אדיפוס שמדיפוס

לערבב את הקמח והחמאה לתערובת פירורים גסה…

כמה וכמה פעמים היא התחילה לכתוב עליהם והפסיקה והלכה להכין לחמניות תה אנגליות.

להוסיף את החמוציות הקצוצות וכוס של שמנת מתוקה…

הבצק דביק קצת והיא מוצאת איזה תענוג בלישה שלו, יודעת להיות סבלנית ולא להוסיף יותר מדי קמח. עוד מעט היא תשטח את הבצק לעיגול עבה ותקרוץ ממנו עיגולים עם קצוות מסולסלים…

כמה וכמה פעמים היא התחילה לכתוב עליהם והפסיקה עוד לפני האמצע. קל יותר להכין לחמניות תה אנגליות. עוד מעט היא תכניס אותן לתנור ולאט לאט יימלא המטבח ניחוח מאפה נימוח וזר.

לאפות עד שהסקונס משחימות קלות. להיזהר לא לאפות יותר מדי. זהו. אין לה יותר תירוצים.

כמה וכמה פעמים היא התחילה לכתוב עליהם. על אדיפוס ופרויד והרולד בלום וכל פעם הפסיקה, כי מי היא, האישה המתרככת הזו, שתכתוב על הגברים האלה שהדברים שלהם מעצבים את החיים שלנו עד עצם היום הזה במעגל בלתי פוסק של אלימות ידועה מראש.

והנה בט”ו בשבט היא חשבה שזה זמן טוב לומר ברוח היתולית שהיא רוצה להיתלות באילנות גבוהים ולכתוב על אדיפוס ופרויד, ובסוף היא הלכה להכין לחמניות תה אנגליות עם פירות מיובשים. כי זה גם קשור לט”ו בשבט.

והלחמניות כבר מוכנות ובזוקות באבקת סוכר והסיפורים שלהם, מכוננים ומעצבים, עדיין שם. את יכולה לדבר וללוש עד מחר, אבל עד שלא תהרגי פה מישהו, לא ייווצר פה ידע חדש.

סופוקלס כתב את הטרגדיה של אדיפוס לפני כמעט 2450 שנה. אדיפוס, הנסיך שנדון עם היוולדו לרצוח את אביו ולשאת את אמו ולהטיל מגפה וצער על עירו וא/נשיה. הוא כתב טרגדיה על עיוורון ועל יריבות ידועה מראש. הוא בטח לא ידע אז שכמעט 2400 שנה לאחר מכן איזה פסיכולוג יהודי מאוסטריה שלפני המלחמה יעשה מזה תיאוריה שלמה על יחסי אבות ובנים, אימהות ובנות, על התפתחות אנושית ועל החברה בה אנו חיים. ואז בא הרולד בלום – עוד יהודי חשוב אחד – וכתב את “חרדת ההשפעה”, על האלימות הסימבולית שמתלווה לתשוקה הבלתי אפשרית לראשוניות.

היא אמורה לכתוב על זה פרק בעבודת התיזה המתמשכת והחומקת ממנה. במקום זה היא אופה לחמניות תה אנגליות וכותבת סיפורים לא ברורים. הם טורדים את מנוחתה כבר הרבה זמן, הגברים האלה, עם האדיפוס שלהם, עם ההדחקה והדחיקה והכיבוש והנישול והסובלימציה של הרצח של דמות האב וכל זה כדי ליצור משהו שלרגע חמקמק אחד את חושבת שכזה בדיוק אולי עוד לא נכתב.

יש משהו אמיתי נורא במגע הדביק הזה של הבצק. אבל צריך לנהוג בו בעדינות, שלא יישבר, שהחמאה לא תימס יותר מדי. שהלחמניות ייצאו נימוחות וענוגות במידה. יש מתכון, וכל עוד את פועלת לפי ההוראות הכול יהיה בסדר. את יכולה כמובן להחליט להיות נועזת ולהוסיף אגוזי פקאן. כשזה מגיע למתכונים למאפים מארצות רחוקות מוטב להשתיק את המרדנית שבך ולפעול לפי ההוראות. זה לא המקום והזמן להיות יצירתית או פורצת גבולות. תשמרי את המרדנות שלך לדברים אחרים.

פחדנית. את פחדנית, היא אומרת לעצמה כשהיא מסלקת את שברי הביצים מהמשולש בכיור לפח האשפה. ממה את כל כך פוחדת, לעזאזל? לא יודעת. אולי מזה שלא יבינו. שייחשבו שזה שטויות. פוחדת שאין בה את היצר הזה, לכתוב עד המוות, ליפול עד הסוף, לנסוק עד הסוף. פרויד היה עושה ממנה מטעמים.

