייתי והאישה המפוכחת, גם אם מצחיקה, שהפכתי להיות- רואה כל הזמן את מבני הכוח, ואת הקטנות שלנו בתוכם.

בין היותי פועלת עמלה, חוסכת- כל- גרוש, שמחה על כל פיסת פרנסה, מתקיימת, שורדת, כמהה לסגור את היום אחר הצהריים עם רגליים על הספה— ובין המעוף להגשמה עצמית, קידוש החשיבה, העשייה החברתית והמשמעות. מתרוצצת, מחפשת, מטפסת…….

בין החינוך המכופתר, בו עמדנו לתת כבוד למורה שנכנסת לכיתה, מכנסי הבנות ארוכות או חצאית, משננים מהספר של דינגוט את יוצאי הדופן cut cut cut cutting, בתוך מסורת ארוכת שנים—- והמשיכה שלי לחינוך פתוח, אחר, שלא מקדם רק השגיות והצטיינות, כי אם גם ביטוי עצמי ונטיות הלב. בלי שיעורים ומבחנים.

בין ההזדהות עם הצבא, שיח הביטחון, שיח ההכרח להתגונן כי באים עלינו לכלותינו—– לבין שיח אזרחי חומל, שבודק אלטרנטיבות אחרות, והנערים והנערות שאני פוגשת, שמסרבים להיות חלק מהתפיסות האלה שהיו לי ברורות מאליו.

בין הגנרלים והמנכל"ים, הסטרט-אפים והמכוניות בליסינג—– ובין העוני שאורב לו שם להטריד את שלוותינו, המוטרדות מינית, הנסחרות לזנות ושורדות האלימות —–והנשים שרוצות לשנות את העולם.

השאיפה לגדול להיות "משהו" – והמאמץ האדיר שלי לחזור להיות.               רק להיות.

                                                      *

לפני שנה, הגעתי סוף סוף לטכס יום הזכרון. בשער התחלתי לבכות מהלם המפגש עם החיבורים וההתפרקויות של כל הבין– לבינים האלה, זהויות מנוגדות שחיות בתוכי. בכיתי לתוך הכמיהה לחזור להיות שלמה – וצודקת, שייכת ובלי שאלות, חלק ממשהו             גדול,     חם,       מסורת,             משפחה,            מוסד.    הריאלי.

לשניה אחת הייתי שוב נערה ישראלית גאה, מחזיקה את הדגל בראש הטכס ולוקחת חלק בסמלים הגדולים- קטנים שמרכיבים את השייכות, את הזיכרון.

לפני חודש נפגש מחזור ע', בוגרי 1989, וגם שם לכמה שניות שוב הייתי הילדה המתלהבת, מתלהמת וצוחקת שהייתי. נזכרתי במפלסים ההורמונאליים הלא-ריאליים שהיו לי (ולנו) פעם, ובחנתי שוב את פלאי וריבודי החיים. איך החיים זזו לנו, בין מלחמות, שתי אינתיפאדות והאינטרנט-  ולא זזו בעצם בכלל…

                                                                        *

ביום הזכרון אני בוחרת לזכור גם את האזרחים והאזרחיות שנפלו במלחמה המתמשכת והצבאית על האדמה הזאת, ולא משנה ההשתייכות האתנית או הלאומית שלהם- ומאיזה צד של הקו על המפה הם נמצאים. אני בוחרת לזכור שיש אלטרנטיבות למלחמה.

אני בוחרת לזכור את הקורבנות אזרחיים, כמו ההורים שלי, שנגרסו תחת ההגירה והקושי לחיות פה, ומתו, חלקם צעירים, מעוני ומחלות.

ואת כל אלה, שחיים וקולם לא נשמע.

ואני זוכרת את אמא שלי, שסחבתי לטכס יום הזיכרון ב-89. כל הדרך היא ציקצקה ורטנה, כשהפורד אסקורט מודל 1978 לא סחבה את העליות של דרך פיק"א, ועוד שנייה אני מאחרת והיא לא מוצאת חניה. כל הסאגה הזו כדי שתהיה גאה בי, כשהגעתי לשפיץ הכי גבוה בשרשרת הפיקוד של הגדנ"ע בבית הספר הריאלי…חוליית הדגל.

d2

                                                                                                                 (מוקפת בעיגול זו אני…)

הגעתי… חוליית הדגל עוד לא יצאה לדרך, תקעו לי ביד שקית שוקו להתאושש, קולות התופים ויצאנו לדרך…

שמאל ימין שמאל

שמאל ימין שמאל

המסדר יעבוד לדום

המסדר יעבור לנוח

הקהל מתבקש לשבת

להקראת רשימת הנופלים- המסדר יעבור לעמידת אבל

הקהל מתבקש לשבת

הקהל מתבקש לקום לשירת התקווה.

—————————————-

(חיפה, 15 אפריל 2013)

על כתיבה, מנהיגות ומה שביניהן

גילוי נאות

אני חולמת המון בהקיץ. אני גם מדברת אל עצמי, לפעמים בקול רם. אני כותבת כי זה סוג של אוויר לנשימה בשבילי, ומתוך תקווה שאתם/ן, הקוראים/ות תמצאו בין השורות משהו שיעורר, שירגש, שיטריד, שיינחם. אני כותבת כדי לנסות להשפיע על השדה שאני שייכת אליו, שדה השינוי החברתי.

שפתי שלי, זו שנולדתי איתה, היא מעגלית ומתפתלת, מטיילת, מסתקרנת והולכת בעקבות סקרנותה. השפה בה אני מדברת עם עצמי היא אסוציאטיבית, נטפלת לפרטים, הולכת לאיבוד לפעמים. שפתי שלי, שנולדתי איתה, היא ישירה ועסיסית ועשויה משימוש בדימויים, בציטוטים פנימיים, מצחוק ומבכי ומרוע לא מזיק במיוחד ומצורך דביק קצת להתרגש.

שנות עבודתי בשדה השינוי החברתי לימדו אותי את הצורך לדבר בשפה ברורה, אסטרטגית, שמשכילה לעשות שימוש מדוד ונכון במילים כמו סינרגיה, מינוף, אפקט אדווה, ועוד. בשנות עבודתי אני מדברת הרבה בשפת האחר, כלומר, באנגלית, מה שגורם לי, כפי שהיטיב לנסח זאת פרנץ פאנון, להתקיים קצת בשביל האחר.

אבל את הבלוג הזה אני כותבת בשפתי שלי. כי אני מאמינה ששדה השינוי החברתי שנדרש תמיד להתמקצע, להשפיע, ללמוד את השימוש ב"כלי האדון", צריך לפעמים לדבר בשפה אחרת. כזו שמושכת אותנו בציצית ראשנו ומזמינה אותנו להיות גרסה טובה ביותר של עצמנו; כזו שמעוררת בנו השראה ואמונה ביכולת שלנו לשנות באמת; כזו שמבקשת לצמצם את הפער בין הערכים שמנחים אותנו, לבין ההתנהלות היומיומית שלנו.

הכתיבה שלי היא אישית, כי האישי הוא הפוליטי, כמובן. לרוב אני נמנעת מלשרטט באופן ברור את הקשר, את הרצף, בין המרחבים. לפעמים זה דורש מכם/ן, הקוראים/ות, למלא את החסר בעצמכם/ן, למצוא לבד את הקשר לציבורי ולפוליטי, להגיע לתובנות שלכם/ן. ואני שבה ומזמינה אתכם/ן לחלוק מחשבות, תובנות וסיפורים.

מנהיגות חולמת

island2

ושוב הציור נוצר לפני הטקסט. אהבתי אותו מהרגע הראשון, אבל התקשיתי למצוא בי את המילים שילוו אותו. משהו בבדידות הגדולה, בתחושת הכמיהה אל הבלתי מושג השרה עלי איזו עצבות. איזו כבדות. אולי כי יש משהו מכאיב בכמיהה, או בשאיפה למשהו גדול. כשהיינו ילדים/ות חלמנו לעוף, כשגדלנו, הפנמנו את הפרקטיות שבהנמכת ציפיות. סיפרנו לעצמנו שוב את סיפורו של איקרוס, שעף קרוב מדי לשמש ונשרף. למדנו לקחת סיכונים מחושבים.

אבל הילד/ה שבנו, זו שחלם/ה לעוף, ממשיך/ה לחלום חלומות גדולים, גם אם או מתקשים/ות להאמין לפעמים ביכולת להגשים אותם. היטיבה לנסח זאת נשיאת ליבריה, אלן ג'ונסון סירליף: "אם החלומות שלך לא מפחידים אותך, הם לא גדולים מספיק".

הציור של דניאל מונח על שולחן העבודה המבולגן עד אימה שלי. מביט בי. מושך בשולי בגדי. יודע שאני מתחמקת ממנו. החזרתי לו בשאלה: האם השאיפה להשיג משהו גדול חייבת להיות כרוכה בבדידות. בתחושה של קיום על קצה, בלי הביטחון שרגלינו אכן יתוו את הדרך, כדברי המשורר הספרדי אנטוניו מצ'אדו.

מנהיגות, כמו כתיבה, מצטיירות לא פעם כאקט של יחיד, כמעט כמצב של בדידות. כך, במידה רבה, הורגלנו לחשוב על תהליכים של יצירה וגם על מעשים של מנהיגות. אבל הרי אנחנו לא יכולים/ות לעשות דברים באמת לבד. גם יצירת מופת שזיכתה את המחבר/ת בתהילה, שאבה השראה מכל כך הרבה דברים שנכתבו לפני כן, ממפגשים עם א/נשים. אפילו מנהיגים/ות מעוררי/ות השראה שזכו להערצה חובקת עולם, מרטין לותר קינג, גנדי, נלסון מנדלה, אלן ג'ונסון סירליף או אמא תרזה לא היו יכולים/ות להשיג את אשר השיגו בלי הקהילה שהתגייסה לקדם את החזון שלהם/ן.

נכון, עם הכוח והיכולת להנהיג באה גם אחריות עצומה, כזו המדירה שינה מהעין. עם הכוח להנהיג נולד גם הצורך לעורר השראה, לגייס, להניע.

מנהיגות, היא אולי לבנות את הגשר שבין הסלעים הללו בציור, לחבר את הנקודות. כשם שכתיבה נולדת לא פעם מדיאלוג, אולי הגיעה העת לדבר על מנהיגות דיאלוגית.

מנהיגות דיאלוגית

hiika

אגדות עם מהוואי מספרות על הייאקה שהייתה אלה אמיצה ועשויה ללא חת, אשר התגברה על מפלצות רבות. עוד מספרות האגדות הללו, שאף שהייתה ששה אליי קרב, הרי שבשונה מאלים מיתולוגיים אחרים, כמו זיאוס או תור, היא פעלה מתוך חמלה עמוקה. היא גם הרבה פחות מפורסמת.

סיפור אחד מספר כיצד גרמה הייאקה למפלצת ים אימתנית לצוף על פי המים, על מת שתוכל להילחם בה. היא עשתה זאת כדי להציל את חברותיה, חבורת נערות עליזה, אשר לא האמינו כי תחת המים הצלולים והשלווים שוכנת מפלצת מסוכנת. וכיצד הצליחה לגרום למפלצת לחשוף את פרצופה האמיתי? היא השליכה למים צרור פרחים ועשבים ריחניים.  איזו דרך חכמה לגרום למפלצת לחשוף את עצמה.

את הסיפורים הללו מצאתי בספר אגדות עם המוקדש כולו לגיבורות נשים. לא בתפקיד של נסיכה במצוקה או יתומה הזוכה בנסיך בזכות התנהגות טובה, אלא לוחמות, קוסמות, מרפאות, שאמאניות. חיפשתי שם השראה לכתיבה על מנהיגות מסוג אחר. כזו המבוססת על איכויות וערכים שבבורסת הכוח והשררה אולי לא זוכים לביקוש יתר. למשל, חמלה. למשל, היכולת להנהיג יחד, לחלוק כוח. למשל, להחכים מהידע והתבונה של אחרים/ות.

ב-24 שנות חיי בשדה השינוי החברתי פגשתי המון גיבורים/ות. מחסלי/ות מפלצות, חולמים/ות בגדול וכאלה שהשכילו להיוולד מחדש מול אכזריות. פגשתי גיבורים/ות שלא חששו לחמול, לשלם מחיר, לתת לאחרים/ות לחלוק את התהילה.

שינוי מתחיל כששתיקה נשברת. שינוי מתמשך כשאנו יודעים/ות להוקיר. מוזמנים/ות לחלוק כאן שיר הלל לגיבור/ה שלכם/ן.

%d בלוגרים אהבו את זה: