סבתי גילה גורי ז"ל, אם אבי, הייתה אישה קטנה, צרובה בשמש חסרת הרחמים של הגליל. היה לה צחוק של ילדה ועיניים רושפות ואהבת אדם עצומה אשר הותירה אותה עצובה לא פעם. היא הייתה עשויה מחומרים משובחים ונדירים ומספרת סיפורים מזן מיוחד. את התובנות שלה אספה לספר אמרות, "דרך ומקדש", המהווה בעבורי מקור בלתי נדלה של תבונה שנולדת מתוך אנושיות עמוקה. היא הייתה טבעונית אדוקה. כבר כילדות ידענו, אחיותיי ואני, שממתקים הם מוקצים מחמת המיאוס. אבל על עצי הפרי שבגנה שבאמירים צמחו פירות שטעמם גן עדן; גדולים ועסיסיים שהותירו שובל מתוק ודביק על הסנטר.
היא הייתה סבתא מיוחדת. ממנה, אני חושבת, ירשתי כמה תכונות חשובות ובלתי שימושיות בעליל כגון: חוסר יכולת לשקר ולב שנשבר כל פעם מחדש מול מעשים של בריונות וחוסר צדק. ספר האמרות שלה עשוי מלחישות, ממשפטים קצרים הטומנים בחובם סיפור חיים שלם של כאב ומסירות והקרבה והשלמה ואי-השלמה וסתירות פנימיות ודילמות.
הייתה בה, בסבתי, היכולת להיות אחרת לעצמה. להתבונן בנפש הפרטית, אך גם בנפש אנושית קולקטיבית; נפש אשר יכולתה לאהוב עד כלות, להקריב, להעניק ולהתעלות על עצמה משתווה רק ליכולתה לקנא, לשנוא, להחריב ולהצר את עצמה עד אובדן נשימה. היה בה משהו מדויק, בסבתי. היא הייתה מדויקת בניגודים שחיו בתוכה, מדויקת באהבת האדם העמוקה שלה, ומדויקת ביכולתה להתבונן אל החדרים הלא מוארים שבנפש. לו הייתה חיה עמנו היום, לבה היה נשבר שוב ושוב מהדם הניגר, מהאכזריות שבני ובנות אדם מגלים/ות אלה כלפי אלה.
"יותר משהאיבה רעה היא חששנית", היא כתבה על שנאה שנולדת מפחד.
ובימים אלה אנחנו, יהודים/ות ופלסטינים, חיים בפחד. מפחדים מסכין שתפלח באבחה של שנאה את גופנו, או מיריית אקדח; מזר שיתנפל עלינו להרגנו, או מהמון שיכלו בנו את זעמו. אנחנו דואגים/ות לילדים/ות שלנו, מבקשים/ות לשמור עליהם מכל משמר ממציאות שדעתה נטרפה עליה מפחד, מייאוש, משנאה, מסכסוך מדמם. והפחד הוא אמיתי. הוא לא רק מפלצת השוכנת בנפשנו, הוא לא יציר הדמיון. וכשאנו מפחדים/ות, תמיד יש מי שייצקו חומר בעירה על אש החשש. אולי כי קל יותר לחוש שנאה מאשר להתמודד באומץ עם ההכרה שהדברים חייבים להשתנות.
במרחב הקשה שאנו חיים בו, הפחד הפך לבן לוויה צמוד. והימים הרעים כאן במחוזותינו מתארכים. תוקפנות הפכה לדרך שלנו להתמודד עם פחד, עם חשש, עם קונפליקט. כבר זמן רב נדמה שוויתרנו כאן על דרכים אמיצות יותר – גם אם מאתגרות יותר – להתמודד עם הפחד, ואולי להיפרד ממנו. ומדי יום עולה המינון של הזוועה שאנו צורכים/ות, עד שאנחנו כמעט שוכחים/ות שמדובר בחיי בני ובנות אדם.
ולמרות הפחד, האלימות והייאוש, יש בתוכנו גם קול צלול ועקשני שמזכיר לנו שהימים הרעים הללו אינם גזירה משמיים. הימים הרעים הללו הם מעשי ידי בני אדם. הם מעשי ידיהם של מנהיגים פוליטיים שבוחרים ללבות את להבות השנאה והפחד; הם מעשי ידיהם של בני אדם שאיבדו אמון בקיומו של פתרון ונטלו לידיהם את הבחירה ליטול חיים; לנעוץ סכין, לירות או לבעוט באדם אחר למוות. הימים הרעים הללו הם מעשי ידי אדם, שהפחד מונע מהם לבחור בדרך שתוביל בסופו של דבר לפיוס.
המנהיגים הפוליטיים שלנו מפחדים. מפחדים לגלות אומץ שיעלה להם בפופולריות; מפחדים להיתפס כחלשים; מפחדים לעשות את המעשה האחד שיכול להשיב – בסופו של דבר – את הביטחון, את החיים ואת התקווה; חזרה למשא ומתן על פתרון קבע וחתירה להסכם מדיני, הדדי ובר קיימא, שמשמעותו היא כמובן סיום הכיבוש, סיום השליטה הכוחנית בעם אחר.
הרשומה הזו נכתבה במקור לפני שנה וחצי. היא עסקה בפחד האישי כמו גם הקולקטיבי. היא עסקה באומץ, לא כמה שעומד בניגוד לפחד, אלא כמה שעוזר להתגבר עליו. דניאל גורי-דה לימא, בני הבכור והמאייר של הבלוג הזה, יצר אז את הדימוי החזק הזה, המבוסס על דבריו של נשיא ארה"ב תיאודור רוזוולט:
“It is not the critic who counts; not the man who points out how the strong man stumbles, or where the doer of deeds could have done them better. The credit belongs to the man who is actually in the arena, whose face is marred by dust and sweat and blood; who strives valiantly; who errs, who comes short again and again, because there is no effort without error and shortcoming; but who does actually strive to do the deeds; who knows great enthusiasms, the great devotions; who spends himself in a worthy cause; who at the best knows in the end the triumph of high achievement, and who at the worst, if he fails, at least fails while daring greatly, so that his place shall never be with those cold and timid souls who neither know victory nor defeat.”
המנהיגים הפוליטיים בימים אלה פוחדים להעז. אך גרוע מזה, הם אינם חוששים מספיק מההשלכות של המילים והמעשים הארסיים שלהם. הם מנהלים "פוליטיקה של פחד" שיוצקת שמן על מדורת האימה המאיימת לעכל כאן כל חלקה טובה.
עד שיקומו לנו מנהיגים ומנהיגות שיש בהם התשוקה והמחויבות ליצור חזון מעורר השראה ותקווה, אנחנו מחויבות ומחויבים לשמר – בתשוקה, בכוונה עמוקה ובאומץ – את הקולות של אנושיות עמוקה.
במקום בו נשבר כוחו של הפחד עלינו יכולים להתחיל השינוי, הפיוס, ההחלמה.
אחות יקרה. תודה על שנתת לסבתא מקום שלא היה לה מעולם. היא כל כך רצתה בו. רוני סומק פעם אמר: אני כותב כדי לתת קול לאלה שאין להם פיתוח קול. סבתא קיבלה כאן פיתוח קול נהדר. יעלי
ילי יקירה, תודה. ותודה על הציטוט הנפלא מרוני סומק.
טולי ויעלי יקרות, תודה על הרשימה המרגשת והתגובה אודות סבתא גילה שלכן. בזכות בני הדודים המשותפים שלנו זכיתי גם אני בסבתא נוספת על הדרך.. בילדותי בגבעתיים הייתי אורחת קבע בביתם בשכונת בורוכוב המופלאה, שאופיה המיוחד והשורשי נגוז זה מכבר. אהבתי להסתובב עם גילה ,בת-בלי-גיל, בין עצי הפרי הרבים בחצרה, להשקות, לעשב ולקטוף – אך כל אלו היו רק תירוץ בשבילי להאזין לסיפוריה
שבסופם לקחים ואמרות חכמה על החיים. אפילו מנומך קומתי כילדה חשתי את הדחיפות והצורך העמוק שלה לאמר לנו משהו חשוב ומהותי על העולם ואורחותיו ובעיקר להנחיל את הבנתה החומלת על גורלו של אדם. היה משהו חם בנעימת קולה שלא שמעתי מאז אך עדיין מצטלצל באזני ואזהה אותו מיד אם אשמעו שוב. בניגוד לרכות-הוותרנית האינסופית של סבתי השניה, סבתא אנה, היתה סבתא גילה נחרצת ונחושה
בתפיסותיה, עשירה ושנונה בשפתה, ישרה כסרגל ועמוקה וצלולה כבאר. גופה הקטן ופניה חרושות הקמטים החזיקו נפש ענקית ורוח יוצרת, אינדיוידואלית ופורצת דרך בזמנה.
סבתא גילה השפיעה על חיי ותפיסת עולמי יותר משיכלה לשער ואני, בתמורה, מפיצה לא פעם זרעים מרעיונותיה בשיח שלי עם העולם. זכיתי שיהיה לי ספרה הקטן, שהוא מעט המחזיק את המרובה, ומשמש לי השראה, פינת זכרונות ונחמות קטנות. בחיבוק ובתודה על השיתוף שחימם לי את הנשמה.
שלכן, גוני (ריבלין-צור)
גוני יקירה, תודה לך. התיאור שלך של סבתא גילה מדויק ומרגש. גם אני מוצאת בספר הקטן שלה אוצרות של תבונה וחמלה ומוסר אנוש. צר לי שהיא לא זכתה להוקרה על כך בחייה, אבל שמחה שהיא ודבריה ממשיכים לחיות בנו.