Oedipus Shmedipus

Oedipus Shmedipus

Mix the flour and butter until they form a coarse mill…

She had started and stopped writing about them several times, going off to bake scones.

Fold in the chopped cranberries, pour one cup of heavy cream…

The dough is a little sticky now, and she finds joy in kneading it; knowing how to be patient, not to add too much flour. Soon she will flatten it to a big circle, and chip away little round shapes with curly edges.

She had begun writing about them several times, and stopped in the midst. It is much simpler to bake scones. Soon she will slide them into the oven, for the soft smells of foreign pastries to spread across and fill the air.

Bake the scones until lightly brown, careful not to overdo it. That’s it. There are no more excuses left for her now.

So many times she began writing about them, of Oedipus, Freud and Harold Bloom and every time she stopped. For who is she, this softening woman, to write of these men whose works shape our lives to this very day in a preordained, never ending cycle of violence.

It was in Tu B’shvat (the Jewish celebration of trees) that she was playing with the idea of writing in a humorous spirit about how she is going to cling to high trees… and write about Oedipus and Freud. She ended up baking scones with dried fruits, because that also something to do with Tu B’shvat.

And the scones are ready, sprinkled with powdered sugar and their stories, in all their founding and shaping glory, are still there. You can talk and knead for as long as you like, but no new knowledge will be born here, until you kill someone.

Sophocles wrote the Tragedy of Oedipus nearly 2450 years ago; in which the titular prince was born prophesized to commit Patricide, wed his mother and bring pestilence, woe and sorrows to his people. He wrote a tragedy about blindness and predetermined rivalry. He probably did not foresee a Jewish Austrian Psychiatrist building an entire theory based upon it, about parent/child relationships, human evolution and the society we live in, 2400 years into the future. And then along came Harold Bloom – Another important Jewish fellow – and wrote about the “Anxiety of Influence” and how new knowledge is formed, how creation is born, in the world we live in.

She’s meant to write a chapter about this subject in her ever elusive, prolonged Masters Thesis. Instead she bakes scones and writes ambiguous stories. They trouble her mind far too long now, these Men with their Oedipus and repression. Their disinheritance and sublimation of Patricide and all this to create something, that for one passing moment, you feel like maybe had never been written before.

There’s something so real about the sticky feel of this dough. You have to be gentle with it, so it won’t break, so the butter won’t dissolve too much. So the scones will come out equally soft and delicate. There’s a recipe, and as long as you follow it everything will be just fine. You can decide to be bold and add pecans. It is better to quell you rebellious streak when it comes to foreign pastry recipes and to heed the instructions. This is not the time to be creative or break new grounds. Save your insurgence for other things.

Coward. You’re a coward, she reproaches herself as she removes the broken egg shells from the sink to the trash can. What the hell are you so afraid of? I don’t know. Maybe that they won’t understand. Think it’s rubbish. Fearful that she doesn’t have that flare in her, to write until she collapses, to leap and fly. Freud would have had a field day with her.

But the story these men tell bothers her. It is so powerful that for nearly 2500 years no one told another one, as powerful and formative. Every birth, every creation calls for a battle, a disownment, a demonization of what came before it. “This old world to it’s foundations we will crumble”, because there’s no point in anything else.

She misses her grandmother. The tempestuous, and sometimes lost. The one who wrote that art and motherhood share the ability to give unconditionally. Even after there’s none but a crumb of the scones she made, her grandmother’s words keep striding with her.

She doesn’t know how to write without the recipes yet. The stories help her. Guide her. In them she finds wisdom, and comfort.

And there are the stories that haunt her. Like the one about Oedipus being told for 2500 years, on top of which Freud constructed entire theories of penis envy and the drive that turns into sublimation to slay the “Father Figure” and become the Alpha Male. To take what you want and repress the fact that someone was here before you, and that he might have been more eloquent in expressing that which you wish to say. These stories concern her because they clear room in the pages of history for men who took those theories to the extreme. One of which passed away around these very parts just a few weeks ago (former Israeli Prime Minister Ariel Sharon). He created and destroyed, built and mostly demolished again. And with his passing, from every corner of the political spectrum people rose to proclaim that many a day shall pass before we witness a leader such as this in our lands. A true Alpha Male.

But she digresses again. Quick to write a parable, to draw the lines between the dots she scattered on the page. She must have “Misunderstanding Anxiety”, it’s hard for her to be incomprehensible sometimes, and even more to abandon these wanderings among her private memories and associations.

