סטוריטלינג של אנושיות: “ליצור את עצמנו מחדש”

אוירל:  כְּשָפֵיך טלטלו אותם חזק

כל כך, שאם תראה אותם עכשיו

לבך יימס.

פרוספרו:   אתה חושב כך, רוח?

אֲוִירֶל: אצלי היה נמס, אדון, אילו

הייתי אנושי[1].

מחווה

את ההשראה לרשומה זו קיבלתי מד”ר ניטה שוחט, חוקרת ספרות ופעילת שלום וזכויות אדם. ניטה נפטרה בנובמבר 2016 ודבר מותה נודע לי רק כמה שבועות לאחר מכן. מותה ללא עת הסב לי צער.  הן מפני שזכיתי להכירה אישית והן מפני שהיא נפטרה לפני שהגותה זכתה להכרה הראויה. זוהי דרכי להכיר לה תודה מאוחרת על כך שכתבה באופן כה מדויק ועמוק על סיפורים כמנוע לשינוי חברתי.

זוהי מחווה לספרה החשוב  Disenthralling Ourselves: Rhetoric of Revenge and Reconciliation in Contemporary Israel[2]. אני זוכרת שפתחתי אותו וקראתי בשקיקה השמורה לספרים שגורמים לנו לחוש שהם נכתבו במיוחד בשבילנו. הספר הוא מלאכת מחשבת אינטרטקסטואלית ומחווה של כבוד לטקסטים היסטוריים, ספרותיים, מחקריים ודיאלוגיים.

ליצור את עצמנו מחדש

הכותרת הראשית של הספר במהדורה האנגלית מהדהדת את נאומו ההיסטורי של אברהם לינקולן, נשיאה ה-16 של ארה”ב, ב-1 בדצמבר 1862. נאום בו קרא לשחרור של העבדים השחורים:

“The dogmas of the quiet past are inadequate to the stormy present. The occasion is piled high with difficulty and we must rise with the occasion. As our case is new, we must think anew and act anew. We must disenthrall ourselves, and then we shall save our country.”

הנאום הוא קריאה להשיל דוגמות, דרכי חשיבה ומנהגים מהעבר, למען עתיד טוב יותר. בנאומו קרא לינקולן לאומה האמריקנית לאחוז בציצית ראשה הקולקטיבית ולהיות גרסה טובה יותר של עצמה. הוא קרא לעם האמריקני לברוא את עצמו מחדש.

ועל כך כתבה ניטה שוחט בספרה. על האנושיות. אנושיות שמציבה לעצמה רף מוסרי גבוה. אנושיות שדוחקת בנו להשיל מעצמנו התנהלות אלימה ודכאנית שמקורה בתודעה של קורבנות ונקמה.

דמיון מוסרי

ניטה כתבה בספרה על דמיון מוסרי החיוני לקידום תהליכים של שינוי חברתי ופוליטי. דמיון מוסרי מורכב משני רכיבים חיוניים. ראשית, היכולת לדמיין טוב עתידי משותף, גם כאשר הוא טרם נראה באופק. ושנית, היכולת לחוש אמפתיה וחמלה. ניטה האמינה בתפקיד החשוב שממלאים סיפורים בפיתוח של חוסן קהילתי ודמיון מוסרי, שני מרכיבי יסוד הנדרשים למעבר מתרבות של קרבנות ונקמה ולקראת תרבות של פיוס:

“The catalyst for the essential change from collective repetition-memory to the recollection memory of reconciliation is the development of a moral imagination through active readings[4]”.

סטוריטלינג של התנגדות ותקווה

את ספרה של שוחט קיבלתי במתנה מחברה יקרה, המשוררת הנפלאה רייצ’ל צביה בק . בספרה של שוחט מוקדש פרק למחזור השירים The Buffalo Poems מתוך ספר השירים השני שלה On Ruins and  Returns[5] שנכתבו בשנים הרעות של אירועי אוקטובר 2000 וימי האינתיפאדה השנייה.

חמלה שאיננה מרחמת

שיריה של בק הם מלאי חמלה הנובעת מעמדה אימהית הכורכת את הדאגה לילדים הפרטיים שלה עם דאגה לילדיהן של אימהות אחרות, פלסטיניות ויהודיות.  העמדה האימהית אינה נגזרת בהכרח מהביולוגיה הנשית ומהיכולת להביא ילדים לעולם בלבד; זוהי עמדה מוסרית המדגישה ערכים של חמלה ודאגה אל מול מציאות של אלימות, הרג ואובדן.

ובאותה נשימה, השירה של בק היא חסרת רחמים כי היא מסרבת להסב את מבטה מהמוות, האובדן והכאב שהם חלק בלתי נפרד מכל מלחמה. השפה השירית שלה כמו מסירה את האבק שמעלות המילים שנשחקו מרוב שימוש, מלטפת אותן ביד רכה ולא מוותרת, עד שהיא משיבה להן את מלוא משמעותן. המוות בשיריה של בק הוא גרפי מאוד; חלקי גופות ואיברים פזורים, דם ניגר, רקמות וחלקי ציפורניים שהתפזרו לכל עבר, כמו למשל בשיר

Soldiers on their knees in the sand

Mothers watching

soldiers on their knees

sifting and searching for body parts

do not think of next worlds

they think only of

lost worlds

אני מקווה שבעקבות הקריאה בדברים אלה תרצו לקחת לידיכם.ן  את ספרי השירה של רייצ’ל צביה בק ואת סיפרה של ניטה שוחט, שראה אור גם בעברית וזכה לשם: אילו אדם הייתי: רטוריקה של נקמה ושל השלמה בישראל[6].

ואני מקווה שכל ראש ממשלה וכל שר שרץ לספר לתקשורת ש”הסבב הבא הוא בלתי נמנע” יקראו בשירים הללו ויבינו גם הם את מלוא המשמעות הכואבת, המרסקת, המדממת והפצועה של עוד ועוד מלחמה.

[1] שייקספיר, ויליאם: הסופה, מערכה 5 תמונה 1, לעברית: דורי פרנס באתר שייקספיר ושות’ http://www.shakespeare.co.il/play.php?play=the-tempest&text=383
[2] Schechet, Nita. Disenthralling Ourselves: Rhetoric of Revenge and Reconciliation in Contemporary Israel, New Jersey: Fairleigh Dickinson University Press, 2009
[3] http://www.hup.harvard.edu/catalog.php?isbn=9780674027466
[4] שוחט, ניטה. שם:  17.
[5] http://www.shearsman.com/ws-shop/product/4312-rachel-tzvia-back-on-ruins–return
[6] http://www.haaretz.co.il/literature/study/.premium-1.2036737

פסח: על מסורת ושינוי

פסח נושא עמו תמיד זיכרונות שקשורים לריחות וטעמים ומראות וקולות.

ריחות הבישולים וחומרי הניקוי;

טעם הדגים הממולאים של סבתי לובה ז”ל, שלא ניתן לשחזר אותו.

מראה נעלי הלק המבריקות שאסור היה לנעול לפני ליל הסדר.

קולות הקריאה בהגדה, השירה והבדיחות המשפחתיות שחזרו על עצמן מדי שנה.

overcoming2

זיכרונות…

כיצד המשפט “והגדת לבנך” קיבל משמעות אחרת כאשר דניאל בכורי ישוב על ברכי בליל הסדר הראשון שלו והוא בן תשעה חודשים, מחויך וקסום.

יציאת מצריים הפרטית שלי כמה שנים לאחר מכן עם תיק קטן ולב מרוסק.

הפעם הראשונה שהלכתי עם נעמה לקנות לה נעליים לחג כדי שתעמוד על הכיסא זקופה וגאה ותשיר את ארבעת הקושיות.

והקושיות שעולות שנה אחר שנה מדוע נעדר מקומן של הנשים בהגדה ולמה התשובות ל”מה נשתנה” הן תמיד אותן תשובות. ומה אני אגיד לבני ולבתי; מה עשיתי מאז הפסח שעבר כדי לשנות?

אז אני מאחלת לכולן ולכולם חג שמח וטוב. שיהיה לכם/ן טוב בחג הזה, עם א/נשים אהובים/ות ושלא תחסרו דבר. וכאשר נסב לשולחן החג אולי נקשה קושיות חדשות ולא נסתפק באותן תשובות. כי יש רבות ורבים שעוד מחכים/ות ליציאת מצריים שלהם/ן. כי העבדות לא עברה מהעולם והחירות לא מחולקת באופן שווה.

שיהיה חלקנו עם המשנות והמשנים.

breakfree

 

 

 

 

 

רעש עירום: שיח אלים בראי הסיפורים 2018

חלק א’: שתי חביות

שינוי מתחיל כשהשתיקה נשברת. זהו המוטו שלי כמספרת סיפורים מזה שנים רבות.

במציאות בה הממשלה מתגייסת לרדוף את מי שעוד מתעקשים לדבר על הכיבוש, אין ספק שהזכות לדבר ולהביע, להעיד ולהתנגד אינה מובנת מאליה בכלל.

