המתנה הגדולה ביותר שקיבלתי השבוע הייתה הסיפור הזה, פרי עטה של שאהד אבו-חמד. מחנכת לשינוי ומנהיגה מעוררת השראה. הנה הסיפור שהיא מבקשת לחלוק עימכם/ן.

מחלה קטלנית ושמה גזענות מאת שאהד אבו-חמד, מחנכת לשינוי

"השינוי מתחיל מתי שהשתיקה נשברת" זה מה שקראתי בבלוג של מספרת סיפורים נהדרת שמאמינה בכל ליבה במשפט זה .

כשקראתי את המשפט הזה שקעתי לכמה רגעים מנסה למצוא את המילים לתאר את הסיפור שחוויתי השנה כגננת לחינוך מיוחד, כמובילה לשינוי חברתי בדרך בה אני מאמינה, בחינוך מלא אהבה, מכבד ומאמין בכל ילד וילדה. שנה ראשונה כמחנכת בגן קסום של תשעה נסיכים ונסיכות וצוות טיפולי רחב שנותן מכל הלב.

מנהלת המקום אשר אחראית על כ- 90 ילדים במסגרת ומונתה באותה שנה (2012-2013) למנהלת בית הספר והגנים לקתה במחלה קשה בה העיניים מתחילות לראות את כולם באותו צבע, האוזניים שומעות רק את אותם הצלילים והלב מפסיק לפעום בחופשיות ובחוזקה אלא רק לשם ביצוע אותו תהליך פיזי של נשימה.

עקב מחלה זו המנהלת ראתה אותי כבעלת לבוש מרתיע, הצבע שלי ושל חמשת הילדים הערבים  מתוך התשעה בגן לא הלם את הצבעים להם היא רגילה, ושמיעת שפה אחרת צרם לה עד למניעת דיבור בשפה הערבית עם הילדים ובין הצוות. לטענתה דבר זה מונע ממנה לעשות כור היתוך, ומסגרת זו היא מסגרת יהודית בלבד. את אותם הילדים צריך לצבוע באותו צבע או שימצאו להם מקום אחר; אף אחד לא הכריח אותם לבוא.

ליבי נעלם דום ולאורך השנה ניסיתי לדבר ולפלס בכל זאת דרך ביני לבין אותה מנהלת אשר לקח לי זמן להבין שמחלתה קשה מאוד יותר אפילו מסרטן. חשבתי שאהבה תרפא אותה, השליתי את עצמי שהאנושיות בסוף תנצח, התכחשתי בעוצמה עד שהמנהלת לא יכלה עוד לשרוד, האהבה המלבלבת, החיבוקים והנישוקים שהיו בין הילדים בצבעים השונים הגבירו את תופעות המחלה וחום גופה עלה, לא יכלה עוד לשאת זאת במיוחד כאשר ההורים הצטרפו לתמונה וחשו שכולם בגן כמו משפחה. הגיע סוף השנה ואיתה שיחת סיכום ובה נשאלתי מה הייתי רוצה לשנה הבאה אמרתי לכבודה שאם רק תרצה הילדים יהיו מאוד מאושרים לשמוע עוד שפה, אם רק תוכלי להבריא ולנסות לראות אותם כמו שהם ותאהבי אותם כמו שהם, תכבדי ותקבלי אותם כמו שהם האם זה אפשרי? או שהדבר עלול…..לא סיימתי את המשפט וכבר הופיעו תופעות לוואי שהתבטאו באדמומיות בצבע הפנים, עיוורון מוחלט ויריקת אש מהפה " איך את מציבה זאת כתנאי, שפה ערבית לא תהיה כאן".

יצאתי מפוחדת, חסרת תקווה ומיואשת כמו שאף פעם לא  הייתי קודם….חזרתי הביתה ולא יכולתי לשאת זאת עוד כולי הייתי תקווה שמפקחת בית הספר מכירה את המחלה שיש למנהלת ותסכים לתת איזושהי תרופה. "למנהלת יש את הזכות לעשות את סדר העדיפויות המתאים לה" כך השיבה לאחר ששמעה את כל הסיפור "

אני- " ואין שום תרופה שכתובה בספר החוקים של משרד החינוך המחנך לכבוד האדם, לצדק ושוויון?" שאלתי בתדהמה

המפקחת- " לא אני לא רוצה להיכנס לחוק בואי נשים את החוק בצד"

אני-  " את יודעת על איזה מחלה מדובר?"

המפקחת-  אין תשובה

אני- " קוראים לה גזענות"

המפקחת- " אני לא אוהבת את המילה הזאת"

אני- " אך היא קיימת"

המפקחת- " אני לא אוהבת את המילה הזאת אם את רוצה אזמן את שתיכן לשיחה"

עניתי בשלילה, סיימתי את השיחה ופרצתי בבכי ללא יכולת להפסיק צעקתי וטבעתי בים של תסכול, איך אני אמורה להתנהל מול שתי נשים חולות ועוד לתת אמון ולהגיע איתן לשיחה. הרגשתי שאם אסכים עוד להמשיך להילחם כפי שנלחמתי עד כה אדבק במחלה חשוכת המרפא ללא מוצא.

יומיים לאחר מכן זימנה אותי המנהלת בסוף יום לשיחה חשובה וביקשה ממני למהר שכן יש לה המון דברים לעשות, פניה נראו יותר טוב באותו יום, נשמה יותר ברוגע והתיישבה מולי בנחת ואמרה  "עקב חזרה מפתיעה של מישהי במערכת את נאלצת לעזוב".

שתקתי וחייכתי חיוך לא מובן, אבן גדולה הוסרה מליבי באותו רגע ואיתה צעקה כואבת של שברון לב, התפוגגות החלום של מחנכת קטנה וחסרת ניסיון על שוויון וצדק שיכול להתקיים לפחות בעולם הילדות, על אהבה ללא תנאי והזכות של כל אדם להיות מי שהוא. כעת אני מנסה לאסוף את החלקים שבתוכי כדי להמשיך ולהיאבק במחלה זו חשוכת מרפא שהדרך היחידה להילחם בה היא להמשיך ולהתנגד לה בכל החושים לומר "לא" בקול ברור וחזק ולזכור תמיד " ששינוי מתחיל מתי ששתיקה נשברת".

תודה רבה חמוטל על המשפט הזה שמלא בעוצמה.

לפני המון שנים, באמת המון, הייתי ילדה. שמנמונת, ממושקפת, תמימה. אני חושבת שהייתי בכיתה ג'. חזרתי ברגל מבית הספר. הן חיכו לי בעיקול שליד גן השושנים. החברות שלי מהכיתה. לא הייתי מוכנה למה שקרה שם. תוך זמן די קצר מצאתי את עצמי על האדמה, ול. שהיו לה נעליים אורטופדיות כבדות עם מסמרים בעטה בעוצמה בסנטרי. הן צחקו. אני כמובן בכיתי. כשהן ראו את הדם הניגר מסנטרי הן נבהלו קצת וגם הצטערו קצת. "ילדים/ות יכולים/ות להיות כל כך אכזריים/ות", אמרו המבוגרים/ות בצקצוק לשון, כאילו האכזריות הזו נולדת משום מקום. כאילו היא לא נרכשת. כאילו ילדים/ות לא משקפים חזרה לעולם הגדולים את מה שלמדו על התעמרות במי שנתפס כחלש/ה יותר.

נזכרתי בסיפור הזה הלילה כי התכוונתי לכתוב על רגעי השבירה, על חוסר אונים ראשוני מול חבטה סימבולית בסנטר. על הרגע הראשון הזה, מול העיתון, מול החדשות, מול עוד התבטאות מקוממת של עוד פוליטיקאי/ת שחושב/ת את עצמו/ה חכם/ה וצודק/ת נורא. רציתי לכתוב על תסכול של אגרופים קפוצים ושיניים חשוקות.

ואז רציתי לכתוב על תסכול שהופך לרצון עז לעשות משהו. לתקוע סיכה בבלון הנפוח. לצעוק שהמלך עירום ואידיוט.

ורציתי לכתוב גם על שינוי שעוד יבוא. שיכול לבוא. שצריך לבוא.

אז הנה שני סיפורים על גבולות הכוח, במיוחד במפגש עם חוכמה ועורמה.

לקחת בחשבון את כל ההתפתחויות האפשריות… [1]

היה היה פעם מלך בקופנהגן. יום אחד, בעודו משוטט לו בשוק, נתקל באוהל מהודר ועליו שלט: "חוכמה למכירה". הוא שאל את בעל העסק כמה עולה החוכמה. "זה לא זול. כל פיסת חוכמה עולה 100 קרונות", השיב האיש הצעיר.

המלך חשב שהמחיר גבוה מדי.

אינני יכול למכור אותה בפחות מזה", עמד האיש הצעיר על שלו.

המלך החליט לרכוש פיסת חוכמה בכל זאת ושילם לאיש הצעיר.

האיש הצעיר התבונן במלך, שקוע במחשבות.

"עליך לשקול את כל ההתפתחויות האפשרויות", הוא אמר לבסוף.

וזה כל מה שקיבל המלך תמורת כספו.

כשבוע לאחר מכן, קרא המלך לספר המלכותי שיגלח אותו. "אני מזהיר אותך", אמר לספר, "אם תהיה ולו טיפה אחת של דם על לחיי או על התער, אצווה לערוף את ראשך".

הספר פחד כל כך לגלח את המלך, וביקש שמישהו יחליף אותו. הוא שב לביתו ואמר לשוליה שלו ששירותיו נדרשים בארמון. "עליך לגלח את המלך", אמר לו, "אבל הוא הציב תנאי".

זמן קצר לאחר מכן, התייצב השוליה בארמון המלך.

"האם אתה מבין את התנאי שהצבתי?", שאל המלך.

"אדוני הסביר לי הכול", השיב העלם.

הוא מרח סבון וגילח את פניו של המלך, מבלי להגיר ולו טיפה אחת של דם. המלך התבונן בעצמו במראה.

"יפה מאוד, עשית עבודה טובה", אמר המלך לעלם, "אך האם לא פחדת כלל, אפילו לא קצת?"

"לא, הוד מעלתך", השיב השוליה. "אני תמיד שוקל את כל ההתפתחויות האפשריות".

"למה כוונתך"? שאל המלך.

"לו הייתי שורט בטעות את פניך, הייתי עושה חתך עמוק הרבה יותר בגרונך".

המלך היה כה מרוצה מתשובתו, שמינה אותו לספר החצר.

את הסיפור הזה מצאתי באוסף סיפורי עם מדנמרק ששלח לי קולגה יקר, מספר סיפורים בריטי. הוא מצא חן בעיני, כי לדעתי הוא עוסק בשבריריות המוחלטת של כוח שלטוני, במיוחד לנוכח החוכמה והאומץ של אלה המעיזים/ות להישיר מבט מול שימוש שרירותי בכוח. המלך איים על הספר המבועת שאם תיפול ולו טיפה של דם מלחיו, יוציא אותו להורג, ואילו השוליה הזכיר למלך, שיש לו הכוח, והיכולת, לא רק לשרוט את לחיו, אלא גם לשסף את גרונו…

כעת רק נותר לנו לקוות שנשכיל תמיד לנהוג כמנהג השוליה במפגש עם כוח להשחית.

 החתול במגפיים: חתרנות או היפוך   

טולוז, גור החתולים המרהיב שלנו, מגיח מדי פעם לחדר העבודה הקטנטן והמאוד מבולגן שלי, קופץ לחיקי ומגרגר. משהו ביצור הפרוותי והגמיש הזה גורם לי לעצור, ללטף את צווארו ולשחק איתו, עד שהוא ממצה את הפינוק, מזנק שוב לרצפה, נוחת תמיד ברכות על רגליו וממשיך הלאה. יש משהו שובה לב לחלוטין בשילוב הזה של עצמאות מוחלטת, יחד עם יכולת לדרוש פינוק ולהתמסר לו, תמיד בתנאים שלו.

טולוז מזכיר לי את החתול במגפיים. אותו חתול פלאי שידע לדבר, שבזכות תחבולות, כושר המצאה, יצירתיות וכישרון מיוחד להפגין תושייה בעת הצורך, מצליח להשיג בעבור אדונו הצעיר, בן הטוחן, את כל אשר יכול היה לחלום עליו: טירה מפוארת, אדמות חקלאיות נרחבות ואת בת המלך כאשת חיקו. ואיך משיג החתול את כל אלה? קודם כל, הוא איש יחסי ציבור מצוין שיודע, שמה שחשוב זה לא האמת, אלא מה א/נשים מאמינים שהוא האמת. ואיך מצליח החתול להערים על הענק הנורא, האיום והמפחיד? בעזרת שינוי של יחסי הכוח.  הוא גורם לענק להפוך לעכבר וטורף אותו. מחתול זעיר מול ענק נורא הוא הופך לחתול גדול המכלה את הקטן ממנו. ואיך הוא גורם לענק להפוך לעכבר? מאתגר את האגו שלו, מפעיל עליו פסיכולוגיה הפוכה. החתול אומר לענק שהוא לא מאמין שהוא מסוגל להפוך לחיה קטנה מאוד, כמו עכבר למשל. הענק חייב אז להוכיח לו שהוא כן יכול. הגאוותנות של הענק חורצת את גורלו.

הסיפור הזה, כמו הרבה מאוד סיפורי עם ואגדה, נוצר וסופר בימים שבהם מלכים/ות ואצילים/ות נולדו לתוך מעמד, פריבילגיה ועושר, ועניים/ות יכלו לספר סיפורים על איך להפיל ענקים מטילי אימה ולהשתלט על נכסיהם.

אבל האם הסיפור של חתול במגפיים הוא סיפור פשוט של היפוך ביחסי כוח? של הצלחה של יחיד להערים על השיטה המעמדית?

סיפורי עם אומרים תמיד יותר ממה שנדמה לנו בהתחלה. הם היו מאז ומתמיד דרך למתוח ביקורת על אי צדק, על הטוב והרע השוכנים בנו. הענק האיום והנורא מסמל את הרוע, האכזריות והשרירותיות של הכוח השלטוני, של בעלי/ות המעמד והשררה, הצוברים/ות הון וכוח על חשבון הא/נשים שעובדים/ות קשה בשבילם/ן.

החתול במגפיים הוא גם סיפור על גבולות הכוח. אין כוח בלי גבולות, ולכל שליט רב עוצמה יש נקודות תורפה שאנחנו יכולים לנצל כדי ליצור שינוי; יוהרה, אגו נפוח יתר על המידה, אובדן קשר מוחלט עם העם…

הגעתי לנקודה הזו, ונתקעתי. ואז דניאל הביא את הציור, את הפרשנות שלו לדברים. החתול במגפיים, טולוז שלנו, כגיבור על. אחד שיודע שעם כוח רב, מגיעה גם אחריות עצומה לעשות בו שימוש לטובה, ולא לרעה.

מקווה שמשהו בסיפורים הללו, בדברים הללו, מזכיר לכם/ן את החשיבות העצומה של תקווה לשינוי. לא בכוח קסם, אלא ביכולת להפוך את התסכול לכוח. כוח לעשות טוב.

זעם

הפקיד בבית המשפט המחוזי נתן בי מבט חשדני ואדיש גם יחד. באתי להוציא את תיק התרת הנישואין שלי. בשלב זה המבטים האלה, המתבוננים דרכך, הרואים בך עוד אישה מיני האלפים שכבר חלפו כאן, הפכו מוכרים, לצערי. הצורך לספר בכל פעם מחדש את הסיפור, לבקש את הטופס, את האישור, את המסמך שאמור לפתור עוד קשר בתסבוכת של התרת נישואים במדינה שאין בה נישואים או גירושים אזרחיים.

הישיבה בתור, השוטטות במסדרונות אפרוריים, הפכה לחלק משגרת החיים. הייתי מספר. עוד מישהי שמגלה את התסכול הכרוך במפגש עם אלה האוחזים בכוח לסייע לך לממש את זכויותייך.

אבל באותו יום נשברתי. הפקיד בקופה שהיה אמור לגבות ממני תשלום על עמלת "מסירת מידע השייך לאזרחית מלכתחילה" שוחח בטלפון והתעלם במופגן מנוכחותי. כאשר סיים סוף סוף את השיחה, התבונן דרכי ופנה לטפל בפקידה שנדבקה גם היא בווירוס הגורם לך לראות א/נשים כשקופים. עמדתי שם, מושפלת, ועייפה עד אימה. הבכי הזועם לא איחר לבוא. שניהם הביטו בי, באישה המשוגעת שדמעות ומילים זורמות ממנה. בסוף שילמתי את העמלה ויצאתי שוב אל האור הבוהק שבחוץ. חושבת כל הדרך הביתה על כל הנשים האחרות שנלכדו גם הן במבוך המתעלל של הבירוקרטיה הממסדית.

אינני יודעת מה התיש אותי יותר, הזעם או הכאב, אבל אחזתי בשניהם בכוח. הם הזינו את תחושת השליחות, את ההבנה שמה שעבר עליי הוא ביטוי נקודתי של יחסי כוח, במנגנון שבו נטל ההוכחה הוא על האזרח המבקש שהמערכת תיתן מענה למצוקתו.

אחזתי בזעם ובכאב כי חשבתי שכך אני ממשיכה לאחוז בתחושת הצדק, שמשם אני שואבת את הדלק המניע את העשייה שלי. אחזתי בהם בלסתות חשוקות והם בנו בתוכי בונקרים של תודעת מלחמה.

נלחמתי במפלצת. מפלצת מהסוג שמאיימת לשבור את רוחך, ששולחת אותך חזרה אל המקומות העצובים והפגיעים ביותר בנפש. אבל שם בדיוק גם פגשתי את הפיה הטובה שלי. את הילדה שהייתי פעם, תמימה ומצחיקה ועצובה, סקרנית עד סכנה ומלאת חמלה. וחיבקתי אותה והיא לימדה אותי לחפש את הפיות הטובות בחיי ותמיד לדעת לבקש מהן עזרה ולא להישאר לבד עם הפחד. לפעמים, הילדה שהייתי והילדה שהבאתי לעולם נמזגות יחד, כדי להזכיר לי את החשיבות העצומה של הדמיון ושל החמלה.

דמיון

 “Imagination is more important than knowledge. For knowledge is limited to all we now know and understand, while imagination embraces the entire world, and all there ever will be to know and understand.”

― Albert Einstein

"דמיון חשוב יותר מידע. הידע מוגבל למה שאנו יודעים/ות ומבינים/ות עכשיו, בעוד שהדמיון חובק את העולם כולו ואת כל אשר עוד ניתן יהיה לדעת ולהבין". אלברט איינשטיין.

כילדה, הייתי חולמת המון בהקיץ. כך העברתי לא פעם את השעות שבין שתיים לארבע, כשאסור היה להרעיש, כי הגדולים נחים את מנוחת הצהריים. הדמיון היה ונשאר חבר טוב לעת צרה, כאשר הייתי חייבת לדמיין מציאות אחרת, טובה יותר, כזו שמצאתי בה את עצמי ביתר קלות.

היכולת לדמיין עולם טוב יותר היא חיונית. היא כוח חיים. היא התרופה לזעם, לכאב, לתסכול. הדמיון מעצים את התקוות והחלומות שלנו, אך גם את הפחדים והחרדות והכאבים שלנו.

דניאל, בכורי, היה מילדותו שותף מופלא למשחקי דמיון. בזכות הדמיון העשיר שלו וחוש הצדק העמוק שלו זכיתי להתוודע אל עולם גיבורי/ות העל. לולא דניאל לא הייתי מכירה את הרבדים העמוקים והמיתיים של סיפורי גיבורי וגיבורות העל. הפעם, הוא העניק לי את הציור הזה, של סופרמן. גיבור העל הכל יכול, הנושא את משקל העולם על כתפיו האלמותיות. נקודת התורפה שלו – בעיני אויביו – היא הגעגועים לבית.  אבל זה כמובן מה שהופך אותו לדמות מעניינת.

אביר החמלה, המסוגל לשמוע זעקה לעזרה מצדו השני של העולם, להגיע לשם במהירות שיא ואף להשיב את הזמן לאחור, זקוק גם הוא לפעמים ליד מושטת. לקשר אנושי חם. לחמלה.

חמלה

התנגדות, לפעמים, היא ליצור שפה אחרת. להיפרד מדברים שלמדנו, כמו למשל, שרק החזק שורד. שרק לחזק יש זכות לשרוד.

התנגדות, למשל, היא להגדיר מחדש את מקורות העוצמה.

התנגדות היא להתעקש על נכסים שלא ניתן למדוד את ערכם הכלכלי או החומרי.

חמלה, למשל, היא סוג של התנגדות. היא קריאת תיגר נגד נישול מהזכות לאחוז בזיכרון, בזהות, בבית.

