אני מקדישה את הרשומה הזו באהבה ובהערכה עמוקה לנשים שחלקו עמי סיפורים, חוכמה וסודות חיים. ואהבה. נשים שהן ניסים. נשים שנולדו מחדש מתוך אלימות נוראה שכמעט קיפדה את חייהן. נשים, שמתוך מכאובי הגוף והנפש מצאו את הכוחות להושיט יד, לבקש עזרה ולהעניק תמיכה. נשים שזיק של הומור ואהבת אדם יוקד בעיניהן. נשים שהן קוסמות, אלכימאיות, מכשפות ומרפאות. נשים להטוטניות, נשים חולמות ומגשימות.
אמנות שימת הלב
את הסיפורים הטובים, המכעיסים, המטלטלים, המרגשים והחשובים ביותר שמעתי מא.נשים שפגשתי בחיי. הרגעים שבהם הסיפור מתגולל, לעתים ביישן ולעתים נועז ופורץ וחסר סבלנות, הם רגעים של חסד.
בימים רחוקים, האור והחום בקעו ממדורה או אח מבוערת, ולסיפורים היה מקום מיוחד ומכובד. מעדכוני חדשות ורכילות ועד שיתוף בפחדים ודאגות משותפות. מבידור והפוגה מעבודה פיזית קשה ומייגעת, לצד העברת חוכמה וניסיון חיים בין הדורות.
מאות שנים חלפו וכיום הטכנולוגיה מאפשרת שיתוף בלחיצת מקש. שלל אימוג'ים מאפשרים לבטא בשנייה כל רגש – מאהבה יוקדת ועד לכעס מאדים פנים – בהינף אצבע אחת. ועם זאת, טרם נמצא תחליף לקשר האנושי שנוצר כאשר אנו יושבות במעגל לחלוק סיפורים. כן, גם בעידן שבו הסטטוס של לפני חמש דקות הוא כבר הכי שנה שעברה, חשוב לתת לסיפורים לצוף, לעלות, לחלחל, לגעת, כי הם עדיין ממלאים את אותם תפקידים בדיוק: מפיגים את השקט, שוברים את השתיקה, חולקים חוכמה וידע, מפוררים מעגלים של בדידות, השתקה והפרדה.
להקשיב זה לא להתבונן מרחוק, מבחוץ. להקשיב באמת זה למצוא את אותו חלק שבנו שמזדהה עם הסיפור; עם הפחד, עם האומץ, עם הנחישות, עם האימה, עם הפגיעות, עם הבושה, עם הגבורה, עם האהבה, עם הזעם, עם המסירות.
לפעמים נופלת עליי עייפות החומר, יגעות הרוח. שדה השינוי החברתי – שיהיה בריא – יכול להיות מקום קשה ומכאיב. לפעמים זה קשה כמו לגלגל סלע גדול במעלה הר. לפעמים, הקושי שוחק את החמלה והסבלנות. בימים של שחיקה, הסיפורים שלי והסיפורים שהייתה לי הזכות להקשיב להם מזכירים לי מחדש למה העשייה הזו יקרה לי כל כך.
הנשימה שמולידה את הסיפור הבא
הייתי יושבת עם סבתי, לובה, על הספסל בגן השושנים, ליד הבית. היא סיפרה סיפורים מהעיירה, מקום הולדתה הרחוק, אליו לא חדלה להתגעגע. עיניה היו כבדות כבר, אבל מוחה ולבה חדים וערים וקופצניים כשל ילדה. היא הייתה מספרת סיפור, קצת לי, קצת לעצמה, מתחייכת לעצמה לאור הזיכרון. לפעמים מתעטפת לבדה בזיכרון, מניחה מדי פעם יד על ידי, מטיילת אל האי שם וחוזרת. בתום כל סיפור הייתה לוקחת נשימה עמוקה, וחותמת אותה באנחה רכה ושקטה. נפרדת מהסיפור ומפנה מקום לסיפור הבא. היא הלכה לעולמה לפני 37 שנים, והיא חיה בי עד היום. כשאני נזכרת בה אני נזכרת לנשום את הנשימה הזו, זו שנפרדת ומתחברת בו זמנית, שמלווה ביד מלטפת את מה שצריך ללכת ואת מה שצריך לעשות לו מקום. כשאני נזכרת בילדה שהייתי, אני יודעת לא להגיד לבתי שלי להפסיק לחלום.
הטעם שיש לאהבה
"תספרי לי על עצמך", מבקשת האישה הצעירה, נושמת עמוק את הריח המפתה והסמיך העולה מן הסירים. "מה יש לספר?" היא משיבה בחיוך נבוך. אף פעם לא ביקשו ממנה לספר על עצמה. הן מתבוננות זו בזו, הצעירה והבוגרת. היא מנסה שוב: "במה את הכי גאה בחיים שלך?" "הכי גאה"? היא שואלת, מופתעת קצת מהשאלה. "בילדים שלי. שיהיו בריאים". על הילדים/ות והנכדים/ות קל לה לספר; מה הם/ן עושים/ות, לומדים/ות, כמה הם/ן נפלאים/ות, להראות את התמונות שלהם/ן, מחויכים/ות, על קירות הסלון. על עצמה אין לה הרגל לדבר. על מה שאולי הייתה יכולה להיות ולעשות לו הדברים היו אחרים. לו נולדה בזמן אחר. "ומה עם האומץ שלך? המסירות שלך? העבודה הקשה?" שואלת הצעירה, מנסה להזמין את בת שיחתה להתבונן בעצמה דרך עיניה שלה. "אומץ? עשיתי מה שהיה צריך לעשות בשביל האחיות שלי, בשביל המשפחה שלי."
היא מותחת את קומתה הקטנה באצילות, מנערת שאריות מים מידיה. שנים ארוכות התפרנסה כמבשלת בבתיהם/ן של א/נשי השכונה. הזינה אותם/ן במטעמיה ובסיפוריה, עקבה בעין שקטה ובוחנת אחרי הילדים/ות הגדלים/ות, לומדת בשקט ובסבלנות את ההעדפות שלהם/ן, העצב שלהם/ן, הגעגועים שלהם. "יואב היה מוכן לאכול רק את האוכל שלי ורק אם הייתי יושבת לידו עד שהיה מסיים", היא מרשה לעצמה לחשוף פיסת גאווה. דרך האוכל והסיפורים היא העניקה לו איזו אהבה שהיה זקוק לה, הבינה אותו בתבונה שלא מתומללת עד הסוף. היא מרימה את מכסה הסיר, בוזקת מעט מזה ומזה, בעודה נותנת מבט משועשע בצעירה המנסה לעקוב אחרי תנועותיה הזריזות, המיומנות, המורגלות באומנותן.
דורות של ילדים/ות גדלו על המטעמים שלה, על הקשב השקט שהעניקה להם, יודעת על בשרה שאל להם לילדים/ות לגדול מוקדם מדי. וכה מעט הם ידעו על הגיהינום שהשאירה מאחוריה. על השתיקה שלמדה לגזור על עצמה, על האכזריות הכפולה והמכופלת. היא מסיטה בתנועת יד את הזיכרונות ומניחה מפרי יצירתה על הצלחת ומגישה לאישה הצעירה, מזמינה אותה לאכול ולשתוק מעט. היא טועמת, עוצרת לרגע את נשימתה אל מול תועפות הטעם. חשה את דמעותיה שלה נמהלות בטעם התבשיל.
איור: דניאל גורי דה-לימא
קוראת את מה שכתבת, ונזכרת בסבתות שלי, זו שעוד איתנו וזאת שכבר איננה, ולא מבינה איך הביטוי "סיפורי סבתא" הפך נלעג כל כך. יום האשה שמח ומשמעותי!
מעיין יקירתי, נשים היו מאז ומתמיד מספרות סיפורים נפלאות וחלקו חוכמה, חמלה, ניסיון חיים וידע דרך הסיפורים. הביטוי "סיפורי סבתא" הוא ביטוי מקטין שאינו עושה כבוד לסמכות של דורות של מספרות. אני מקווה דרך הסיפורים הללו להשיב למספרות ולסיפוריהן את הכבוד שמגיע להן.
בת דודתי / אחותי היקרה,
הייתי צריכה להגיע לחופש פסח כדי לקרוא מה שכתבת כבר לפני כמה שבועות…ואולי העיתוי הוא גם סמלי…. ממש ריגשת אותי בסיפור על סבתא לובה, העלת דמעות בעיני וגעגועים רבים אליה, לילדה שהייתי במחיצתה… ולילדות המשותפת שלנו איתה…ובכלל את כותבת מקסים ומרגש והאיורים של דניאל נפלאים! פסח שמח! ונשיקות.