השתקה יכולה ללבוש צורות שונות; גלויות ובוטות או סמויות אך לא פחות מסוכנות. לכן מאמצים לשינוי חברתי חייבים להיאבק נגד השתקה על כל צורותיה.

אבל לפעמים שינוי מצריך גם שקט. שייפסק כבר הרעש הרעיל והאלים של שיח שהוא משחק סכום אפס.

זוכרים את המשל של קרילוב על שתי החביות, האחת ריקה והשנייה מלאה בשמן משובח או יין ישן וטוב? שתי החביות מתגלגלות במורד הרחוב; הריקה מהר וברעש גדול והמלאה בשקט ובכבדות. מוסר ההשכל של המשל היה שהריקנות היא פזיזה ורועשת ואילו החכמה העמוקה היא שקטה וכבדת ראש.

אבל אצלנו, כל יום יש “חגיגה” תקשורתית חדשה בעקבות איזו אמירה בוטה, גזענית או פוגענית.  מסתבר שרעש זה טוב לחשיפה. דיבור שקט ומדוד נעלם ברעש הגדול מסביב ומה שצף ועולה בכותרות העיתונים הן האמירות הפשטניות, הגזעניות, מלאות שנאה ושטנה ועם אפס סובלנות לכל דעה אחרת. בקיצור, מה שנשאר לנו זה קרב אגרופים מילולי שכולו מכות זולות מתחת לחגורה.

החבטות הזולות והרועשות הללו מעוררות בעיקר שני סוגים של תגובות: תשואות סוערות או זעם קדוש; שמחה לאיד (“סוף סוף מישהו/י אומר/ת את הדברים כפי שהם”) או קריאות בוז. אה, וכמובן, קריאות לגינוי או גינוי בחצי פה.

פרובוקציה היא אסטרטגיה חשובה; היא אמורה לטלטל, לעורר דיון סוער, להטיח בפני חברה שבעה ומרוצה מעצמה מראה שתזעזע את שביעות הרצון העצמית המנומנמת שלה. אבל כשהשיח הציבורי סביבנו מורכב מפרובוקציה אחת אחרי השנייה, מה שמתקבל הוא משחק פינג פונג של רעש ורעש נגד.

בתוך הרעש האלים מתהווה מחנה השותקים/ות; אלה שבוחרים/ות להימנע מהתייחסות לנושאים שנויים במחלוקת; שמעדיפים/ות להעלות תמונות של חתולים ואוכל ולקוות שלא ייתפסו באש הצולבת ושאף טוקבקיסט זועם לא יאחל להם מוות בייסורים קשים או אונס ברוטאלי.

בתוך הרעש, יורד עלינו שקט רע; שקט של פחד; שקט של עייפות, שקט של ייאוש.

דברים רעים קורים כשאנו נכנעים לרעש. הבריחה מזירת השיח משאירה אותה פנויה וריקה לעוד ועוד חביות ריקות המתגלגלות ברחובות התקשורת והמדיה החברתית. וכדי שהרעש יישמע מעל הרעש החביות הריקות נהיות ארסיות יותר, רועשות יותר. ומה שבאמת צריך לדבר עליו נמוג אל תוך ענן עכור של רעש.

fox and crow1

רעש עירום חלק ב’: השועל והעורב

זוכרים/ות את משל העורב והשועל? השועל, שחשק בפיסת גבינה שהייתה נעוצה במקורו של העורב, פיתה אותו בדברי חנופה לשאת קולו בשיר. העורב הנרקיסיסט התלהב כל כך מהמחשבה שהעולם אכן יתענג למשמע קולו, פצח בשיר ופיסת הגבינה נפלה הישר אל פיו המשתוקק של השועל.

המשל עוסק בעצם במפגש שבין נרקיסיזם לעורמה וחנופה ומציע שיעור מהיר בכלכלה של פוליטיקה ויחסי כוח.  אמנם לעורב יש יתרון התחלתי; הוא עומד על העץ, ואילו השועל למטה. אבל השועל החכם יודע שנקודת התורפה של העורב היא שהוא אוהב לעוף על עצמו ומנצל זאת לטובתו.

אכן שיעור חשוב בניהול של יחסי כוח.

אבל המשל לא מספר לנו דבר על החיות האחרות; אלה שלא קיבלו פיסת גבינה עסיסית ורק נאלצו לשמוע את שירת העורב.

שירת העורב היא הרעש שמלווה את העסקאות שבין הצמאים/ות לפרסום לבין המחויבים/ות לרייטינג. ברעש שנוצר מסביב אנחנו מתחילים/ות להאמין שכדי להשתתף במשחק צריך להיות עורב או שועל. לספק סנסציות או לפרסם אותן.

והנה, גם אני הכותבת הגעתי לנקודה בה אני משכנעת את עצמי שהשתתפות בשיח אפשרית רק לעורבים ושועלים. לכמה רגעים גם אני מצטרפת למקהלה שמשננת את המשפט המאוס עליי ביותר: “זו דרכו של עולם”.

לא, זו לא דרכו של עולם. יש לנו זכות ויכולת לבחור אם להצטרף למעגלי הרעש או לפרק אותם.

וצריך לפרק את מעגל הרעש; צריך לייצר סוגי שיח חדשים ואחרים גם סביב המחלוקות הקשות והמרות ביותר; צריך ליצור מרחבים בהם אפשר לדבר על מה שלא עושה מספיק רעש כדי להגיע לכותרות.

פירוק הרעש דורש מאתנו מחויבות לבטא מורכבות ולהקשיב לה; הוא דורש כוונה ונכונות לנהל דו שיח. פירוק הרעש דורש נכונות לתת ביטוי מדויק וכן לקולות השונים שקיימים בנו. הוא דורש לא להיכנע לדרישה להגיד הכל במשפט אחד חד ובוטה. הוא דורש לצאת לפעמים נגד “השבט”.

פירוק הרעש דורש מאתנו עבודה קשה והימנעות מודעת מסיפוקים מידיים. פירוק הרעש דורש מאתנו לפתח שפה אחרת. פירוק הרעש דורש קצת שקט.

אני חורגת ממנהגי הפעם ומסיימת בשיר של משורר מוכר מאוד, חיים גורי. אני בוחרת להביא את השיר הזה כי אני חבה למחברו תודה גדולה. על ההתעקשות שלו לשיח מורכב, רב ממדי, שיש בו גם תוכחה וגם חמלה לקיום האנושי. אני אוהבת ומעריכה אותו על ההתמדה שלו ביצירת שירה שתמיד אומרת עוד, שמחלחלת בשקט, שאוחזת בשולי הבגד ותובעת השתהות, הקשבה והתבוננות.

אני והשקט/חיים גורי

שמעתי על השקט
לא פגשתי בו עדיין.
הוא שייך לארץ
שאת שמה איני יודע.
הוא קשור בעיר
שלא עברתי ברחובה
הוא שוכן בבית –
לא נשענתי בחלונותיו.

נדמה לי כי השקט הוא ככלות.
ואני בטרם. כמו רעב.
נדמה לי כי השקט הוא ככלות
ואני בטרם כמו רעב.

והנה השיר גם בלחן ובביצוע של יוני רכטר

http://shironet.mako.co.il/artist?type=lyrics&lang=1&prfid=395&wrkid=16013

 

שיר אחד ועמידה בפיתוי

לפני כשנה סיימתי מסע שנמשך כמעט תשע שנים; כתיבת עבודת תזה לתואר מוסמך בלימודי תרבות שעסקה בסוכנות הפוליטית של שירה. זה היה מסע שהחל אי שם בילדות ספוגה בשירה, נמשך בשנים של אקטיביזם ועשייה לשינוי חברתי והתפתח לניסיון מהוסס לשוב אל לימודים אקדמיים בחיפוש אחר חיבור אפשרי בין ההגות לפרקטיקה; אחר הקשר שבין ידע שנולד בעשייה בשטח לזה הטמון בין כריכות ספרים. במילים אחרות, אני חושבת שראיתי במלאכת כתיבת התיזה דרך לשלב בין מרכיבים שונים בזהות שלי; בין האקטיביסטית לחוקרת; בין זו השקועה עד מעבר לראשה בעשייה יומיומית, לבין זו המבקשת מדי פעם להתבונן במבט רחב על הטקסטים שנוצרים מסביב. הכתיבה האקדמית חייבה אותי למצוא בהגות ובביקורת תימוכין לתחושה שליוותה אותי מיום שעמדתי על דעתי; ששירה היא חשובה. שיש לשירה דברים חשובים להגיד על הקיום שלנו, כיחידים/ות וכחברה.

אני אוהבת בשירה את המורכבות שלה; את השיחות שהיא יודעת לעורר. אני אוהבת בשירה את היושרה שלה ואת החמקמקות שלה. המפגש עם שיר שאני אוהבת הוא כמו מתנה. כך הרגשתי כאשר מרזוק אלחלבי, משורר, הוגה ואיש עשייה, שלח לי לפני כמה חודשים את שירו המובא כאן בהמשך. הנחתי את השיר קרוב אליי ונתתי לו לנשום. חיכיתי לרגע שיהיה לי זמן לכתוב עליו בנחת. אבל שעת הנחת בוששה לבוא והשיר המשיך להלך עמי. עד לרגע זה.

