סטורטלינג: אמנות הנדיבות

סטוריטלינג: אמנות הנדיבות
פעם אחת, ובעצם, הרבה פעמים, בימים הרחוקים, סיפורים היו גם מהדורת החדשות, גם טור רכילות, גם אות אזעקה וגם דרך להעביר ניסיון, ידע וחכמה מדור לדור. סביב אח מבוערת או בחדר קטן בו התכנסו יחד מספר נשים למלאכה מייגעת זו או אחרת, היו הסיפורים עולים ונובעים: מחדשות מרעישות שהביאו נוודים שהגיעו מערים רחוקות, דרך עדכונים על מי מת ומי נולדה ועד לסודות ועצות לחיים שעברו מדור לדור.
כך או כך. סיפורים היו הדרך לשתף בנדיבות ידע שימושי. והידע נשמר, נטמע ועבר הלאה כי סיפורים עוזרים לנו לזכור. גם בעידן של זרימה מתמדת של מידע, סיפור טוב נשאר אתנו כי הוא מזכיר לנו שוב ושוב את מה שהוא גרם לנו להרגיש ולדעת.
אפשר ללמוד איך לשמר ולהעביר ידע באמצעות סיפורים. מזמינה אתכם ליצור קשר:

Consult4good@gmail.com

 

אישה מתפללת

גם השנה אני אצום ביום הכיפורים. לא כי אני חייבת, אלא כי זו מסורת משפחתית רבת שנים מאז פטירתו של סבי עליו השלום שאול בקר, אבי אמי.

גם השנה אני אלך לתפילות בקהילת הדרור, הקהילה הרפורמית בשכונה שלנו, קריית יובל. גם השנה נעמה שלי בת ה-8 תבוא איתי. לא כי היא חייבת, אלא כי היא אוהבת, כמוני, להיות ביום הזה חלק מקהילה שמתפללת ושרה, נשים וגברים יחד. אחר כך היא תלך לרכב על אופניים עם אבא שלה ועם החברות/ים בשכונה. ובשנה הבאה היא תוכל שוב לבחור איך ואיפה היא רוצה להיות.

גם השנה אני אדאג שיהיה אוכל לבני ובנות הבית שאינם צמים, כי המשמעות של מרחב משפחתי משותף הוא שלכל אחד ואחת מאיתנו יש המקום והזכות לחיות את חייו לפי אמונתו ומנהגיו.

גם השנה אני אזיל מן הסתם דמעה בתפילת אבינו מלכנו, כי לפני 20 שנה התפילה הזו משתה אותי מתהום של כאב ועצב.

גם השנה אני אחשוב בעיקר על מה שעשיתי שהייתי רוצה לעשות אחרת. גם השנה אני אהרהר בפערים שנוצרים לא פעם בין מי שהייתי רוצה להיות לאיך שהייתי, בעיקר כלפי היקרות והיקרים לי מכל. ובכלל. אני אשוב ואשים לב לפערים שבין הערכים למעשים ואבטיח לעצמי שגם השנה, הפערים האלה יצטמצמו.

גם השנה אציין את ארוחת שבירת הצום עם הוריי בביתם. גם השנה הדבר הראשון שיקבל את פני הוא האור בעיניה של אמי, והחיבוק של "גמר חתימה טובה" שלה.

גם השנה אני עושה בחירה אישית לעשות כך. בשנה הבאה אולי אחליט אחרת.

גם השנה אני עושה בחירה אישית לנהוג כך, כאישה חילונית שמוצאת ביום הזה חיבור להיסטוריה משותפת, למסורת משפחתית.

גם השנה אני אתפלל בדרך האישית שלי. לא לאלוקים צבאות, אלא לאלוהות פרטית ואישית, לנוכחות של רוח וחמלה ואנושיות עמוקה שמצויה בנפש.

woman-praying-425

והשנה, בה יום הכיפורים חל בכפיפה אחת עם חג הקורבן, עיד אל אדחא, אני אאחל לכל חברותיי וחבריי המציינים/ות אותו חג שמח, משמעותי, משפחתי, קהילתי. חג טוב.

ואני אחשוב על הסמיכות בין הקרבת ישמעאל ועקידת יצחק ועל כך שעלינו, ורק עלינו, בנות ובני האדם, בשר ודם, לעצור את ההקרבה ואת העקידה. עלינו, ורק עלינו, החובה לקדש את החיים ולקרוא תיגר על תרבות שמקדשת את החרב.

גמר חתימה טובה ועיד אל אדחא מבורך.

להגר. להיג'ר.

להגר. הג'ר. אחותי.

אחרי שנים רבות שבתי וקראתי את סיפורך ואודותייך. וטוב שכך, יקירה. נזכרתי איזו דמות משמעותית את בתולדותינו. ככל שהוספתי לקרוא, נקשרה נפשי בנפשך.

את, שנמסרת כשפחה לאברהם, שמסר אותך לשרה, שמסרה אותך שוב לאברהם על מנת שתלדי לו בן, וחוזר חלילה. נרדפת בשל היותך זרה, בשל היותך אהובה ואוהבת, בשל היותך לא שייכת.

את היית עשויה מכל הניגודים האפשריים, בחייך ולאחר לכתך: בת מלוכה ושפחה, סמל למסירות אימהית עילאית וגם לצייתנות לסדר הפטריאכלי, הכלכלי, המעמדי; אם אבי האומה הערבית, ישמעאל, מקור השראה לטקסים דתיים וגם סמל למגורשות, לזרות, לאחרות. כל כך הרבה מילים נכתבו עלייך, ואני מחפשת אותך בין הררי הפרשנויות, השיוכים, ההתפלפלויות.

הסיפור שלך מורכב מאינספור חומרים. לא סיפור אחד הוא, אלא רבים. ואני יושבת ומושכת מתוך שלל הסיפורים חוטים חוטים. תחילה את החוט העוסק בך ובשרה. אותה אישה אשר ודאי חשה כלפייך רגשות מעורבים ביותר: קרבה וקנאה בוערת. ואני מוצאת את עצמי כועסת על שרה. הרי את, השפחה, היית קורבן לסדר חברתי וכלכלי אשר העמיד את רצון אדונייך לפני רצונך שלך. ואולי שתיכן – את ושרה – הייתן קורבנות של סדר פטריאכלי אשר מדד נשים והעריך אותן לפי יכולתן ללדת, להעמיד צאצאים (עדיף בנים, כמובן). אותו סדר אשר לא איפשר לשרה לכונן איתך יחסים של קרבה ואהבה.