חמלה היא היכולת לשחרר את עצמנו מהבושה על הפגיעות שבנו ולהעניק את החירות הזו גם לזולת.

חמלה היא התעקשות מתמדת לצפות מעצמי ומהזולת להופיע ולהיות נוכחים/ות במלוא עוצמת האנושיות שבנו.

חמלה היא אקט פוליטי של להט אנושי. חמלה היא להכיר בלהט, ברגש, כמרכיב חיוני בעשייה לשינוי חברתי.

עוגן

שבתי הביתה אחרי עוד היעדרות של שמונה ימים בצפון הרחוק עם הא/נשים המופלאים של סמינר רוקווד. ימים של למידה, התבוננות, התחברות. ימים של פסק זמן משגרה תובענית וחשיבה על חומרי הגלם מהם עשויה מנהיגות לשינוי חברתי.

שבתי הביתה. הכלבים והחתול היו הראשונים לקדם את פניי.

אחר כך, בזו אחר זה, הגיעו בני הבית. הגיבורים והגיבורה שלי. אלה שהחזיקו את הבית גם בשבילי; אלה היודעים בשקט את הצורך שלי לנדוד לפעמים; החולקים אותי עם מלאכת האהבה שלי, שהפכה לדרך חיים.

אני מלאת תודה להם ולה.

לאיש שנתן בי מבט רך ועייף עד אימה, שהולך לצדי לאורך כל הדרך גם כאשר הוא הסופג את הזעם שלא השכלתי לנתב.

לעלם שהוא בני, שלימד אותי גבורה אמיתית מהי.

לילדה שלי, שעיניה היוקדות והצוחקות הן הג'ימיני קריקט שלי.

 אמנות שימת הלב

"ללבנדר יש ריח כל כך חזק, כמו כשמישהו צועק עד שהוא נהיה צרוד". קבעה נעמה. ואני מצאתי את עצמי תוהה אם יש ריחות שהם כמו לחישה, או בכי, או ליטוף, או זעקה.

ואם לריחות יש קולות, אז ודאי גם לצבעים.

אחר כך היא עודדה אותי לא להתבייש להודות שאני אוהבת ריח של לבנדר. בשבילי יש לו קול של מרחבים אינסופיים  בצבע סגול.

אז לריחות יש כל מיני קולות. גם לצבעים.

לנעמה יש ריח של וניל; של עוגיות וגלידה ומילקשייק וחום ובית. ריח של צחוק וגרגרנות והתרסה וסקרנות. היא שמה לב לדברים. דקת אבחנה. היא מזכירה לי לשים לב לדברים ויש לה שלל קסמים לגרום לי לשים לב אליה, גם כשאני עסוקה, טרודה או קצרת רוח.

בעולם שלא שם זין הדרישה לשימת לב – כמו שימת הלב עצמה – היא סוג של התרסה, של התנגדות. ולפעמים, שימת לב היא ההבדל שבין חיים למוות.

אם מישהו היה שם לב, אולי שתי הפעוטות מעין פורעה, רימאס ואוסנאד, בנות שלוש וחמש, היו עדיין בחיים. בעיתון היה כתוב שהן "לא היו מוכרות לרשויות הרווחה" ולא רשומות בשום מסגרת חינוכית. אבל הן היו אהובות על אמא שלהן והיא ניסתה להילחם על חייהן, ולא היה מי שישים לב. מי שהיה אמור לחשוב שהחיים שלהן יקרים מפז – כמו חיי כל ילד וילדה בעולם – לא שם מספיק לב. ועכשיו תקום ועדת חקירה שתבדוק למה לא שמו לב לזעקה של אם שחזתה את הנורא מכל.

בין כל הספינים והרעש על מיטות מעופפות, על עלות אחזקת הארמון המלכותי בקיסריה, מסכי העשן על רוחות מלחמה, החברה שלנו שוכחת לשים לב לכך שיש כאן ילדות וילדים, נערות ונערים, נשים וגברים שתחושת הביטחון הבסיסית ביותר, של שלמות פיזית, של קיום בטוח בגוף ונפש, נגזלת מהם ומהן שוב ושוב.

שינוי מתחיל ברגע בו שתיקה נשברת ואנו מקפידים/ות לשים לב. לפני שתתרחש הטרגדיה הבאה.

ציור: שברון לה, דניאל דה לימא

לצייר את השינוי בשלל צבעים  

השבוע פגשתי אישה מופלאה, פמלה קסטרו, אמנית גרפיטי מברזיל אשר החליטה לרתום את כישרון הציור שלה ויכולות המנהיגות שלה לטובת עשייה פמיניסטית למען זכויות נשים. היא הגיעה לכאן כאורחת של שתי"ל, לכבוד כנס שלושים שנה לשתי"ל "אנשים משנים מציאות".

המפגש הזה עם אישה צעירה ממני כמעט ב-20 שנה, מארץ רחוקה כל כך, עם סיפור אישי של אומץ ונחישות וכישרון ויצירתיות והתרסה, העניק הזדמנות להתבונן על דברים בעיניים מתחדשות.

פמלה יוצרת ציורי קיר ענקיים, צבעוניים, מרתקים, מרגשים, תמיד של דמויות נשים גדולות, יפות, גלויות, מסתוריות, עם עיניים חודרות, מכשפות, מתריסות, חומקות מהגדרה, משליטה. היא מחייה את דמותה של חווה, נוגסת בתפוח, משלמת מחיר על שהעיזה להיות סקרנית, למרוד.

היא יוצאת לפבלות של ריו מצוידת בסולם ובקבוקי ספריי צבעוני ויוצרת, גם לבדה וגם יחד עם הקהילה, ציורי קיר ססגוניים, שמהווים פתח לשיחה ודיון על זכויות נשים, על שוויון מגדרי, על אלימות נגד נשים. וא/נשים באים/ות כדי לצייר, להשפריץ בצבע, לשחק, להשמיע קול. אחר כך בא גם הקשב.

הציורים שלה גורמים לא/נשים לעצור, להתכנס ולשים לב.  לשים לב לקולות של הצבעים ולהשמיע את הקול שלהם/ן בצבעים.

ראיתי אותה בפעולה. ביום ראשון ירדנו יחד לתל-אביב לסדנת גרפיטי עם תנועת אחותי, ברחוב מטלון בנווה שאנן בדרום תל-אביב. החצר האחורית שהעירייה מקפידה לשכוח. ישבנו צפופות וצפופים בבית הקפה בבית אחותי, מקשיבים/ות לסיפור שלה. אחר כך בא התור שלנו לספר סיפור. בצבעים. על הקיר. בסוף נוצרה שם דמות של אישה גדולה. גדולה מהחיים ובשלל צבעים, משקפת את הרב-גוניות של הא/נשים הטובים/ות של השכונה. והיו שם כמה רגעים של קסם כאשר צבענו וריססנו יחד וכתבנו מילים טובות כמו חופש, שלום, תקווה, "יש לי חלום". ובמקביל עלו גם השאלות הנוקבות האם הגרפיטי עושה טוב או רע לשכונה ולמה עושים גרפיטי רק בשכונות עניות, ולא בצפון העיר, ששם הכל מסודר ונקי, אפילו פחי האשפה.

גרפיטי, כאמנות, הוא לא טוב ולא רע. הוא מה שהוא, אומרת פמלה. האמנות היא כלי המשמש אותנו לעורר תשומת לב, מחשבה, דיון, ויכוח. אמנות, בעיקר ויזואלית, היא דרך להציב מסרים שמצליחים לחדור לפעמים את המסננים של התניה חברתית ופוליטית, זו המשמשת להדוף מידע הנוגד את תפיסת העולם של המתבונן/ת.

בירושלים, ציירה פמלה על קיר בפארק המסילה. דמות אישה עם עיניים רושפות, חודרות, וגם ציפורים. כוח וחופש. לצד הציור שלה פתחנו מרחב לילדים/ות ומבוגרים/ות לצייר ולכתוב. את המרחב הזה אפשר יוסי סעידוב, ראש המנהל הקהילתי.

הקירות הצבעוניים בתל-אביב ובירושלים נשארים כעדות מדברת, משוחחת, למה שיכול להיות כוחה של אמנות בעשייה לשינוי חברתי.: לעורר, להטריד, לרגש, לפתוח עוד מעגלים של שיחה. ולהזכיר.

להזכיר לנו לשים לב. לשים לב לקולות הזעקה שלא נענו. לשים לב לגוונים.

מי שאוהב, מחבק

לפני הרבה שנים, בגלגול קודם כמעט, התאהבתי בברזיל. דרך איש, דרך א/נשים, דרך מוסיקה, דרך אוכל וטעמים וריחות וצבעים וכאוס. ארץ יפה, מפתה, מסוכנת, אכזרית, מרתקת.

מהחיבור הזה נולד ילד מופלא, שהוא היום כבר איש מופלא עוד יותר, שפע של זיכרונות, מתוקים ומרים גם יחד ושפה אחת עגולה ורכה ומתגלגלת על הלשון ששמרתי לעצמי.

המפגש עם פמלה שחרר באחת המון מהזיכרונות שהיו שמורים במגרה כלשהי בלב. הציף לתודעה את המפגש הראשון עם הארץ וא/נשיה, התחושה הראשונית של להיות אישה גוליבר, גבוהה כל כך, לבנה  כל כך, אחרת כל כך , דרך התאהבות במקום שחלק ממי שהייתי שמור שם.

הנפש שלנו יכולה מסתבר לשמר המון מידע ולשכוח שהוא שם, עד שקורה משהו: מפגש, שיר, תמונה, ניחוח, שפותח פתאום את המחיצה הנשכחת בדיסק הקשיח. זה מה שקרה לי עם השיר הזה, מתוך קמפיין שיזמו פעילות הרשת שהקימה פמלה יחד עם כמה מותיקי/ות וגדולי/ות המוסיקה הפופולארית בברזיל, הקורא למיגור האלימות נגד נשים. הלחן שבלוני, המילים פשוטות. ועם זאת, בעודי צופה בקליפ (מצורף, לא לדאוג), דמעות הציפו את עיניי וגרוני נחנק. התרגשתי.

חלק מזה היה אישי מאוד. זיכרונות מתקופה שהייתה ואיננה, על הטוב והרע שבה. זמרים וזמרות שהיו חלק מהחינוך התרבותי שלי. מפגש עם גרסא צעירה ותמימה יותר שלי עצמי. הכול צף ועלה.

אבל היה שם עוד משהו. משהו שריגש אותי כמי שחיה חלק ניכר מחייה (ניכר מדי, אם שואלים את נעמה) בעולם השינוי חברתי. זהו שיר שכולו מילים של אהבה, רוך, כבוד, אכפתיות. שיר שמודע לחברה הדתית והמאצ'ואיסטית עליה הוא מבקש לפעול ובוחר לעשות זאת בפנייה רכה, חברית, מגייסת, ולטמון בתוך זה אמירה על כך שאלימות נגד נשים היא בעיה של החברה, לא של הנשים.  שיר שמנסה לבטא ביקורת, מבלי להיות שיפוטי.

נעמה בטח הייתה אומרת שלשיר הזה יש ריח של וניל, יותר מלטף מאשר צרוד, יותר מתוק מאשר בועט. תצפו ותחליטו בעצמכם. צירפתי גם נוסח עברי בתרגום חופשי.

סוף שבוע טוב.

מי שאוהב, מחבק

אנחנו ביחד כאן כדי לומר

די להשפלה

כי יש גבול לסבל

באנו לבקש מכל אחד מכם

שלום ושלווה

למען יום יולד לו יום חדש

למען מחר טוב הרבה יותר

פזמון:

מי שאוהב, עוזר, מי שאוהב, משתדל

להעניק חיבה ולתת אהבה

מי שאוהב מטפל ברוך, מי שאוהב מחבק

אף פעם אל תפגע באישה שאתה אוהב

עם אחריות

עם גבורה, עם אומץ לב

נוכל, באמת

להציל עוד ועוד חיים

כל שצריך לעשות הוא לגנות

כולנו רואים מה קורה פה

אי אפשר להכחיש זאת או להתעלם

נשים, אזרחיות

לא משנה מה הצבע, הגיל או המשקל שלכן

כולכן יפות כל כך

חברה, אחות, אמהות

רעיות, בנות, סבתות

דרך ארץ היא צו השעה

אפליה היא דבר שאבד עליו הכלח

אמרו לא לפחדנות הפושעת

הגיע העת לשנות את המצב

הגיע הזמן לשנות את הגישה, ידידי

להוקיע (את האלימות) ללא פחד

אסור לנו לשתוק יותר!

די למצ'ואיזם!

די לאלימות!

מספיק ודי!

מי שאוהב, מחבק!

השבוע הייתה לי הזכות להיות נוכחת בערב הוקרה לכבוד אבי, המשורר חיים גורי, במסגרת פסטיבל השירה במטולה. היה ערב מרגש, שחשף זוויות חדשות ביצירה שלו, שהאירו לי באור חדש את האיש שהוא אבי כבר חמישים שנה. בסופו של הערב, הוזמן אבי, הצעיר בן ה-90 כמעט, לשאת דברים. ואז, הוא עשה דבר נפלא: אחרי דברי תודה נרגשים הוא עשה מחווה כבירה של הוקרה למשוררים/ות ולשירה. הוא ניצב שם על הבמה וציטט מהזיכרון משיריהם/ן של רחל, לאה גולדברג, אברהם חלפי, אבנר טריינין ונתן אלתרמן. הוא הוקיר אותם/ן, את היצירה שלהם/ן ואת המסירות העיקשת בה תרמו, כל אחד ואחת בדרכו/ה, לשימורה וחיוניותה של מסורת השירה העברית.

הייתי גאה בו עד דמע. המחווה שלו למשוררים/ות אחרים/ות הזכירה לי שוב, כי הוקרה היא אחת מצורות הקיום האנושי היותר נעלות וחשובות שיש. וכי מעשה היצירה הוא מעשה של התרסה כנגד שיכחה, הוא הזמנה למרחב שבו השפה תמיד אומרת עוד.

האתנחתא הזו של ימי החג שזכיתי בה העניקה לי אוויר חיוני לנשימה, מרחב לחשוב הרחק ממקלדת המחשב ומהתובענות של עבודת היום יום. היא הזכירה לי ביתר שאת את חשיבותה של ההתרסה, של ההוקרה, של יצירת מרחבים התואמים בגודלם את מלוא הנפש האנושית.

וכך גם נכתבו להם בראשי דברי הפתיחה לבלוג של השבוע. על המאמץ המודע לחצוב בתוכנו את המקום לקולו/ה של הזולת.

אדם מול המכונה

הסיפור על ג'ון הנרי.

הכרתי את הסיפור הזה, לראשונה, דרך דניאל ודרך הציור שלו. ג'ון הנרי היה פועל, מפעיל פטיש פלדה ששימש פעם לקידוח באדמה סלעית, לצורך בניית מסילות רכבת. הוא הפך גיבור עם אמריקני לאחר שניצח את פטיש הקיטור הממוכן, ברצון נחוש ועז להוכיח כי אדם יכול לעשות עבודה טובה לפחות כמו – אם לא יותר – ממכונה. וזאת, כדי למנוע את פיטוריהם של עובדי מסילת הברזל. הניצחון הזה עלה לו בחייו וגם הפך אותו לנושא של שירי עם וסיפורים רבים.

כאשר דניאל סיפר לי לראשונה את הסיפור, היה לי קשה לעכל אותו. מותו של ג'ון הנרי נראה לי עצוב ומיותר. דניאל ראה את הסיפור באור שונה, הוא ראה בו סמל לכוחה העצום של האמונה במטרה, במשהו שחשוב לך מספיק כדי להקריב למענו.

ג'ון הנרי היה אדם אמיתי, בשר ודם, שהקריב את חייו כדי שהמכונות לא ינשלו את הפועלים מעבודתם וייגזלו את מטה לחמם. הוא ניצח בקרב, אך הפסיד במערכה, כאשר המכונות אכן נישלו לא מעט א/נשים מעבודתם/ן.

אך הוא הפך לאגדה מפני שהוכיח שהאדם לנצח יהיה נעלה על המכונה; כי יש בו נשמה, נפש, רוח מפעמת.

הסיפור הזה עדיין טורד את מנוחתי, אבל הזמן שהקדשתי להכיר אותו דרך עיניו של דניאל הבהיר לי שוב את טיבה החמקמק של המשמעות ואת תפקידם החיוני של סיפורים בפתיחת מרחב לשיחה על דברים חשובים באמת.

ותודה לגיאטרי ספיבק

רכישת דעת, כך מסתבר, עוברת לפעמים דרך תחושת טיפשות מסוימת. כך לפחות אני הרגשתי כאשר קראתי לראשונה את מאמרה המכונן של גיאטרי צ' ספיבק: "?Can the Subaltern Speak".  הכתיבה שלה מורכבת, חמקמקה, נמנעת מפסקנות, מזמינה להתאמץ. נאבקתי עם הטקסט, מסמנת פסקאות שלמות בעט סימון, קוראת לעצמי את הדברים בקול רם. אני מודה שמפעם לפעם גאה בי הכעס עליה.

ואז פתאום הבנתי. תחושת אי הנוחות מול חולשתי פינתה מקום לרגע מספק עד מאוד: להבין משהו שידעתי כבר. אני יודעת שאני הולכת לעשות לספיבק עוול נורא ולפשט את דבריה באופן שהיא לא התכוונה לו, אבל זה באמת למען מטרה ראויה. מה שאני הבנתי מספיבק הוא, שאם אנו רוצים/ות שהמוכפפים/ות ידברו, עלינו להפסיק לדבר במקומם/ן. לסמוך על כך שהסיפורים שלהם/ן, הקולות שלהם, כבר ימלאו את השקט. התפקיד שלנו הוא לחצוב את המרחב שבו השקט יכול להיות מופר, שבו השפה גואה ואומרת עוד, תמיד עוד.

מיום שהתחלתי לכתוב את הבלוג הזה אני מקפידה שלא לספר סיפורים שא/נשים אחרים/ות חלקו עמי, למרות שהפיתוי עצום, כי הם מופלאים. אלא שאני לא מרגישה שיש לי זכות לעשות זאת. יש לי הזכות והיכולת לספר את סיפורי שלי, לחלוק ולחשוף כל פעם עוד פיסה ממני, מחיי. ויש לי תקווה שהמרחב הזה ימשיך וישמש מקום בו תבחרו אתם/ן, הקוראים/ות, להוסיף את שלכם/ן.

ולסיום, נראה לי הולם ביותר לחתום בשיר של המשוררת ברכה סרי, שהלכה לעולמה לפני שבועות מספר. שירה טובה לעולם אינה מתפענחת עד הסוף ואין בכוונתי לפרש בעבורכם/ן את השיר. אני אוהבת אותו כי הוא הוכחה לכך ששפת השירה מאפשרת לנו להכיל ולחלוק את מכלול רכיבי הזהות שלנו, גם אלה הנראים כעומדים בסתירה זה לזה:

עליזה אומרת/ברכה סרי

עליזה אומרת

שכולם הלכו לתפילה

במערת המכפלה.

שכולם בוכים

על שרה

שלא נשארה עקרה.

שכולם ברחם הגדולה

הכפולה

במלחמת התאומים

על הירושה

ועל הנחלה.

אבל אני נשארתי ילדה

עם יצחק

בעקדה

ובשבילי הוא מעולם

לא קם

משם.

ונשארתי במדבר

עם הגר

ועם ילדה ישמעאל

צמאה יבשה

מחפשת באר לחי

רואי, לרוויה

להשקות את הנער.

ונשארתי שפחה

נמלטת

מהגרת

מפגרת

פילגש

קפואת רגש

מעונה

בלי טינה

בלי שנאה

נרדפת

בורחת

פליטה

זרה

יהודייה

בלי מהות

בלי זהות

קפואה

עקרה.

1990

לפקפק. להיטלטל. להאמין.

פעם, לפני כמה שנים, הבית שהיה לי נפרץ ואבד.

הלילות היו מסויטים. לילה אחר לילה חלמתי שאני משוטטת לבד בהריסות של בית זר, פרוץ לרוחות. הייתי מתעוררת בגרון יבש וניחר מזעקותיי בחלום, רק כדי לגלות שהבית, המקום שהיה אמור להיות לי מפלט חם ובטוח אכן קרס, ואני בתוכו. לא ידעתי מנוחה לא בשינה ולא ביקיצה.

ניסיתי למצוא נחמה בכתיבה. תחילה, רשמתי בנשימה עצורה את החלומות. סיפרתי סיפור קשה מתוך התרחשות, בלי לרדת עד הסוף לפשרו, רק להוציא, להוציא, להוציא. להציב את השדים והמפלצות שרדפו את לילותיי באור היום, אולי כך הם יתכווצו למימדים הנכונים.

ואחר כך באו השירים. דואבים, זועקים, מסוכסכים. ואז התיישבה על כתפי מבקרת הספרות הפנימית הקטנה, והתחילה לקטול, כמו אומרת: "נו באמת, לזה את קוראת שירה? לחריזה החלולה הזו? למטפורות החבוטות האלה? למה בכלל חשבת שאת יודעת לכתוב"?

אירועים אלימים, שיברונות, כישלונות, שולחים אותנו לפעמים לחדרים חשוכים של בושה וספק עצמי. בסופו של דבר הגחתי מהנחשול הזה אל החוף, בידיעה ש"מאחורי כל זה מסתתר אושר גדול".

לקח לי כמה שנים להבין שאיבדתי בנחשול הזה משהו שהיה חיוני לי. הכתיבה. לפעמים, הגבול בין ביקורת עצמית בונה לבין שיתוק הוא דק ומטושטש. אני חציתי אותו והשתתקתי. הקפדתי לכתוב בעיקר דברים בטוחים: פרוטוקולים, דוחות, בקשות, תוכניות עבודה, מדריכים. סיפרתי סיפורים של א/שים אחרים/ות. מצאתי שביל בטוח ופסעתי בו. התמקמתי באזור של נוחות. כך לפחות חשבתי.

ואז הגיע איזה רגע מכונן. כמה רגעים. שדחפו אותי החוצה מאזור הנוחות המדומיין שבניתי לעצמי. וכמו הרבה רגעים מכוננים, הוא כאב בהתחלה –  כמו עוד הזדמנות מזוינת לצמיחה אישית –  כי הוא עבר דרך ההבנה הצורבת שהפכתי לגרסא חיוורת של עצמי.

אבל לפחות התחלתי ללכת בשביל חדש, לומדת לא לפחד ממה שאני עוד לא יודעת. סומכת על עצמי שאפגוש בדרך את הא/נשים, את האירועים, את הסימנים והתובנות שיעזרו לי ללמוד. סומכת על עצמי שאדע להגיד, לעצמי, לאחרים/ות: אני לא יודעת עדיין, אני מחפשת תשובות. אני יודעת שהן שם. אבל לפעמים, הדרך אליהן חייבת לעבור דרך הפקפוק. דרך הטלת הספק, דרך ההקשבה. דרך ההבנה שמשמעות היא דבר חמקמק, שלא שוכן רק במקום אחד, קבוע.

וכך, גם הסיפור המכונן שלי השתנה. מסיפור של מלחמה במפלצות, לסיפור של מסע וחיפוש. החזרתי לעצמי את היכולת ללמוד מתוך סקרנות, ולא רק מתוך כאב וקונפליקט.

בשדה השינוי החברתי אנו למודי/ות קונפליקטים. זו האנרגיה שמזיזה אותנו לא פעם. המקום הזה, המטיל ספק, המערער, המבקש לטלטל סדרי עולם הוא מקום לא נעים ולא נוח. הוא חסר שקט ונחת וכועס ולא עושה הנחות וחשדן. ואנחנו, במקום הזה, כבר התרגלנו להיות משביתי/ות השמחה הסדרתיים/ות. בלי חוש הומור, בלי הרצון לעגל פינות מחד, ועם לחץ מתמיד להוכיח כבר שהאלטרנטיבות שאנו מציעים/ות הן באמת טובות יותר, צודקות יותר, נכונות יותר. כובד נטל ההוכחה הוא עלינו.

והנטל הזה הוא כבד. לפעמים כבד מנשוא. אני מכירה בעצמי את רגעי הנפילה: הזעם הקדוש, תחושת הבדידות ואיזו השתוקקות עמוקה לנחמה, להתעוררות מחודשת של התקווה ושל האמונה ביכולת לשנות בכל עוצמתה. לפעמים הנחמה הזו נמצאת בסיפורים. שלנו, ושל אחרים/ות.

 אז עם רדת סוף השבוע עלינו, שלוש מתנות: ציור, שיר וסוף של סיפור.

 הציור של דניאל דה-לימא, מבט שלו על יציאה מאזור הנוחות

וגם שיר נפלא Duas Sanfonas, "שתי מפוחיות", של שניים מענקי המוסיקה הברזילאית, מילטון נסימנטו וזי'לברטו ז'יל, שגם עשו דבר או שניים למען זכויות אדם וצדק חברתי במולדתם.

 http://youtu.be/IcDFRw7a–4

 מתרגמת בשבילכם רק את הבית הראשון. באמת שבפורטוגזית זה הרבה יותר מוצלח. זה שיר על כוחה של המוזיקה לחבר, בין תווים ישנים לשירים חדשים, להפיל חומות בין דורות, בין א/נשים. השיר הזה מזכיר לי כל פעם מחדש את חשיבותן של תמימות וענווה מסוימת.

הגורל שלי, הדרך שלי

מתפתלת, עולה ויורדת

וכך, בלי מאמץ כלשהו

אני מגלה את מה שיש

 ולקינוח, במקום גלידה, גם הסוף המרומם והמשעשע של סיפורו הנפלא של אפרים סידון, "עלילות המלך פרדיננד פדהצור בקיצור". וכמו שאומרים/ות בפולנית, תבינו לבד.

"כך צעק פרדיננד ברמקול מן ההר לכל בני עמו שחיכו בכיכר. עודנו נואם, עודו מאיים אדום מחמה צועק וזועם, מבטיח לעם צרות למכביר ועונשים ומלקות בכפר ובעיר, קם כל העם ובשקט מוזר טיפס אל ההר פרץ בקלות לארמון הרחב, תפס את הוד מלכותו באוזניו קשר את אדון פרדיננד הנרגז, דחפוהו, צועק וזועם לארגז סגרו ת'מכסה, דפקו מסמרים, רשמו בגדול זהירות זה שביר" ,הדביקו בולים של דואר אוויר וכתבו:

 "המטען: פדהצור בקיצור

הכמות: בערך מלך אחד,

הכתובת: רצוי אי רחוק ושומם

ונא להקפיד שיגיע שלם."

ושלחו.

בארץ אחת מעבר לים, חי בשלווה ובשקט העם.

אומנם אין לו מלך נחמד לאהוב ולצעוק "יחי והידד" ברחוב,

אבל מאידך איננו חושש, מפני שיגעונות של מלך טיפש."

שנזכה לראות ברכה וגם שמחה בעמלנו. סוף שבוע טוב.

גילוי נאות

אני חולמת המון בהקיץ. אני גם מדברת אל עצמי, לפעמים בקול רם. אני כותבת כי זה סוג של אוויר לנשימה בשבילי, ומתוך תקווה שאתם/ן, הקוראים/ות תמצאו בין השורות משהו שיעורר, שירגש, שיטריד, שיינחם. אני כותבת כדי לנסות להשפיע על השדה שאני שייכת אליו, שדה השינוי החברתי.

שפתי שלי, זו שנולדתי איתה, היא מעגלית ומתפתלת, מטיילת, מסתקרנת והולכת בעקבות סקרנותה. השפה בה אני מדברת עם עצמי היא אסוציאטיבית, נטפלת לפרטים, הולכת לאיבוד לפעמים. שפתי שלי, שנולדתי איתה, היא ישירה ועסיסית ועשויה משימוש בדימויים, בציטוטים פנימיים, מצחוק ומבכי ומרוע לא מזיק במיוחד ומצורך דביק קצת להתרגש.

שנות עבודתי בשדה השינוי החברתי לימדו אותי את הצורך לדבר בשפה ברורה, אסטרטגית, שמשכילה לעשות שימוש מדוד ונכון במילים כמו סינרגיה, מינוף, אפקט אדווה, ועוד. בשנות עבודתי אני מדברת הרבה בשפת האחר, כלומר, באנגלית, מה שגורם לי, כפי שהיטיב לנסח זאת פרנץ פאנון, להתקיים קצת בשביל האחר.

אבל את הבלוג הזה אני כותבת בשפתי שלי. כי אני מאמינה ששדה השינוי החברתי שנדרש תמיד להתמקצע, להשפיע, ללמוד את השימוש ב"כלי האדון", צריך לפעמים לדבר בשפה אחרת. כזו שמושכת אותנו בציצית ראשנו ומזמינה אותנו להיות גרסה טובה ביותר של עצמנו; כזו שמעוררת בנו השראה ואמונה ביכולת שלנו לשנות באמת; כזו שמבקשת לצמצם את הפער בין הערכים שמנחים אותנו, לבין ההתנהלות היומיומית שלנו.

הכתיבה שלי היא אישית, כי האישי הוא הפוליטי, כמובן. לרוב אני נמנעת מלשרטט באופן ברור את הקשר, את הרצף, בין המרחבים. לפעמים זה דורש מכם/ן, הקוראים/ות, למלא את החסר בעצמכם/ן, למצוא לבד את הקשר לציבורי ולפוליטי, להגיע לתובנות שלכם/ן. ואני שבה ומזמינה אתכם/ן לחלוק מחשבות, תובנות וסיפורים.

מנהיגות חולמת

ושוב הציור נוצר לפני הטקסט. אהבתי אותו מהרגע הראשון, אבל התקשיתי למצוא בי את המילים שילוו אותו. משהו בבדידות הגדולה, בתחושת הכמיהה אל הבלתי מושג השרה עלי איזו עצבות. איזו כבדות. אולי כי יש משהו מכאיב בכמיהה, או בשאיפה למשהו גדול. כשהיינו ילדים/ות חלמנו לעוף, כשגדלנו, הפנמנו את הפרקטיות שבהנמכת ציפיות. סיפרנו לעצמנו שוב את סיפורו של איקרוס, שעף קרוב מדי לשמש ונשרף. למדנו לקחת סיכונים מחושבים.

אבל הילד/ה שבנו, זו שחלם/ה לעוף, ממשיך/ה לחלום חלומות גדולים, גם אם או מתקשים/ות להאמין לפעמים ביכולת להגשים אותם. היטיבה לנסח זאת נשיאת ליבריה, אלן ג'ונסון סירליף: "אם החלומות שלך לא מפחידים אותך, הם לא גדולים מספיק".

הציור של דניאל מונח על שולחן העבודה המבולגן עד אימה שלי. מביט בי. מושך בשולי בגדי. יודע שאני מתחמקת ממנו. החזרתי לו בשאלה: האם השאיפה להשיג משהו גדול חייבת להיות כרוכה בבדידות. בתחושה של קיום על קצה, בלי הביטחון שרגלינו אכן יתוו את הדרך, כדברי המשורר הספרדי אנטוניו מצ'אדו.

מנהיגות, כמו כתיבה, מצטיירות לא פעם כאקט של יחיד, כמעט כמצב של בדידות. כך, במידה רבה, הורגלנו לחשוב על תהליכים של יצירה וגם על מעשים של מנהיגות. אבל הרי אנחנו לא יכולים/ות לעשות דברים באמת לבד. גם יצירת מופת שזיכתה את המחבר/ת בתהילה, שאבה השראה מכל כך הרבה דברים שנכתבו לפני כן, ממפגשים עם א/נשים. אפילו מנהיגים/ות מעוררי/ות השראה שזכו להערצה חובקת עולם, מרטין לותר קינג, גנדי, נלסון מנדלה, אלן ג'ונסון סירליף או אמא תרזה לא היו יכולים/ות להשיג את אשר השיגו בלי הקהילה שהתגייסה לקדם את החזון שלהם/ן.

נכון, עם הכוח והיכולת להנהיג באה גם אחריות עצומה, כזו המדירה שינה מהעין. עם הכוח להנהיג נולד גם הצורך לעורר השראה, לגייס, להניע.

מנהיגות, היא אולי לבנות את הגשר שבין הסלעים הללו בציור, לחבר את הנקודות. כשם שכתיבה נולדת לא פעם מדיאלוג, אולי הגיעה העת לדבר על מנהיגות דיאלוגית.

מנהיגות דיאלוגית

אגדות עם מהוואי מספרות על הייאקה שהייתה אלה אמיצה ועשויה ללא חת, אשר התגברה על מפלצות רבות. עוד מספרות האגדות הללו, שאף שהייתה ששה אליי קרב, הרי שבשונה מאלים מיתולוגיים אחרים, כמו זיאוס או תור, היא פעלה מתוך חמלה עמוקה. היא גם הרבה פחות מפורסמת.

סיפור אחד מספר כיצד גרמה הייאקה למפלצת ים אימתנית לצוף על פי המים, על מת שתוכל להילחם בה. היא עשתה זאת כדי להציל את חברותיה, חבורת נערות עליזה, אשר לא האמינו כי תחת המים הצלולים והשלווים שוכנת מפלצת מסוכנת. וכיצד הצליחה לגרום למפלצת לחשוף את פרצופה האמיתי? היא השליכה למים צרור פרחים ועשבים ריחניים.  איזו דרך חכמה לגרום למפלצת לחשוף את עצמה.

את הסיפורים הללו מצאתי בספר אגדות עם המוקדש כולו לגיבורות נשים. לא בתפקיד של נסיכה במצוקה או יתומה הזוכה בנסיך בזכות התנהגות טובה, אלא לוחמות, קוסמות, מרפאות, שאמאניות. חיפשתי שם השראה לכתיבה על מנהיגות מסוג אחר. כזו המבוססת על איכויות וערכים שבבורסת הכוח והשררה אולי לא זוכים לביקוש יתר. למשל, חמלה. למשל, היכולת להנהיג יחד, לחלוק כוח. למשל, להחכים מהידע והתבונה של אחרים/ות.

ב-24 שנות חיי בשדה השינוי החברתי פגשתי המון גיבורים/ות. מחסלי/ות מפלצות, חולמים/ות בגדול וכאלה שהשכילו להיוולד מחדש מול אכזריות. פגשתי גיבורים/ות שלא חששו לחמול, לשלם מחיר, לתת לאחרים/ות לחלוק את התהילה.

שינוי מתחיל כששתיקה נשברת. שינוי מתמשך כשאנו יודעים/ות להוקיר. מוזמנים/ות לחלוק כאן שיר הלל לגיבור/ה שלכם/ן.