אולי היא פחדנית. אבל הסיפור הזה שהם מספרים, הגברים האלה, מטריד אותה. הם יצרו סיפור כל כך עוצמתי שכבר 2500 שנה אף אחד לא סיפר סיפור שהפריך את הסיפור שלהם. כל בריאה, כל יצירה, כל היווצרות מחייבת נישול, דחיקה, דמוניזציה של מה שהיה כאן קודם. “עולם ישן עדי היסוד נחריבה”, כי אין מה לדבר על פחות מזה.

היא מתגעגעת לסבתא שלה. הסוערת, האבודה לפעמים. זו שכתבה כי המשותף לאמנות ולאימהות הוא היכולת להעניק ללא תנאים. גם אחרי שלא נשאר פירור מהלחמניות שאפתה, המילים של סבתה ממשיכות ללכת איתה.

היא עוד לא יודעת לכתוב בלי מתכונים. הסיפורים עוזרים לה. מדריכים אותה. היא מוצאת בהם חוכמה ונחמה.

ויש הסיפורים שמטרידים אותה. כמו הסיפור הזה של אדיפוס שמסופר כבר 2500 שנה ועליו פרויד בנה תיאוריות שלמות של קינאת פין והדחף שעובר סובלימציה לרצוח את “דמות האב”, ולהיות “זכר אלפא” ולקחת לך את מה שאתה רוצה, ולהדחיק את העובדה שמישהו היה כאן כבר לפניך ואמר – אולי טוב יותר – את מה שהיה לך להגיד. הסיפורים האלה מטרידים כי הם מפנים מקום בדפי ההיסטוריה לאנשים שלקחו את התיאוריות האלה עד הקצה. אחד מהם הלך לעולמו במקומותינו ממש לאחרונה. הוא בנה והרס ובנה ושוב בעיקר הרס ועם לכתו קמו מימין ומשמאל לומר “שזה זמן רב שלא נראה במקומותינו מנהיג שכמותו”. זכר אלפא אמיתי.

אבל היא שוב גולשת. ממהרת לכתוב מוסר השכל, לשרטט את הקווים בין הנקודות שפיזרה על הנייר. כנראה שיש לה “חרדת אי הבנה”, קשה לה להיות לא מובנת וקשה לה עוד יותר לוותר על השיטוטים האלה בין הזיכרונות וההקשרים הפרטיים שלה.

לקראת הסוף היא מחליטה להגיח מאחורי הדמות שהיא מסתתרת מאחוריה. ממילא היא דומה לה לגמרי. בשפת הסיפורים היא תגיד שהכתיבה הזו עזרה לה לאזור אומץ לצאת מאחורי הדמות הזו, שהיא ממילא הכפלה שלה. כי לפעמים הכתיבה היא מקום להסתתר בה ולפעמים היא מקום להיחשף.

חברה יקרה  אמרה לי שההתעקשות שלי לחבר את הסיפורים שלי לנושא של שינוי חברתי היא סוג של סד. שהניסיון לקשר בין הסיפורים לבין מה שקורה פה לא נותן לכתיבה שלי לעוף. היא צודקת, כמובן. האמת משחררת, אבל קודם היא מעצבנת לאללה. ואולי באמת אני כובלת את עצמי מראש לסד הזה, של  כתיבת סיפורים לשינוי חברתי, כי אני פוחדת – או גרוע מזה, לא מסוגלת – לעוף. יכול להיות.

אבל זה רק חלק מהסיפור. החלק השני הוא, שאני עקשנית. אני חושבת שהחיבור הזה, בין סיפורים לשינוי חברתי, הוא חי ושוקק וקיים. סיפורים היו ועודם דרך טובה לחשוף מבני כוח, יחסי כוח, לשבור שתיקות.

התחלתי עם אדיפוס ופרויד והרולד בלום והסיפור שהם מספרים על איך עולם נוהג ואיך נוצר ידע חדש, חיים חדשים, כתיבה חדשה. הסיפור הזה שהם מספרים מטריד אותי כי אני מבינה עד כמה גם אני שבויה בו לפעמים, במיוחד כשאני מפקפקת בעצמי כשאני חושבת שיש דרכים אחרות להיות וליצור בעולם, ואפילו שאמרו את זה קודם לפניי.

אני מתאפקת עכשיו. מתאפקת לא לקשור את כל החוטים שפזורים כאן על הדף. לו הייתי יודעת לצייר, הייתי אולי יוצרת משהו כזה, עם חוטים שפזורים על הדף. אבל כמו תמיד, אני אתן לדניאל לצייר את הציור של הסיפור הזה והוא כבר יעשה מזה משהו קצת אחר, משהו משלו, שישתלב במשהו שלי, שממילא מנהל דיאלוג עם המתות ועם החיים. ואולי אפשר להסתפק בזה בתור אמירה על תהליכים של יצירה.

 איור: דניאל גורי-דה לימא

מאת: Hamutal Gouri

מייסדת ומנהלת consult4good, חוקרת תרבות, מרצה ומנחה ומספרת סיפורים לשינוי חברתי. Founding Director, Consult4good & Impact Storytelling. Believes that change begins when silence is broken הצג פוסטים מאת Hamutal Gouri