"יותר משהאיבה רעה היא חששנית": על ימים של פחד

סבתי גילה גורי ז"ל, אם אבי, הייתה אישה קטנה, צרובה בשמש חסרת הרחמים של הגליל. היה לה צחוק של ילדה ועיניים רושפות ואהבת אדם עצומה אשר הותירה אותה עצובה לא פעם. היא הייתה עשויה מחומרים משובחים ונדירים ומספרת סיפורים מזן מיוחד. את התובנות שלה אספה לספר אמרות, "דרך ומקדש", המהווה בעבורי מקור בלתי נדלה של תבונה שנולדת מתוך אנושיות עמוקה. היא הייתה טבעונית אדוקה. כבר כילדות ידענו, אחיותיי ואני, שממתקים הם מוקצים מחמת המיאוס. אבל על עצי הפרי שבגנה שבאמירים צמחו פירות שטעמם גן עדן; גדולים ועסיסיים שהותירו שובל מתוק ודביק על הסנטר.

היא הייתה סבתא מיוחדת. ממנה, אני חושבת, ירשתי כמה תכונות חשובות ובלתי שימושיות בעליל כגון: חוסר יכולת לשקר ולב שנשבר כל פעם מחדש מול מעשים של בריונות וחוסר צדק. ספר האמרות שלה עשוי מלחישות, ממשפטים קצרים הטומנים בחובם סיפור חיים שלם של כאב ומסירות והקרבה והשלמה ואי-השלמה וסתירות פנימיות ודילמות.

הייתה בה, בסבתי, היכולת להיות אחרת לעצמה. להתבונן בנפש הפרטית, אך גם בנפש אנושית קולקטיבית; נפש אשר יכולתה לאהוב עד כלות, להקריב, להעניק ולהתעלות על עצמה משתווה רק ליכולתה לקנא, לשנוא, להחריב ולהצר את עצמה עד אובדן נשימה. היה בה משהו מדויק, בסבתי. היא הייתה מדויקת בניגודים שחיו בתוכה, מדויקת באהבת האדם העמוקה שלה, ומדויקת ביכולתה להתבונן אל החדרים הלא מוארים שבנפש. לו הייתה חיה עמנו היום, לבה היה נשבר שוב ושוב מהדם הניגר, מהאכזריות שבני ובנות אדם מגלים/ות אלה כלפי אלה.

"יותר משהאיבה רעה היא חששנית", היא כתבה על שנאה שנולדת מפחד.

ובימים אלה אנחנו, יהודים/ות ופלסטינים, חיים בפחד. מפחדים מסכין שתפלח באבחה של שנאה את גופנו, או מיריית אקדח; מזר שיתנפל עלינו להרגנו, או מהמון שיכלו בנו את זעמו. אנחנו דואגים/ות לילדים/ות שלנו, מבקשים/ות לשמור עליהם מכל משמר ממציאות שדעתה נטרפה עליה מפחד, מייאוש, משנאה, מסכסוך מדמם. והפחד הוא אמיתי. הוא לא רק מפלצת השוכנת בנפשנו, הוא לא יציר הדמיון. וכשאנו מפחדים/ות, תמיד יש מי שייצקו חומר בעירה על אש החשש. אולי כי קל יותר לחוש שנאה מאשר להתמודד באומץ עם ההכרה שהדברים חייבים להשתנות.

במרחב הקשה שאנו חיים בו, הפחד הפך לבן לוויה  צמוד. והימים הרעים כאן במחוזותינו מתארכים. תוקפנות הפכה לדרך שלנו להתמודד עם פחד, עם חשש, עם קונפליקט. כבר זמן רב נדמה שוויתרנו כאן על דרכים אמיצות יותר – גם אם מאתגרות יותר – להתמודד עם הפחד, ואולי להיפרד ממנו. ומדי יום עולה המינון של הזוועה שאנו צורכים/ות, עד שאנחנו כמעט שוכחים/ות שמדובר בחיי בני ובנות אדם.

ולמרות הפחד, האלימות והייאוש, יש בתוכנו גם קול צלול ועקשני שמזכיר לנו שהימים הרעים הללו אינם גזירה משמיים. הימים הרעים הללו הם מעשי ידי בני אדם. הם מעשי ידיהם של מנהיגים פוליטיים שבוחרים ללבות את להבות השנאה והפחד; הם מעשי ידיהם של בני אדם שאיבדו אמון בקיומו של פתרון ונטלו לידיהם את הבחירה ליטול חיים; לנעוץ סכין, לירות או לבעוט באדם אחר למוות. הימים הרעים הללו הם מעשי ידי אדם, שהפחד מונע מהם לבחור בדרך שתוביל בסופו של דבר לפיוס.

המנהיגים הפוליטיים שלנו מפחדים. מפחדים לגלות אומץ שיעלה להם בפופולריות; מפחדים להיתפס כחלשים; מפחדים לעשות את המעשה האחד שיכול להשיב – בסופו של דבר – את הביטחון, את החיים ואת התקווה; חזרה למשא ומתן על פתרון קבע וחתירה להסכם מדיני, הדדי ובר קיימא, שמשמעותו היא כמובן סיום הכיבוש, סיום השליטה הכוחנית בעם אחר.

הרשומה הזו נכתבה במקור לפני שנה וחצי. היא עסקה בפחד האישי כמו גם הקולקטיבי. היא עסקה באומץ, לא כמה שעומד בניגוד לפחד, אלא כמה שעוזר להתגבר עליו. דניאל גורי-דה לימא, בני הבכור והמאייר של הבלוג הזה, יצר אז את הדימוי החזק הזה, המבוסס על דבריו של נשיא ארה"ב תיאודור רוזוולט:

“It is not the critic who counts; not the man who points out how the strong man stumbles, or where the doer of deeds could have done them better. The credit belongs to the man who is actually in the arena, whose face is marred by dust and sweat and blood; who strives valiantly; who errs, who comes short again and again, because there is no effort without error and shortcoming; but who does actually strive to do the deeds; who knows great enthusiasms, the great devotions; who spends himself in a worthy cause; who at the best knows in the end the triumph of high achievement, and who at the worst, if he fails, at least fails while daring greatly, so that his place shall never be with those cold and timid souls who neither know victory nor defeat.”

המנהיגים הפוליטיים בימים אלה פוחדים להעז. אך גרוע מזה, הם אינם חוששים מספיק מההשלכות של המילים והמעשים הארסיים שלהם. הם מנהלים "פוליטיקה של פחד" שיוצקת שמן על מדורת האימה המאיימת לעכל כאן כל חלקה טובה.

עד שיקומו לנו מנהיגים ומנהיגות שיש בהם התשוקה והמחויבות ליצור חזון מעורר השראה ותקווה, אנחנו מחויבות ומחויבים לשמר – בתשוקה, בכוונה עמוקה ובאומץ – את הקולות של אנושיות עמוקה.

במקום בו נשבר כוחו של הפחד עלינו יכולים להתחיל השינוי, הפיוס, ההחלמה.

determined

בלוג חגיגי ליום האישה הבינלאומי

הבלוג הזה מוקדש באהבה ובהערכה עמוקה לנשים שחלקו עמי סיפורים, חוכמה וסודות חיים. ואהבה. נשים שהן ניסים. נשים שנולדו מחדש מתוך אלימות נוראה שכמעט קיפדה את חייהן. נשים, שמתוך מכאובי הגוף והנפש מצאו את הכוחות להושיט יד, לבקש עזרה ולהעניק תמיכה. נשים שזיק של הומור ואהבת אדם יוקד בעיניהן. נשים שהן קוסמות, אלכימאיות, מכשפות ומרפאות.  נשים להטוטניות, נשים חולמות ומגשימות.

אמנות שימת הלב

את הסיפורים הטובים, המכעיסים, המטלטלים, המרגשים והחשובים ביותר שמעתי מא/נשים שפגשתי בחיי. הרגעים שבהם הסיפור מתגולל, לעתים ביישן ולעתים נועז ופורץ וחסר סבלנות, הם רגעים של חסד.  

בימים רחוקים, כשהאור והחום בקעו ממדורה או אח מבוערת, הסיפורים היו עדכוני חדשות, דרך לחלוק פחדים ודאגות משותפות, דרך להעביר שעות ארוכות בעבודה פיזית קשה ומייגעת, דרך לחלוק חוכמה וניסיון חיים בין הדורות, לבדר, לשעשע, להפיג את החשיכה שנפלה מהר מדי ומוקדם מדי. הסיפורים היו של כולם/ן ונדדו בין כפרים וערים וחצו יבשות.

אבל גם בעידן של תקשורת מהירה וטכנולוגיות שקשה לעקוב אחר קצב התפתחותן, טרם נמצא תחליף לקשר האנושי שנוצר כאשר אנו חולקים/ות סיפורים. כן, גם בעידן שבו הסטטוס של לפני חמש דקות הוא כבר הכי שנה שעברה, חשוב לתת לסיפורים לצוף, לעלות, לחלחל, לגעת, כי הם עדיין ממלאים את אותם תפקידים בדיוק: מפיגים את השקט, שוברים את השתיקה, חולקים חוכמה וידע, מפוררים מעגלים של בדידות, השתקה והפרדה.

להקשיב זה לא להתבונן מרחוק, מבחוץ. להקשיב באמת זה למצוא את אותו חלק שבנו שמזדהה עם הסיפור; עם הפחד, עם האומץ, עם הנחישות, עם האימה, עם הפגיעות, עם הבושה, עם הגבורה, עם האהבה, עם הזעם, עם המסירות.

לפעמים נופלת עליי עייפות החומר, יגעות הרוח. שדה השינוי החברתי – שיהיה בריא – יכול להיות מקום קשה ומכאיב. לפעמים זה קשה כמו לגלגל סלע גדול במעלה הר. לפעמים, הקושי עושה גם אותנו קשים/ות. לפעמים, מלאי/ות כוונות טובות וחדורים/ות בכל הערכים הכי נכונים אנחנו מכאיבים/ות לאחרים/ות ולעצמנו. בימים כאלה, הסיפורים שלי, הסיפורים שזכיתי להקשיב להם, מזכירים לי מחדש למה העשייה הזו יקרה לי כל כך.

הנשימה שמולידה את הסיפור הבא

הייתי יושבת עם סבתי, לובה, על הספסל בגן השושנים, ליד הבית. היא סיפרה סיפורים מהעיירה, מקום הולדתה הרחוק, אליו לא חדלה להתגעגע. עיניה היו כבדות כבר, אבל מוחה ולבה חדים וערים וקופצניים כשל ילדה. היא הייתה מספרת סיפור, קצת לי, קצת לעצמה, מתחייכת לעצמה לאור הזיכרון. לפעמים מתעטפת לבדה בזיכרון,  מניחה מדי פעם יד על ידי, מטיילת אל האי שם וחוזרת. בתום כל סיפור הייתה לוקחת נשימה עמוקה, וחותמת אותה באנחה רכה ושקטה. נפרדת מהסיפור ומפנה מקום לסיפור הבא. היא הלכה לעולמה לפני 37 שנים, והיא חיה בי עד היום. כשאני נזכרת בה אני נזכרת לנשום את הנשימה הזו, זו שנפרדת ומתחברת בו זמנית, שמלווה ביד מלטפת את מה שצריך ללכת ואת מה שצריך לעשות לו מקום. כשאני נזכרת בילדה שהייתי, אני יודעת לא להגיד לבתי שלי להפסיק לחלום.

 הטעם שיש לאהבה

"תספרי לי על עצמך", מבקשת האישה הצעירה, נושמת עמוק את הריח המפתה והסמיך העולה מן הסירים. "מה יש לספר?" היא משיבה בחיוך נבוך. אף פעם לא ביקשו ממנה לספר על עצמה. הן מתבוננות זו בזו, הצעירה והבוגרת. היא מנסה שוב: "במה את הכי גאה בחיים שלך?" "הכי גאה"? היא שואלת, מופתעת קצת מהשאלה. "בילדים שלי. שיהיו בריאים". על הילדים/ות והנכדים/ות קל לה לספר; מה הם/ן עושים/ות, לומדים/ות, כמה הם/ן נפלאים/ות, להראות את התמונות שלהם/ן, מחויכים/ות, על קירות הסלון. על עצמה אין לה הרגל לדבר. על מה שאולי הייתה יכולה להיות ולעשות לו הדברים היו אחרים. לו נולדה בזמן אחר. "ומה עם האומץ שלך? המסירות שלך? העבודה הקשה?" שואלת הצעירה, מנסה להזמין את בת שיחתה להתבונן בעצמה דרך עיניה שלה. "אומץ? עשיתי מה שהיה צריך לעשות בשביל האחיות שלי, בשביל המשפחה שלי."

היא מותחת את קומתה הקטנה באצילות, מנערת שאריות מים מידיה. שנים ארוכות התפרנסה כמבשלת בבתיהם/ן של א/נשי השכונה. הזינה אותם/ן במטעמיה ובסיפוריה, עקבה בעין שקטה ובוחנת אחרי הילדים/ות הגדלים/ות, לומדת בשקט ובסבלנות את ההעדפות שלהם/ן, העצב שלהם/ן, הגעגועים שלהם. "יואב היה מוכן לאכול רק את האוכל שלי ורק אם הייתי יושבת לידו עד שהיה מסיים", היא מרשה לעצמה לחשוף פיסת גאווה. דרך האוכל והסיפורים היא העניקה לו איזו אהבה שהיה זקוק לה, הבינה אותו בתבונה שלא מתומללת עד הסוף. היא מרימה את מכסה הסיר, בוזקת מעט מזה ומזה, בעודה נותנת מבט משועשע בצעירה המנסה לעקוב אחרי תנועותיה הזריזות, המיומנות, המורגלות באומנותן.

דורות של ילדים/ות גדלו על המטעמים שלה, על הקשב השקט שהעניקה להם, יודעת על בשרה שאל להם לילדים/ות לגדול מוקדם מדי. וכה מעט הם ידעו על הגיהינום שהשאירה מאחוריה. על השתיקה שלמדה לגזור על עצמה, על האכזריות הכפולה והמכופלת. היא מסיטה בתנועת יד את הזיכרונות ומניחה מפרי יצירתה על הצלחת ומגישה לאישה הצעירה, מזמינה אותה לאכול ולשתוק מעט. היא טועמת, עוצרת לרגע את נשימתה אל מול תועפות הטעם. חשה את דמעותיה שלה נמהלות בטעם התבשיל.

איור: דניאל גורי דה-לימא

storyteller2

לא לעמוד מנגד

גירוש  

השבוע נחשפה הידיעה כי הממשלה "החזירה" 1000 מבקשי מקלט חזרה לסודאן, "מתוך הסכמה". אני מנחשת שמבקשי/ות המקלט "הסכימו" לחזור לארץ מדממת, אכזרית ועוינת ממש כשם שעמי ותמי "הסכימו" להיות מגורשים מבית אביהם ולתעות ביער, להיות טרף לחיות או לכוחות רשע אחרים.

לעמי ותמי היה אבא חלש וחסר עמוד שדרה ואם חורגת מרושעת. הודות לתושייה של שניהם, ובעיקר של תמי, הם ניצלו מהמכשפה שביקשה לשעבד אותם ולאכול אותם, גברו עליה וירשו את רכושה הרב, שכלל גם יהלומים, כסף, זהב ומרגליות לרוב. בסוף הסיפור הם שבים לאביהם וחיים חיי אושר ורווחה, והאם החורגת המרשעת מסתלקת.

כמו סיפורי עם רבים, זהו סיפור מטריד מאוד על התעללות במוחלשים/ות, במקרה זה, ילד וילדה. בעולם בו ילדים/ותו א/נשים מתו מרעב, הסיפורים הללו שיקפו מציאות אכזרית של הישרדות במחיר אובדן צלם אנוש מחד, ותקווה לעתיד טוב ומשופע יותר, מאידך. הרעיון הנורא של האם החורגת לגרש את עמי ותמי נשען על התפיסה שילדים הם עול כלכלי ונטל לא יצרני. זהו סיפור הנותן ביטוי לפחד הנורא מכל של ילדים/ות רכים/ות, להיות מופקרים/ות על ידי הא/נשים האמורים/ות לדאוג להם/ן, לגונן עליהם/ן. אם אנו קוראים/ות את הסיפור הזה קריאה ביקורתית-פוליטית, הוא מסמן אור אדום לחברה שמתפשטת מערכיה המוסריים ומתעמרת במוחלשים/ות שבחבריה.

ככל שאני הופכת בסיפור הזה, דמות האב מטרידה אותי יותר. הוא כאילו "הבחור הטוב"; לא יוזם מעשי אכזריות, "רק" משתף איתם פעולה בלב כבד. לא הוגה באופן פעיל, רק מפקיר אותם לגורל אכזר. הוא "יורה ובוכה" כמו שנאמר במקומותינו.

מי האם החורגת המרושעת בסיפור הגירוש לש 1000 מבקשי/ות המקלט, ומי האב חדל האישים? אלי ישי הוא אולי ההוגה ואף המוציא לפועל של הגירוש, אבל כל מי שנתן לו יד מרושע לא פחות ואחראי לא פחות.

henzeland gretel

שינוי מתחיל כששתיקה נשברת

ניסיתי לכתוב על הנסיכים לפיד ובנט וברית האחוקים שלהם. רציתי לכתוב על מקרה האלימות הנורא ברכבת הקלה בירושלים שלשום. רציתי להוסיף את מילותיי לכל אשר כבר נכתב ונאמר על השנאה, הבריונות. ניסיתי לחפש דימויים וסיפורים ומשום מה – כמו שקורה לפעמים – הצנזורית הפנימית הרגישה שהכול יוצא "ליד", מזייף, חוזר על מה שנאמר.

לפעמים צריך לחזור לסיפורים הפשוטים, אלה של משפט אחד ויחיד, כמו דברי הכומר דזמונד טוטו: "לשמור על ניטרליות במצבים של אי צדק פירושו להתייצב לצד המדכאים". לעמוד מנגד כאשר מעשי בריונות מתרחשים ברחובותינו, פירושו לתת יד לבריונות.

injustice

צרור סיפורים הפוכים לפורים: דני דין, שלגייה וגם מלך נפוח אחד

צרור סיפורים הפוכים לפורים: דני דין, שלגייה וגם מלך נפוח אחד

ציורים: דניאל גורי דה-לימא

להיות רואה ולא נראה/ית  (ותודה לאורנה עמוס על ההשראה)

בילדותינו היה דני דין, הרואה ואינו נראה. לילדים/ות שלנו (טוב, גם לנו) היה הארי פוטר עם גלימת "הרואה ואינו נראה". לבאטמן יש מסכה ששומרת על זהותו הסודית בעודו יוצא להילחם בפשע בשיטות לא מקובלות. לפיטר פרקר, צלם העיתונות החנון, יש תחפושת עכביש כאשר הוא מפעיל את כוחות העל שלו וגם לאשת החתול יש מסכה שחורה מבריקה ששומרת את זהותה בסוד. הסודיות, הבלתי נראות, הזריזות היו חלק ממקור הכוח שלהם/ן.

יש המון כוח בלשמור על זהות סודית; כמו להיות רואה ולא נראה/ית, להתבונן מבלי שהמבט יתעכב עליך.  להיות שקוף/ה, אבל לא חשוף/ה ופחות פגיע/ה. הבחירה בשקיפות, בשונה משקיפות הנכפית עלינו במסגרת יחסי כוח, טומנת בחובה יתרון אסטרטגי.

גם נרטיבים פועלים כך לפעמים. גם נרטיבים יכולים להיות נסתרים, מרומזים, תת קרקעיים, אך עם זאת מלאי עוצמה. יש נרטיבים הנשמרים מדור לדור, מתעצמים, מתעוותים. למשל, הנרטיב של מונופול על הסבל המעוור את עינינו לסבלם של עמים אחרים, קרובים ורחוקים. למשל, הנרטיב של "כבוד בת מלך פנימה", שפועל כמו כישוף עד עצם היום הזה להדרה של נשים מעמדות של השפעה וכוח. ויש עוד רבים כאלה: "עם לבדד ישכון", "הם מבינים רק כוח", "העושר מטפטף אט אט למטה", "קול באישה ערווה", והשנוא עליי ביותר "זו דרכו של עולם".

נרטיבים מייצגים אמיתות עמוקות, גם אם סובייקטיביות בעליל. מספרי/ות הסיפורים המשפיעים/ות ביותר הם מנהיגים/ות פוליטיים, א/נשי פרסום ויחסי ציבור, א/נשי דת, כלכלנים/ות וגורואים/ות למיניהם/ן. הצורך העמוק של האנושות בנרטיבים מכוננים ונותני משמעות רק מעצים את הכוח שיש להם/ן.

ג'ונה זאקס טוען בספרו [1] כי אנו חיים ביתר שאת בעידן של מלחמות בין סיפורים. אני מסכימה איתו. הסכמתי איתו עוד לפני שקראתי את סיפרו (המומלץ מאוד). המשימה של מספרי/ות סיפורים לשינוי חברתי היא להתחקות אחר שורשי הנרטיבים המכוננים, המהלכים עלינו אימה וקסם. לפורר אותם, לחשוף את החולשות שלהם, להפוך אותם על פיהם ועיקר, להציב מולם נרטיבים אחרים.

batman1

אימהות ובנות, נשים על פני הדורות

בשבת הסתכלנו יחד באלבומים ישנים אצל ההורים. "אמא, איפה את"? הנה אני, בת 4, בת 5, בת 6, סינית, ספרדייה, בלרינה. אחד החלקים המרגשים בפורים היה שמותר היה להתאפר, כמו גדולה. לא מבינה כיום מה בער לנו כל כך לרצות לגדול, להיות כמו הגדולים/ות. לו ידעתי אז שיהיה לי כל כך הרבה זמן להיות גדולה, הייתי לוקחת אז את הזמן, שומרת היטב על הילדה שבי, שלא תגדל עד הסוף.

סבתי ז"ל, גילה גורי, כתבה בספר האמרות שלה: "אין חגים קבועים לנפש". כמה נכון. הנפש לא יכולה לשמוח על פי ציווי של לוח השנה. ובכל זאת, היום הגיע. חג פורים, ונעמונת שלי ניצבת נרגשת ומחויכת עד אוזניים בתחפושת הכלה שלה, ואני מבקשת בנימוס ממבקרת התרבות הפמיניסטית שבי לנוח לרגע, ומצטרפת להתרגשות שלה. קולעת שבע צמות, מאפרת, מנשקת חזק במצח. מנציחה את הרגע בתמונות. מתמוגגת מילדתי הגדלה ולבי נצבט מהמהירות בה היא עושה זאת.

ואני מוצאת עצמי נדרשת שוב לסיפורים העם הרבים עוסקים ביחסים שבין הדורות; אימהות ובנות, אבות ובנים/ות, הורים וילדים/ות. לא פעם עומדת במרכז הסיפור דמות של אם חורגת אכזרית, רדופת קנאה, המבקשת לחסל או להעלים את ילדיה. תחשבו רגע על שלגייה ושבעת הגמדים; אם חורגת יפה רדופה באופן כפייתי מהחשש שמא בתה החורגת, שלגייה, תאפיל עליה יום אחד ביופייה, והיא, אבוי, תהפוך לזקנה בלה ולא שימושית בעליל. ככל שהיא מתבגרת, היא חוששת לאבד לבתה את הבכורה על חסדי הפטריארכיה ומצווה על הצייד להרוג את שלגייה. דורות על דורות של ילדות גדלו על הסיפור הזה, שסופו הטוב מגיע, כמה מפתיע, עם הופעתו של נסיך רכוב על סוס, המתאהב בשלגייה הישנה ומשיב אותה לחיים בנשיקה.  האם לוקחת את החיים והנסיך משיב אותם.

איזו אגדה מטרידה. האב הנעלם, הנעדר, המתגלם בדמות המראה האכזרית והשופטת, מציב את האם והבת בתחרות של להיות או לחדול, כאילו הארמון הענק והממלכה העצומה המשתרעת מעבר לחומותיו אינם גדולים כדי להכיל יותר מאישה אחת. מלכה אחת. הפטריארכיה במקרה זה, מפוררת את הסולידריות בין הנשים.

לפעמים צריך להתקומם נגד סיפור, להפוך אותו, לספר אותו לגמרי אחרת. כי סיפורים הם מעשה ידי אישה ואדם. והילדה והאישה שבי מסרבות בתוקף לקבל את סיפור שלגייה כנרטיב של יחסי אימהות ובנות, של יחסים בין נשים בכלל. וכך, בעודי קולעת את צמותיה של בתי, אני מבקשת לומר לה כמה אני שמחה שהיא פה, וגדלה וצומחת כל יום להיות נפרדת ואחרת ממני. מספרת לה שיש מקום בעולם הזה לקסם של ילדותה ולזה של בגרותי. מספרת לה סיפור שלגייה אחר, בו יש לנשים וגם לגברים, מגוון רחב ומגוון של זהויות, תפקידים ואפשרויות.

snowwhite1

ולסיום, עוד על המלך

זוכרים/ות את הסיפור על המלך שכמעט נישל את בתו הנסיכה אחרי שאמרה לו שהיא אוהבת אותו כמו מלח? תזכורת קטנה, על קצה המזלג: היה היה פעם מלך ולו שלוש בנות. יום אחד, כשהיה לו משעמם, או כשחש צורך עמוק בליטוף רציני לאגו, זימן את שלושת בנותיו ושאל אותן, כמה הן אוהבות אותו. הראשונה אמרה שהיא אוהבת אותו כמו את השמש, המאירה ומחממת ונותנת חיים. השנייה, אמרה שהיא אוהבת אותו כמו את הירח, המניע בכוחו את תנועתם של הימים והאוקיינוסים. מדושן מעונג – ועם אגו נפוח עד אימה – פנה המלך לבתו השלישית ושאל אותה: "נו, וכמה את אוהבת אותי"? והיא השיבה:" אני אוהבת אותך כמו מלח". המלך זעם וקצף וגירש אותה מעל פניו. בצר לה, פנתה הבת לטבח וביקשה ממנו לבשל את כל תבשילי המלך ללא מלח. כמובן שהמאכלים היו חסרי טעם והמלך נעצב עד מאוד לנפשו ואז הבין עד כמה המלח, הפשוט במצרכים, מעניק כה הרבה טעם לחיים.

טוב, ולנו יש מלך שמדלג על מוסר ההשכל ופשוט מזמין TAKE AWAY  על חשבון משלמי/ות המיסים…

ואין, בכל הפמליה של מלחכי הפנכה המקיפים אותו ואת מלכתו אדם אחד, אישה אחד, שיגידו, "מלכי, בזכות המדיניות הכלכלית שלך יש א/נשים שאין להם כסף למלח. חוסר הרצון שלך לקדם משא ומתן מדיני בידיים נקיות מחניק כל סיכוי לתקווה. אתה מלך קמצן, גרגרן ותאב שלטון ששכח מזמן שאתה שם בכדי לשרת את האזרחים/ות, ולא להיפך".

אז אם אין מי שיגיד לו, נגיד אנחנו, שוב ושוב, עד צרידות, עד זיעה.

 king


[1] Sachs, Jonah: Winning the Story Wars: Why Those Who Tell (and Live) the Best Stories Will Rule the Future 

יומן מסע: אל ארץ הפלאות וחזרה וגם גלידה לקינוח…

יומן מסע: אל ארץ הפלאות וחזרה

לובן

השלג ירד לבן ושקט ביום הראשון. בולע ועוטף את רעשי העיר הגדולה הזו. גדולה מדי לפעמים. וכמו תמיד בהגיעי אל העיר הזו, משחקות בי בתערובת תחושות של התרגשות, התפעמות, געגוע וגם זרות גדולה. בניו יורק כולם/ן זרים/ות, אני מנחמת  את זרותי שלי. באנגלית המתאנפפת ממני, בשפת אמי שמתחבאת בבטני.

הסנטרל פארק נפרש למטה במלוא הדרו הלבן, המראה הזה, כמו רבים ממראות העיר הזו, מעורר את הילדה שבי ביתר שאת. את החיוך שמתחייך לעצמו. למטה, בפארק, ילדים/ות, הורים/ות וכלבים/ות מיומני/ות חורף משחקים למטה, מצוידים/ות בכל הציוד הנדרש. אני חושבת משום מה על שקיות ניילון.

central park

מיקומו של המבט

מסע טוב יש בו תמיד התבוננות. הזרות מכוונת את המבט פנימה והלאה. היעדר השייכות מפנה הרבה זמן. וכך אני האורחת, אחרת לעצמי, יושבת וצופה בסרט על ילדה מקסיקנית הנועצת בי מבט חודר, חכם ויודע מכפי שנותיה הרכות. בעוצמה השמורה לילדות, היא פורצת את המסך, מזמינה אותי להתבונן בה מתבוננת בי, בכולנו, בקהל המודע כל כך ותקין פוליטית שבא לראות ילדות ונשים רחוקות רק כדי לגלות איך מבטן של ילדות מפשיט אותנו  עד לילדות הפרטית שלנו.

http://athenafilmfestival.com/program/2013-films/the-girl/

 סרט יפה "הילדה". באמת. סרט על מסע, על חיפוש, על הנפש שמחלימה מתוך מפגש שמתחיל בכאב גדול וממשיך בהזדמנות למשהו אחר. אבל משהו בתיאור של הסרט באתר הפסטיבל המוקדש לסרטים על נשים מנהיגות מטריד אותי. לילדה, המגלמת בכישרון רב את רוסה, אין שם. היא נקראת על שם הדמות אותה היא משחקת בסרט, כאילו היא סמל, שאין לה קיום מחוץ למסך. חיפוש עקשני באתרים אחרים מעלה את שמה של השחקנית בת ה-9: מריצה סנטיאגו הרננדז.  היא אדירה והיא מחזיקה את הסרט על כתפיה. ואני מקווה שיבוא היום והיא תספר את הסיפור שלה על החיים שלה דרך המבט שלה.

כי ככה זה עם סיפורים. אי אפשר לשמוע אחד ולהגיד ששמעת את כולם. ואי אפשר לספר את הסיפור של מישהי/ו במקומו/ה. צריך להקשיב. לתת מקום לסיפורים.  סיפורים חיוניים לנו כמו לחם, מים ואוויר לנשימה.

עליסה

כמו עליסה בארץ הפלאות, אני מרגישה גדולה מדי, גבוהה מדי, עם כפות רגליים גדולות מדי, או, לחילופין, קטנה מדי, עם חוש הומור לא מתאים. כמו עליסה, אני במסע של מפגשים שמבקש לא להסתיים באותו מקום. אני פוגשת את הגמוניה, מלכת קלפים רודנית ושבעה במיוחד, המתמוגגת מול מאמצי לדבר בשפה הנכונה, להגיד את המילים הנכונות, להגדיר את הדברים נכון, שמא חס וחלילה תצווה לערוף את ראשי ברגע של חוסר סבלנות. זה הכוח של מלכות קפריזיות כמו הגמוניה; כולם/ן אוהבים/ות לשנוא אותה, ובאותה נשימה מתקשים/ות לתאר איך יתנהל הסיפור בלעדיה.

alice in wonderland

בניו יורק כולנו זרים/ות, אני מתנחמת שוב ומתפנה להרים מבט אל הגודל האינסופי של הדברים, להריח את בליל הריחות, להסתנוור מהאורות. מתפנה לפגוש כובענים/ות משוגעים/ות וארנבות שממהרים/ות נורא לאנשהו. ופה ושם, בפינות הרחוב, מתבוננים/ות דרכי גם חסרי/ות הבית. ג'וליאני, ראש העיר לשעבר של העיר הכי מרתקת באמריקה, השתדל כל כך לסלק אותם/ן מרחובות העיר. כמה כסף וכוח הושקעו כדי לנסות להעלים את הא/נשים שמביטים/ות לחברה בעיניים עם הסיפורים שהיא כל כך לא רוצה לשמוע. כמה משאבים, שוטרים, מצלמות ואבטחה נמצאו כדי להפוך את העיר לבטוחה לאלה שהמלך חפץ ביקרם. עם הצלחה לא מתווכחים, גם כאשר משמעותה שלוקחים את העוני ומעלימים אותו, כדי שלא יטריד את מנוחת השכנים/ות.

על המהפך שחולל ג'וליאני נכתבו הררי מילים. ואני מחפשת את הסיפור שבו אנחנו עושים/ות משהו נגד הגורמים לעוני, ולא נגד הא/נשים שחיים/ות בו. אבל בממלכה של הגמוניה, מלכת הקלפים, העוני הוא הבושה של היחיד/ה, לא של החברה.

ולבסוף, איך אפשר בלי גלידה?

כירושלמית, אני תמיד מרגישה בניו יורק כמו בת כפר בעיר הגדולה. מה לעשות שירושלים, על כל היותה סמל וסלע מחלוקת דתי, רוחני ופוליטי, היא לא ממש עיר? עיר במובן האורבאני, החי, הבועט והנושם של המילה.

ובכל זאת. ניו יורק היא מוזיאון ופארק שעשועים ענק וירושלים היא בסופו של מסע, הבית. ביום שישי אחרי הצהריים העיר שקטה, הא/נשים ספונים/ות בבתים. המרחב הציבורי דומם. כמעט הכול נסגר כאן לכבוד השבת. אפילו הגלידרייה של ביבי.

נעמה מבקשת שאסביר לה את הסיפור של הגלידה. ושוב, יש משהו במבט של הילדה שמפורר את הסיפור הזה למרכיביו הבסיסיים ביותר. "אז מה", היא שואלת, "אנחנו משלמים על הגלידה שלו ושל המשפחה שלו? למה"?

סיפור הגלידה, המצטרף לסיפורים רבים אחרים, הוא כל כך אבסורדי, שאפילו אין צורך במבט של ילד/ה כדי לחשוף את גודל החרפה. והוא אולי יישכח עד לפרסום הבלוג הזה. והעניין הוא לא הגלידה או משלוח ההמבורגר, אלא התחושה שקמו לנו כאן מלכים/ות ורוזנים/ות מורמים/ות מעם, שקובעים/ות את החוקים שלא חלים עליהם/ן, ובזמן שאנו עסוקים/ות בלשנוא אותם/ן, הם מנהלים/ות את העלילה של הסיפורים שלנו. שולחים/ות אותנו להילחם אלה באלה, להילחם את המלחמות שלהם/ן וזורים לנו חול מלכותי בעיניים.

כמו עליסה, לא ברור אם כל זה הוא חלום בלהות, ואולי לא. בכל מקרה, כדאי שנתעורר, ומהר.

סיפור בארבע תמונות

על כוח, משמעות, פרידות והמשך המסע: סיפור בתמונות   

סבתי, גילה גורי ז"ל, כתבה בספר האמרות שלה, "דרך ומקדש": אנו חיים/ות כל עוד חיים/ות אלה הזוכרים/ות אותנו". בחוכמה ובחמלה העצומות שהיו בה היא העניקה לי, לנו, אוהביה ושומרי/ות זכרה, מקור עצום של נחמה.

ויליאם שייקספיר העניק חיי נצח לדמויות שיצר במחזותיו, בעיקר למלכים שביניהם. זו הפריבילגיה השמורה כנראה לשליטים, צמאי דם ואכזריים ככל שיהיו. יש לנו כחברה כנראה צורך לעסוק בחיי השליטים/ות. לשנוא אותם/ן, להעריץ אותם/ן, להציץ בחייהם, לפעמים עד כדי שכחה איזו השפעה עצומה יש לאנושיות הפגומה שלהם/ן על חיינו.

הסיפור היום מורכב מתמונות, שהקשר ביניהן נוצר בנפשי, בין האישי והפוליטי. מוזמנים/ות לטוות מהתמונות הללו את הסיפור שחשוב לכם/ן לספר היום ובעיקר, להוסיף לו פיסות משלכם/ן.תמונה

תמונה ראשונה: אשת ראש הממשלה

התקשורת כמרקחה, עמודי החדשות ממהרים לעדכן, ידיעה חשובה שהגיעה זה עתה: אשת ראש הממשלה, שרה נתניהו, בשמלה שנויה במחלוקת. למה לעסוק בדברים בטלים כגון הרכב הכנסת החדשה, הרכב הממשלה שעתידה לקום, מצב העוני, האבטלה, הכיבוש, מערכת הבריאות הקורסת, כאשר אפשר לעסוק בדברים חשובים באמת: טעמה האופנתי של אשת ראש הממשלה.

ובאמת, מה מדאיג או מטריד יותר? השמלה השחורה, או הכוח וההשפעה העצומים המיוחסים לשרה נתניהו? האם קל לנו יותר לשנוא את האישה, מאשר את בעלה, האוחז בכוח כה רב על חיינו כאן?

אינני, ומעולם לא הייתי, חסידה של הגברת נתניהו. הכוח הפוליטי המיוחס לה מפחיד אותי. טעמה באופנה הוא לא מענייני. מתי לאחרונה חשבה התקשורת לעסוק במראהו החיצוני או בעיצוב החליפה של ראש הממשלה, או של כל פוליטיקאי אחר, לצורך העניין?

תמונה שנייה: מקבת

העולם שלי כמספרת סיפורים מורכב מאסוציאציות, הבזקים, פיסות של משפטים, מילים, דימויים שיוצרים בכל פעם פאזל אחר. אני מהרהרת בשרה נתניהו וחושבת על ליידי מקבת, אשת המלך מקבת, דמות נשית חזקה, מניפולטיבית עד אימה, צמאת כוח וחסרת סבלנות, עד שהאשמה רודפת אותה ודעתה נטרפת עליה. הדם על ידיה לא נותן לה מנוח.

מקבת, לעומתה, נרדף על ידי כישלון המזימות שלו, ולא על ידי מצפונו. כשהוא מובס, הוא מהגג על חוסר המשמעות של החיים: "החיים… הם סיפור המסופר על ידי שוטה, גדוש בקול ובזעם, נטול משמעות" (מערכה חמישית, סצינה חמישית).

שיכרון הכוח ורפיסות הרוח של מקבת מביאים בסופו של דבר לאובדנו, אך לא לפני שהם זורעים הרס, מוות, אובדן וכאב. אין לו באמת תוכנית איך להנהיג, אלא רק איך לחסל את כל העומד בדרכו להשיג עוד כוח.

כוח עצום ללא חזון מעורר השראה. מפחיד. (ומי שטרם ראה/תה את הסרט שומרי הסף, לכו לראות)

תמונה שלישית: להיפרד ולאחוז  

התקשורת, בדומה לשייקספיר, מתעניינת בעיקר בשליטים/ות. במהלכים, במשא ומתן. היא חוזרת ומספרת לנו שהממשלה הבאה תקום סביב סוגיית "השוויון בנטל", שהיא אגב, באמת סיפור גדוש ברעש וצלצולים חסרי משמעות… אבל חיינו שלנו, המושפעים כל כך מההחלטות המתקבלות בחדרים הסגורים והמרוחקים ההם, מספרים סיפורים אחרים לגמרי.  

הסיפורים של כל אחת ואחד מאיתנו: המאבקים, התשוקות, האהבות, החלומות, הדאגה ליקרים/ות לנו, לעתיד, עבודה קשה, הישרדות. וגם, אובדן.  המוות המהלך לצד החיים, שזור בהם. הפרידות מאהובי ואהובות הנפש.

לפעמים ניתן לנו זמן להיפרד, ללוות את ההולך/ת מאיתנו במסע אל המעבר. ולפעמים, החיים נלקחים במכת חרב חדה ולבנו שלנו ממשיך עוד זמן רב לפעום בקצב כפול, כבד. אנו מוצאים/ות נחמה בזיכרונות, מבקשים/ות לסגור מעגלים. להרפות ממה שמבקש מאיתנו שנניח לו. שנאחז במה שראוי שיישאר עמנו.תמונה

תמונה רביעית: המשך המסע

לפעמים חיינו הם סיפור של מסע ברכבת הרים, הנוסקת פעם אל מחוזות קסומים של התרגשות ושמחה, ואז, ללא התרעה מוקדמת, אל מעמקים של עצב, כאב, חרדה. וגם כאשר נדמה כי למדנו, עם השנים, לחזות את מסלולה המתפתל, היא מצליחה להפתיע אותנו, לטלטל, לסחרר, לקחת את הנפש אל מחוזות חדשים, בעודנו אוחזים/ות בחוזקה, עד שפרקי ידינו מלבינים וכל שריר בגופנו מתגייס לכוננות שיא. ואז, נדמה שאפשר להרפות, להתבונן שוב גבוה ורחוק, לקחת אוויר.

המסע ממשיך. הוא נמשך כל עוד נמשיך לספר את המבקש להיות מסופר ונצור בזיכרוננו.תמונה

 

 

סיפורים. זה כל הסיפור. והיום, שוב, להתגבר על המפלצת

חיינו עשויים מסיפורים. הם עוזרים לנו "לעשות שכל" מחיינו, ליצור קשר, לגלות כל פעם מחדש את האנושיות הפגומה והמופלאה שלנו, ואת זו של הזולת. הם עוזרים לנו לשמר זיכרונות שחשוב לשמור ולהחלים מאלה הרודפים אותנו.

להתגבר על המפלצת. זוהי אחת מסוגות הסיפורים האהובות עליי.

ברגעים של שבר אישי, של כאב גדול, ברגעים בהם חשתי שהשמיים נפלו עליי או האדמה פערה את פיה ונפלתי לבור גדול, עמוק, ללא תחתית, היו הסיפורים הללו, של להתגבר על המפלצת, למקור עצום של נחמה. הסיפורים היו שם בשבילי: כשנלחמתי, כשהתעקשתי לא לתת למפלצת את הסיפוק של לקחת ממני את התקווה.

ולסיפורים יש גם כוח אדיר בשיח הפוליטי. הסיפורים שמספרים לנו פוליטיקאים מכריעים בחירות. גם הסיפורים שלא מסופרים מכריעים בחירות.

ביום הבחירות, ב-22 בינואר, 2013, יצרנו, דניאל גורי דה-לימא ואני, סיפור שביקש לחזור ולהזכיר שמול מפלץ האדישות, הספק ביכולת לשנות, יש לנו הזכות – והחובה – להשמיע קול. לספר סיפור אחר.

תמונה

כן. גם כקהילות, כחברה, חיינו מתעצבים מסיפורים מכוננים. סיפורים שנועדו ליצור תודעה וחברה משותפת,  זיכרון משותף, זהות. סיפור מכונן יכול להיות בן משפט אחד, פשוט, ובכל זאת לשאת משמעות עמוקה, מעוררת השראה, מגייסת:

"יש לי חלום"

"לא עוד מלחמה, לא עוד שפיכות דמים"

כן, אנחנו יכולים/ות!"

המשפטים הללו, שנאמרו בתקופות שונות, במקומות שונים, בנסיבות שונות, על ידי מנהיגים שונים, מספרים כולם סיפור. סיפור של חזון מלכד, כזה שמדרבן אותנו להיות גרסה טובה יותר של עצמנו, כפרטים וכחברה ולהאמין ביכולת שלנו  לשנות, להתמודד עם הקשיים שבדרך, ולחוש, ולו לרגע חמקמק או שניים, שאנו חלק מקהילה שחולקת אמונה במשהו נשגב, אך אפשרי.

ויש סיפורים רעים, מהסוג שמצמיחים ומזינים מפלצות.

"לא דופק חשבון"

"בלי נאמנות אין זכויות".

ההבדל בין סיפור טוב לסיפור רע –  או להבדיל, סיסמת בחירות חבוטה –  הוא שסיפורים טובים מייצגים איזו אמת עמוקה. הם שואבים את כוחם מתבניות נרטיביות שטבועות בדי.אן.איי של נפש האדם, על הטוב, המסוכסך והמתלבט שבה. סיפורים רעים הם סיפורים שמזינים פחד, שנאה והסתגרות. סיפורים רעים הם סיפורים שמוחקים, מכחישים או משתיקים סיפורים שחייבים להיות מסופרים.

בסיפורים רעים יש לטראומה כוח לשתק, לאבן, להחזיק אותנו בתודעה הישרדותית. סיפורים טובים הם כאלה שמטילים ספק בכוח העל של מפלצת הטראומה ומחזקים את האמון בכוחה של הנפש: האישית, הקהילתית, הלאומית, להחלים. לא לשכוח. דווקא להיזכר, לזכור, ואז, להתחיל להחלים.

אבל לפני שמתגברים על המפלצת, צריך לחשוף אותה, במלוא כוחה ההרסני. בימים אלה, ובכל יום בעצם, מרימה מפלצת הגזענות את ראשה ללא בושה. לכאורה, היא זוכה לגינויים חריפים או רפים, לתשלומי מס שפתיים למיניהם, אבל היא ממשיכה לגדול ולהתעצם ולהצמיח סניפים. ולמה? כי איזה מרכז מדומיין, איזה מכנה משותף מומצא סימן קבוצות שלמות בקרבנו ככאלה שמותר להתגזען עליהן ולהוציאן מהמרחב המשותף. כוחו המתעצם של מפלץ הגזענות נובע מכך שהוא משכיל לשסות את קורבנותיו אלה באלה, לגרום להם להאשים אלה את אלה בצרות שלהם, בעוד הוא יושב ומחכך את כפותיו בהנאה.

ויש את מפלץ האיום, האלימות. השבוע נדרשתי שוב אל סיפור "כחול הזקן". זהו סיפור עם שעבר מפה לפה, מאישה לאישה, או סופר על ידי נשים במפגשים ליד האח המבוערת, כדי להציף את הפחדים שעוררו טקסי המעבר של התבגרות, נישואים ולידה וכדי להתריע מפני ולחשוף גברים אלימים. אחר כך, הוא הועלה על הכתב על ידי האחים גרים בגרמניה וצ'רלס פרו והפך לסיפור אימה עם מוסר  השכל מקומם במיוחד: אל להן לנשים לגלות סקרנות יתר (בוודאי שלא סקרנות מינית, רחמנא ליצלן), שאחרת, גורלן יהיה רע ומר. אלא שגיבורות הסיפורים הללו, כמו דורות רבים של נשים חכמות שסיפרו את הסיפורים הללו, ידעו כי הבעיה האמיתית איננה הסקרנות – שהיא תכונה חיונית ומבורכת – אלא האלימות. ההפחדה. ההשתקה.  וכמו בסיפור "כחול הזקן", הן ידעו להושיט יד ולעזור לאחיותיהן. כחול הזקן, כראוי לרשעים בסיפורי עם נוטפי דם ואלימות, מת מוות נורא. נו טוב, בסיפורי עם תפיסת הצדק היא "עין תחת עין", ללא נסיבות מקלות, עסקות טיעון, או עבודות שירות.

תמונה

התגברות על המפלצת דורשת שאר רוח, השראה ואמונה בכך, שאם נפעל יחד, בסוף נוכל לה. התגברות על המפלץ דורשת גילויי מנהיגות מעוררת השראה.

הדמות שעולה כעת מול עיניי היא מרים, אחות משה, אשר, בראותה כי בני ובנות ישראל, אחוזים/ות עוד בשיני הטראומה של השעבוד, מאובנים/ות מול ים סוף ומסרבים לחצותו. ומרים, עם התוף, שרה להם/ן  את שירת הים, שרה להם את השיר שמחזיר שמשיב את האמונה ביכולת ומזקיף את הקומה אל מול האתגר; שיר שמשחרר את האחיזה של המפלצת על הלבבות.

 תמונה

סיפורים. זה כל הסיפור.

פרולוג

היה היה, לפני 26 שנים. הייתי צעירה, בהריון מתקדם ונזקקתי לעבודה. חברת כוח האדם שלחה אותי למשרד של שתי"ל בירושלים, לעזור באדמיניסטרציה, עריכה ותרגומים. נכנסתי בדלת, סקרנית, קצת חוששת. ושם, על הקיר לפני, ראיתי את הפתגם הזה: "עד שלאריות יהיו היסטוריונים משלהם, סיפורי הציד תמיד יאדירו את הצייד". וכך, כמעט מבלי לדעת, יחד עם לידת בני הבכור, דניאל גורי, יצאתי למסע שממשיך ויימשך, מסע אישי-פוליטי, רצוף מפגשים מהסוג שמשנה אותך, את חייך. פגשתי לאורך הדרך א/נשים שהרחיבו את גבולות לבי ולימדו אותי דברים שלא ידעתי.

אני יודעת לספר סיפורים. יודעת גם לשמוע אותם ולמצוא אותם. עם השנים, הצורך לחשוף סיפורים, לגלות אותם, להפר את השקט, לעטוף בשפה את מה שהיה עד כה לא מדובר הפך לתחושה של כמעט שליחות. אז הבלוג הזה, שנפתח היום, הוא למעשה המשך של מסע שהחל לפני שנים רבות מאוד והוא עוד שלב, עוד צעד, בדרך המתפתלת של סיפור סיפורים לשינוי חברתי, סיפורים שיכולים וצריכים לחולל שינוי.

 הבלוג הזה הוא גם הגשמה של חלום. לפני 20 שנה, בעת של משבר ועמידה בהצטלבות דרכים, כאשר טרם חשתי על בשרי את הטעם המתוק של הזדמנויות חדשות, אלא בעיקר כאב עמוק, נולד בי חלום. לכתוב ספר ילדים שאת איוריו יעשה בני, דניאל, שהיה אז בן 4… והנה, חלפו להן 20 שנה, והחלום הזה מתגשם, בהתרגשות, בדיאלוג, בין מילים לציורים, בין דורות, בין עולמות שונים של השראה. האיורים הם ברובם פרי עפרונו של דניאל גורי דה-לימא.

סיפורים – זה כל הסיפור

הפיתוי לכתוב עוד ועוד על סיפורים, מקורותיהם, מקורות הכוח שלהם, למה הם חשובים הוא עצום. אני לומדת את הנושא כבר שנים וצברתי לי ספרייה מפוארת של ספרים על סיפורים. אבל נדמה לי שאעמוד בפיתוי ואתן לסיפורים לדבר בעצמם. הנה סיפור אחד שאהוב עליי במיוחד:

"פעם אחת, לפני שנים רבות מאוד, בארץ רחוקה רחוקה, חיו גביר עשיר ואיכר עני. והנה, אשת הגביר, אשר לכאורה לא חסר לה דבר, חלתה והחלה מצטמקת מיום ליום, בעוד אשתו של האיכר העני, עלתה כפורחת. הגביר בא לבקר שילח מיד את צידיו וציווה עליהם להביא לו לשונות של בשר ציד, ועל הטבח, להתקין את הלשונות למעדנים, תאווה לחיך. הוא הגיש לאשתו את הלשונות שבושלו בקפידה רבה, אך היא  המשיכה לנבול כפרח. בצר לו, פנה הגביר שוב אל האיכר העני, והלה הזמין את אשת הגביר לשהות בביתו. וראו זה פלא, מרגע שדרכה כף רגלה בבית האיכר ואשתו, החלה הגבירה להבריא, לעלות כפורחת והצבע חזר ללחייה. הגביר לא הבין כי בשר הלשון עליו דיבר האיכר איננו בשר ציד למאכל, כי אם מילים. הכפרי הזין את האישה בסיפורים, עטף אותה בנפלאות השפה, הבריח את תוגתה בכך שמיגר את השקט[i]. "

אני חוזרת שוב ושוב אל הסיפור הזה, שמקורו באגדת עם מקניה, כי הוא מבטא בעיניי את תפקידם של סיפורים בחיינו: להעניק חיים, ליצור קשר אנושי, לתת קול ולמגר את השקט בכלי הנשק היחיד העומד לרשותם; המילים.  והזכות הזו, לספר סיפור, להשמיע קול, לשבור שתיקה ולהפר שקט, איננה מובנת מאליה בכלל.

כריסטינה בולדווין כתבה, "אנו זקוקות/ים למילים כדי לזכור ולהיזכר, אך זקוקות/ים לסיפורים כדי להחלים". אני מאמינה לה. שימור הזיכרון הוא חיוני, אבל השינוי מתחיל כאשר אנו מספרות/ים את משמעות הזיכרון. השינוי מתחיל כאשר השתיקה נשברת.

לפעמים אנחנו משתיקים/ות את עצמנו. מחשש שאין לנו מה להגיד (נו, באמת!), או שלא נדע איך להגיד את זה וגם להיראות נורא חכמות/ים ויודעות/ים. לפעמים אנחנו חוששות/ים מההשלכות של דברינו.

אבל השתקה ושתיקה הן אף פעם לא רק דבר אישי. השתקה היא כלי דיכוי רב עוצמה, בין אם הוא מופעל על הפרט או על הקולקטיב; מ"קול באישה ערווה", או בן הזוג האלים המאיים ש"אם תספרי, אהרוג אותך", דרך יצירת שיח הגמוני שמדיר כל סיפור שאיננו חלק ממנו, עד כדי הכחשה או מחיקה של פיסות שלמות בתולדותיהם של עמים וקבוצות בתוכנו, ועד לדה-לגיטימציה של ארגוני זכויות אדם ואזרח והצרת גבולות השיח הציבורי. אך אם ההשתקה פועלת לבודד ממעגלים של נוכחות, תמיכה ולגיטימציה, הרי שסיפורים יכולים לעשות ההיפך; להנכיח, לפתוח מעגלים של הזדהות וסולידריות, לגעת בלב, לטלטל, לעורר מחשבה ולהניע לפעולה.

סיפורים, אם כן, הם כלי של התנגדות. הם כלי של חתרנות. הם הדרך שבה רבות/ים מאיתנו חושבות/ים ומדברות/ים.

וסיפורים הם בעיקר כלי של השראה.

פרויקט בחירות 2013: הקול שלך. הסיפור שלך.

את הפרויקט המשותף שלנו התחלנו  – דניאל ואני – כשבועיים לפני הבחירות לכנסת ה-19. נקודת ההתחלה הייתה ספרו של כריסטופר בוקר, Seven Basic Plots: Why People Tell Stories. בוקר טוען, כי כל סיפור המוכר לנו, מסרטי פעולה וקומדיות רומנטיות, דרך סיפורים לפני השינה ועד למחזות הקלאסיים, משתייך לאחת (או יותר) משבע תבניות עלילה, והן: להתגבר על המפלצת, מעוני לעושר, מסע וחיפוש, נדודים ושיבה, קומדיה, טרגדיה ולידה מחדש.

וכך, יצרנו יחד, דניאל ואני, סדרה של ציורים בליווי טקסט, טקסט בליווי סיפורים, כל יום סיפור אחר, תחת נושא אחד: הקול שלך. הסיפור שלך. המסר היה, שאנו, האזרחי/ות, הפעילים/ות לשינוי חברתי, חייבים/ות להשמיע את הקול שלנו, לספר את הסיפורים שלנו, כי הסיפור שמספרים לנו הפוליטיקאים שמנהיגים את המדינה הזו מספרים סיפורים הרסניים: סיפורים של "הפרד ומשול", של הדרה, של גזענות, של "חוק לאום", של פחד והפחדה.

אבל די לדבר על ולספר על. אתן לציורים ולטקסטים לספר בעצמם את הסיפור. לאט לאט, נחלוק כאן את הטקסטים והציורים שמבקשים: הקול שלך חשוב. הסיפור שלך.צריך להישמע.

12 בינואר, 2013 

journey and return 001הסיפור להיום. נדודים ושיבה. נדודים: הרפתקה. וגם, עקירה, סבל, געגוע לבית, שורשים עקורים, זיכרון שנמחק או חמק. שיבה: בית, זהות, שייכות. נושא כאוב, סבוך ומורכב, שהפך אצלנו לסלע מחלוקת. כחברה, אנחנו מקדשים סיפורי נדודים מסוימים ומוחקים אחרים. אנו מקדשים את חוק השבות, אך מסרבים לדון בשיבה.
אבל סיפורים שייכים לכולם/ן. לכל אחד ואחת סיפור הנדודים והשיבה שלו/ה, ולכל עם, לכל קהילה, סיפור הנדודים והשיבה שלה. השאלה היא, האם ניתן לסיפורים להפריד בינינו, או אולי דווקא לחבר? האם ניתן יד לכוחות שמנסים להשתיק או לבטל סיפורים שלא מתאימים לנרטיב שלהם, או שנעמוד על זכותנו לחיות בחברה שבה לכל הסיפורים יש מקום
22  בינואר. זה הקול שלך. הסיפור שלך.

14 בינואר, 2014 

001הסיפור להיום: קומדיה. קומדיה היא דבר מאוד רציני. הומור טוב וחד יכול לחשוף את הטיפשות, האכזריות, האטימות וזחיחות הדעת של בעלי הכוח והשררה; לחשוף את פרצופו/ה האמיתי של השקרן/נית, ולתקוע סיכה בבלון הנפוח של המתחזה. הומור טוב הוא כזה שמציג את המציאות במלוא האבסורד שבה, ולא בורח ממנה. הומור טוב הוא כזה שניצב באומץ לצד הצדק וכנגד אחיזת העיניים.
באיור של היום, גם הוא של דניאל גורי דה-לימא, ליצן החצר. ה"אידיוט" של המלך, ולא פעם, גם היחיד שמעז לומר את האמת, כי מה הוא יודע? הוא הרי ליצן. אבל הליצן הזה מייצג את הסאטירה הנשכנית שחסרה כאן כל כך…

15 בינואר, 2013 

tragedy 001
בוקר. שבוע לבחירות. והסיפור להיום ולימים הקרובים הוא טרגדיה. אובדן חיים יקרים, אלימות, חורבן, גזל, נישול. טרגדיה נוראה מקורה כמעט תמיד בטעות גורלית, אבל בטעות אנוש. טרגדיות הן לרוב מעשה ידי בני ובנות אדם.
אנחנו חיות/ים בחברה שבה מנהיגים/ות פוליטיים/ות משתמשים/ות בטרגדיה של עם אחד כדי להצדיק את זו של עם אחר, או להתעלם מאלה של עמים אחרים.
ב-22 בינואר הקול שלך יכול לשנות את הסיפור. כי הטרגדיה של הזולת היא גם זו שלנו.

עד כאן להיום. נמשיך בקרוב, עם עוד סיפורים עד ליום הבחירות ואחריו.


[i] Warner Marina, From the Beast to the Blond: On stories and their Tellers