הנשימה שמולידה את הסיפור הבא
הייתי יושבת עם סבתי, לובה, על הספסל בגן השושנים, ליד הבית. היא סיפרה סיפורים מהעיירה, מקום הולדתה הרחוק, אליו לא חדלה להתגעגע. עיניה היו כבדות כבר, אבל מוחה ולבה חדים וערים וקופצניים כשל ילדה. היא הייתה מספרת סיפור, קצת לי, קצת לעצמה, מחייכת לעצמה לאור הזיכרון. לפעמים מתעטפת לבדה בזיכרון, מניחה מדי פעם יד על ידי, מטיילת אל האי שם וחוזרת. בתום כל סיפור הייתה לוקחת נשימה עמוקה, וחותמת אותה באנחה רכה ושקטה. נפרדת מהסיפור ומפנה מקום לסיפור הבא. היא הלכה לעולמה לפני שנים רבות, והיא חיה בי עד היום. כשאני נזכרת בה אני נזכרת לנשום את הנשימה הזו, זו שנפרדת ומתחברת בו זמנית, שמלווה ביד מלטפת את מה שצריך ללכת ואת מה שצריך לעשות לו מקום. כשאני נזכרת בילדה שהייתי, אני יודעת לא להגיד לילדיי להפסיק לחלום.
הטעם שיש לאהבה
"תספרי לי על עצמך", מבקשת האישה הצעירה, נושמת עמוק את הריח המפתה והסמיך העולה מן הסירים. "מה יש לספר?" היא משיבה בחיוך נבוך. אף פעם לא ביקשו ממנה לספר על עצמה. הן מתבוננות זו בזו, הצעירה והבוגרת. היא מנסה שוב: "במה את הכי גאה בחיים שלך?" "הכי גאה?" היא שואלת, מופתעת קצת מהשאלה. "בילדים שלי. שיהיו בריאים". על הילדות והילדים, על הנכדות והנכדים קל לה לספר; מה הם והן עושים ועושות, לומדים ולומדות, כמה הם נפלאים, להראות את התמונות שלהם, מחויכים ומחויכות, על קירות הסלון. על עצמה אין לה הרגל לדבר. על מה שאולי הייתה יכולה להיות ולעשות לו הדברים היו אחרים. לו נולדה בזמן אחר. "ומה עם האומץ שלך? המסירות שלך? העבודה הקשה?" שואלת הצעירה, מנסה להזמין את בת שיחתה להתבונן בעצמה דרך עיניה שלה. "אומץ? עשיתי מה שהיה צריך לעשות בשביל האחיות שלי, בשביל המשפחה שלי."
היא מותחת את קומתה הקטנה באצילות, מנערת שאריות מים מידיה. שנים ארוכות התפרנסה כמבשלת בבתיהם של נשות ואנשי השכונה. הזינה אותם במטעמיה ובסיפוריה, עקבה בעין שקטה ובוחנת אחרי הילדות והילדים הגדלים, לומדת בשקט ובסבלנות את ההעדפות שלהם, העצב שלהם, הגעגועים שלהם. "יואב היה מוכן לאכול רק את האוכל שלי ורק אם הייתי יושבת לידו עד שהיה מסיים", היא מרשה לעצמה לחשוף פיסת גאווה. דרך האוכל והסיפורים היא העניקה לו איזו אהבה שהיה זקוק לה, הבינה אותו בתבונה שלא מתומללת עד הסוף. היא מרימה את מכסה הסיר, בוזקת מעט מזה ומזה, בעודה נותנת מבט משועשע בצעירה המנסה לעקוב אחרי תנועותיה הזריזות, המיומנות, המורגלות באומנותן.
דורות של ילדות וילדים גדלו על המטעמים שלה, על הקשב השקט שהעניקה להם, יודעת על בשרה שאל להם לילדים ולילדות לגדול מוקדם מדי. וכה מעט הם ידעו על הגיהינום שהשאירה מאחוריה. על השתיקה שלמדה לגזור על עצמה, על האכזריות הכפולה והמכופלת. היא מסיטה בתנועת יד את הזיכרונות ומניחה מפרי יצירתה על הצלחת ומגישה לאישה הצעירה, מזמינה אותה לאכול ולשתוק מעט. היא טועמת, עוצרת לרגע את נשימתה אל מול תועפות הטעם. חשה את דמעותיה שלה נמהלות בטעם התבשיל.
קוראת את מה שכתבת, ונזכרת בסבתות שלי, זו שעוד איתנו וזאת שכבר איננה, ולא מבינה איך הביטוי "סיפורי סבתא" הפך נלעג כל כך. יום האשה שמח ומשמעותי!
מעיין יקירתי, נשים היו מאז ומתמיד מספרות סיפורים נפלאות וחלקו חוכמה, חמלה, ניסיון חיים וידע דרך הסיפורים. הביטוי "סיפורי סבתא" הוא ביטוי מקטין שאינו עושה כבוד לסמכות של דורות של מספרות. אני מקווה דרך הסיפורים הללו להשיב למספרות ולסיפוריהן את הכבוד שמגיע להן.
בת דודתי / אחותי היקרה,
הייתי צריכה להגיע לחופש פסח כדי לקרוא מה שכתבת כבר לפני כמה שבועות…ואולי העיתוי הוא גם סמלי…. ממש ריגשת אותי בסיפור על סבתא לובה, העלת דמעות בעיני וגעגועים רבים אליה, לילדה שהייתי במחיצתה… ולילדות המשותפת שלנו איתה…ובכלל את כותבת מקסים ומרגש והאיורים של דניאל נפלאים! פסח שמח! ונשיקות.