בכתיבה על סוכנות פוליטית של שירה יש פיתוי גדול לגייס אותה למטרה פוליטית אחת. הבטחתי לעצמי לעמוד בפיתוי הזה. החלטתי שמוטב לא לומר יותר מדי ולתת לשיר לדבר. להניח לכל קוראת וקורא למצוא בו את פניו או פניה. לכן אסתפק בכך שאומר שהשיר הזה אהוב אליי כי הוא מישיר מבט. הוא מחזיר למילים את המשמעות העמוקה שלהן. ואולי, כאשר אנו זוכרים שוב את משמעותן העמוקה והטעונה של מילים, ננהג בהן ביתר כבוד.

תַּרְמִית!/ מַרְזוּק אַלְחָלַבִּי

מערבית: ד”ר נַבִּיל טַנּוּס

 

תַּרְמִית! 1

אַף לֹא אֶחָד יֵלֵךְ לְגֵיהִנּוֹם

אוֹ יִשָּׂרֵף

אַף לֹא אֶחָד יֵלֵךְ לְגַן עֵדֶן

אַף לֹא אֶחָד יָשׁוּב,

אַף לֹא יְפֵיפִיָּה מַמְתִּינָה

אַף לֹא חֶסֶד יִשְׂרֹר

כָּל הָעִנְיָן הוּא תַּרְמִית לְשׁוֹנִית

 

תַּרְמִית!2

אַף לֹא אֶחָד עָלָה הַשָּׁמַיְמָה

אַף לֹא אֶחָד הוּעַף בִּיעָף בַּלַּיְלָה

אַף לֹא אֶחָד הָלַךְ עַל פְּנֵי הַמַּיִם

אַף לֹא אֶחָד שָׁב מִן הָאַיִן!

כָּל הָעִנְיָן הוּא תַּרְמִית בַּדִּקְדּוּק

בְּשִׁיּוּם הַנּוֹשֵׂא/הַפּוֹעֵל וְהַפְּעָלִים!

 

תַּרְמִית!3

אַף לֹא אֶחָד מְרַצֶּה אֱלֹהָיו

אַף לֹא אֶחָד יִמְרֶה פִּיו

אַף לֹא אֶחָד יִזְכֶּה בַּחֲסָדָיו

אַף לֹא אֶחָד  יִשְׁכְּחֵהוּ

כָּל הָעִנְיָן הוּא תַּרְמִית הַשֵּׂכֶל

בַּנְּפָשׁוֹת הַחֲלוּשׁוֹת!

 

תַּרְמִית!4

אַף לֹא אֶחָד נוֹפֵל חָלָל,

כֻּלָּם נִרְצָחִים

אֵין שׁוּם מָוֶת יָפֶה

מְכֹעָר הוּא כָּל מָוֶת

אֵין שׁוּם גְבוּרָה בַּמָּוֶת הזֶַּה

הִיא תִּכְסוּס הַמִּלִּים בַּמָּוֶת בִּכְדִי  كل ما في الأمر خدعة لغوية

 

תַּרְמִית!5

אַף לֹא אֶחָד מְסַרְטֵט לְךָ אֶת הַגְּבוּלוֹת

אַף לֹא אֶחָד יַעֲמִיד לְךָ אֶת הַמֹּאזְנַיִם

אוֹ הוֹגֵן יִהְיֶה כְּלַפֶּיךָ,

אַף לֹא אֶחָד יִקְבַּע אֶת קִצְּךָ

כָּל הָעִנְיָן הוּא שָׁעוֹן יָשָׁן

אֲשֶׁר נִפְלָט מִמֶּנּוּ הַזְּמַן

 

خدعة!/ مرزوق الحلبي

 

خدعة! 1

ما مِن أحد يدخل النارَ

أو يحترق

ما مِن أحد يذهب إلى الجنة

ما من أحد يعود،

ما من حوريةِ تنتظر

ما من نعمة تسود

كل ما في الأمر خدعة لغوية

 

خدعة! 2

ما مِن أحد صعد إلى السماء

ما مِن أحد سرى

ما مِن أحد مشى على الماء

ما مِن أحد عاد من الغيب!

كل ما في الأمر خدعة في النحو

في تسمية الفاعل والأفعال!

 

خدعة! 3

ما مِن أحد يُرضي ربّه

ما من أحد يعصاه

ما من أحد يحظى بنعمته

ما من أحد ينساه

كل ما في الأمر خدعة العقل

في النفوس الضعيفة!

 

خدعة! 4

ما من أحد يستشهد،

كلّهم يُقتلون

ما من موت جميل

كل موت بشع

ما من بطولة في هذا الموت

إنها احتيال الكلام على موت سُدى

 

خدعة! 5

ما من أحد يرسم لك الحدود

ما مِن أحد ينصب لك الميزان

أو يُنصفك،

ما من أحد يكتب لك أجَلَك

كل ما في الأمر ساعة قديمة

ينزرب منها الوقت

**************

My People

המטוס נחת סוף סוף בשדה התעופה של אוקלנד. משם, הדרך לביתה של אקאיה ווינדווד, נשיאת רוקווד, כבר הייתה קצרה. נסעתי לקליפורניה הרחוקה כדי להשתתף בסמינר “אמנות המנהיגות לשינוי חברתי” של רוקווד, במסגרת תהליך החשיבה והתכנון על הבאת התוכנית של רוקווד לישראל.

לא פגשתי את אקאיה מעולם לפני כן. שוחחנו בטלפון כמה פעמים והתכתבנו הרבה, והיא הזמינה אותי להתארח אצלה בסוף השבוע שקדם לסמינר. המונית עצרה במעלה רחוב שקט ופורח, ואקאיה יצאה לקראתי. אישה גבוהה ויפה. התחבקנו בשמחה כמו חברות שנפגשות שוב אחרי זמן רב. הרגשתי כמי שהגיעה לבית אחרי מסע ארוך.

יומיים לאחר מכן התחיל הסמינר. הייתי הכי מבוגרת והישראלית היחידה. מרץ 2009. אמריקה מאוהבת בנשיא החדש והשחור שלה. בישראל עמל בנימין נתניהו על הרכבה של עוד ממשלה. בערב הראשון, ישבנו או עמדנו במעגל, 24 א/נשים ממקומות שונים, מגזעים שונים, דתות שונות, מגדרים שונים, ואינספור סיפורים מרתקים שטרם חלקנו. ונתבקשנו לומר בקצרה:

?Who are my people

“האנשים שלי הם המשפחה שלי”

“האנשים שלי הם משפחתי והחברים/ות שלי”

“הא/נשים שלי הם חבריי וחברותיי למאבק למען…”

“הא/נשים שלי הם/ן כל מי שמאמין בשוויון וצדק”.

ארבעה ימים ביליתי שם. לעיתים דומעת, כואבת, בודדה, לעיתים מתרגשת ונסערת וסקרנית. למדתי שם המון, פגשתי את עצמי דרך עיניהם של א/נשים שזה עתה פגשתי, אך הייתי צריכה לסמוך עליהם/ן שיתמכו בלמידה שלי, שיעניקו לי מחוכמתם/ן וייתנו לי להעניק להם/ן משלי.  למשך ארבעה ימים גדושים ועמוסים גם הם היו “הא/נשים שלי”, שותפים/ות לחוויה מטלטלת של גילוי ולמידה. חמש שנים חלפו מאז הסמינר ההוא והדברים שלמדתי שם על עצמי, על מנהיגות, על שינוי חברתי עדיין חיים בי, משתחררים כל פעם מחדש אל מערכת הדם והאמונות שלי.

הלמידה הזו נמשכה ונמשכת עד היום, אחרי שקיימנו בישראל ארבעה מחזורים של סמינר רוקווד לאמנות המנהיגות ושיתוף הפעולה לשינוי חברתי. פגשתי שם א/נשים מופלאים/ות, מסורים/ות, חדורי/ות אהבה לעשייה שלהם/ן, גם כאשר היא שוחקת עד דק, כפוית טובה לעתים, מתסכלת. פגשתי שם א/נשים שמייצגים/ות מגוון רחב ועשיר של זהויות לאומיות, אתניות, מגדריות, פוליטיות. כל אחת ואחד מהם נכנס/ה לי עמוק עמוק ללב. הם/ן, יחד עם עוד רבים/ות אחרים/ות שפגשתי במהלך חיי בשדה השינוי החברתי, הם “הא/נשים שלי”.

ולכל אחד ואחת מהם/ן יש קול. קול חזק וצלול, מורכב ומרתק, קול שחובק עושר של זהויות, של סיפורים, של השתייכויות. “הא/נשים שלי” נוטעים בי תקווה שלמרות הרוחות הרעות שממשיכות לנשב כאן, למרות יוזמות חקיקה שנועדו לתקוע חיץ בין עמים, בין זהויות, שלמרות כל אלה, יש כאן א/נשים שהעשייה שלהם/ן מכוונת למפגש, להרחבה של מעגלים של שיחה, להרחבה של מעגלים של קיום ושל נשימה.

אז הפעם, אני מזמינה אתכם/ן להתכנס סביב אח מבוערת דמיונית או להתקבץ אל כיכר עיר משוערת, ולשמוע שתיים מהן. שהד אבו-חמד, מורה לגיל הרך, קוסמת לחינוך מיוחד, תושבת נווה שלום-ואחת אל סלאם, ודפנה גולן, מרצה, מורה, מחוללת נסים בדרכה שלה, מייסדת שותפות אקדמיה-קהילה ותושבת ירושלים.

 

storyteller2
מספרת הסיפורים

הפסקת חשמל/שהד אבו-חמד

הפסקת חשמל

חושך

מחכים לאור

הפסקת חשמל

זיכרונות כואבים

ימים ארוכים

וסיפורי אנשים

 

עומס ….

הפסקת חשמל

גשם שוטף

ברקים רועמים

קולות של עמים שלמים

 

עומס ….

הפסקת חשמל

רעמים משתקים

והגשם שוטף זיכרונות כואבים

מצמיח ריח חדש של תקווה

ריח של אהבה

 

הפסקת חשמל

חושך

חם וקר

אולי תחליטו….

אל תגידו אי אפשר

מילים כבר לא נותר

שקט

הפסקת חשמל.

 

“ללמוד עם סטודנטים, לפעול לשינוי” הרצאת טד של ד”ר דפנה גולן

 

 

 

 

 

 

 

 

 

אדיפוס שמדיפוס

לערבב את הקמח והחמאה לתערובת פירורים גסה…

כמה וכמה פעמים היא התחילה לכתוב עליהם והפסיקה והלכה להכין לחמניות תה אנגליות.

להוסיף את החמוציות הקצוצות וכוס של שמנת מתוקה…

הבצק דביק קצת והיא מוצאת איזה תענוג בלישה שלו, יודעת להיות סבלנית ולא להוסיף יותר מדי קמח. עוד מעט היא תשטח את הבצק לעיגול עבה ותקרוץ ממנו עיגולים עם קצוות מסולסלים…

כמה וכמה פעמים היא התחילה לכתוב עליהם והפסיקה עוד לפני האמצע. קל יותר להכין לחמניות תה אנגליות. עוד מעט היא תכניס אותן לתנור ולאט לאט יימלא המטבח ניחוח מאפה נימוח וזר.

לאפות עד שהסקונס משחימות קלות. להיזהר לא לאפות יותר מדי. זהו. אין לה יותר תירוצים.

כמה וכמה פעמים היא התחילה לכתוב עליהם. על אדיפוס ופרויד והרולד בלום וכל פעם הפסיקה, כי מי היא, האישה המתרככת הזו, שתכתוב על הגברים האלה שהדברים שלהם מעצבים את החיים שלנו עד עצם היום הזה במעגל בלתי פוסק של אלימות ידועה מראש.

והנה בט”ו בשבט היא חשבה שזה זמן טוב לומר ברוח היתולית שהיא רוצה להיתלות באילנות גבוהים ולכתוב על אדיפוס ופרויד, ובסוף היא הלכה להכין לחמניות תה אנגליות עם פירות מיובשים. כי זה גם קשור לט”ו בשבט.

והלחמניות כבר מוכנות ובזוקות באבקת סוכר והסיפורים שלהם, מכוננים ומעצבים, עדיין שם. את יכולה לדבר וללוש עד מחר, אבל עד שלא תהרגי פה מישהו, לא ייווצר פה ידע חדש.

סופוקלס כתב את הטרגדיה של אדיפוס לפני כמעט 2450 שנה. אדיפוס, הנסיך שנדון עם היוולדו לרצוח את אביו ולשאת את אמו ולהטיל מגפה וצער על עירו וא/נשיה. הוא כתב טרגדיה על עיוורון ועל יריבות ידועה מראש. הוא בטח לא ידע אז שכמעט 2400 שנה לאחר מכן איזה פסיכולוג יהודי מאוסטריה שלפני המלחמה יעשה מזה תיאוריה שלמה על יחסי אבות ובנים, אימהות ובנות, על התפתחות אנושית ועל החברה בה אנו חיים. ואז בא הרולד בלום – עוד יהודי חשוב אחד – וכתב את “חרדת ההשפעה”, על האלימות הסימבולית שמתלווה לתשוקה הבלתי אפשרית לראשוניות.

היא אמורה לכתוב על זה פרק בעבודת התיזה המתמשכת והחומקת ממנה. במקום זה היא אופה לחמניות תה אנגליות וכותבת סיפורים לא ברורים. הם טורדים את מנוחתה כבר הרבה זמן, הגברים האלה, עם האדיפוס שלהם, עם ההדחקה והדחיקה והכיבוש והנישול והסובלימציה של הרצח של דמות האב וכל זה כדי ליצור משהו שלרגע חמקמק אחד את חושבת שכזה בדיוק אולי עוד לא נכתב.

יש משהו אמיתי נורא במגע הדביק הזה של הבצק. אבל צריך לנהוג בו בעדינות, שלא יישבר, שהחמאה לא תימס יותר מדי. שהלחמניות ייצאו נימוחות וענוגות במידה. יש מתכון, וכל עוד את פועלת לפי ההוראות הכול יהיה בסדר. את יכולה כמובן להחליט להיות נועזת ולהוסיף אגוזי פקאן. כשזה מגיע למתכונים למאפים מארצות רחוקות מוטב להשתיק את המרדנית שבך ולפעול לפי ההוראות. זה לא המקום והזמן להיות יצירתית או פורצת גבולות. תשמרי את המרדנות שלך לדברים אחרים.

פחדנית. את פחדנית, היא אומרת לעצמה כשהיא מסלקת את שברי הביצים מהמשולש בכיור לפח האשפה. ממה את כל כך פוחדת, לעזאזל? לא יודעת. אולי מזה שלא יבינו. שייחשבו שזה שטויות. פוחדת שאין בה את היצר הזה, לכתוב עד המוות, ליפול עד הסוף, לנסוק עד הסוף. פרויד היה עושה ממנה מטעמים.

אולי היא פחדנית. אבל הסיפור הזה שהם מספרים, הגברים האלה, מטריד אותה. הם יצרו סיפור כל כך עוצמתי שכבר 2500 שנה אף אחד לא סיפר סיפור שהפריך את הסיפור שלהם. כל בריאה, כל יצירה, כל היווצרות מחייבת נישול, דחיקה, דמוניזציה של מה שהיה כאן קודם. “עולם ישן עדי היסוד נחריבה”, כי אין מה לדבר על פחות מזה.

היא מתגעגעת לסבתא שלה. הסוערת, האבודה לפעמים. זו שכתבה כי המשותף לאמנות ולאימהות הוא היכולת להעניק ללא תנאים. גם אחרי שלא נשאר פירור מהלחמניות שאפתה, המילים של סבתה ממשיכות ללכת איתה.

היא עוד לא יודעת לכתוב בלי מתכונים. הסיפורים עוזרים לה. מדריכים אותה. היא מוצאת בהם חוכמה ונחמה.

ויש הסיפורים שמטרידים אותה. כמו הסיפור הזה של אדיפוס שמסופר כבר 2500 שנה ועליו פרויד בנה תיאוריות שלמות של קינאת פין והדחף שעובר סובלימציה לרצוח את “דמות האב”, ולהיות “זכר אלפא” ולקחת לך את מה שאתה רוצה, ולהדחיק את העובדה שמישהו היה כאן כבר לפניך ואמר – אולי טוב יותר – את מה שהיה לך להגיד. הסיפורים האלה מטרידים כי הם מפנים מקום בדפי ההיסטוריה לאנשים שלקחו את התיאוריות האלה עד הקצה. אחד מהם הלך לעולמו במקומותינו ממש לאחרונה. הוא בנה והרס ובנה ושוב בעיקר הרס ועם לכתו קמו מימין ומשמאל לומר “שזה זמן רב שלא נראה במקומותינו מנהיג שכמותו”. זכר אלפא אמיתי.

אבל היא שוב גולשת. ממהרת לכתוב מוסר השכל, לשרטט את הקווים בין הנקודות שפיזרה על הנייר. כנראה שיש לה “חרדת אי הבנה”, קשה לה להיות לא מובנת וקשה לה עוד יותר לוותר על השיטוטים האלה בין הזיכרונות וההקשרים הפרטיים שלה.

לקראת הסוף היא מחליטה להגיח מאחורי הדמות שהיא מסתתרת מאחוריה. ממילא היא דומה לה לגמרי. בשפת הסיפורים היא תגיד שהכתיבה הזו עזרה לה לאזור אומץ לצאת מאחורי הדמות הזו, שהיא ממילא הכפלה שלה. כי לפעמים הכתיבה היא מקום להסתתר בה ולפעמים היא מקום להיחשף.

חברה יקרה  אמרה לי שההתעקשות שלי לחבר את הסיפורים שלי לנושא של שינוי חברתי היא סוג של סד. שהניסיון לקשר בין הסיפורים לבין מה שקורה פה לא נותן לכתיבה שלי לעוף. היא צודקת, כמובן. האמת משחררת, אבל קודם היא מעצבנת לאללה. ואולי באמת אני כובלת את עצמי מראש לסד הזה, של  כתיבת סיפורים לשינוי חברתי, כי אני פוחדת – או גרוע מזה, לא מסוגלת – לעוף. יכול להיות.

אבל זה רק חלק מהסיפור. החלק השני הוא, שאני עקשנית. אני חושבת שהחיבור הזה, בין סיפורים לשינוי חברתי, הוא חי ושוקק וקיים. סיפורים היו ועודם דרך טובה לחשוף מבני כוח, יחסי כוח, לשבור שתיקות.

התחלתי עם אדיפוס ופרויד והרולד בלום והסיפור שהם מספרים על איך עולם נוהג ואיך נוצר ידע חדש, חיים חדשים, כתיבה חדשה. הסיפור הזה שהם מספרים מטריד אותי כי אני מבינה עד כמה גם אני שבויה בו לפעמים, במיוחד כשאני מפקפקת בעצמי כשאני חושבת שיש דרכים אחרות להיות וליצור בעולם, ואפילו שאמרו את זה קודם לפניי.

אני מתאפקת עכשיו. מתאפקת לא לקשור את כל החוטים שפזורים כאן על הדף. לו הייתי יודעת לצייר, הייתי אולי יוצרת משהו כזה, עם חוטים שפזורים על הדף. אבל כמו תמיד, אני אתן לדניאל לצייר את הציור של הסיפור הזה והוא כבר יעשה מזה משהו קצת אחר, משהו משלו, שישתלב במשהו שלי, שממילא מנהל דיאלוג עם המתות ועם החיים. ואולי אפשר להסתפק בזה בתור אמירה על תהליכים של יצירה.

 001

 איור: דניאל גורי-דה לימא

ושוב… טפטוף

טפטוף

והנה סיפור: מעשה בשואב מים שהיה נושא יום יום מים מהנהר חזרה אל העיר בשני כדים שהיו תלויים על אסל מעץ. כד אחד היה צבוע באדום בוהק והיה שלם וללא פגע, וכד שני, אפרפר וסדוק. יום יום היה שואב המים נושא את המים מהנהר לעיר, ובהגיעו, היה הכד הסדוק מלא רק עד מחציתו, שכן המים טפטפו דרך הסדקים.

התבייש הכד הסדוק בסדקיו ואמר לשואב המים: “הגיע הזמן שתחליף אותי בכד חדש, נוצץ ושלם. אני סדוק ומאבד מים וגורם לך לעבוד קשה יותר על מנת להביא את אותה כמות מים”. אך שואב המים השיב לו: “לא אחליף אותך בכד חדש בעד שום הון שבעולם”. וכך חלפו הימים וסדקיו של הכד העמיקו והמים טפטפו. ושוב הפציר הכד בשואב המים שיחליפו בכד חדש: “אני מתבייש בסדקי ובעבודה המיותרת שאני גורם לך”. אך שואב המים עמד בסירובו.

יום אחד, כשעשה שואב המים את דרכו אל הנהר, הכד שב והפציר כי יחליפו בכד חדש, בתשובה, אמר לו:

–          התבונן בצד השביל שאנו פוסעים בו, מה אתה רואה?

–          אפר ואבנים, השיב הכד הסדוק.

שואב הפנים הסתובב, ושב ושאל את הכד:

–          וכעת, מה אתה רואה?

–          פרחים ועשב וירקות לרוב.

–          נכון, והכול הודות לך. השיב שואב המים.

–          הודות לי?

–          כן, בכל בוקר, בדרכנו חזרה מהנהר, הייתי משליך כאן זרעים ואתה, היית משקה את האדמה אשר השיבה אהבה והעניקה לזרעים מקום מזין לצמוח ולפרוח בו. בכל יום, בשובי מהנהר, אני קוטף מהפרחים והירקות ומביאם למשפחתי ולשכנים/ות וגורם להם/ן אושר ושמחה. והכול הודות לך.

וכך המשיך שואב המים לעשות את דרכו מידי יום ביומו אל הנהר וממנו, עם שני כדים תלויים על אסל שנשא על כתפיו. והכד הסדוק המשיך לטפטף ולהשקות את האדמה שהמשיכה להצמיח פרחים, עשב וירק לרוב.

(תודה למספרת הסיפורים מאיסטנבול שהעניקה חיים מחודשים לסיפור הזה http://astorytellerinistanbul.blogspot.de/ )

cracked pot 001

איור: דניאל גורי דה לימא

השנה מלאו לי 58. גם אני כדה סדוקה. הרווחתי את הסדקים שלי ביושר, את כל אחד ואחד מהם, בהליכה למרחקים ארוכים, עם מעט מאוד פתרונות פלא וכמעט ללא קיצורי דרך. הרווחתי אותם ביושר עם הלב שנשבר והחלים, עם הגוף המשתנה עם הלידות והשנים, עם השטויות והטעויות שעשיתי. גם אני, כמו הכד, תוהה כל יום אם אני אכן פועלת באפקטיביות ויעילות מיטבית, כי גם אני מטפטפת ומספיקה בסופו של יום רק חלק מהמשימות שגודשות את היומן, עם תזכורות ותאריכי יעד כי אני כבר לא זוכרת בלי תזכורות.

אני חושבת שהסיפור על הכד הסדוק מזמין אותנו לחשוב על הטפטוף הזה לא כבזבוז של זמן ומשאבים, אלא בדיוק להיפך. בסיפור הזה, הטפטוף, בשיתוף פעולה עם הזרעים והאדמה, הוא מה שמייצר קיימות, מצמיח ירקות ופרחים, מזון ויופי. הטפטוף בשבילי הוא לדחות למחר את קיפול הכביסה או את כתיבת הדו”ח, כדי לקרוא לנעמה סיפור לילה טוב ולהתכרבל לצדה עד שתירדם; לוותר לפעמים על קריאת מיילים אל תוך הלילה, כדי לבלות כמה דקות של חסד עם דורון או לצפות בסרט עם דניאל. הטפטוף זה להאריך מעט בשיחת ועידה כדי לשאול לשלום בת/בן השיח, לקום מהמחשב כשזה פשוט לא הולך ולצאת להליכה שמנקה את הראש, לשים את הפלאפון על שקט ולאפות נשיקות קצף ביצים…

הבאתי את הסיפור הזה כי מעבר לזה שהוא יפה ופשוט, יש מה ללמוד ממנו, גם בהקשר של עשייה לשינוי חברתי. יש בו הזמנה לחשוב על הטפטוף כהשקעה בתהליכים שיניבו בסופו של דבר פירות של ממש, כאלה שנשארים לאורך זמן.  טפטוף במובן של השקעה בתהליכים שמבקשים לפורר ולהגדיר מחדש גבולות, יחסי כוח, דרכי פעולה; תהליכים שמעניקים ערך וכוח שווה לסוגים שונים של ידע.

שינוי חברתי-פוליטי הוא גם מטרה וגם דרך, ממש כמו שסיפור הוא גם תוכן וגם צורה. אז ברשותכם/ן, אני אמשיך עוד קצת עם הדימוי הזה של הטפטוף לאורך הדרך. הטפטוף, בהקשר של עשייה לשינוי חברתי, הוא:

להשקיע בבנייה של יחסי אמון וכבוד הדדי עם השותפים/ות לדרך;

לזכור שיצירת מרחב לא בטוח בעבור הזולת היא יצירת מרחב לא בטוח בעבור כולנו;

לזכור שהשתקה, הפחדה, ביטול, זלזול, כפייה, פטרונות, התנשאות וכו’  הם “כלי האדון”…

לשמור על עצמנו ועל אחרים/ות. כי כמו שאומרת אודרי לורד: “שימור עצמי הוא לא התפנקות. זהו מעשה של שימור עצמי, וזהו אקט של לוחמה פוליטית”.

לקחת צעד אחורה ולעשות מקום ולעשות צעד קדימה כשצריך

להקשיב לסיפורים, לחלוק סיפורים

לפרגן, להוקיר ולתת קרדיט

לחפש יחד דרכים לפרום את הדינאמיקה המשתקת של קורבן-תוקפן

לזכור שכולנו כדים סדוקים. הרווחנו את הסדקים שלנו ביושר רב. בהליכה למרחקים ארוכים. עם מעט פתרונות פלא וכמעט בלי קיצורי דרך.

.

זיעה

פרולוג

הרשומה הזו נכתבה לפני כמה שנים, בשבוע בו נפרדנו מבוז’ה, כלבת הזאב המעורבת שלנו, אחרי 17 שנים שהייתה חלק בלתי נפרד מאיתנו, ממשפחתנו. בשנתה האחרונה היא התקשתה כבר ללכת, אך התעקשה להמשיך ולהסתובב בבית, להיות חלק מהעניינים ובעיקר להיות לידנו. הרשומה הזו והאיור המרהיב הזה של דניאל מוקדשים לה באהבה.

הרשומה הזו נולדה במאמץ רב. היה לי קצה חוט ולא ידעתי לאן לקחת אותו. הייתי צריכה סיפורים שיעזרו לי “לעשות שכל”, למולל את הדברים, לעבד את חומרי הגלם.

כמו שקורה לא פעם, גם הפעם זה התחיל בהבזק, בחלקיק מחשבה. לפני כמה שבועות, כשמשפט מסוים התיישב לי בראש וסירב לעזוב ולתת מנוח. דורש ממני התייחסות.

Never Let Them See You Sweat

המשפט הזה, סיסמא של פרסומת לדאודורנט, הגיע כאילו משום מקום וסירב להתפנות, עד שאקדיש לו את הזמן והמחשבה הראויים לו. עד שאבין למה הוא צץ שם מלכתחילה.

התחלתי לנהל איתו שיחות.

– למה? למה בעצם אסור שייראו אותנו מזיעים/ות? כולם/ן עושים את זה, לא? זו הרי דרכו הטבעית והבריאה של הגוף לקרר את עצמו, לשחרר רעלים. למה צריך לשמור את זה בסוד? להעמיד פנים שלנו זה לא קורה?

– מה את רוצה ממני, אמר לי המשפט. אני בסך הכול שורת מחץ מפרסומת. אולי תבדקי עם עצמך למה אני מטריד כך את מנוחתך.

והוא צדק, כמובן, הנודניק. זה לא היה קשור אליו, אלא אליי. הוא בא לטרוד את מנוחתי בימים שהייתי עסוקה במחשבות על זיעה. על זיעה שבאה ממאמץ גדול. ממאמץ של הגוף, של הנפש, של המחשבה. כן, הייתי עסוקה במחשבות על זיעה שניגרת מתוך מאמץ להכיל ולעבד את העצב ושלל הרגשות המתעוררים בעקבות אירועים ומפגשים המטלטלים אותי אישית ופוליטית.

אז כמו שקורה לא פעם, הכתיבה הפכה לתהליך של פענוח. הזיעה הפכה לדימוי, לסמל, למשהו שאומר משהו אחר. אולי דמעות. אולי עצב. בקיצור, מאמץ של הלב. ובסוף זה מה שנכתב: זיעה. תוגה. מאמץ.

זיעה

“תחושי לחץ קל בגב התחתון”, נדמה לי שכך תיארה שילה קיצינגר, הכוהנת הגדולה של ספרי ההכנה ללידה לפני 25 שנה, את כאבי הצירים. כן, בטח, חשבתי לעצמי בעודי עומדת על ארבע, פילה קטנה בתנוחת חתול/כלב על הדשא שמחוץ לחדר הלידה בהדסה עין כרם, מנסה “לנשום מעל לציר”, נושאת בטן עצומה של 42 שבועות. “לחץ בגב התחתון” לא התחיל אפילו לתאר את מכלול הרגשות שהרגשתי, דקות לפני הכניסה לחדר הלידה: התרגשות עצומה, פחד והבנה שמשהו גדול מתחולל בתוכי ובחיי.

“בתקופת ההנקה חשוב לצרוך נוזלים רבים”. קראתי באותו ספר, אחרי ששבתי הביתה ואוצרי, בני הראשון, בזרועותיי. למה שלא פשוט תגידו שנשים אחרי לידה מזיעות כמו סוסות מירוץ?

היה זה יום חגיגי במיוחד. ביקור ראשון בטיפת חלב. דניאל, העגלה החדשה ואני, במעלה הרחוב התלול המוביל לטיפת חלב. דניאל, העגלה, אני ופלגי זיעה ניגרים. הגעתי לטיפת חלב ספוגה ורטובה. טיפות זיעה זרמו על עיניי ומרחו את האיפור הגיגי ומילאו את פי בטעם מלוח.

תחושת ההתרגשות החגיגית נמהלה בתחושת פגיעות עמוקה מול האחות הצנומה, הנמרצת והיבשה מאוד. ומול ומבטה השיפוטי. ואולי הוא לא היה שיפוטי כלל, ורק אני, בפגיעות של אמא טרייה, חשתי כך.

תוגה

“תגידי, יש לך משהו נגד תוגה?”, שאל אותי הדייל שעבד לצדי בחלוקת אוכל ומשקאות למטוס עמוס נוסעים ודל בחמצן בדרך לניו יורק. ברמז של חיוך שמודע לשרמנטיות של עצמו. גם במרחק של 30 שנה אני חייבת להודות שזה אחד ממשפטי הפתיחה היותר מוצלחים ששמעתי. שילוב של הומור פנימי של א/נשי צוות אוויר ויומרה להבין לנפשן הנפתלת של נשים שאוהבות גברים מיוסרים…

תוגה היא מילה נפלאה, פיוטית. מילה של חוט של עצב, מלנכוליה, אפרוריות רכה. דכדוך, מועקה. הזיעה של הנפש המבקשת לקרר את עצמה, לשחרר רעלים.

Never Let Them See You Sad

עוד לא המציאו פרסומת כזו. בכל מקרה, אף תכשיר או תרופה לא באמת יכולים למגר עצב. כי עצב, כמו זיעה, הוא תגובה טבעית כל כך של הנפש לכאב, לעוול, לאכזריות. עצב היא האחות המלנכולית של הזעם. זו שמפנה את האנרגיות שלה פנימה.

אני מנחשת שלעצב יש מילה כמעט בכל שפה עלי אדמות. כמה שירים נכתבו בשפות האלה על עצב. אלפים, ובטח יותר.

ובכל זאת, אני חושבת, אני כל כך ממעטת להשתמש במילה הזו בהקשר של העבודה שלי. בשביל זה המציאו מילים כמו מרתק, מורכב, מרגש, מאתגר. כאילו עצב הוא דבר שאין לו מקום בהקשר של מאבקים לשינוי חברתי.

מאמץ

“בזיעת אפיך תאכל לחם”, זה העונש הנורא שהטיל ה’ על אדם וחווה שגורשו מגן העדן. לא עוד עצים שופעי פרי. המאמץ. זהו העונש על התשוקה לדעת. על הסקרנות. על החתרנות. על אי הציות. מאמץ וזיעה. כי הרי אם היו אדם וחווה צייתנים יותר וסקרנים פחות, כולנו עוד היינו חיים/ות בגן עדן בלי מאמץ ובלי זיעה. ובלי ידיעה.

לקח לי שנים לקבל את המאמץ באהבה. לא לפחד ממנו ולא להתבייש בו. לא לכעוס על עצמי כשדברים לא באו או לא הצליחו. דברים חשובים באמת הרי לא באים בקלות. ויתור לא בא בקלות. אהבה גם לא. למידה לא באה בקלות. קבלה לא באה בקלות. שינוי בטח שלא.

ובכל זאת, בכל מאות בקשות המענק שכתבתי וקראתי במהלך שנות עבודתי, לא נכתב משהו כזה: “אי שוויון (או דיכוי, גזענות, אלימות) הוא בעיה חברתית קשה שמעוררת בנו עצב גדול. לפעמים העצב הוא כה עמוק שהוא מערער לזמן מה את האמונה ביכולת שלנו לשנות את המצב. זה דורש מאיתנו להשקיע מאמצים כמעט אל-אנושיים, להזיע, להזניח את היקרים/ות לנו ולריב עם הקרובים/ות לנו ביותר. אבל אכפת לנו הרבה יותר מדי ולא עולה בדעתנו לוותר ולכן נמשיך להתאמץ ולהזיע ולהתעצב כדי לשנות. נשמח אם תמצאו לנכון לתמוך בנו… “

buza2

מאמץ: לזכר כלבה אהובה. איור: דניאל גורי דה לימא

בתנועה מעגלית רכה

שעות בין הערביים הן השעות הכי טובות לתוגה. ירושלים של יום שישי בין הערביים שקטה כל כך ואני שומעת את דנה, כלבת הלברדור השחורה והמרהיבה שלנו נושכת לעצמה את כפות הרגליים במרץ. בחוץ יש גם ציוצים אחרונים של ציפורים.

יש עכשיו שקט מסביב ובתוכו אפשר להקשיב לעצב. עצב שנולד לפעמים מהפער בין מה שאנו מצליחות/ים לעשות לבין מה שעוד מחכה שנעשה. עצב שנולד מגעגוע, ממה שנגזל ולא ניתן להשיב. עצב אישי ועצב פוליטי על דרכיו של עולם.

התחלתי את הכתיבה בעצבים על איזה משפט מפרסומת ואני מסיימת אותו בתנועה מעגלית רכה. אוספת אליי את הכאב ואת העצב ואת הזיעה ואת המאמץ שלי ושל הא/נשים שנכנסים/ות ללבי במפגשים שהעשייה הזו מזמנת לנו. כן, אני בוחרת לסיים את תהליך הכתיבה הזה בתנועה מעגלית רכה. כי חמלה היא אקט פוליטי. חמלה היא אקט פוליטי כלפי עצמנו וכלפי הזולת. היא נולדת מהמועקה שיש כל כך הרבה לתקן כאן ואין שום סיבה שנשקיע אנרגיות בלהעמיד פנים שאנחנו לא מזיעים/ות או שלא כואב לנו.

על מות ילדות וילדים

לזכרם ולזכרן של ילדות וילדים שנרצחו. על ידי אביהם או אמם. 

סיפורים קשים הם סיפורים שקשה לספר וקשה לשמוע.
סיפורים קשים גורמים לנו לרצות להסב מבט, לא לשמוע.
סיפורים קשים גורמים לנו לרצות להתרחק מהם. להגיד לעצמנו שלנו זה לא ייקרה; שזה מקרה מאוד קיצוני. שזו הגזמה. שזה תוצאה של טירוף.
סיפורים קשים חושפים בפנינו את החלקים הלא מדוברים והלא מוארים בנפש.
סיפורים קשים שוברים את הלב ומעוררים פחד. הם מספרים על בעיות שטרם מצאנו להן מענה.
סיפורים על רצח ילדים וילדות בידי אביהם או אמם הם קשים מנשוא. אבל אסור לנו לשכוח אותם ואסור לנו לזנוח את זכרם ואת זכרן. כי בשכחה שלנו טמון הגרעין של הרצח הבא.

לפני שנה התגלגל לידי סיפור עם אירי עתיק בשם “עץ הערער”. קראתי אותו בנשימה עצורה ובעצב גדול, בידיעה שעוד אשוב אליו. זהו סיפור על אם המשתוקקת לפרי בטן, מייחלת לו משך חודשים עם חלוף העונות תחת עץ הערער, עד שהיא יולדת בן מרהיב ומתה בלידתו. האב האבל קובר אותה תחת עץ הערער, וכעבור זמן מה, נושא לו אישה אחרת ויחד הם מביאים בת לעולם. האם החורגת – שמאז ומתמיד נועד לה תפקיד המרשעת בסיפורי עם – מתעבת את בנה החורג. האב – כמו בהרבה סיפורי עם – אינו מודע למתרחש מתחת לאפו ונכשל כישלון חרוץ להגן על בנו מפני טינתה של האם. ברוח האכזריות הישירה והבוטה האופיינית כל כך לסיפורי עם, היא שוחטת את בנה החורג ומגישה אותו לאביו כנזיד. בתה הקטנה, עוקבת אחר מעשיה בזעזוע עמוק, מלקטת את עצמות אחיה המת וקוברת אותן תחת עץ הערער, לצד אמו. וראו זה פלא, הילד שנטבח באכזריות שב לחיים כציפור מדברת, והוא מרחף לו ברחבי הארץ ושר שוב ושוב את אותו שיר:

“My mother she butchered me,
My father he ate me,
My sister, little Ann Marie,
She gathered up the bones of me
And tied them in a silken cloth
To lay under the juniper.
Tweet twee, what a pretty bird am I!”

אמי, היא שחטה אותי
אבי, הוא אכל אותי
אחותי, מרי-אן הקטנה
ליקטה את העצמות שלי
וקשרה אותן בפיסת בד משי
להביאן למנוחה תחת עץ הערער
צוויץ צוויץ, איזו ציפור נאה אני!

וכך מרחף לו הילד-ציפור ברחבי הארץ ומספר את סיפורו – סיפור על רצח נתעב ואכזרי במיוחד – וזוכה לאהדת השומעים וגם אוסף אוצרות ועושר לרוב. לבסוף הוא שב לבית משפחתו, הורג את אמו החורגת ומתאחד עם אביו ואחותו הקטנה לחיים של אושר משפחתי… (לסיפור המלא באנגלית, לחצו כאן http://fortheloveof.sugarcube.net/juniper.htm)
סיפור אכזרי? מזעזע? נכון. הסיפור הזה, פרי חוכמה וניסיון שהיו אצורים במעגלי סיפורים, נולד בימים בהם ילדים/ות רכים מתו מוות נורא מרעב, מקור, ממחלות ובימים בהם/ן נשים רבות מתו בלידה. בימים הרחוקים, כשהסיפור סופר בעל פה הוא נועד להציע סוג של נחמה או סיגור לשומע/ת, כי הוא מבטיח שהאם המרשעת נענשה על אכזריותה ואילו הילד מוצא בסופו של דבר מנוחה.
והסיפור הזה גם ידע – אולי מבלי להיות מודע לכך – עד כמה מורכבים וקשים יכולים להיות היחסים שבין הורים/ות לילדים/ות והוא חושף קשת רחבה של רגשות: מהשתוקקות עצומה לפרי בטן והקרבה אימהית ועד לטינה עמוקה ואכזריות מצמררת של הורה כלפי ילד/ה.
חשיבותו של הסיפור הזה בעיניי, שהוא מסופר מנקודת מבטו של הילד. זה שרוחו שאינה יודעת מנוח ממשיכה להתעקש ולרחף בעולם כציפור ולזמר בחרוזים את סיפורו הנורא כדי שעוד ועוד אנשים יידעו כיצד הסתיימו חייו הקצרים.
כאשר ילד וילדה נרצחים על ידי אמם או אביהם, הארץ נזעקת לכמה ימים. מומחים/ות מדברים על מועקה ומצוקה של האם ועל נקמה אכזרית של אב בעקבות פרידה, מערכות הרווחה והמשטרה נכנסות למגננה. אנו מחפשים אשמים/ות, מחפשים קצה חוט של היגיון, של מענה, של משהו שאולי ימנע את האסון הבא.
ויש בקרבנו א/נשים שהסיפורים הללו מעירים בהם/ן ביתר שאת את רגעי האימה שהם ידעו מול אלימות מצד אלה אשר היו אמורים/ות לטפל בהם/ן, לאהוב אותם/ן ולגונן עליהם/ן מפני כל רע. ומעטים מדי מאיתנו מעיזים לנסות ולדמיין מה עבר על הילדים/ות הרכים/ות הללו ברגעים האחרונים. ואנו ממהרים/ות לחבק את הילדים/ות שלנו קצת יותר חזק בחיבוק שיש בו הבטחה שקטה לשלומם/ן וביטחונם/ן.
ואז חולפים ימים, והתקשורת מזדרזת לעסוק בדברים אחרים, ואנו קצת שוכחים/ות את הילדים הללו שעכשיו הם אולי ציפורים שמתדפקות על חלונות הלב שלנו ומבקשות שלא נשכח את סיפורן, ואולי הם פשוט לגמרי לבד שם, באדמה שהפכה להם לבית.

Junipertree1

איור: דניאל גורי דה-לימא

ילדים/ות הם נפלאים/ות; מצחיקים/ות, חכמים/ות, שובבים/ות. הם גורמים/ות ללב שלנו לשיר ולעלות על גדותיו. והם מרדניים/ות, ולא מצייתים/ות ועושים/ות בלגן ולוחצים/ות לנו על כפתורים. הם/ן אומרים/ות ועושים/ות דברים שגורמים להם להיראות כמו קוסמים/ות קטנים/ות, הם/ן מוציאים/ות מאיתנו צחוק ורוך והם מקפיצים/ות לנו את הפיוז. הם/ן מי שהיינו פעם ומה שיכולנו להיות. הם/ן בוחנים/ות את גבולות הסבלנות שלנו והם מוציאים/ות מאיתנו את המיטב שבנו השמור רק להם

ילדים/ות הם/ן האחריות שלנו. כחברה, אנחנו נבחנים ביכולת שלנו להעניק להם/ן את מה שהם/ן זקוקים/ות לו כדי לצמוח. כדי להופיע במלוא העוצמה שלהם/ן. הם זקוקים/ות לאהבה, לכבוד ולאכפתיות שלנו.

אני שייכת לדור שגדל על המחזמר “בוסתן ספרדי”. זוכרת עד היום את הקטע במחזה בו האם שולחת את ילדיה, שמן הסתם טיפסו באותו רגע על קצות עצביה ללכת לשכנה ולבקש ממנה תנמכה. והשכנה כמובן תמיד הבינה. היא הבינה שהאם צריכה קצת מנוחה מילדיה, במיוחד בימי הקיץ והחופש הארוכים. אבל זה היה בימים הרחוקים מאוד ההם בירושלים, כשבתים קטנים בני קומה פנו לחצר משותפת והכרת את כל השכנות וידעת שאת יכולה לסמוך עליהן ברגעים הקשים. ואולי גם אז זה לא באמת היה כך.
מה שאני רוצה לומר הוא שצריך לאהוב גם את ההורים של הילדים. ובעיקר את האימהות, כי הן עדיין אלה שברוב המקרים מטפלות רוב הזמן בילדים. כי אולי אם יהיה לנו יותר אכפת מהאימהות; מהרווחה שלהן ומהביטחון שלהן, נוכל למנוע אולי לפחות חלק ממקרי הרצח שעוד יקרו. והם יקרו, כי יותר מדי א/נשים כאן נופלים לתהומות של מועקה ומצוקה ואין עונה, ואימהות מתריעות על אלימות ואין עונה.
שנה חדשה מתחילה עכשיו. ואנחנו הרי חברה שכל כך אוהבת ילדים/ות. אז אולי השנה נאהב אותם/ן באמת.

לקחת בחשבון את כל ההתפתחויות האפשריות…

לפני המון שנים, באמת המון, הייתי ילדה. שמנמונת, ממושקפת, תמימה. אני חושבת שהייתי בכיתה ג’. חזרתי ברגל מבית הספר. הן חיכו לי בעיקול שליד גן השושנים. החברות שלי מהכיתה. לא הייתי מוכנה למה שקרה שם. תוך זמן די קצר מצאתי את עצמי על האדמה, ול. שהיו לה נעליים אורטופדיות כבדות עם מסמרים בעטה בעוצמה בסנטרי. הן צחקו. אני כמובן בכיתי. כשהן ראו את הדם הניגר מסנטרי הן נבהלו קצת וגם הצטערו קצת. “ילדים/ות יכולים/ות להיות כל כך אכזריים/ות”, אמרו המבוגרים/ות בצקצוק לשון, כאילו האכזריות הזו נולדת משום מקום. כאילו היא לא נרכשת. כאילו ילדים/ות לא משקפים חזרה לעולם הגדולים את מה שלמדו על התעמרות במי שנתפס כחלש/ה יותר.

נזכרתי בסיפור הזה הלילה כי התכוונתי לכתוב על רגעי השבירה, על חוסר אונים ראשוני מול חבטה סימבולית בסנטר. על הרגע הראשון הזה, מול העיתון, מול החדשות, מול עוד התבטאות מקוממת של עוד פוליטיקאי/ת שחושב/ת את עצמו/ה חכם/ה וצודק/ת נורא. רציתי לכתוב על תסכול של אגרופים קפוצים ושיניים חשוקות.

ואז רציתי לכתוב על תסכול שהופך לרצון עז לעשות משהו. לתקוע סיכה בבלון הנפוח. לצעוק שהמלך עירום ואידיוט.

ורציתי לכתוב גם על שינוי שעוד יבוא. שיכול לבוא. שצריך לבוא.

אז הנה שני סיפורים על גבולות הכוח, במיוחד במפגש עם חוכמה ועורמה.

לקחת בחשבון את כל ההתפתחויות האפשריות… [1]

היה היה פעם מלך בקופנהגן. יום אחד, בעודו משוטט לו בשוק, נתקל באוהל מהודר ועליו שלט: “חוכמה למכירה”. הוא שאל את בעל העסק כמה עולה החוכמה. “זה לא זול. כל פיסת חוכמה עולה 100 קרונות”, השיב האיש הצעיר.

המלך חשב שהמחיר גבוה מדי.

אינני יכול למכור אותה בפחות מזה”, עמד האיש הצעיר על שלו.

המלך החליט לרכוש פיסת חוכמה בכל זאת ושילם לאיש הצעיר.

האיש הצעיר התבונן במלך, שקוע במחשבות.

“עליך לשקול את כל ההתפתחויות האפשרויות”, הוא אמר לבסוף.

וזה כל מה שקיבל המלך תמורת כספו.

כשבוע לאחר מכן, קרא המלך לספר המלכותי שיגלח אותו. “אני מזהיר אותך”, אמר לספר, “אם תהיה ולו טיפה אחת של דם על לחיי או על התער, אצווה לערוף את ראשך”.

הספר פחד כל כך לגלח את המלך, וביקש שמישהו יחליף אותו. הוא שב לביתו ואמר לשוליה שלו ששירותיו נדרשים בארמון. “עליך לגלח את המלך”, אמר לו, “אבל הוא הציב תנאי”.

זמן קצר לאחר מכן, התייצב השוליה בארמון המלך.

“האם אתה מבין את התנאי שהצבתי?”, שאל המלך.

“אדוני הסביר לי הכול”, השיב העלם.

הוא מרח סבון וגילח את פניו של המלך, מבלי להגיר ולו טיפה אחת של דם. המלך התבונן בעצמו במראה.

“יפה מאוד, עשית עבודה טובה”, אמר המלך לעלם, “אך האם לא פחדת כלל, אפילו לא קצת?”

“לא, הוד מעלתך”, השיב השוליה. “אני תמיד שוקל את כל ההתפתחויות האפשריות”.

“למה כוונתך”? שאל המלך.

“לו הייתי שורט בטעות את פניך, הייתי עושה חתך עמוק הרבה יותר בגרונך”.

המלך היה כה מרוצה מתשובתו, שמינה אותו לספר החצר.

את הסיפור הזה מצאתי באוסף סיפורי עם מדנמרק ששלח לי קולגה יקר, מספר סיפורים בריטי. הוא מצא חן בעיני, כי לדעתי הוא עוסק בשבריריות המוחלטת של כוח שלטוני, במיוחד לנוכח החוכמה והאומץ של אלה המעיזים/ות להישיר מבט מול שימוש שרירותי בכוח. המלך איים על הספר המבועת שאם תיפול ולו טיפה של דם מלחיו, יוציא אותו להורג, ואילו השוליה הזכיר למלך, שיש לו הכוח, והיכולת, לא רק לשרוט את לחיו, אלא גם לשסף את גרונו…

כעת רק נותר לנו לקוות שנשכיל תמיד לנהוג כמנהג השוליה במפגש עם כוח להשחית.

 החתול במגפיים: חתרנות או היפוך   

טולוז, גור החתולים המרהיב שלנו, מגיח מדי פעם לחדר העבודה הקטנטן והמאוד מבולגן שלי, קופץ לחיקי ומגרגר. משהו ביצור הפרוותי והגמיש הזה גורם לי לעצור, ללטף את צווארו ולשחק איתו, עד שהוא ממצה את הפינוק, מזנק שוב לרצפה, נוחת תמיד ברכות על רגליו וממשיך הלאה. יש משהו שובה לב לחלוטין בשילוב הזה של עצמאות מוחלטת, יחד עם יכולת לדרוש פינוק ולהתמסר לו, תמיד בתנאים שלו.

טולוז מזכיר לי את החתול במגפיים. אותו חתול פלאי שידע לדבר, שבזכות תחבולות, כושר המצאה, יצירתיות וכישרון מיוחד להפגין תושייה בעת הצורך, מצליח להשיג בעבור אדונו הצעיר, בן הטוחן, את כל אשר יכול היה לחלום עליו: טירה מפוארת, אדמות חקלאיות נרחבות ואת בת המלך כאשת חיקו. ואיך משיג החתול את כל אלה? קודם כל, הוא איש יחסי ציבור מצוין שיודע, שמה שחשוב זה לא האמת, אלא מה א/נשים מאמינים שהוא האמת. ואיך מצליח החתול להערים על הענק הנורא, האיום והמפחיד? בעזרת שינוי של יחסי הכוח.  הוא גורם לענק להפוך לעכבר וטורף אותו. מחתול זעיר מול ענק נורא הוא הופך לחתול גדול המכלה את הקטן ממנו. ואיך הוא גורם לענק להפוך לעכבר? מאתגר את האגו שלו, מפעיל עליו פסיכולוגיה הפוכה. החתול אומר לענק שהוא לא מאמין שהוא מסוגל להפוך לחיה קטנה מאוד, כמו עכבר למשל. הענק חייב אז להוכיח לו שהוא כן יכול. הגאוותנות של הענק חורצת את גורלו.

הסיפור הזה, כמו הרבה מאוד סיפורי עם ואגדה, נוצר וסופר בימים שבהם מלכים/ות ואצילים/ות נולדו לתוך מעמד, פריבילגיה ועושר, ועניים/ות יכלו לספר סיפורים על איך להפיל ענקים מטילי אימה ולהשתלט על נכסיהם.

אבל האם הסיפור של חתול במגפיים הוא סיפור פשוט של היפוך ביחסי כוח? של הצלחה של יחיד להערים על השיטה המעמדית?

סיפורי עם אומרים תמיד יותר ממה שנדמה לנו בהתחלה. הם היו מאז ומתמיד דרך למתוח ביקורת על אי צדק, על הטוב והרע השוכנים בנו. הענק האיום והנורא מסמל את הרוע, האכזריות והשרירותיות של הכוח השלטוני, של בעלי/ות המעמד והשררה, הצוברים/ות הון וכוח על חשבון הא/נשים שעובדים/ות קשה בשבילם/ן.

החתול במגפיים הוא גם סיפור על גבולות הכוח. אין כוח בלי גבולות, ולכל שליט רב עוצמה יש נקודות תורפה שאנחנו יכולים לנצל כדי ליצור שינוי; יוהרה, אגו נפוח יתר על המידה, אובדן קשר מוחלט עם העם…

הגעתי לנקודה הזו, ונתקעתי. ואז דניאל הביא את הציור, את הפרשנות שלו לדברים. החתול במגפיים, טולוז שלנו, כגיבור על. אחד שיודע שעם כוח רב, מגיעה גם אחריות עצומה לעשות בו שימוש לטובה, ולא לרעה.

puss in boots2

מקווה שמשהו בסיפורים הללו, בדברים הללו, מזכיר לכם/ן את החשיבות העצומה של תקווה לשינוי. לא בכוח קסם, אלא ביכולת להפוך את התסכול לכוח. כוח לעשות טוב.

 


[1] Consider all Eventualities, Collected by the Danish Folklorist, Evald Tang Kristensen, translated into English by Stephen Badman.

%d בלוגרים אהבו את זה: