On Forgiveness: the Israeli Palestinian Conflict, Henzel and Gretel and me

Can we forgive those who hurt us and our loved ones? This question has been on my mind for a while, both personally and politically. Like so many questions that linger in my mind, it emerged to the surface when I was invited to two conferences the same week last summer: one dealing with healing hatred in political conflicts[1] and the other dedicated to forgiveness[2].

Forgiveness. In both conferences, many of the speakers emphasized the religious and spiritual aspects of it; they spoke of forgiveness as a divine decree. Not being a religious woman in the conventional sense of the word, I found myself thinking how I found the strength to forgive. It was not easy; it required relinquishing the position of the victim.

It is not easy. Every time I read the story of Hensel and Gretel I could not fully comprehend how the children – who suffered such terrible abuse from the wicked witch and had to burn her alive to save their skin – could forgive their father for sending them off to the dangers of the woods, simply because he was too weak to defend them. The children's willingness to forgive their father troubled me. As I read the story to my own daughter, I felt deep anger and contempt towards the father. I could not understand or empathize with him, let alone forgive him.  Nevertheless, Hensel and Gretel forgave him; they wanted their family back.

As a woman living in a conflict zone I find myself thinking: where does forgiveness come from? Where in our souls is it born and alive?

A wise woman once told me that we forgive to free ourselves from the burden of the pain we carry. As long as we do not forgive, it continues to poison our soul. Hence, we offer forgiveness to care for and save ourselves; so that we can move on, free from the perpetrator's grip on our minds and our lives.

I must have known this all the time. When I chose to forgive, it was because I was tired of carrying the load of painful memories that kept pulling back to the past and kept me from living my present and dreaming of the future.

Forgiving did not erase the memories; I keep them stored in that little attic in my heart and visit them when I can. The same attic houses the monsters I vanquished.  However, as liberating as forgiveness was to me, I could only forgive on my behalf; not for my son nor for my elderly parents who took me in when I arrived one night at their home, so tired of crying.

Henzel and Gretel. Illustration by Daniel Gouri De Lima

From the personal to the political

Can we forgive in someone else's name? Well, I think not. However, if I am right, how is collective forgiveness possible? Can we ask for forgiveness in someone else's name? Again, no. Then how is collective repentance possible? Let me be clear about where I am getting at; how can two nations caught up in a violent conflict seek or offer forgiveness? It seems unfathomable for people to forgive military occupation, exile or losing their loved ones in a bombing or knifing attack; how can one even begin to forgive those who demolished his home, or those who launched a Quassam missile that killed his little boy.

This is how we live our lives, year after year; caught up in a bloody vicious cycle of occupiers and occupied; killing and being killed; hurting and hurt. Parents are burying their little children and children growing up without their father or mother. Homes are demolished and destroyed. The beloved land cries and it seems that mercy and compassion do not dwell in our part of the world.

Can we heal hatred and foster a culture of reconciliation between Israel and Palestine? Can we bring back mercy, compassion and hope to our region? I believe we can and we should. However, it requires from us – from all of us – to relinquish the position of victim. And it is difficult. Excruciatingly difficult.

If my last statement disturbs you or makes you angry; or if think that it is a post-modern f**t that ignores or denies the extent of suffering, I urge you to keep reading.

It is difficult to let go of victimhood because the suffering and loss are so terribly real. It is difficult because our political leaders are turning our collective traumas into bargaining chips in political negotiations. They are turning the Holocaust, the Nakba and the wars into repetitive narratives of victimhood and revenge. They feed the flames of hatred and fear instead of doing the right thing; finding the courage to say: "enough! Nothing justifies any of this".

We, the civilians on both sides of this bloody conflict; we who pay the daily price of hatred, fear and violence; we, too, are collaborators. We dig our heals in the quick-sand of political ideologies; we repeat the same tried and tested statements and slogans and speak the language of interests, instead of voicing our deepest needs. Those who seek to perpetuate the conflict speak of annexing the West Bank; those who seek pragmatic solutions speak of separation, and a small minority still speaks against the occupation and for a just peace and is the target of all the hatred that is not directed at the "enemy".

Nothing new can grow on this barren land of hatred.

To forgive is not to forget. We never forget those we loved and lost. We never forget the place that was our home, nor our yearning to come back to it. To forgive is to preserve the memories and to let go of them as the first and single thing that guides us and informs our actions.

To rekindle compassion and spark hope, it is time for us to take responsibility; for our future and that of our children and for the babies yet to be born. Responsibility for this good and beautiful earth that is so tired of wars. Responsibility for the olive trees exhausted of being uprooted. Responsibility for the polluted coastline of Gaza. Responsibility towards our fellow human beings.

We all are tired of wars; except those who benefit from them.

It is time to awaken compassion and hope. Forgiveness will follow, eventually.

[1] https://ia-sc.org/healing-hatred/

[2] https://internationalforgiveness.com/jerusalem-conference.htm

"אילו הייתי אנושי"

"אילו הייתי אנושי"

אוירל:  כְּשָפֵיך טלטלו אותם חזק

כל כך, שאם תראה אותם עכשיו

לבך יימס.

פרוספרו:   אתה חושב כך, רוח?

אֲוִירֶל: אצלי היה נמס, אדון, אילו

הייתי אנושי[1].

ניטה שוחט, חוקרת ספרות פמיניסטית ופעילת שלום וזכויות אדם הלכה לעולמה בנובמבר 2016. מותה ללא עת הסב לי צער הן מפני שזכיתי להכירה אישית והן מפני שהיא נפטרה לפני שהגותה זכתה להכרה הראויה. ההסתלקות השקטה שלה מן העולם הכאיבה לי והחלטתי להקדיש לה רשומה זו. מעין תודה מאוחרת על כך שכתבה באופן כה מדויק ועמוק על חשיבותם של טקסטים ספרותיים ונרטיבים בתהליכים עמוקים של שינוי חברתי. אני זוכרת שלקחתי לידי את ספרה: Disenthralling Ourselves: Rhetoric of Revenge and Reconciliation in Contemporary Israel[2] וקראתי בו בשקיקה השמורה לספרים שגורמים לנו לחוש שהם נכתבו במיוחד בשבילנו. הספר הוא מלאכת מחשבת של אינטרטקסטואליות וכבוד לטקסטים היסטוריים, ספרותיים, מחקריים ודיאלוגיים, ממחזהו של שייקספיר, "סערה", דרך שיריה של רייצ'ל צביה בק וספרו של ג'ונתן ליר Radical Hope[3].

הכותרת הראשית של הספר לקוחה מנאומו ההיסטורי של אברהם לינקולן, נשיאה ה-16 של ארה"ב, ב-1 בדצמבר 1862, בו קרא לשחרור של העבדים השחורים:

“The dogmas of the quiet past are inadequate to the stormy present. The occasion is piled high with difficulty and we must rise with the occasion. As our case is new, we must think anew and act anew. We must disenthrall ourselves, and then we shall save our country.”

הנאום הוא קריאה להשיל דוגמות, דרכי חשיבה ומנהגים מהעבר, למען עתיד טוב יותר. בנאומו קרא לינקולן לאומה האמריקנית לאחוז בציצית ראשה הקולקטיבית ולהיות גרסה טובה יותר של עצמה. הוא קרא לעם האמריקני לברוא את עצמו מחדש.

כתיבה היא גם מעשה של בריאה. היא דרך ליצור משהו חדש מחומר הגלם החבוט והמוכר כל כך, המילים. לכתוב על ניטה שוחט ועל הגותה היא הדרך שלי להוקיר אותה ולתרום את חלקי הצנוע לקידום כתיבה והגות שמבקשות לחולל איזה טוב בעולם.

והעולם שלנו זקוק לזה כל כך. עכשיו ותמיד. במציאות של פוליטיקה של בריונים המזלזלת בשלטון החוק ואשר שמה ללעג ערכים של צדק ושוויון, העולם זקוק לפוליטיקה של אנושיות.

ועל כך כתבה ניטה שוחט בספרה. על האנושיות כזו אשר מציבה לעצמה רף מוסרי גבוה. על אנושיות כמה שדוחף אותנו להשיל מעצמנו התנהלות אלימה ודכאנית שמקורה בתודעה של קורבנות ונקמה.

ניטה כתבה בספרה על דמיון מוסרי החיוני לקידום תהליכים של שינוי חברתי ופוליטי. דמיון מוסרי מורכב משני רכיבים חיוניים: ראשית, היכולת לדמיין טוב עתידי משותף, גם כאשר הוא טרם נראה באופק, ושנית, היכולת לחוש אמפתיה וחמלה. ניטה האמינה בתפקיד החשוב שממלאים טקסטים ספרותיים ונרטיביים בפיתוחם של חוסן קהילתי ודמיון מוסרי החיוניים למהלך השינוי העמוק  מתרבות של קרבנות ונקמה ולקראת תרבות של פיוס:

"The catalyst for the essential change from collective repetition-memory to the recollection memory of reconciliation is the development of a moral imagination through active readings[4]".

את ספרה של שוחט קיבלתי במתנה מחברה יקרה, המשוררת הנפלאה רייצ'ל צביה בק . בספרה של שוחט מוקדש פרק למחזור השירים The Buffalo Poems מתוך ספר השירים השני שלה On Ruins and  Returns[5] שנכתבו בשנים הרעות של אירועי אוקטובר 2000 וימי האינתיפאדה השנייה.

שיריה של בק הם מלאי חמלה הנובעת מעמדה אימהית הכורכת את הדאגה לילדים הפרטיים שלה עם דאגה לילדיהן של אימהות אחרות, פלסטיניות ויהודיות.  העמדה האימהית אינה נגזרת בהכרח מהביולוגיה הנשית ומהיכולת להביא ילדים לעולם בלבד; זוהי עמדה מוסרית המדגישה ערכים של חמלה ודאגה אל מול מציאות של אלימות, הרג ואובדן.

ובאותה נשימה, השירה של בק היא חסרת רחמים כי היא מסרבת להסב את מבטה מהמוות, האובדן והכאב שהם חלק בלתי נפרד מכל מלחמה. השפה השירית שלה כמו מסירה את האבק שמעלות המילים שנשחקו מרוב שימוש, מלטפת אותן ביד רכה ולא מוותרת, עד שהיא משיבה להן את מלוא משמעותן. המוות בשיריה של בק הוא גרפי מאוד; חלקי גופות ואיברים פזורים, דם ניגר, רקמות וחלקי ציפורניים שהתפזרו לכל עבר, כמו למשל בשיר

Soldiers on their knees in the sand

Mothers watching

soldiers on their knees

sifting and searching for body parts

do not think of next worlds

they think only of

lost worlds

אני מקווה שבעקבות הקריאה בדברים אלה תרצו לקחת לידיכם/ן את ספרי השירה של רייצ'ל צביה בק ואת סיפרה של ניטה שוחט, שראה אור גם בעברית וזכה לשם: אילו אדם הייתי: רטוריקה של נקמה ושל השלמה בישראל[6].

ואני מקווה שכל ראש ממשלה וכל שר שרץ לספר לתקשורת ש"הסבב הבא הוא בלתי נמנע" יקראו בשירים הללו ויבינו גם הם את מלוא המשמעות הכואבת, המרסקת, המדממת והפצועה של עוד ועוד מלחמה.

%d7%91%d7%a0%d7%98-%d7%95%d7%92%d7%9c%d7%a0%d7%98

[1] שייקספיר, ויליאם: הסופה, מערכה 5 תמונה 1, לעברית: דורי פרנס באתר שייקספיר ושות' http://www.shakespeare.co.il/play.php?play=the-tempest&text=383
[2] Schechet, Nita. Disenthralling Ourselves: Rhetoric of Revenge and Reconciliation in Contemporary Israel, New Jersey: Fairleigh Dickinson University Press, 2009
[3] http://www.hup.harvard.edu/catalog.php?isbn=9780674027466
[4] שוחט, ניטה. שם:  17.
[5] http://www.shearsman.com/ws-shop/product/4312-rachel-tzvia-back-on-ruins–return
[6] http://www.haaretz.co.il/literature/study/.premium-1.2036737