ואני שולה את החוט של האימהות. החוט שהפך אותך למופת של מסירות ואצילות נפש. כאשר הנחת את ישמעאל בנך והרחקת בחיפוש אחר מים וגם על מנת שתוכלי לבכות מבלי שיחזה באמו ממררת בבכי על הגורל הצפוי לו. לשניכם. בסופו של דבר ניצלתם שניכם. בין אם בזכות התושייה והעקשנות שלך, ובין אם ביד האלוקים. המקרא מספר שהוא נגלה אלייך. האם חשבת באותו רגע על גודל הרגע, או פשוט חשת הקלה עצומה שהנה נצלו חיי בנך וחייך?

Expulsion_of_Ishmael_and_His_Mother

ומה רצית את, הגר? האם מישהו שאל אותך אי פעם מה רצונך? את, שסירבת להקריב את בנך יחידך אשר אהבת, אשר עמדת בכל המבחנים. מה רצית את? אילו מחשבות עלו בך, כאשר ישבת בלב המדבר, ממררת בבכי, על בנך? האם ידעת אז, כאשר גורשת בפעם השנייה, שבנך יהיה לעם גדול? שעם גירושכם מבית אברהם ושרה יוולד לו אחד הסכסוכים המרים והקשים, שהוא כמאכלת בלבבות עד עצם היום הזה?

אני לא יכולה שלא לחשוב מה היה קורה לולא דרשה שרה את גירושך. לולא הסכים לכך אברהם ללא ויכוח. אולי יצחק וישמעאל היו גדלים יחד כאחים, למרות הפרש הגילאים? כל ההיסטוריה שלנו כאן במרחב – ערבים ויהודים – הייתה יכולה להיראות אחרת. ואני תוהה בימים אלה איזה תפקיד אנו הנשים – האימהות, האחיות, החברות – יכולות למלא בריפוי הפצע הזה הפעור הזה, בתיקון הטעות ההיסטורית האיומה שהיא גירושך.

אינני יודעת מה היית רוצה. כולם ניכסו אותך. היהדות. האיסלאם, אפילו הפרשנים הנוצרים כתבו על גבך פרשנויות. אינני רוצה להיות עוד אחת שמנכסת אותך, את סיפורייך, את חייך. אבל הייתי רוצה להמשיך ולנהל איתך שיחות מידי פעם, אם אפשר.

נכתב לראשונה לתערוכה של האמנית והמנהיגה הפמיניסטית מזרחית שולה קשת "מסכת נשים".

shula k3מתוך התערוכה "מסכת נשים" פרי יצירתה של שולה קשת

The Power of Stories

The power of stories and storytelling

Stories are a powerful thing. Stories evoke strong emotional reactions: fascination, enchantment, laughter, fear, indignation. Stories have power over us because they are made of the raw materials of our lives as human beings: love, hate, passion, conflict, competition, adventures, cruelty and kindness, overcoming obstacles and challenges, the victory of the mind and soul over matter and coercion, resourcefulness and wisdom, stupidity and innocence, faith, and more. Stories can helps us grapple with the darker corners of our being and celebrate the greatness of our human spirit.

Stories can remind us who we are, where we come from, and where we want to go. Consider for example the Odyssey, possibly the most famous tale of personal journey. After years and years of wondering and endless obstacles, adventures and temptations, Odysseus is finally able to find his way home after telling his story to others and to himself. Stories help us preserve our past, so that we may shape our own future.

Stories are not merely about facts, but are not the opposite of facts, either. Rather, they are an effective way of conveying information, in a more dramatic, picturesque, concise and inspiring manner. In that sense, stories can be a powerful tool in an organization's social marketing efforts.

A story well-told can unleash the power of other stories: it can help us tell owr own stories and elicit stories from others. Individual stories can then be woven together to tell a collective one: a community's, an organizations, a people.

To read more about the power of stories click here: https://docs.google.com/viewer?a=v&pid=sites&srcid=ZGVmYXVsdGRvbWFpbnxoYW11dGFsZ291cmljb25zdWx0NGdvb2R8Z3g6N2E3MDU3MmUzZmM3YzhhYg

If you want to learn more on how storytelling can benefit your group, your community, your organization, please wonder the pages of this blog, and then contact me at: consult4good@gmail.com or call: 972-52-5601859

My People

המטוס נחת סוף סוף בשדה התעופה של אוקלנד. משם, הדרך לביתה של אקאיה ווינדווד, נשיאת רוקווד, כבר הייתה קצרה. נסעתי לקליפורניה הרחוקה כדי להשתתף בסמינר "אמנות המנהיגות לשינוי חברתי" של רוקווד, במסגרת תהליך החשיבה והתכנון על הבאת התוכנית של רוקווד לישראל.

לא פגשתי את אקאיה מעולם לפני כן. שוחחנו בטלפון כמה פעמים והתכתבנו הרבה, והיא הזמינה אותי להתארח אצלה בסוף השבוע שקדם לסמינר. המונית עצרה במעלה רחוב שקט ופורח, ואקאיה יצאה לקראתי. אישה גבוהה ויפה. התחבקנו בשמחה כמו חברות שנפגשות שוב אחרי זמן רב. הרגשתי כמי שהגיעה לבית אחרי מסע ארוך.

יומיים לאחר מכן התחיל הסמינר. הייתי הכי מבוגרת והישראלית היחידה. מרץ 2009. אמריקה מאוהבת בנשיא החדש והשחור שלה. בישראל עמל בנימין נתניהו על הרכבה של עוד ממשלה. בערב הראשון, ישבנו או עמדנו במעגל, 24 א/נשים ממקומות שונים, מגזעים שונים, דתות שונות, מגדרים שונים, ואינספור סיפורים מרתקים שטרם חלקנו. ונתבקשנו לומר בקצרה:

?Who are my people

"האנשים שלי הם המשפחה שלי"

"האנשים שלי הם משפחתי והחברים/ות שלי"

"הא/נשים שלי הם חבריי וחברותיי למאבק למען…"

"הא/נשים שלי הם/ן כל מי שמאמין בשוויון וצדק".

ארבעה ימים ביליתי שם. לעיתים דומעת, כואבת, בודדה, לעיתים מתרגשת ונסערת וסקרנית. למדתי שם המון, פגשתי את עצמי דרך עיניהם של א/נשים שזה עתה פגשתי, אך הייתי צריכה לסמוך עליהם/ן שיתמכו בלמידה שלי, שיעניקו לי מחוכמתם/ן וייתנו לי להעניק להם/ן משלי.  למשך ארבעה ימים גדושים ועמוסים גם הם היו "הא/נשים שלי", שותפים/ות לחוויה מטלטלת של גילוי ולמידה. חמש שנים חלפו מאז הסמינר ההוא והדברים שלמדתי שם על עצמי, על מנהיגות, על שינוי חברתי עדיין חיים בי, משתחררים כל פעם מחדש אל מערכת הדם והאמונות שלי.

הלמידה הזו נמשכה ונמשכת עד היום, אחרי שקיימנו בישראל ארבעה מחזורים של סמינר רוקווד לאמנות המנהיגות ושיתוף הפעולה לשינוי חברתי. פגשתי שם א/נשים מופלאים/ות, מסורים/ות, חדורי/ות אהבה לעשייה שלהם/ן, גם כאשר היא שוחקת עד דק, כפוית טובה לעתים, מתסכלת. פגשתי שם א/נשים שמייצגים/ות מגוון רחב ועשיר של זהויות לאומיות, אתניות, מגדריות, פוליטיות. כל אחת ואחד מהם נכנס/ה לי עמוק עמוק ללב. הם/ן, יחד עם עוד רבים/ות אחרים/ות שפגשתי במהלך חיי בשדה השינוי החברתי, הם "הא/נשים שלי".

ולכל אחד ואחת מהם/ן יש קול. קול חזק וצלול, מורכב ומרתק, קול שחובק עושר של זהויות, של סיפורים, של השתייכויות. "הא/נשים שלי" נוטעים בי תקווה שלמרות הרוחות הרעות שממשיכות לנשב כאן, למרות יוזמות חקיקה שנועדו לתקוע חיץ בין עמים, בין זהויות, שלמרות כל אלה, יש כאן א/נשים שהעשייה שלהם/ן מכוונת למפגש, להרחבה של מעגלים של שיחה, להרחבה של מעגלים של קיום ושל נשימה.

אז הפעם, אני מזמינה אתכם/ן להתכנס סביב אח מבוערת דמיונית או להתקבץ אל כיכר עיר משוערת, ולשמוע שתיים מהן. שהד אבו-חמד, מורה לגיל הרך, קוסמת לחינוך מיוחד, תושבת נווה שלום-ואחת אל סלאם, ודפנה גולן, מרצה, מורה, מחוללת נסים בדרכה שלה, מייסדת שותפות אקדמיה-קהילה ותושבת ירושלים.

 

storyteller2
מספרת הסיפורים

הפסקת חשמל/שהד אבו-חמד

הפסקת חשמל

חושך

מחכים לאור

הפסקת חשמל

זיכרונות כואבים

ימים ארוכים

וסיפורי אנשים

 

עומס ….

הפסקת חשמל

גשם שוטף

ברקים רועמים

קולות של עמים שלמים

 

עומס ….

הפסקת חשמל

רעמים משתקים

והגשם שוטף זיכרונות כואבים

מצמיח ריח חדש של תקווה

ריח של אהבה

 

הפסקת חשמל

חושך

חם וקר

אולי תחליטו….

אל תגידו אי אפשר

מילים כבר לא נותר

שקט

הפסקת חשמל.

 

"ללמוד עם סטודנטים, לפעול לשינוי" הרצאת טד של ד"ר דפנה גולן

 

 

 

 

 

 

 

 

 

בין אילמות לחרשות – בלוג אורחת מאת שהד אבו חמד

הקדמה

היום מציינים בעולם וגם במקומותינו את היום למאבק בגזענות. מילה גדולה וטעונה שמבקשת לשלוח כל אחד ואחת מאיתנו לבחון בנפש את מחוזות הדעות הקדומות, הפחד, השנאה, החשש, העיוורון. המילה הזו מושכת בשולי הבגד ומבקשת שנעצור רגע לבחון את התהליכים שמאפשרים את קיומה המתמשך; החוקים, הפרקטיקות, ההתנהגויות שהיו לנורמה. אבל שהד אבו חמד, מורה, אשת חינוך, מנהיגה וחברה יקרה כותבת כאן הפעם על גזענות בדרכה שלה, הרכה והמפלחת.

שפה

מהיום מדברים עברית עם הערבים וערבית עם היהודים מה דעתכם?

רוב הסיכויים שלערבים לא תהיה בעיה הם חייבים לדעת עברית לא?!

יום רביעי בשבוע האחרון לפברואר נכנסת אליי המפקחת לתצפית ( גן ערבי), בודקת את לוח הזמנים שכתבתי, מערך השיעור שעשיתי, ואיש צוות אחר מתרגם לה את מה שכתוב לעברית. יושבת וצופה בי קוראת סיפור ילדים בערבית, שרה בערבית ומתקשרת עם הילדים …..לא תאמינו –בערבית.

ובסוף מסכנה היא אמורה לתת לי משוב הערכה!! לשאול איך זה היה, ולמה עשיתי ככה ולא אחרת. איך מבינים מישהו שלא מכירים את השפה שלו?! ואחר כך שואלים למה שיעור האוטיזם מתעצם כל שנה כי אין תקשורת. אתם יודעים איך התנהלה השיחה בסוף, בדקלום חוקי חינוך שכתובים בתכניות הלימוד.

חוסר ההדיות בין שתי השפות רק מגביר את הקרע ומשמר את המצב "הבטוח" של שולט ונשלט, של טוב ורע , שחור ולבן במקום לנסות למצוא את האפור. הוא מתפשט כמו סרטן לכל מערכת אפשרית, מערכות ממשלתיות, מערכות משפחתיות, שעות פנאי ….שאם לא מודעים לו בהקדם זה הופך להיות קטלני.

עצווווווווווווווווווווור!

שימור מקומות במערכת החינוך משמר את הישן והחדש ומעלה את הכול באבק, האם זה שוויוני וצודק שאנשי חינוך ערבים המדברים את השפה הערבית ייבדקו ויקבלו הערכה מקרב אנשים שאינם מבינים את השפה. האם הם חשבו על זה בכלל פעם? ללמוד ערבית? שפה שנייה בעלת סטטוס נחות ואסוציאציות של פחד ואיום, בשביל מה?! כל עוד המורים/ות הערבים/ות נמצאים/ות בתרדמה אין כל סיבה להעיר אותם/ן, הרי גם ככה הם בעצמם אומרים שהתלמידים הערבים לא כאלה חכמים, וממילא כל הלימודים באוניברסיטאות מתקיימים בעברית, שיעורי הבית ברוב המקצעות בבית הספר מתקיימים בעברית, השילוט ברחובות ובתחנות הציבוריות ובכל מקום הוא בעברית ובערבית עם שגיאות כתיב!

ערבית اللغه العربيه, השפה שלי, השפה ששמעתי אותה כבר שהייתי עוד בבטן, השפה שבה הלב שלי פועם ושר, שפת האהבה ושפת התפילה.

ערבית שפה שתקועה כמו קוץ בתחת. ככה כמעט כל ערבי/ה שחי במדינה מרגיש באיזה שהוא שלב אחרי שנשטף לו אזור הברוקה ( שאחראי על השפה במוח) בשפה שונה שאותה הוא מתרגל לדבר, לקרוא ולכתוב יותר מכל דבר אחר. גם עכשיו אני כותבת בעברית מתוך החלק שזועק בי מה עם שפת האם שלך? האם הם הפכו להיות שתיים? אם כן נסי בבקשה להתייחס אליהן באופן שוויוני

ואני עונה איך אתייחס אליהן באופן שוויוני כשאחותי " הערבית" אילמת ואחותי "העברית" חירשת! ואני נעה בין שתיהן בין החירשות לאילמות בתקווה למצוא שפה חדשה רק דרך המבט בעיניים, דרך האמת, דרך האהבה.

אדיפוס שמדיפוס

לערבב את הקמח והחמאה לתערובת פירורים גסה…

כמה וכמה פעמים היא התחילה לכתוב עליהם והפסיקה והלכה להכין לחמניות תה אנגליות.

להוסיף את החמוציות הקצוצות וכוס של שמנת מתוקה…

הבצק דביק קצת והיא מוצאת איזה תענוג בלישה שלו, יודעת להיות סבלנית ולא להוסיף יותר מדי קמח. עוד מעט היא תשטח את הבצק לעיגול עבה ותקרוץ ממנו עיגולים עם קצוות מסולסלים…

כמה וכמה פעמים היא התחילה לכתוב עליהם והפסיקה עוד לפני האמצע. קל יותר להכין לחמניות תה אנגליות. עוד מעט היא תכניס אותן לתנור ולאט לאט יימלא המטבח ניחוח מאפה נימוח וזר.

לאפות עד שהסקונס משחימות קלות. להיזהר לא לאפות יותר מדי. זהו. אין לה יותר תירוצים.

כמה וכמה פעמים היא התחילה לכתוב עליהם. על אדיפוס ופרויד והרולד בלום וכל פעם הפסיקה, כי מי היא, האישה המתרככת הזו, שתכתוב על הגברים האלה שהדברים שלהם מעצבים את החיים שלנו עד עצם היום הזה במעגל בלתי פוסק של אלימות ידועה מראש.

והנה בט"ו בשבט היא חשבה שזה זמן טוב לומר ברוח היתולית שהיא רוצה להיתלות באילנות גבוהים ולכתוב על אדיפוס ופרויד, ובסוף היא הלכה להכין לחמניות תה אנגליות עם פירות מיובשים. כי זה גם קשור לט"ו בשבט.

והלחמניות כבר מוכנות ובזוקות באבקת סוכר והסיפורים שלהם, מכוננים ומעצבים, עדיין שם. את יכולה לדבר וללוש עד מחר, אבל עד שלא תהרגי פה מישהו, לא ייווצר פה ידע חדש.

סופוקלס כתב את הטרגדיה של אדיפוס לפני כמעט 2450 שנה. אדיפוס, הנסיך שנדון עם היוולדו לרצוח את אביו ולשאת את אמו ולהטיל מגפה וצער על עירו וא/נשיה. הוא כתב טרגדיה על עיוורון ועל יריבות ידועה מראש. הוא בטח לא ידע אז שכמעט 2400 שנה לאחר מכן איזה פסיכולוג יהודי מאוסטריה שלפני המלחמה יעשה מזה תיאוריה שלמה על יחסי אבות ובנים, אימהות ובנות, על התפתחות אנושית ועל החברה בה אנו חיים. ואז בא הרולד בלום – עוד יהודי חשוב אחד – וכתב את "חרדת ההשפעה", על האלימות הסימבולית שמתלווה לתשוקה הבלתי אפשרית לראשוניות.

היא אמורה לכתוב על זה פרק בעבודת התיזה המתמשכת והחומקת ממנה. במקום זה היא אופה לחמניות תה אנגליות וכותבת סיפורים לא ברורים. הם טורדים את מנוחתה כבר הרבה זמן, הגברים האלה, עם האדיפוס שלהם, עם ההדחקה והדחיקה והכיבוש והנישול והסובלימציה של הרצח של דמות האב וכל זה כדי ליצור משהו שלרגע חמקמק אחד את חושבת שכזה בדיוק אולי עוד לא נכתב.

יש משהו אמיתי נורא במגע הדביק הזה של הבצק. אבל צריך לנהוג בו בעדינות, שלא יישבר, שהחמאה לא תימס יותר מדי. שהלחמניות ייצאו נימוחות וענוגות במידה. יש מתכון, וכל עוד את פועלת לפי ההוראות הכול יהיה בסדר. את יכולה כמובן להחליט להיות נועזת ולהוסיף אגוזי פקאן. כשזה מגיע למתכונים למאפים מארצות רחוקות מוטב להשתיק את המרדנית שבך ולפעול לפי ההוראות. זה לא המקום והזמן להיות יצירתית או פורצת גבולות. תשמרי את המרדנות שלך לדברים אחרים.

פחדנית. את פחדנית, היא אומרת לעצמה כשהיא מסלקת את שברי הביצים מהמשולש בכיור לפח האשפה. ממה את כל כך פוחדת, לעזאזל? לא יודעת. אולי מזה שלא יבינו. שייחשבו שזה שטויות. פוחדת שאין בה את היצר הזה, לכתוב עד המוות, ליפול עד הסוף, לנסוק עד הסוף. פרויד היה עושה ממנה מטעמים.

אולי היא פחדנית. אבל הסיפור הזה שהם מספרים, הגברים האלה, מטריד אותה. הם יצרו סיפור כל כך עוצמתי שכבר 2500 שנה אף אחד לא סיפר סיפור שהפריך את הסיפור שלהם. כל בריאה, כל יצירה, כל היווצרות מחייבת נישול, דחיקה, דמוניזציה של מה שהיה כאן קודם. "עולם ישן עדי היסוד נחריבה", כי אין מה לדבר על פחות מזה.

היא מתגעגעת לסבתא שלה. הסוערת, האבודה לפעמים. זו שכתבה כי המשותף לאמנות ולאימהות הוא היכולת להעניק ללא תנאים. גם אחרי שלא נשאר פירור מהלחמניות שאפתה, המילים של סבתה ממשיכות ללכת איתה.

היא עוד לא יודעת לכתוב בלי מתכונים. הסיפורים עוזרים לה. מדריכים אותה. היא מוצאת בהם חוכמה ונחמה.

ויש הסיפורים שמטרידים אותה. כמו הסיפור הזה של אדיפוס שמסופר כבר 2500 שנה ועליו פרויד בנה תיאוריות שלמות של קינאת פין והדחף שעובר סובלימציה לרצוח את "דמות האב", ולהיות "זכר אלפא" ולקחת לך את מה שאתה רוצה, ולהדחיק את העובדה שמישהו היה כאן כבר לפניך ואמר – אולי טוב יותר – את מה שהיה לך להגיד. הסיפורים האלה מטרידים כי הם מפנים מקום בדפי ההיסטוריה לאנשים שלקחו את התיאוריות האלה עד הקצה. אחד מהם הלך לעולמו במקומותינו ממש לאחרונה. הוא בנה והרס ובנה ושוב בעיקר הרס ועם לכתו קמו מימין ומשמאל לומר "שזה זמן רב שלא נראה במקומותינו מנהיג שכמותו". זכר אלפא אמיתי.

אבל היא שוב גולשת. ממהרת לכתוב מוסר השכל, לשרטט את הקווים בין הנקודות שפיזרה על הנייר. כנראה שיש לה "חרדת אי הבנה", קשה לה להיות לא מובנת וקשה לה עוד יותר לוותר על השיטוטים האלה בין הזיכרונות וההקשרים הפרטיים שלה.

לקראת הסוף היא מחליטה להגיח מאחורי הדמות שהיא מסתתרת מאחוריה. ממילא היא דומה לה לגמרי. בשפת הסיפורים היא תגיד שהכתיבה הזו עזרה לה לאזור אומץ לצאת מאחורי הדמות הזו, שהיא ממילא הכפלה שלה. כי לפעמים הכתיבה היא מקום להסתתר בה ולפעמים היא מקום להיחשף.

חברה יקרה  אמרה לי שההתעקשות שלי לחבר את הסיפורים שלי לנושא של שינוי חברתי היא סוג של סד. שהניסיון לקשר בין הסיפורים לבין מה שקורה פה לא נותן לכתיבה שלי לעוף. היא צודקת, כמובן. האמת משחררת, אבל קודם היא מעצבנת לאללה. ואולי באמת אני כובלת את עצמי מראש לסד הזה, של  כתיבת סיפורים לשינוי חברתי, כי אני פוחדת – או גרוע מזה, לא מסוגלת – לעוף. יכול להיות.

אבל זה רק חלק מהסיפור. החלק השני הוא, שאני עקשנית. אני חושבת שהחיבור הזה, בין סיפורים לשינוי חברתי, הוא חי ושוקק וקיים. סיפורים היו ועודם דרך טובה לחשוף מבני כוח, יחסי כוח, לשבור שתיקות.

התחלתי עם אדיפוס ופרויד והרולד בלום והסיפור שהם מספרים על איך עולם נוהג ואיך נוצר ידע חדש, חיים חדשים, כתיבה חדשה. הסיפור הזה שהם מספרים מטריד אותי כי אני מבינה עד כמה גם אני שבויה בו לפעמים, במיוחד כשאני מפקפקת בעצמי כשאני חושבת שיש דרכים אחרות להיות וליצור בעולם, ואפילו שאמרו את זה קודם לפניי.

אני מתאפקת עכשיו. מתאפקת לא לקשור את כל החוטים שפזורים כאן על הדף. לו הייתי יודעת לצייר, הייתי אולי יוצרת משהו כזה, עם חוטים שפזורים על הדף. אבל כמו תמיד, אני אתן לדניאל לצייר את הציור של הסיפור הזה והוא כבר יעשה מזה משהו קצת אחר, משהו משלו, שישתלב במשהו שלי, שממילא מנהל דיאלוג עם המתות ועם החיים. ואולי אפשר להסתפק בזה בתור אמירה על תהליכים של יצירה.

 001

 איור: דניאל גורי-דה לימא

ושוב… טפטוף

טפטוף

והנה סיפור: מעשה בשואב מים שהיה נושא יום יום מים מהנהר חזרה אל העיר בשני כדים שהיו תלויים על אסל מעץ. כד אחד היה צבוע באדום בוהק והיה שלם וללא פגע, וכד שני, אפרפר וסדוק. יום יום היה שואב המים נושא את המים מהנהר לעיר, ובהגיעו, היה הכד הסדוק מלא רק עד מחציתו, שכן המים טפטפו דרך הסדקים.

התבייש הכד הסדוק בסדקיו ואמר לשואב המים: "הגיע הזמן שתחליף אותי בכד חדש, נוצץ ושלם. אני סדוק ומאבד מים וגורם לך לעבוד קשה יותר על מנת להביא את אותה כמות מים". אך שואב המים השיב לו: "לא אחליף אותך בכד חדש בעד שום הון שבעולם". וכך חלפו הימים וסדקיו של הכד העמיקו והמים טפטפו. ושוב הפציר הכד בשואב המים שיחליפו בכד חדש: "אני מתבייש בסדקי ובעבודה המיותרת שאני גורם לך". אך שואב המים עמד בסירובו.

יום אחד, כשעשה שואב המים את דרכו אל הנהר, הכד שב והפציר כי יחליפו בכד חדש, בתשובה, אמר לו:

–          התבונן בצד השביל שאנו פוסעים בו, מה אתה רואה?

–          אפר ואבנים, השיב הכד הסדוק.

שואב הפנים הסתובב, ושב ושאל את הכד:

–          וכעת, מה אתה רואה?

–          פרחים ועשב וירקות לרוב.

–          נכון, והכול הודות לך. השיב שואב המים.

–          הודות לי?

–          כן, בכל בוקר, בדרכנו חזרה מהנהר, הייתי משליך כאן זרעים ואתה, היית משקה את האדמה אשר השיבה אהבה והעניקה לזרעים מקום מזין לצמוח ולפרוח בו. בכל יום, בשובי מהנהר, אני קוטף מהפרחים והירקות ומביאם למשפחתי ולשכנים/ות וגורם להם/ן אושר ושמחה. והכול הודות לך.

וכך המשיך שואב המים לעשות את דרכו מידי יום ביומו אל הנהר וממנו, עם שני כדים תלויים על אסל שנשא על כתפיו. והכד הסדוק המשיך לטפטף ולהשקות את האדמה שהמשיכה להצמיח פרחים, עשב וירק לרוב.

(תודה למספרת הסיפורים מאיסטנבול שהעניקה חיים מחודשים לסיפור הזה http://astorytellerinistanbul.blogspot.de/ )

cracked pot 001

איור: דניאל גורי דה לימא

השנה מלאו לי 58. גם אני כדה סדוקה. הרווחתי את הסדקים שלי ביושר, את כל אחד ואחד מהם, בהליכה למרחקים ארוכים, עם מעט מאוד פתרונות פלא וכמעט ללא קיצורי דרך. הרווחתי אותם ביושר עם הלב שנשבר והחלים, עם הגוף המשתנה עם הלידות והשנים, עם השטויות והטעויות שעשיתי. גם אני, כמו הכד, תוהה כל יום אם אני אכן פועלת באפקטיביות ויעילות מיטבית, כי גם אני מטפטפת ומספיקה בסופו של יום רק חלק מהמשימות שגודשות את היומן, עם תזכורות ותאריכי יעד כי אני כבר לא זוכרת בלי תזכורות.

אני חושבת שהסיפור על הכד הסדוק מזמין אותנו לחשוב על הטפטוף הזה לא כבזבוז של זמן ומשאבים, אלא בדיוק להיפך. בסיפור הזה, הטפטוף, בשיתוף פעולה עם הזרעים והאדמה, הוא מה שמייצר קיימות, מצמיח ירקות ופרחים, מזון ויופי. הטפטוף בשבילי הוא לדחות למחר את קיפול הכביסה או את כתיבת הדו"ח, כדי לקרוא לנעמה סיפור לילה טוב ולהתכרבל לצדה עד שתירדם; לוותר לפעמים על קריאת מיילים אל תוך הלילה, כדי לבלות כמה דקות של חסד עם דורון או לצפות בסרט עם דניאל. הטפטוף זה להאריך מעט בשיחת ועידה כדי לשאול לשלום בת/בן השיח, לקום מהמחשב כשזה פשוט לא הולך ולצאת להליכה שמנקה את הראש, לשים את הפלאפון על שקט ולאפות נשיקות קצף ביצים…

הבאתי את הסיפור הזה כי מעבר לזה שהוא יפה ופשוט, יש מה ללמוד ממנו, גם בהקשר של עשייה לשינוי חברתי. יש בו הזמנה לחשוב על הטפטוף כהשקעה בתהליכים שיניבו בסופו של דבר פירות של ממש, כאלה שנשארים לאורך זמן.  טפטוף במובן של השקעה בתהליכים שמבקשים לפורר ולהגדיר מחדש גבולות, יחסי כוח, דרכי פעולה; תהליכים שמעניקים ערך וכוח שווה לסוגים שונים של ידע.

שינוי חברתי-פוליטי הוא גם מטרה וגם דרך, ממש כמו שסיפור הוא גם תוכן וגם צורה. אז ברשותכם/ן, אני אמשיך עוד קצת עם הדימוי הזה של הטפטוף לאורך הדרך. הטפטוף, בהקשר של עשייה לשינוי חברתי, הוא:

להשקיע בבנייה של יחסי אמון וכבוד הדדי עם השותפים/ות לדרך;

לזכור שיצירת מרחב לא בטוח בעבור הזולת היא יצירת מרחב לא בטוח בעבור כולנו;

לזכור שהשתקה, הפחדה, ביטול, זלזול, כפייה, פטרונות, התנשאות וכו'  הם "כלי האדון"…

לשמור על עצמנו ועל אחרים/ות. כי כמו שאומרת אודרי לורד: "שימור עצמי הוא לא התפנקות. זהו מעשה של שימור עצמי, וזהו אקט של לוחמה פוליטית".

לקחת צעד אחורה ולעשות מקום ולעשות צעד קדימה כשצריך

להקשיב לסיפורים, לחלוק סיפורים

לפרגן, להוקיר ולתת קרדיט

לחפש יחד דרכים לפרום את הדינאמיקה המשתקת של קורבן-תוקפן

לזכור שכולנו כדים סדוקים. הרווחנו את הסדקים שלנו ביושר רב. בהליכה למרחקים ארוכים. עם מעט פתרונות פלא וכמעט בלי קיצורי דרך.

.

אישה. לא סחורה.

אישה. לא סחורה.

מיום שפתחתי את הבלוג הזה, סיפורים לשינוי חברתי, הקפדתי שלא לספר סיפורים של אחרות/ים במקומם/ן. לספר סיפור הוא מעשה של סוכנות, של היות בעולם, של יצירת ידע חדש בעולם, והוא צריך להיות מסופר על ידי מי שחי/ה אותו. ובזו תמה ההקדמה והנה סיפורה של אישה שביקשה לקרוא לעצמה ש.

ותודה למיכל ועידית ממכון תודעה על שהביאו את הסיפור הזה לתשומת לבי. http://www.macom.org.il/todaa-home.asp

מכתב ללקוח

אני עומדת מולך עם גוף יפה וחצאית קצרה. אתה בוחר אותי כי אני לטעמך. שורף את הארנק ומשלם כסף תמורת "שרותי מין". נכון שאני מחייכת ונכון שנראה לך שאני נמשכת אליך ושאני חושבת שאתה חתיך ומושלם. בעצם זה רק נראה לך ורק נדמה, אני רואה אותך כארנק ומחכה שהאקט יסתיים במהירה. בזמן האקט המיני אני עוצמת את העניים ומזייפת גמירה בכדי שתעזוב אותי ואת הגוף שלי בשקט. אתה בכלל לא מושך ובטח ובטח לא מושלם, אתה נוגע בי ואני בך ללא רגשות, ללא הכרות. אתה אפילו לא יודע את שמי האמיתי.

כדי לשכוח את האקט המיני והמגעיל איתך, אני משתמשת באלכוהול ובסמים. מתמכרת. את הסמים והאלכוהול אני קונה בכסף ששילמת לי תמורת האקט. אני נגעלת ממך ומהגוף שלי. אני מבקשת שתשים קונדום אבל אתה מציע לי כסף נוסף כדי שאהיה איתך בלי קונדום. מי יודע במה הדבקת אותי. תקופה ארוכה התביישתי בגוף שלי למרות שהוא יפה, הרגשתי שזה לא הגוף שלי אלה שלך, עד שיום אחד עשיתי מעשה והתקלחתי עם אקונומיקה. לא יכולתי לסבול את הגועל. הכוויות שהופיעו אז על הגוף הן הכוויות שהיום צורבות את נשמתי. איבדתי את הזהות וכמעט את החיים.

היום אני כבר נקיה מסמים וממך. שנים ארוכות יעברו עד שאשתקם מהזנות. קוראים לזה פוסט טראומה. התרחקתי מגברים וניהלתי מערכות יחסים עם נשים, מצבי רוח משתנים, תוקפנות, עצבנות, דיכאון, רזיתי בצורה מפחידה, חברות התרחקו כי אף אחת לא רוצה להסתובב עם אחת שהיתה בזנות. פלאשבקים וסיוטי לילה שגורמים לי לחרדות, כדורי הרגעה, כדורים כדי להירדם. כשאני לבד אני מרגישה שנוגעים בי. לפני שאני נכנסת למיטה, אני בודקת שהבית סגור. לא מתקלחת לפני שבודקת שכל הבית נעול. כשאני שוטפת כלים, מגע המים על הידיים מזכיר לי את הידיים שנגעו בי וזיעה קרה שוטפת אותי.

 אתה חושב שאם אתה משלם אז הכל בסדר, אבל הכסף הזה טמא ומתנדף במהירה. לפני שאתה מתקשר לבית הבושת כדי לנצל אישה ששם רק כי היא במצוקה, תחשוב על מה שקראת פה ואולי תחליט שאתה לא רק גבר אלא אתה גם בן אדם ותניח את הטלפון במקום.

הכותבת: ש' – שנתיים נקייה מזנות וסמים.

 breakfree

זיעה

פרולוג

הרשומה הזו נכתבה לפני כמה שנים, בשבוע בו נפרדנו מבוז'ה, כלבת הזאב המעורבת שלנו, אחרי 17 שנים שהייתה חלק בלתי נפרד מאיתנו, ממשפחתנו. בשנתה האחרונה היא התקשתה כבר ללכת, אך התעקשה להמשיך ולהסתובב בבית, להיות חלק מהעניינים ובעיקר להיות לידנו. הרשומה הזו והאיור המרהיב הזה של דניאל מוקדשים לה באהבה.

הרשומה הזו נולדה במאמץ רב. היה לי קצה חוט ולא ידעתי לאן לקחת אותו. הייתי צריכה סיפורים שיעזרו לי "לעשות שכל", למולל את הדברים, לעבד את חומרי הגלם.

כמו שקורה לא פעם, גם הפעם זה התחיל בהבזק, בחלקיק מחשבה. לפני כמה שבועות, כשמשפט מסוים התיישב לי בראש וסירב לעזוב ולתת מנוח. דורש ממני התייחסות.

Never Let Them See You Sweat

המשפט הזה, סיסמא של פרסומת לדאודורנט, הגיע כאילו משום מקום וסירב להתפנות, עד שאקדיש לו את הזמן והמחשבה הראויים לו. עד שאבין למה הוא צץ שם מלכתחילה.

התחלתי לנהל איתו שיחות.

– למה? למה בעצם אסור שייראו אותנו מזיעים/ות? כולם/ן עושים את זה, לא? זו הרי דרכו הטבעית והבריאה של הגוף לקרר את עצמו, לשחרר רעלים. למה צריך לשמור את זה בסוד? להעמיד פנים שלנו זה לא קורה?

– מה את רוצה ממני, אמר לי המשפט. אני בסך הכול שורת מחץ מפרסומת. אולי תבדקי עם עצמך למה אני מטריד כך את מנוחתך.

והוא צדק, כמובן, הנודניק. זה לא היה קשור אליו, אלא אליי. הוא בא לטרוד את מנוחתי בימים שהייתי עסוקה במחשבות על זיעה. על זיעה שבאה ממאמץ גדול. ממאמץ של הגוף, של הנפש, של המחשבה. כן, הייתי עסוקה במחשבות על זיעה שניגרת מתוך מאמץ להכיל ולעבד את העצב ושלל הרגשות המתעוררים בעקבות אירועים ומפגשים המטלטלים אותי אישית ופוליטית.

אז כמו שקורה לא פעם, הכתיבה הפכה לתהליך של פענוח. הזיעה הפכה לדימוי, לסמל, למשהו שאומר משהו אחר. אולי דמעות. אולי עצב. בקיצור, מאמץ של הלב. ובסוף זה מה שנכתב: זיעה. תוגה. מאמץ.

זיעה

"תחושי לחץ קל בגב התחתון", נדמה לי שכך תיארה שילה קיצינגר, הכוהנת הגדולה של ספרי ההכנה ללידה לפני 25 שנה, את כאבי הצירים. כן, בטח, חשבתי לעצמי בעודי עומדת על ארבע, פילה קטנה בתנוחת חתול/כלב על הדשא שמחוץ לחדר הלידה בהדסה עין כרם, מנסה "לנשום מעל לציר", נושאת בטן עצומה של 42 שבועות. "לחץ בגב התחתון" לא התחיל אפילו לתאר את מכלול הרגשות שהרגשתי, דקות לפני הכניסה לחדר הלידה: התרגשות עצומה, פחד והבנה שמשהו גדול מתחולל בתוכי ובחיי.

"בתקופת ההנקה חשוב לצרוך נוזלים רבים". קראתי באותו ספר, אחרי ששבתי הביתה ואוצרי, בני הראשון, בזרועותיי. למה שלא פשוט תגידו שנשים אחרי לידה מזיעות כמו סוסות מירוץ?

היה זה יום חגיגי במיוחד. ביקור ראשון בטיפת חלב. דניאל, העגלה החדשה ואני, במעלה הרחוב התלול המוביל לטיפת חלב. דניאל, העגלה, אני ופלגי זיעה ניגרים. הגעתי לטיפת חלב ספוגה ורטובה. טיפות זיעה זרמו על עיניי ומרחו את האיפור הגיגי ומילאו את פי בטעם מלוח.

תחושת ההתרגשות החגיגית נמהלה בתחושת פגיעות עמוקה מול האחות הצנומה, הנמרצת והיבשה מאוד. ומול ומבטה השיפוטי. ואולי הוא לא היה שיפוטי כלל, ורק אני, בפגיעות של אמא טרייה, חשתי כך.

תוגה

"תגידי, יש לך משהו נגד תוגה?", שאל אותי הדייל שעבד לצדי בחלוקת אוכל ומשקאות למטוס עמוס נוסעים ודל בחמצן בדרך לניו יורק. ברמז של חיוך שמודע לשרמנטיות של עצמו. גם במרחק של 30 שנה אני חייבת להודות שזה אחד ממשפטי הפתיחה היותר מוצלחים ששמעתי. שילוב של הומור פנימי של א/נשי צוות אוויר ויומרה להבין לנפשן הנפתלת של נשים שאוהבות גברים מיוסרים…

תוגה היא מילה נפלאה, פיוטית. מילה של חוט של עצב, מלנכוליה, אפרוריות רכה. דכדוך, מועקה. הזיעה של הנפש המבקשת לקרר את עצמה, לשחרר רעלים.

Never Let Them See You Sad

עוד לא המציאו פרסומת כזו. בכל מקרה, אף תכשיר או תרופה לא באמת יכולים למגר עצב. כי עצב, כמו זיעה, הוא תגובה טבעית כל כך של הנפש לכאב, לעוול, לאכזריות. עצב היא האחות המלנכולית של הזעם. זו שמפנה את האנרגיות שלה פנימה.

אני מנחשת שלעצב יש מילה כמעט בכל שפה עלי אדמות. כמה שירים נכתבו בשפות האלה על עצב. אלפים, ובטח יותר.

ובכל זאת, אני חושבת, אני כל כך ממעטת להשתמש במילה הזו בהקשר של העבודה שלי. בשביל זה המציאו מילים כמו מרתק, מורכב, מרגש, מאתגר. כאילו עצב הוא דבר שאין לו מקום בהקשר של מאבקים לשינוי חברתי.

מאמץ

"בזיעת אפיך תאכל לחם", זה העונש הנורא שהטיל ה' על אדם וחווה שגורשו מגן העדן. לא עוד עצים שופעי פרי. המאמץ. זהו העונש על התשוקה לדעת. על הסקרנות. על החתרנות. על אי הציות. מאמץ וזיעה. כי הרי אם היו אדם וחווה צייתנים יותר וסקרנים פחות, כולנו עוד היינו חיים/ות בגן עדן בלי מאמץ ובלי זיעה. ובלי ידיעה.

לקח לי שנים לקבל את המאמץ באהבה. לא לפחד ממנו ולא להתבייש בו. לא לכעוס על עצמי כשדברים לא באו או לא הצליחו. דברים חשובים באמת הרי לא באים בקלות. ויתור לא בא בקלות. אהבה גם לא. למידה לא באה בקלות. קבלה לא באה בקלות. שינוי בטח שלא.

ובכל זאת, בכל מאות בקשות המענק שכתבתי וקראתי במהלך שנות עבודתי, לא נכתב משהו כזה: "אי שוויון (או דיכוי, גזענות, אלימות) הוא בעיה חברתית קשה שמעוררת בנו עצב גדול. לפעמים העצב הוא כה עמוק שהוא מערער לזמן מה את האמונה ביכולת שלנו לשנות את המצב. זה דורש מאיתנו להשקיע מאמצים כמעט אל-אנושיים, להזיע, להזניח את היקרים/ות לנו ולריב עם הקרובים/ות לנו ביותר. אבל אכפת לנו הרבה יותר מדי ולא עולה בדעתנו לוותר ולכן נמשיך להתאמץ ולהזיע ולהתעצב כדי לשנות. נשמח אם תמצאו לנכון לתמוך בנו… "

buza2

מאמץ: לזכר כלבה אהובה. איור: דניאל גורי דה לימא

בתנועה מעגלית רכה

שעות בין הערביים הן השעות הכי טובות לתוגה. ירושלים של יום שישי בין הערביים שקטה כל כך ואני שומעת את דנה, כלבת הלברדור השחורה והמרהיבה שלנו נושכת לעצמה את כפות הרגליים במרץ. בחוץ יש גם ציוצים אחרונים של ציפורים.

יש עכשיו שקט מסביב ובתוכו אפשר להקשיב לעצב. עצב שנולד לפעמים מהפער בין מה שאנו מצליחות/ים לעשות לבין מה שעוד מחכה שנעשה. עצב שנולד מגעגוע, ממה שנגזל ולא ניתן להשיב. עצב אישי ועצב פוליטי על דרכיו של עולם.

התחלתי את הכתיבה בעצבים על איזה משפט מפרסומת ואני מסיימת אותו בתנועה מעגלית רכה. אוספת אליי את הכאב ואת העצב ואת הזיעה ואת המאמץ שלי ושל הא/נשים שנכנסים/ות ללבי במפגשים שהעשייה הזו מזמנת לנו. כן, אני בוחרת לסיים את תהליך הכתיבה הזה בתנועה מעגלית רכה. כי חמלה היא אקט פוליטי. חמלה היא אקט פוליטי כלפי עצמנו וכלפי הזולת. היא נולדת מהמועקה שיש כל כך הרבה לתקן כאן ואין שום סיבה שנשקיע אנרגיות בלהעמיד פנים שאנחנו לא מזיעים/ות או שלא כואב לנו.