The end is nigh and she decides to emerge from behind the character she’s been hiding in. She’s just like her anyway. In the language of stories she will say that writing helped her  appear out of this character, because sometimes it’s a place to hide and at other a place to be exposed.

This week a dear friend told me that my insistence on interlocking my stories with social change is a kind of burden. That my attempts at connecting the stories with the ever so real world of working for social change  is holding me back from soaring. She’s correct, of course. The truth shall set you free, but it’s also a bitch. And maybe I do shackle myself to this encumbering anvil, of saying something about social justice, because I am afraid – or worse, can’t – Spread my wings and fly. Maybe.

But that is only one part of the story. The other is that I am tenacious. I believe that this connection between stories and social change, is alive and vibrant. It needs to exist.

I started with Oedipus, Freud and Harold Bloom and the story they tell about how the world behaves and how new knowledge, life and creation are born. These tales bother me because I realize I am also bound to them. I doubt myself when I think that there are other ways to be and create in the world, even though it has already been said before my time.

And I’m restraining myself now. Holding back from weaving these threads that are strewn about the page. If I could paint, maybe I would create something with these strands in front of me. But as always, I will let Daniel draw the story of this tale. And he will do something a little different of his own, that will entwine with my own, which is already knotted with the living and the dead. And maybe that is enough of a statement about the processes of creation.


 Illustration and English translation: Daniel Gouri de Lima

אדיפוס שמדיפוס

לערבב את הקמח והחמאה לתערובת פירורים גסה…

כמה וכמה פעמים היא התחילה לכתוב עליהם והפסיקה והלכה להכין לחמניות תה אנגליות.

להוסיף את החמוציות הקצוצות וכוס של שמנת מתוקה…

הבצק דביק קצת והיא מוצאת איזה תענוג בלישה שלו, יודעת להיות סבלנית ולא להוסיף יותר מדי קמח. עוד מעט היא תשטח את הבצק לעיגול עבה ותקרוץ ממנו עיגולים עם קצוות מסולסלים…

כמה וכמה פעמים היא התחילה לכתוב עליהם והפסיקה עוד לפני האמצע. קל יותר להכין לחמניות תה אנגליות. עוד מעט היא תכניס אותן לתנור ולאט לאט יימלא המטבח ניחוח מאפה נימוח וזר.

לאפות עד שהסקונס משחימות קלות. להיזהר לא לאפות יותר מדי. זהו. אין לה יותר תירוצים.

כמה וכמה פעמים היא התחילה לכתוב עליהם. על אדיפוס ופרויד והרולד בלום וכל פעם הפסיקה, כי מי היא, האישה המתרככת הזו, שתכתוב על הגברים האלה שהדברים שלהם מעצבים את החיים שלנו עד עצם היום הזה במעגל בלתי פוסק של אלימות ידועה מראש.

והנה בט”ו בשבט היא חשבה שזה זמן טוב לומר ברוח היתולית שהיא רוצה להיתלות באילנות גבוהים ולכתוב על אדיפוס ופרויד, ובסוף היא הלכה להכין לחמניות תה אנגליות עם פירות מיובשים. כי זה גם קשור לט”ו בשבט.

והלחמניות כבר מוכנות ובזוקות באבקת סוכר והסיפורים שלהם, מכוננים ומעצבים, עדיין שם. את יכולה לדבר וללוש עד מחר, אבל עד שלא תהרגי פה מישהו, לא ייווצר פה ידע חדש.

סופוקלס כתב את הטרגדיה של אדיפוס לפני כמעט 2450 שנה. אדיפוס, הנסיך שנדון עם היוולדו לרצוח את אביו ולשאת את אמו ולהטיל מגפה וצער על עירו וא/נשיה. הוא כתב טרגדיה על עיוורון ועל יריבות ידועה מראש. הוא בטח לא ידע אז שכמעט 2400 שנה לאחר מכן איזה פסיכולוג יהודי מאוסטריה שלפני המלחמה יעשה מזה תיאוריה שלמה על יחסי אבות ובנים, אימהות ובנות, על התפתחות אנושית ועל החברה בה אנו חיים. ואז בא הרולד בלום – עוד יהודי חשוב אחד – וכתב את “חרדת ההשפעה”, על האלימות הסימבולית שמתלווה לתשוקה הבלתי אפשרית לראשוניות.

היא אמורה לכתוב על זה פרק בעבודת התיזה המתמשכת והחומקת ממנה. במקום זה היא אופה לחמניות תה אנגליות וכותבת סיפורים לא ברורים. הם טורדים את מנוחתה כבר הרבה זמן, הגברים האלה, עם האדיפוס שלהם, עם ההדחקה והדחיקה והכיבוש והנישול והסובלימציה של הרצח של דמות האב וכל זה כדי ליצור משהו שלרגע חמקמק אחד את חושבת שכזה בדיוק אולי עוד לא נכתב.

יש משהו אמיתי נורא במגע הדביק הזה של הבצק. אבל צריך לנהוג בו בעדינות, שלא יישבר, שהחמאה לא תימס יותר מדי. שהלחמניות ייצאו נימוחות וענוגות במידה. יש מתכון, וכל עוד את פועלת לפי ההוראות הכול יהיה בסדר. את יכולה כמובן להחליט להיות נועזת ולהוסיף אגוזי פקאן. כשזה מגיע למתכונים למאפים מארצות רחוקות מוטב להשתיק את המרדנית שבך ולפעול לפי ההוראות. זה לא המקום והזמן להיות יצירתית או פורצת גבולות. תשמרי את המרדנות שלך לדברים אחרים.

פחדנית. את פחדנית, היא אומרת לעצמה כשהיא מסלקת את שברי הביצים מהמשולש בכיור לפח האשפה. ממה את כל כך פוחדת, לעזאזל? לא יודעת. אולי מזה שלא יבינו. שייחשבו שזה שטויות. פוחדת שאין בה את היצר הזה, לכתוב עד המוות, ליפול עד הסוף, לנסוק עד הסוף. פרויד היה עושה ממנה מטעמים.

אולי היא פחדנית. אבל הסיפור הזה שהם מספרים, הגברים האלה, מטריד אותה. הם יצרו סיפור כל כך עוצמתי שכבר 2500 שנה אף אחד לא סיפר סיפור שהפריך את הסיפור שלהם. כל בריאה, כל יצירה, כל היווצרות מחייבת נישול, דחיקה, דמוניזציה של מה שהיה כאן קודם. “עולם ישן עדי היסוד נחריבה”, כי אין מה לדבר על פחות מזה.

היא מתגעגעת לסבתא שלה. הסוערת, האבודה לפעמים. זו שכתבה כי המשותף לאמנות ולאימהות הוא היכולת להעניק ללא תנאים. גם אחרי שלא נשאר פירור מהלחמניות שאפתה, המילים של סבתה ממשיכות ללכת איתה.

היא עוד לא יודעת לכתוב בלי מתכונים. הסיפורים עוזרים לה. מדריכים אותה. היא מוצאת בהם חוכמה ונחמה.

ויש הסיפורים שמטרידים אותה. כמו הסיפור הזה של אדיפוס שמסופר כבר 2500 שנה ועליו פרויד בנה תיאוריות שלמות של קינאת פין והדחף שעובר סובלימציה לרצוח את “דמות האב”, ולהיות “זכר אלפא” ולקחת לך את מה שאתה רוצה, ולהדחיק את העובדה שמישהו היה כאן כבר לפניך ואמר – אולי טוב יותר – את מה שהיה לך להגיד. הסיפורים האלה מטרידים כי הם מפנים מקום בדפי ההיסטוריה לאנשים שלקחו את התיאוריות האלה עד הקצה. אחד מהם הלך לעולמו במקומותינו ממש לאחרונה. הוא בנה והרס ובנה ושוב בעיקר הרס ועם לכתו קמו מימין ומשמאל לומר “שזה זמן רב שלא נראה במקומותינו מנהיג שכמותו”. זכר אלפא אמיתי.

אבל היא שוב גולשת. ממהרת לכתוב מוסר השכל, לשרטט את הקווים בין הנקודות שפיזרה על הנייר. כנראה שיש לה “חרדת אי הבנה”, קשה לה להיות לא מובנת וקשה לה עוד יותר לוותר על השיטוטים האלה בין הזיכרונות וההקשרים הפרטיים שלה.

לקראת הסוף היא מחליטה להגיח מאחורי הדמות שהיא מסתתרת מאחוריה. ממילא היא דומה לה לגמרי. בשפת הסיפורים היא תגיד שהכתיבה הזו עזרה לה לאזור אומץ לצאת מאחורי הדמות הזו, שהיא ממילא הכפלה שלה. כי לפעמים הכתיבה היא מקום להסתתר בה ולפעמים היא מקום להיחשף.

חברה יקרה  אמרה לי שההתעקשות שלי לחבר את הסיפורים שלי לנושא של שינוי חברתי היא סוג של סד. שהניסיון לקשר בין הסיפורים לבין מה שקורה פה לא נותן לכתיבה שלי לעוף. היא צודקת, כמובן. האמת משחררת, אבל קודם היא מעצבנת לאללה. ואולי באמת אני כובלת את עצמי מראש לסד הזה, של  כתיבת סיפורים לשינוי חברתי, כי אני פוחדת – או גרוע מזה, לא מסוגלת – לעוף. יכול להיות.

אבל זה רק חלק מהסיפור. החלק השני הוא, שאני עקשנית. אני חושבת שהחיבור הזה, בין סיפורים לשינוי חברתי, הוא חי ושוקק וקיים. סיפורים היו ועודם דרך טובה לחשוף מבני כוח, יחסי כוח, לשבור שתיקות.

התחלתי עם אדיפוס ופרויד והרולד בלום והסיפור שהם מספרים על איך עולם נוהג ואיך נוצר ידע חדש, חיים חדשים, כתיבה חדשה. הסיפור הזה שהם מספרים מטריד אותי כי אני מבינה עד כמה גם אני שבויה בו לפעמים, במיוחד כשאני מפקפקת בעצמי כשאני חושבת שיש דרכים אחרות להיות וליצור בעולם, ואפילו שאמרו את זה קודם לפניי.

אני מתאפקת עכשיו. מתאפקת לא לקשור את כל החוטים שפזורים כאן על הדף. לו הייתי יודעת לצייר, הייתי אולי יוצרת משהו כזה, עם חוטים שפזורים על הדף. אבל כמו תמיד, אני אתן לדניאל לצייר את הציור של הסיפור הזה והוא כבר יעשה מזה משהו קצת אחר, משהו משלו, שישתלב במשהו שלי, שממילא מנהל דיאלוג עם המתות ועם החיים. ואולי אפשר להסתפק בזה בתור אמירה על תהליכים של יצירה.


 איור: דניאל גורי-דה לימא

Never Let Them See You Sweat: Really?


Earlier this week we lost Buja, our mixed breed ravishing dog, who has been with us for the last 17 years. She was a part of us, of our family, and we loved her dearly. As she got older, it became increasingly difficult and painful for her to walk, yet she continued to walk around the house, simply because she wanted to be near us. This blog post – and Daniel’s illustration – are dedicated to her.


This blog post had a difficult birth. I had the thread of an idea, but I didn’t know where to take it. I needed some stories to help me make sense of it and some time to mull things over and process the raw material.

As happens from time to time, it started with a flash, a fragmented thought. A few weeks ago a sentence got stuck in my mind and refused to leave me in peace, demanding that I respond.

 Never Let Them See You Sweat

 This catch-phrase – a slogan from an advertisement for deodorant – came from nowhere and refused to budge until I gave it the time and reflection it deserves. Above all – until I worked out why it had popped up in front of me in the first place.

I embarked on a dialogue with this phrase.

 “To start with – why? Why should we never let people see us sweat? Everyone does it, don’t they? It’s just the body’s natural and healthy way of cooling itself and releasing toxins. So why should we keep it a secret? Why should we pretend that we don’t do that?”

“What do you want from me,” the sentence retorted. “I’m just a punch line in an advertisement. Maybe you need to work out why I’m bothering you so much.”

 The pest of a sentence was right, of course. It wasn’t about him, but me. He came to bother me while I was preoccupied with thoughts about sweat. The sweat that comes from a real effort – a physical effort, a mental effort, the effort of thought. I was thinking about sweat that pours out in an attempt to contain and process the sadness and countless emotions aroused by various events and encounters that have shaken my soul, on the personal and the political levels.

 So as happens from time to time, writing became a process of deciphering. Sweat became a metaphor, a symbol representing something else. Maybe tears or sadness. In short – an effort of the heart. And in the end that is what was written: Sweat. Sadness. Effort.


“You’ll feel a slight sense of pressure in your lower back.” If I remember rightly, that’s how Sheila Kitzinger, the high priestess of birth preparation books, described the pain of contractions 25 years ago. “Yeah, right,” I thought to myself while crouching on all fours, a small elephant in a cat/dog Yoga position on the lawn outside the delivery room at Hadassah Ein Kerem Hospital. I tried to “breathe over the contraction, following Kitzinger’s teachings.  “Pressure in your lower back” didn’t even begin to describe my feelings just before entering the delivery room: enormous excitement, fear, and a realization that something big was going on inside me and in my life.

“When breastfeeding, it’s important to consume a large quantity of liquids,” I read in the same book, after returning home with my treasure, my first son, in my arms. Why not just say that women who have just given birth sweat like racehorses?

The first visit to the mother and child clinic was a really special day. Daniel, the new stroller, and I made our way up the steep road to the clinic. Daniel, the stroller and I – together with flowing streams of sweat. By the time I got to the clinic I was soaking wet. Beads of sweat covered my eyes, smudging my carefully-applied makeup and filling my mouth with a salty taste.

My sense of excitement at this new first was muted by a sense of tremendous vulnerability before the wiry, efficient, and bone-dry nurse with her judgmental gaze. Maybe she wasn’t really judgmental and it was just me, with my new mother vulnerability, who felt that.



“Tell me, do you have something against sadness?” the flight attendant asked me as we served out food and drinks on a plane full of passengers and not full enough of oxygen headed for New York. He added a hint of a smile to show that he was aware of his own charm. Even at a distance of 30 years, I must admit that this is one of the better pickup lines I’ve heard. A combination of the professional humor of flight attendants and a pretension to understand the complex soul of women who love tormented men…

 Sadness is a wonderful word – poetical, creating associations of a thread of sorrow, melancholy, soft grayness, malaise. The sweat of the soul that seeks to cool itself and rid itself of toxins.

 Never Let Them See You Sad


That’s an advertisement slogan they haven’t used yet. Anyway, no elixir  or medicine can really cure sadness. Like sweat, sadness is the body’s totally natural reaction to pain, injustice, and cruelty. Sadness is anger’s melancholy sister, the one that turns its energies inwards.

 I’d guess that almost every language in the world has a word for sadness. How many poems must have been written in all these languages about sadness? Thousands, if not more.

Anyway, it strikes me how rarely I use that word in the context of my work. That’s why they invented words such as fascinating, complex, moving, and challenging. As if sadness is something that doesn’t have its own place in the context of struggles for social change.


“By the sweat of your brow you will eat bread.” This is the terrible punishment God imposes on Adam and Eve as they are expelled from the Garden of Eden. They won’t enjoy the fruit-laden trees any more. Effort – that’s the punishment for their lust for knowledge. Their curiosity. Their subversion. Their disobedience. Effort and sweat. If Adam and Eve had only been more obedient and less curious, we would all still be living in Eden without effort and without sweat. And without knowledge.

It took me years to accept effort lovingly – not to be afraid or ashamed of it. Not to be angry with myself when things don’t work out. After all, nothing important ever comes easily. Letting go never comes easily. Neither does love, learning, or acceptance – and certainly not change.

Even so, in the hundreds of grant proposals I’ve written and read over the years, I’ve never seen anyone write: “Inequality (or oppression, racism, violence…) is a serious social problem that makes us very sad. Sometimes this sadness is so profound that for a moment it challenges our belief in our ability to change things. It demands that we invest almost superhuman efforts, to sweat, to neglect our loved ones, and to argue with those closest to us. But we care too much, and we would never thinking of abandoning the struggle. So we will continue to make an effort, to sweat, and to get angry – so that we can change things. We’ll be delighted if you see fit to support  us…”


Effort: in memory of a beloved dog. Illustration by Daniel Gouri De Lima

In a soft, circular movement

 The twilight hours are the best time for sweet sadness. Late on Friday afternoon, Jerusalem is so quiet. I can hear Dana, our splendid black Labrador, biting her own feet energetically. Outside the last birds are singing.

All around me is quiet now and I can listen to the sadness. A sadness that is sometimes the product of the gap between what we manage to do and what’s still left to be done. A sadness born of longing, of something stolen that cannot be regained. A personal sadness and a political sadness at the way of the world.

I began writing in sadness at a phrase from an advertisement, and I end in a soft, circular movement. I gather in my pain, sorrow, sweat, and effort together with those of the people who touch my heart during the encounters this work sparks. Yes: I choose to end this process of writing with a soft, circular movement. Because compassion is a political act toward ourselves and toward others. It is born of the sad realization that so much needs to be repaired here. There is no reason for us to waste our energy trying to pretend that we aren’t sweating or that we aren’t in pain.

%d בלוגרים אהבו את זה: