Hamutal Gouri, מחבר ב-חמוטל גורי: סטוריטלינג לשינוי

On Motherhood and Leadership

The maternity ward at the old hospital was full, so they put me in the corridor, not quite sure what to do with me. The corridor was dark and silent, and I was left alone, caught in a web of emotions. “Miscarriage in 1^st trimester”, was the dry, clinical diagnosis. “Don’t worry, it happens to one in every 7 women”, said the well intentioned nurse, “everything will be just fine”.

Morning came, and they brought the newborn babies to their mothers, to suckle. I lay in my hospital bed and was just very, very sad. The tears came pouring down when I saw my mother’s tall and graceful figure coming towards me in the long corridor She held me and shed a tear with me. I was so very very sad and her embrace made room for my sadness.

Motherhood is about making room for sadness until it goes away by itself. And sometimes it is simply about making room.

25 years after that grim morning in the corridor, I read in a book “Fairytales of the Reversible Death” by Simona Matzliah-Hanoch (available in Hebrew), the story of her miscarriage; my story, and that of so many women. I had goose bumps all over. I can’t even find the words to describe the feeling of reading my own story told by another woman I never met.

Motherhood is about breaking the silence for others.

“Mom, am I assertive?”, Na’ama, my almost 8 year old asks me, as we’re strolling down the street. And while my mind races in a maze of feminism and language, wondering if I like this word, mostly used to describe women, comes the next question: “What is assertive, anyway?”

“It means holding your ground, standing up for what you believe in”.

“And is that a good thing”?

“Of course. And yes, you’re assertive”.

Motherhood is about saying the right thing. Telling your daughter what she needs to hear.

And motherhood is also about holding them to the highest standards, even if it makes you feel like Cinderella’s wicked stepmother. And it’s about inspiring them to harbor high expectations, but at the same time, to remember that they should pursue their own dreams, not yours.

Motherhood is about letting go when you need to, and enfold them back into your embrace when they need you to.

It is about enabling separation and autonomy without conflict.

And motherhood is knowing that we all screw this up sometimes, but we usually get a chance to make it right.

Motherhood is not a physical or biological action; nor is it gender specific. It is a position, a way of being in the world; a commitment to the growth and well being of those around us and those who will come after us.

Yes, it is a commitment to the growth of others.

And now, to Dana’s poem.

Sometimes, the way to foster a leader is to enable one to see oneself in that image. Dana Myrtenbaum, a cause lawyer and a dear friend, says t so beautifully in her poem

Leadership

It's a big word, riddled with cliché

But it encases within

Myself – and other women and girls

Of all, it empowers

The strength within me

The voices inside me

The ones that leap and shatter,

Like in a dance

How do we "construct leadership"?

A wise woman once told me

"We say to you, time and again

You are bright and amazing, with a gospel of your own –

And a leader you are".

We tell you, time and again

That a leader you are

And already you are bright and amazing, with a gospel of your own.

More than anything,

In the voyages of life I see

That both our hands

Must grasp others,

Seeing eyes,

In endless circles entwined,

For there is no singular leadership

There are many

And me?

The places from which I've fled,

That beckon my return

Yearning to create,

Reeling fantasies in reprise

The strumming of leadership

On the strings of life

And simply put,

The man I loved and realized I could not change

Children I have birthed and guided

Women that were swept away with me

From words to cries into deafening silence

Towards action, and words, many more words

Friends that uplifted me

And another project born out of the first breath of the day

After the dream

And the elders that mentored me, now I care for them

The endearing pauses,

The gift that I cherished,

Heeding the reading,

Comfort in another task, half a breath

My tempestuous laughter,

A gaze of love,

A dawn's embrace – in the warmth of the bed

Poem translated to English by Daniel Gouri de Lima

אימהות ומנהיגות – עם שיר של דנה מירטנבאום

מחלקת היולדות בבית החולים הישן הייתה מלאה. שמו אותי במסדרון. אני חושבת שלא ידעו מה לעשות איתי. היה חשוך ושקט במסדרון, ונותרתי לבד עם בליל של רגשות. "הפלה טבעית בשליש ראשון", הייתה האבחנה היבשה. "זה קורה להרבה נשים בהריון ראשון", אמרה האחות, מלאת כוונות טובות, "יהיה בסדר".
בבוקר, הביאו את התינוקות הרכים לאימהות שלהן שיניקו אותם. אני שכבתי במיטה והייתי בעיקר עצובה נורא. שטף הדמעות פרץ כאשר ראיתי את דמותה התמירה של אמי פוסעת לקראתי לאורך הפרוזדור האפור. היא חיבקה אותי והזילה דמעה איתי. הייתי עצובה נורא והחיבוק שלה נתן מקום לעצב שלי.
לפעמים אימהות זה פשוט לתת מקום לעצב עד שהוא חולף מעצמו. ולפעמים זה פשוט לתת מקום וזהו.
25 שנה אחרי הבוקר הקודר ההוא בפרוזדור, קראתי בספרה של סימונה מצליח חנוך, "אגדות המוות ההפיך", את הסיפור שלה, שהיה גם שלי ושל נשים רבות כל כך, כל אחת ואחת בדרכה. חשתי צמרמורת והתרגשות גדולה, מוצאת את עצמי בתוך הסיפור של אחרת.
אימהות זה לפעמים לשבור את השתיקה בשביל אחרים/ות.
"אמא, אני אסרטיבית? שאלה נעמה בעודנו מטיילות. ובעוד מוחי משייט במחוזות של פמיניזם ושפה, ותוהה אם אני אוהבת את המילה הזו שמופיעה כמעט תמיד רק בלשון אישה, באה השאלה הבאה: "מה זה בכלל אסרטיבית"?
"אסרטיבית, פירושו שאת החלטית, יודעת לעמוד על דעתך. לעמוד על שלך".
"וזה טוב"? שאלה נעמה
"בטח שזה טוב. וכן, את יודעת לעמוד על שלך".
אימהות זה לפעמים לדעת לומר משהו נכון. והיגדת לבתך ביום ההוא את מה שהיא זקוקה לשמוע.
ואימהות זה לפעמים לא לוותר להם/ן, גם אם זה גורם לך להרגיש מרשעת כמו האמא החורגת של סינדרלה.
וזה גם לא לתת להם/ן להנמיך ציפיות, אבל גם להבין שזה הציפיות שלהם/ן, כי את אלה שלך את אמורה להגשים, לא הם/ן.
וזה להרפות ולתת ללכת כשצריך ולחבק בחזרה כשצריך.
ואימהות זה לאפשר את ההיפרדות ואת העצמאות לא מתוך קונפליקט.
אימהות זה לדעת שכולנו מפשלות/ים לפעמים בדברים החשובים האלה ושאפשר לחזור ולתקן.
אימהות זה לא מעשה פיזי או ביולוגי בהכרח והיא לא מוגבלת למגדר כזה או אחר. זו עמדה שמחויבת לצמיחה של אלה שאיתנו ואלה הבאים/ות אחרינו.
אימהות זה עמדה שמחויבת לצמיחה ולמנהיגות של אלה שאיתנו ואלה שיבואו אחרינו.

ועכשיו, השיר של דנה.
לפעמים, הדרך ליצור מנהיג/ה היא לאפשר לו/ה לראות את עצמו/ה במילה הזו. דנה מירטנבאום, חברה יקרה, היטיבה לומר זאת ממני בשיר הזה, פרי עטה.
מילה גדולה "מנהיגות",
מלאה קלישאות,
אבל בתוׄך תׄוכה מכנסת
אותי ונשים, ילדות, נערות – אחרות.
בעיקר מכילה פרגון
לכוׄחׄוׄת
שלי
לקוׄלוׄת
שבי,
שיוצאים ומשתבּרים במפגשים,
כמוׄ ריקוד,
איך אנחנו "בונות מנהיגות"?
אמרה לי פעם אישה חכמה,
"אנחנו אומרות לך עוד ועוד
שאת מדהימה, חכמה, יש לך בשוׄרׄה-
וכבר את מנהיגה".
אנחנו אומרות לך עוׄד ועוׄד
שאת מנהיגה,
וכבר את מדהימה, חכמה, יש לך בשורה…
יותר מכל,
במסעוׄת החיים אני מבינה
ששתי הידיים צריכות להיות תפוסות
בידיים אחרוׄת,
עיניים רואות
במעגלים אינסופיים נארגים,
כי אין מנהיגות אחדית… יש הרבה מנהיגוּיות…
ואני?
המקומות שמהם ברחתי
שקוראים לי לחזוׄר,
זועקים ליצור,
מכופפים פנטזיות לאחוׄר…
הם הפריטה של מנהיגות
על מיתרי החיים.
ובמילים פשוטות;
הגבר הזה שאהבתי והבנתי שלא אוכל לשנות,
ילדים שילדתי- והובלתי;
נשים שנסחפו יחד אתי ממלים לצעקות, לשתיקה
דמומה- למעשים, ועוׄד ועוׄד מילים,
חברות שהרימו אותי-
ופרויקט נוסף שנולד כל יוׄם עם הנשימה הראשונה-
אחרי החלום-
הזקנים האלה שתמכו בי וכעת אני סועדת אוׄתם,
השהיוׄת שברכתי,
המתנה שהוקרתי,
מקשיבה לקריאה,
רוגעת עלי עוד עומל, חצי נשיפה,
צחוקי הפרוע,
מבטי אהבה,
חיבוק של בקר- במיטה החמה.

״עסקי נשים״ זה בשבילך

״עסקי נשים״ זה בשבילך.

בין אילמות לחרשות – בלוג אורחת מאת שהד אבו חמד

הקדמה

היום מציינים בעולם וגם במקומותינו את היום למאבק בגזענות. מילה גדולה וטעונה שמבקשת לשלוח כל אחד ואחת מאיתנו לבחון בנפש את מחוזות הדעות הקדומות, הפחד, השנאה, החשש, העיוורון. המילה הזו מושכת בשולי הבגד ומבקשת שנעצור רגע לבחון את התהליכים שמאפשרים את קיומה המתמשך; החוקים, הפרקטיקות, ההתנהגויות שהיו לנורמה. אבל שהד אבו חמד, מורה, אשת חינוך, מנהיגה וחברה יקרה כותבת כאן הפעם על גזענות בדרכה שלה, הרכה והמפלחת.

מהיום מדברים עברית עם הערבים וערבית עם היהודים מה דעתכם?

רוב הסיכויים שלערבים לא תהיה בעיה הם חייבים לדעת עברית לא?!

יום רביעי בשבוע האחרון לפברואר נכנסת אליי המפקחת לתצפית ( גן ערבי), בודקת את לוח הזמנים שכתבתי, מערך השיעור שעשיתי, ואיש צוות אחר מתרגם לה את מה שכתוב לעברית. יושבת וצופה בי קוראת סיפור ילדים בערבית, שרה בערבית ומתקשרת עם הילדים …..לא תאמינו –בערבית.

ובסוף מסכנה היא אמורה לתת לי משוב הערכה!! לשאול איך זה היה, ולמה עשיתי ככה ולא אחרת. איך מבינים מישהו שלא מכירים את השפה שלו?! ואחר כך שואלים למה שיעור האוטיזם מתעצם כל שנה כי אין תקשורת. אתם יודעים איך התנהלה השיחה בסוף, בדקלום חוקי חינוך שכתובים בתכניות הלימוד.

חוסר ההדיות בין שתי השפות רק מגביר את הקרע ומשמר את המצב "הבטוח" של שולט ונשלט, של טוב ורע , שחור ולבן במקום לנסות למצוא את האפור. הוא מתפשט כמו סרטן לכל מערכת אפשרית, מערכות ממשלתיות, מערכות משפחתיות, שעות פנאי ….שאם לא מודעים לו בהקדם זה הופך להיות קטלני.

עצווווווווווווווווווווור!

שימור מקומות במערכת החינוך משמר את הישן והחדש ומעלה את הכול באבק, האם זה שוויוני וצודק שאנשי חינוך ערבים המדברים את השפה הערבית ייבדקו ויקבלו הערכה מקרב אנשים שאינם מבינים את השפה. האם הם חשבו על זה בכלל פעם? ללמוד ערבית? שפה שנייה בעלת סטטוס נחות ואסוציאציות של פחד ואיום, בשביל מה?! כל עוד המורים/ות הערבים/ות נמצאים/ות בתרדמה אין כל סיבה להעיר אותם/ן, הרי גם ככה הם בעצמם אומרים שהתלמידים הערבים לא כאלה חכמים, וממילא כל הלימודים באוניברסיטאות מתקיימים בעברית, שיעורי הבית ברוב המקצעות בבית הספר מתקיימים בעברית, השילוט ברחובות ובתחנות הציבוריות ובכל מקום הוא בעברית ובערבית עם שגיאות כתיב!

ערבית اللغه العربيه, השפה שלי, השפה ששמעתי אותה כבר שהייתי עוד בבטן, השפה שבה הלב שלי פועם ושר, שפת האהבה ושפת התפילה.

ערבית שפה שתקועה כמו קוץ בתחת. ככה כמעט כל ערבי/ה שחי במדינה מרגיש באיזה שהוא שלב אחרי שנשטף לו אזור הברוקה ( שאחראי על השפה במוח) בשפה שונה שאותה הוא מתרגל לדבר, לקרוא ולכתוב יותר מכל דבר אחר. גם עכשיו אני כותבת בעברית מתוך החלק שזועק בי מה עם שפת האם שלך? האם הם הפכו להיות שתיים? אם כן נסי בבקשה להתייחס אליהן באופן שוויוני

ואני עונה איך אתייחס אליהן באופן שוויוני כשאחותי " הערבית" אילמת ואחותי "העברית" חירשת! ואני נעה בין שתיהן בין החירשות לאילמות בתקווה למצוא שפה חדשה רק דרך המבט בעיניים, דרך האמת, דרך האהבה.

ושוב… טפטוף

נזכרתי בסיפור הזה שוב. הוא אחד האהובים עליי. הוא עוסק בהוקרת מה שסדוק ושבור ופגיע בנו. ובעיקר הוא מספק מטפורה יפה למלאכת השינוי החברתי שהיא מתמשכת ומתפתחת.

Oedipus Shmedipus

Mix the flour and butter until they form a coarse mill…

She had started and stopped writing about them several times, going off to bake scones.

Fold in the chopped cranberries, pour one cup of heavy cream…

The dough is a little sticky now, and she finds joy in kneading it; knowing how to be patient, not to add too much flour. Soon she will flatten it to a big circle, and chip away little round shapes with curly edges.

She had begun writing about them several times, and stopped in the midst. It is much simpler to bake scones. Soon she will slide them into the oven, for the soft smells of foreign pastries to spread across and fill the air.

Bake the scones until lightly brown, careful not to overdo it. That's it. There are no more excuses left for her now.

So many times she began writing about them, of Oedipus, Freud and Harold Bloom and every time she stopped. For who is she, this softening woman, to write of these men whose works shape our lives to this very day in a preordained, never ending cycle of violence.

It was in Tu B'shvat (the Jewish celebration of trees) that she was playing with the idea of writing in a humorous spirit about how she is going to cling to high trees… and write about Oedipus and Freud. She ended up baking scones with dried fruits, because that also something to do with Tu B'shvat.

And the scones are ready, sprinkled with powdered sugar and their stories, in all their founding and shaping glory, are still there. You can talk and knead for as long as you like, but no new knowledge will be born here, until you kill someone.

Sophocles wrote the Tragedy of Oedipus nearly 2450 years ago; in which the titular prince was born prophesized to commit Patricide, wed his mother and bring pestilence, woe and sorrows to his people. He wrote a tragedy about blindness and predetermined rivalry. He probably did not foresee a Jewish Austrian Psychiatrist building an entire theory based upon it, about parent/child relationships, human evolution and the society we live in, 2400 years into the future. And then along came Harold Bloom – Another important Jewish fellow – and wrote about the "Anxiety of Influence" and how new knowledge is formed, how creation is born, in the world we live in.

She's meant to write a chapter about this subject in her ever elusive, prolonged Masters Thesis. Instead she bakes scones and writes ambiguous stories. They trouble her mind far too long now, these Men with their Oedipus and repression. Their disinheritance and sublimation of Patricide and all this to create something, that for one passing moment, you feel like maybe had never been written before.

There's something so real about the sticky feel of this dough. You have to be gentle with it, so it won't break, so the butter won't dissolve too much. So the scones will come out equally soft and delicate. There's a recipe, and as long as you follow it everything will be just fine. You can decide to be bold and add pecans. It is better to quell you rebellious streak when it comes to foreign pastry recipes and to heed the instructions. This is not the time to be creative or break new grounds. Save your insurgence for other things.

Coward. You're a coward, she reproaches herself as she removes the broken egg shells from the sink to the trash can. What the hell are you so afraid of? I don't know. Maybe that they won't understand. Think it's rubbish. Fearful that she doesn't have that flare in her, to write until she collapses, to leap and fly. Freud would have had a field day with her.

But the story these men tell bothers her. It is so powerful that for nearly 2500 years no one told another one, as powerful and formative. Every birth, every creation calls for a battle, a disownment, a demonization of what came before it. "This old world to it's foundations we will crumble", because there's no point in anything else.

She misses her grandmother. The tempestuous, and sometimes lost. The one who wrote that art and motherhood share the ability to give unconditionally. Even after there's none but a crumb of the scones she made, her grandmother's words keep striding with her.

She doesn't know how to write without the recipes yet. The stories help her. Guide her. In them she finds wisdom, and comfort.

And there are the stories that haunt her. Like the one about Oedipus being told for 2500 years, on top of which Freud constructed entire theories of penis envy and the drive that turns into sublimation to slay the "Father Figure" and become the Alpha Male. To take what you want and repress the fact that someone was here before you, and that he might have been more eloquent in expressing that which you wish to say. These stories concern her because they clear room in the pages of history for men who took those theories to the extreme. One of which passed away around these very parts just a few weeks ago (former Israeli Prime Minister Ariel Sharon). He created and destroyed, built and mostly demolished again. And with his passing, from every corner of the political spectrum people rose to proclaim that many a day shall pass before we witness a leader such as this in our lands. A true Alpha Male.

But she digresses again. Quick to write a parable, to draw the lines between the dots she scattered on the page. She must have "Misunderstanding Anxiety", it's hard for her to be incomprehensible sometimes, and even more to abandon these wanderings among her private memories and associations.

The end is nigh and she decides to emerge from behind the character she's been hiding in. She's just like her anyway. In the language of stories she will say that writing helped her appear out of this character, because sometimes it's a place to hide and at other a place to be exposed.

This week a dear friend told me that my insistence on interlocking my stories with social change is a kind of burden. That my attempts at connecting the stories with the ever so real world of working for social change is holding me back from soaring. She's correct, of course. The truth shall set you free, but it's also a bitch. And maybe I do shackle myself to this encumbering anvil, of saying something about social justice, because I am afraid – or worse, can't – Spread my wings and fly. Maybe.

But that is only one part of the story. The other is that I am tenacious. I believe that this connection between stories and social change, is alive and vibrant. It needs to exist.

I started with Oedipus, Freud and Harold Bloom and the story they tell about how the world behaves and how new knowledge, life and creation are born. These tales bother me because I realize I am also bound to them. I doubt myself when I think that there are other ways to be and create in the world, even though it has already been said before my time.

And I'm restraining myself now. Holding back from weaving these threads that are strewn about the page. If I could paint, maybe I would create something with these strands in front of me. But as always, I will let Daniel draw the story of this tale. And he will do something a little different of his own, that will entwine with my own, which is already knotted with the living and the dead. And maybe that is enough of a statement about the processes of creation.

Illustration and English translation: Daniel Gouri de Lima

אדיפוס שמדיפוס

לערבב את הקמח והחמאה לתערובת פירורים גסה…

כמה וכמה פעמים היא התחילה לכתוב עליהם והפסיקה והלכה להכין לחמניות תה אנגליות.

להוסיף את החמוציות הקצוצות וכוס של שמנת מתוקה…

הבצק דביק קצת והיא מוצאת איזה תענוג בלישה שלו, יודעת להיות סבלנית ולא להוסיף יותר מדי קמח. עוד מעט היא תשטח את הבצק לעיגול עבה ותקרוץ ממנו עיגולים עם קצוות מסולסלים…

כמה וכמה פעמים היא התחילה לכתוב עליהם והפסיקה עוד לפני האמצע. קל יותר להכין לחמניות תה אנגליות. עוד מעט היא תכניס אותן לתנור ולאט לאט יימלא המטבח ניחוח מאפה נימוח וזר.

לאפות עד שהסקונס משחימות קלות. להיזהר לא לאפות יותר מדי. זהו. אין לה יותר תירוצים.

כמה וכמה פעמים היא התחילה לכתוב עליהם. על אדיפוס ופרויד והרולד בלום וכל פעם הפסיקה, כי מי היא, האישה המתרככת הזו, שתכתוב על הגברים האלה שהדברים שלהם מעצבים את החיים שלנו עד עצם היום הזה במעגל בלתי פוסק של אלימות ידועה מראש.

והנה בט"ו בשבט היא חשבה שזה זמן טוב לומר ברוח היתולית שהיא רוצה להיתלות באילנות גבוהים ולכתוב על אדיפוס ופרויד, ובסוף היא הלכה להכין לחמניות תה אנגליות עם פירות מיובשים. כי זה גם קשור לט"ו בשבט.

והלחמניות כבר מוכנות ובזוקות באבקת סוכר והסיפורים שלהם, מכוננים ומעצבים, עדיין שם. את יכולה לדבר וללוש עד מחר, אבל עד שלא תהרגי פה מישהו, לא ייווצר פה ידע חדש.

סופוקלס כתב את הטרגדיה של אדיפוס לפני כמעט 2450 שנה. אדיפוס, הנסיך שנדון עם היוולדו לרצוח את אביו ולשאת את אמו ולהטיל מגפה וצער על עירו וא/נשיה. הוא כתב טרגדיה על עיוורון ועל יריבות ידועה מראש. הוא בטח לא ידע אז שכמעט 2400 שנה לאחר מכן איזה פסיכולוג יהודי מאוסטריה שלפני המלחמה יעשה מזה תיאוריה שלמה על יחסי אבות ובנים, אימהות ובנות, על התפתחות אנושית ועל החברה בה אנו חיים. ואז בא הרולד בלום – עוד יהודי חשוב אחד – וכתב את "חרדת ההשפעה", על האלימות הסימבולית שמתלווה לתשוקה הבלתי אפשרית לראשוניות.

היא אמורה לכתוב על זה פרק בעבודת התיזה המתמשכת והחומקת ממנה. במקום זה היא אופה לחמניות תה אנגליות וכותבת סיפורים לא ברורים. הם טורדים את מנוחתה כבר הרבה זמן, הגברים האלה, עם האדיפוס שלהם, עם ההדחקה והדחיקה והכיבוש והנישול והסובלימציה של הרצח של דמות האב וכל זה כדי ליצור משהו שלרגע חמקמק אחד את חושבת שכזה בדיוק אולי עוד לא נכתב.

יש משהו אמיתי נורא במגע הדביק הזה של הבצק. אבל צריך לנהוג בו בעדינות, שלא יישבר, שהחמאה לא תימס יותר מדי. שהלחמניות ייצאו נימוחות וענוגות במידה. יש מתכון, וכל עוד את פועלת לפי ההוראות הכול יהיה בסדר. את יכולה כמובן להחליט להיות נועזת ולהוסיף אגוזי פקאן. כשזה מגיע למתכונים למאפים מארצות רחוקות מוטב להשתיק את המרדנית שבך ולפעול לפי ההוראות. זה לא המקום והזמן להיות יצירתית או פורצת גבולות. תשמרי את המרדנות שלך לדברים אחרים.

פחדנית. את פחדנית, היא אומרת לעצמה כשהיא מסלקת את שברי הביצים מהמשולש בכיור לפח האשפה. ממה את כל כך פוחדת, לעזאזל? לא יודעת. אולי מזה שלא יבינו. שייחשבו שזה שטויות. פוחדת שאין בה את היצר הזה, לכתוב עד המוות, ליפול עד הסוף, לנסוק עד הסוף. פרויד היה עושה ממנה מטעמים.

אולי היא פחדנית. אבל הסיפור הזה שהם מספרים, הגברים האלה, מטריד אותה. הם יצרו סיפור כל כך עוצמתי שכבר 2500 שנה אף אחד לא סיפר סיפור שהפריך את הסיפור שלהם. כל בריאה, כל יצירה, כל היווצרות מחייבת נישול, דחיקה, דמוניזציה של מה שהיה כאן קודם. "עולם ישן עדי היסוד נחריבה", כי אין מה לדבר על פחות מזה.

היא מתגעגעת לסבתא שלה. הסוערת, האבודה לפעמים. זו שכתבה כי המשותף לאמנות ולאימהות הוא היכולת להעניק ללא תנאים. גם אחרי שלא נשאר פירור מהלחמניות שאפתה, המילים של סבתה ממשיכות ללכת איתה.

היא עוד לא יודעת לכתוב בלי מתכונים. הסיפורים עוזרים לה. מדריכים אותה. היא מוצאת בהם חוכמה ונחמה.

ויש הסיפורים שמטרידים אותה. כמו הסיפור הזה של אדיפוס שמסופר כבר 2500 שנה ועליו פרויד בנה תיאוריות שלמות של קינאת פין והדחף שעובר סובלימציה לרצוח את "דמות האב", ולהיות "זכר אלפא" ולקחת לך את מה שאתה רוצה, ולהדחיק את העובדה שמישהו היה כאן כבר לפניך ואמר – אולי טוב יותר – את מה שהיה לך להגיד. הסיפורים האלה מטרידים כי הם מפנים מקום בדפי ההיסטוריה לאנשים שלקחו את התיאוריות האלה עד הקצה. אחד מהם הלך לעולמו במקומותינו ממש לאחרונה. הוא בנה והרס ובנה ושוב בעיקר הרס ועם לכתו קמו מימין ומשמאל לומר "שזה זמן רב שלא נראה במקומותינו מנהיג שכמותו". זכר אלפא אמיתי.

אבל היא שוב גולשת. ממהרת לכתוב מוסר השכל, לשרטט את הקווים בין הנקודות שפיזרה על הנייר. כנראה שיש לה "חרדת אי הבנה", קשה לה להיות לא מובנת וקשה לה עוד יותר לוותר על השיטוטים האלה בין הזיכרונות וההקשרים הפרטיים שלה.

לקראת הסוף היא מחליטה להגיח מאחורי הדמות שהיא מסתתרת מאחוריה. ממילא היא דומה לה לגמרי. בשפת הסיפורים היא תגיד שהכתיבה הזו עזרה לה לאזור אומץ לצאת מאחורי הדמות הזו, שהיא ממילא הכפלה שלה. כי לפעמים הכתיבה היא מקום להסתתר בה ולפעמים היא מקום להיחשף.

חברה יקרה אמרה לי שההתעקשות שלי לחבר את הסיפורים שלי לנושא של שינוי חברתי היא סוג של סד. שהניסיון לקשר בין הסיפורים לבין מה שקורה פה לא נותן לכתיבה שלי לעוף. היא צודקת, כמובן. האמת משחררת, אבל קודם היא מעצבנת לאללה. ואולי באמת אני כובלת את עצמי מראש לסד הזה, של כתיבת סיפורים לשינוי חברתי, כי אני פוחדת – או גרוע מזה, לא מסוגלת – לעוף. יכול להיות.

אבל זה רק חלק מהסיפור. החלק השני הוא, שאני עקשנית. אני חושבת שהחיבור הזה, בין סיפורים לשינוי חברתי, הוא חי ושוקק וקיים. סיפורים היו ועודם דרך טובה לחשוף מבני כוח, יחסי כוח, לשבור שתיקות.

התחלתי עם אדיפוס ופרויד והרולד בלום והסיפור שהם מספרים על איך עולם נוהג ואיך נוצר ידע חדש, חיים חדשים, כתיבה חדשה. הסיפור הזה שהם מספרים מטריד אותי כי אני מבינה עד כמה גם אני שבויה בו לפעמים, במיוחד כשאני מפקפקת בעצמי כשאני חושבת שיש דרכים אחרות להיות וליצור בעולם, ואפילו שאמרו את זה קודם לפניי.

אני מתאפקת עכשיו. מתאפקת לא לקשור את כל החוטים שפזורים כאן על הדף. לו הייתי יודעת לצייר, הייתי אולי יוצרת משהו כזה, עם חוטים שפזורים על הדף. אבל כמו תמיד, אני אתן לדניאל לצייר את הציור של הסיפור הזה והוא כבר יעשה מזה משהו קצת אחר, משהו משלו, שישתלב במשהו שלי, שממילא מנהל דיאלוג עם המתות ועם החיים. ואולי אפשר להסתפק בזה בתור אמירה על תהליכים של יצירה.

איור: דניאל גורי-דה לימא

Dripping

On Dripping

This blog post was inspired by a great storyteller/blogger: http://astorytellerinistanbul.blogspot.de/

I wish to thank her for bringing the story about the cracked pot to life in such a relevant and resonant way. I also want to thank John Rogers for sharing the blog post.

The story of the cracked pot

Once upon a time there was a water bearer, who had two large pots, one hung on each end of a pole, which she carried across her neck.

One of the pots had a crack in it. While the other pot was perfect, and always delivered a full portion of water at the end of the long walk from the stream to the mistress's house, the cracked pot arrived only half full.

For a full two years this went on daily, with the bearer delivering only one and a half pots full of water to her master's house.

The perfect pot was proud of its accomplishments, perfect to the end for which it was made. But the poor cracked pot was ashamed of its own imperfections and miserable that it was able to accomplish only half of what it had been made to do.

After two years of what it perceived to be a bitter failure it spoke to the water bearer one day by the stream: "I am ashamed of myself, and I want to apologize to you."

Why?" asked the bearer. What are you ashamed of?

"I have been able, for these past two years, to deliver only half my load because this crack in my side causes water to leak out all the way back to your mistress's house. Because of my flaws, you have to do all of this work, and you don't get full value from your efforts," the pot said.

The water bearer felt sorry for the old cracked pot, and in her compassion she said, "As we return home, house, I want you to notice the beautiful flowers, grass and vegetables along the path."

Indeed, as they went up the hill, the old cracked pot took notice of the sun warming the beautiful wild flowers on the side of the path, the green grass and the ripe, delicious looking vegetables, and this cheered it some.

But at the end of the trail, it still felt bad because it had leaked out half its load, and so again it apologized to the bearer for its failure.

The bearer said to the pot, "Did you notice that there were flowers, grass and vegetables only on your side of the path, but not on the other pot's side?

“That's because I have always known about your flaw, and I took advantage of it. I planted flower and vegetable seeds on your side of the path, and every day while we walk back from the stream, you've watered them.

“For two years I have been able to pick these beautiful flowers and delicious, nutritious vegetables to share them with my family and neighbors and make them very happy… "

Illustration by Daniel Gouri De Lima

I'll be 51 in two weeks. I, too, am a cracked pot. I've earned my cracks, every single one of them, with hard, honest work, by taking the long road, often the road untaken, with very little shortcuts and magic solutions. I earned them with every time my heart broke and healed, with my body transformed by the years and bearing my children, with the silly things and bitter mistakes that I made. I, too, like the cracked pot, often wonder if I'm doing my job in the most effective and efficient manner; I too "drip" and only get some of the tasks done by the end of the day, and I have reminders on my google calendar to remind me of my tasks, because I forget…

But the story of the cracked pot invites us to think of this dripping not as a waste of time and resources. In this story, the water dripping from the cracked pot, in cooperation with the seeds and the soil, brings flowers and vegetables into life; creating nourishment and beauty. Yes, I, too, am dripping. When I postpone doing the laundry or writing that report, do tell my daughter a bed time story and cuddle next to her until she falls asleep; when I shut down the computer and decide not to read my e-mails late at night, so I could spend a few moments of grace with my partner, or watch a film with my son. I am dripping when I spent a few minutes at the beginning of each conference call to chat with my colleagues and ask them how they're doing; or when I say to myself this writing block is not going anywhere, and I may as well take a long walk to clear my head; or put the phone on silent and make cranberry scones.

I share this story here because it is simple and beautiful; there's a lot we can learn from it, as we strive to bring about social change. This story is an invitation to ponder about "dripping" in the context of working for social change as an investment in processes that will eventually yield sustainable impact; dripping in the sense of investing in deconstructing and redefining limits, power-relations, strategies; dripping in the sense of drawing wisdom from different types of knowledge.

Working for social and political change is a goal, but it is also a way of life, a way if being in the world; just as a story about content as much as it is about form. So, with your permission, let me linger a bit longer on this metaphor of dripping as we go along. Let me suggest that dripping, in the context of working for social change is:

To invest in building a relationship based on trust and mutual respect with our partners;

To remember that when we make the shared space unsafe for the other, we make the shared space unsafe for everyone

To recognize that silencing, intimidation, patronizing, belittling, coercion, are the "master's tools"

To care for ourselves and for others. Because as Audre Lorde said: "Caring for myself is not self-indulgence, it is self-preservation and that is an act of political warfare."

To take a step back and make space for someone else, and stepping forward when necessary

To listen to stories, to share stories

To appreciate others and give credit

To explore ways to dismantle the paralyzing dichotomy of victim-aggressor

And, to remember that we are all cracked pots. We've earned our cracks, every single one of them, with hard, honest work; by taking the long road, with very few short cuts and no magic solutions.

ושוב… טפטוף

טפטוף

והנה סיפור: מעשה בשואב מים שהיה נושא יום יום מים מהנהר חזרה אל העיר בשני כדים שהיו תלויים על אסל מעץ. כד אחד היה צבוע באדום בוהק והיה שלם וללא פגע, וכד שני, אפרפר וסדוק. יום יום היה שואב המים נושא את המים מהנהר לעיר, ובהגיעו, היה הכד הסדוק מלא רק עד מחציתו, שכן המים טפטפו דרך הסדקים.

התבייש הכד הסדוק בסדקיו ואמר לשואב המים: "הגיע הזמן שתחליף אותי בכד חדש, נוצץ ושלם. אני סדוק ומאבד מים וגורם לך לעבוד קשה יותר על מנת להביא את אותה כמות מים". אך שואב המים השיב לו: "לא אחליף אותך בכד חדש בעד שום הון שבעולם". וכך חלפו הימים וסדקיו של הכד העמיקו והמים טפטפו. ושוב הפציר הכד בשואב המים שיחליפו בכד חדש: "אני מתבייש בסדקי ובעבודה המיותרת שאני גורם לך". אך שואב המים עמד בסירובו.

יום אחד, כשעשה שואב המים את דרכו אל הנהר, הכד שב והפציר כי יחליפו בכד חדש, בתשובה, אמר לו:

– התבונן בצד השביל שאנו פוסעים בו, מה אתה רואה?

– אפר ואבנים, השיב הכד הסדוק.

שואב הפנים הסתובב, ושב ושאל את הכד:

– וכעת, מה אתה רואה?

– פרחים ועשב וירקות לרוב.

– נכון, והכול הודות לך. השיב שואב המים.

– הודות לי?

– כן, בכל בוקר, בדרכנו חזרה מהנהר, הייתי משליך כאן זרעים ואתה, היית משקה את האדמה אשר השיבה אהבה והעניקה לזרעים מקום מזין לצמוח ולפרוח בו. בכל יום, בשובי מהנהר, אני קוטף מהפרחים והירקות ומביאם למשפחתי ולשכנים/ות וגורם להם/ן אושר ושמחה. והכול הודות לך.

וכך המשיך שואב המים לעשות את דרכו מידי יום ביומו אל הנהר וממנו, עם שני כדים תלויים על אסל שנשא על כתפיו. והכד הסדוק המשיך לטפטף ולהשקות את האדמה שהמשיכה להצמיח פרחים, עשב וירק לרוב.

(תודה למספרת הסיפורים מאיסטנבול שהעניקה חיים מחודשים לסיפור הזה http://astorytellerinistanbul.blogspot.de/ )

איור: דניאל גורי דה לימא

השנה מלאו לי 58. גם אני כדה סדוקה. הרווחתי את הסדקים שלי ביושר, את כל אחד ואחד מהם, בהליכה למרחקים ארוכים, עם מעט מאוד פתרונות פלא וכמעט ללא קיצורי דרך. הרווחתי אותם ביושר עם הלב שנשבר והחלים, עם הגוף המשתנה עם הלידות והשנים, עם השטויות והטעויות שעשיתי. גם אני, כמו הכד, תוהה כל יום אם אני אכן פועלת באפקטיביות ויעילות מיטבית, כי גם אני מטפטפת ומספיקה בסופו של יום רק חלק מהמשימות שגודשות את היומן, עם תזכורות ותאריכי יעד כי אני כבר לא זוכרת בלי תזכורות.

אני חושבת שהסיפור על הכד הסדוק מזמין אותנו לחשוב על הטפטוף הזה לא כבזבוז של זמן ומשאבים, אלא בדיוק להיפך. בסיפור הזה, הטפטוף, בשיתוף פעולה עם הזרעים והאדמה, הוא מה שמייצר קיימות, מצמיח ירקות ופרחים, מזון ויופי. הטפטוף בשבילי הוא לדחות למחר את קיפול הכביסה או את כתיבת הדו"ח, כדי לקרוא לנעמה סיפור לילה טוב ולהתכרבל לצדה עד שתירדם; לוותר לפעמים על קריאת מיילים אל תוך הלילה, כדי לבלות כמה דקות של חסד עם דורון או לצפות בסרט עם דניאל. הטפטוף זה להאריך מעט בשיחת ועידה כדי לשאול לשלום בת/בן השיח, לקום מהמחשב כשזה פשוט לא הולך ולצאת להליכה שמנקה את הראש, לשים את הפלאפון על שקט ולאפות נשיקות קצף ביצים…

הבאתי את הסיפור הזה כי מעבר לזה שהוא יפה ופשוט, יש מה ללמוד ממנו, גם בהקשר של עשייה לשינוי חברתי. יש בו הזמנה לחשוב על הטפטוף כהשקעה בתהליכים שיניבו בסופו של דבר פירות של ממש, כאלה שנשארים לאורך זמן. טפטוף במובן של השקעה בתהליכים שמבקשים לפורר ולהגדיר מחדש גבולות, יחסי כוח, דרכי פעולה; תהליכים שמעניקים ערך וכוח שווה לסוגים שונים של ידע.

שינוי חברתי-פוליטי הוא גם מטרה וגם דרך, ממש כמו שסיפור הוא גם תוכן וגם צורה. אז ברשותכם/ן, אני אמשיך עוד קצת עם הדימוי הזה של הטפטוף לאורך הדרך. הטפטוף, בהקשר של עשייה לשינוי חברתי, הוא:

להשקיע בבנייה של יחסי אמון וכבוד הדדי עם השותפים/ות לדרך;

לזכור שיצירת מרחב לא בטוח בעבור הזולת היא יצירת מרחב לא בטוח בעבור כולנו;

לזכור שהשתקה, הפחדה, ביטול, זלזול, כפייה, פטרונות, התנשאות וכו' הם "כלי האדון"…

לשמור על עצמנו ועל אחרים/ות. כי כמו שאומרת אודרי לורד: "שימור עצמי הוא לא התפנקות. זהו מעשה של שימור עצמי, וזהו אקט של לוחמה פוליטית".

לקחת צעד אחורה ולעשות מקום ולעשות צעד קדימה כשצריך

להקשיב לסיפורים, לחלוק סיפורים

לפרגן, להוקיר ולתת קרדיט

לחפש יחד דרכים לפרום את הדינאמיקה המשתקת של קורבן-תוקפן

לזכור שכולנו כדים סדוקים. הרווחנו את הסדקים שלנו ביושר רב. בהליכה למרחקים ארוכים. עם מעט פתרונות פלא וכמעט בלי קיצורי דרך.

.

Woman. Not Merchandise

A woman. Not merchandise.

Since I started this blog, Stories for Social Change, I made a point not to tell other people's stories. I tell my own stories, because sharing stories is a form of agency, a way of being in the world, of creating new knowledge. Stories should be told by those who lived them. So, here concludes my introduction, and here's the story of a woman who wishes to be called S.

I want to thank Michal and Idit of Awareness Institute for bringing her story to my attention.

Letter to a client:

I stand before you with a short skirt and a pretty body. You pick me ’cause you like me. Burn through your wallet and acquire "sexual services". I know I'm smiling and it seems like I'm all into you, like you're so handsome and perfect. It's only pretend. Make believe. You're just a payday. I close my eyes and wait for it to end, faking at orgasm so you'll finally leave me and my body alone. You're not even attractive or perfect, you lay your hands on me and I touch you, cold and impersonal. You don't even know my real name.

I run to drugs and alcohol, to forget our atrocious rendezvous. I pay for them from your purse. I am disgusted by you, by myself. I ask you to put on a condom, but you pay me extra to do you without one. God only knows what you've given me. For such a long time, I was ashamed of my body. It didn't matter that it was beautiful, it wasn't mine. It was yours. Until one day I took it back. I showered with bleach. I couldn't stand it anymore. The burns that covered my body now scar my soul. I lost myself, and nearly my life.

Today, I'm sober from substances, from you. It'll be years before I recover from prostitution. They call it post-traumatic stress disorder. I distanced myself from men and had relations with women. Mood swings, aggression, depression, I was volatile. I got alarmingly skinny and all my friends abandoned me, because nobody wants to be around a former whore. Nightmares that haunt me, flashbacks that swamp me with anxiety. Making me reach for pills, pills that let me sleep. Let me escape. When I'm alone I can feel hands touching me. Before I got to bed, I lock down the house. Never shower before everything is sealed shut. When I wash the dishes, the chilling waters send shivers down my spine, reminding me of the strangers that invaded me as cold sweat rushes over me.

You think that if you paid, it's fine. But that money is tainted, and it withers away like a breeze. Before you call a brothel to use a woman who is only there out of distress, think back to what you have read here. Maybe you should decide to be more than just a man, to be a human. Put down the phone.

Breaking the chains of silence, Illustration by Daniel Gouri de Lima

שתף

אהבתי

שתף

אהבתי

שתף

אהבתי

שתף

אהבתי

שתף

אהבתי

שתף

אהבתי

שתף

אהבתי

שתף

אהבתי

שתף

אהבתי

שתף

אהבתי