מייסדת ומנהלת consult4good, חוקרת תרבות, מרצה ומנחה ומספרת סיפורים לשינוי חברתי.
Founding Director, Consult4good & Impact Storytelling. Believes that change begins when silence is broken
"Hamutal, what is the difference between narrative and story"? A nice man asked me this question following a short lecture I gave on storytelling for social change. I had a long, well articulated response to offer, but we only had a 15 minute coffee break and other people were waiting with their questions. Thus. My short answer was: narrative is our way to remember; story is our way to transform ourselves and our society. We need narratives to remember, to construct our individual and collective identities. However, from the same memories, different stories can emerge.
Sometimes, new stories are born out of situations of crisis and discontent and sometimes they emerge after a long and quiet process, like fruits ripening on a tree. And very often stories need help in being delivered into the world. If you or your organization have reached that exciting crossroad and you simply must tell a new story, please contact me and we will embark on a journey that begins with a narrative and unfolds into a story
Yours, Hamutal consult4good@gmail.com
Sky, fog, and clouds on a textured vintage paper background with grunge stains.
בין נרטיב לסיפור
"חמוטל, מה ההבדל בין נרטיב לסיפור"? שאל אותי משתתף בתום הרצאה על סיפורים של השפעה.
יש לשאלה המצוינת הזו תשובות מושכלות וגם נכתבו עליה מאמרים מרתקים. אבל לידו עמדו עוד נשים וגברים שרצו לשאול שאלות וכולם/ן מיהרו לעמדת הקפה…
התשובה הקצרה שלי הייתה: הנרטיב הוא הדרך שלנו לזכור ואילו הסיפור הוא הדרך שלנו לשנות ולהשתנות.
שניהם – הנרטיב והסיפור – חיוניים לנו וזה לזה.
הנרטיב הוא הדרך בה אנו זוכרות וזוכרים. בלי זיכרון אין סובייקט, אין קהילה, אומה או חברה. אבל מהזיכרון יכולים לצמוח סיפורים שונים בתכלית.
לפעמים הצורך ביצירת סיפור חדש נולד ממצבי משבר ואי נחת ולפעמים מתהליך שקט של הבשלה. אם הגעתם/ן לצומת שכזו ויש לכם/ן צורך ליצור סיפור חדש; אישי, קהילתי או ארגוני, מזמינה אתכם ליצור קשר ולצאת למסע מסעיר שתחילתו בנרטיב והמשכו בסיפור.
English follows Hebrew שנה חדשה, סיפורים חדשים.
זו הייתה שנה עצובה מאוד. איבדתי את אבי. הוא נפטר בט"ו בשבט, ביום חגם של העצים שענפיהם נוגעים בשמיים ושורשיהם נטועים עמוק באדמה. אבי לא היה יכול לבקש לו יום הולם מזה ללכת מהעולם. השנה למדתי מהו החור הנפער בנפש כאשר אדם אהוב הולך לבלי שוב.
הוא לא השלים את מלאכתו. המלאכה הזו של תיקון העולם לעולם אינה נשלמת ואין אנחנו פטורים ופטורות מלעשות אותה. כל שעה וכל יום.
והיא תובענית ושוחקת ויש בה מעט מהזוהר והרבה מהתסכול ותחושת החובה וזעם קדוש.
והיא שייכת לנו, המלאכה הזו, גם כשעייפנו ממנה וגם כשנשבענו לא לקרוא עוד עיתון ולא לצפות בעוד מהדורת חדשות.
והיא גם מלאכה של אהבה ושל תשוקה; של תקווה ושל אמונה. היא חייבת להיות.
היא מבקשת שלא נפנה עורף ושלא נצדיק עוול אחד באחר. היא מבקשת שלא נזייף ושנדייק את קול המחאה שלנו. היא מבקשת שנתייצב בתקיפות נגד אי צדק ונגלה חמלה כשצריך.
היא מבקשת שלפעמים ניתן לסמן על מסך המחשב להבהב עוד זמן מה עד שיימצאו המילים הנדרשות.
היא מבקשת שלא נחדל כי אנו זקוקים וזקוקות לה.
ומלאכת התיקון הזו מושכת בשולי בגדנו ומבקשת שנספר סיפורים חדשים. שלא נוותר ושלא נחריש.
שתהא שנה חדשה של סיפורים חדשים; סיפורים של אומץ וחוסן ושל נחישות ושל תקווה.
New Year, New Stories.
It was a very sad year. I lost my father on Tu BiShvat, the day that celebrates the trees; their branches that touch the sky and their roots deeply anchored in the earth. He could not have asked for a better day to pass from this world. This year I have learned what it feels like when grief drills a hole in your soul.
He never completed his labor of healing this world. One never does, and yet one can never absolve him or herself from it.
It is a demanding labor; one that lacks glamor and often fills us with frustration, an annoying sense of duty and more than a pinch of righteous indignation.
Yet we own it, even as we grow weary of it and even when we swear to never read or watch the news.
Yet it is also a labor of love and passion; one of radical hope and fierce faith. It as to be.
It is asking of us to never look away, nor justify one wrong with another. It is asking us to constantly fine-tune our voices of dissent. It asking of us that we remain steadfast in the face of injustice when need be and show great compassion when necessary.
It is asking of us that we let the curser blink of the computer screen until we find the words that will heal.
It is asking of us that we do not cease because we need her.
She, this never-ending labor, is pulling at our garments and is asking us to tell new stories. She is asking us to not give up and not keep silent.
May the year 5779 be one of new stories: stories of courage and resilience; of determination and of hope.
“So what do you want?”
I want us to stop being afraid. I want us to have a piercing, turbulent, complex dialogue about the fact that this country is shared by two peoples: a Jewish majority and a Palestinian minority. I want vibrant discourse in which many voices are heard, and a joint search for worthy solutions.
Years ago, studying group facilitation, we learned about Projective Identification. The example given to illustrate this interpersonal dynamic was the following: The parents go out and leave their two children home alone. The big brother – afraid of being alone with his little sibling and ashamed to admit it – begins telling him horror stories of the monsters lurking in the dark and the burglars encroaching on the house. With little brother terrified, big brother assumes the role of watchful protector, promising with soothing words that he will safeguard him. Thus, the big brother projects his fears unto his sibling and can take the mantle of adult and saviour.
This pathological dynamic grows more and more characteristic of the relationship between he who leads the Israeli government and the citizens of the state. First they terrify us to death so we feel existentially stifled with fear as we ever were, then they pass the nation-state law and promise us it alone will keep us from harm. They pound us with horror stories of those lurking in the dark — Arabs, lefties, traitors, destroyers of Israel — and persistently delegitimize the sources of our fears.
Let it be clear: real, harsh threats do exist. A nuclear Iran is a very disconcerting scenario. Incendiary kites and balloons are a stark nightmare come to life, and missiles raining on the Gaza border communities and across the Negev pose a true danger. Fear is the most human reaction to a reality which exceeds the foulest imagination.
But it is no less terrorizing when intimidation becomes the form of rule. Because when we’re afraid, our brains shut down to the bare essentials. To the part that asks: “Am I predator or prey? Fight or flight?”
When cowing becomes the method of the government, it is very easy to turn any resistance into a threat. Under the rule of fear, people slowly begin to believe that the only ones capable of leading the country are the very ones violently trampling its essential values. For in a state of terror, things like equality, diversity and democracy become the nonsensical luxuries of the weak and the naive, of those who don’t understand all the Arabs want to chuck us into the sea.
Intimidation is a form of emotional manipulation stripping us, the people, of our agency to rise up and make our voices heard. It insults our capacity to observe reality and form a nuanced opinion.
“I don’t want my country taken from me,” wrote me a friend on Facebook in response to things I had said about the protest against the nation-state law. I wholeheartedly empathize. I too want a country to live in, where I feel safe and protected. I simply don’t believe the path to ensure my security as a Jew treads through stripping the collective national identity of Israeli-Palestinians citizens, erasing their language, culture and history from our shared public domain.
“So what do you want?”
I want us to stop being afraid. I want us to have a piercing, turbulent, complex dialogue about the fact that this country is shared by two peoples: a Jewish majority and a Palestinian minority. I want vibrant discourse in which many voices are heard, and a joint search for worthy solutions. I want a discussion that doesn’t force me to choose between security and equality, sovereignty and democracy. I want to stop and ask questions about which kind of “Jewish” nation-state are we talking about. Chief Rabbinate Jewish, or diverse and pluralistic Jewish? I want a conversational space devoid of threats of revoking my “loyalty credentials.” When have we become a monarchy in which subjects are asked to pledge allegiance to the overlord?
Eleanor Roosevelt said “Do one thing every day that scares you.” Yes, we need to step outside of our comfort zone every day and grapple with the fear that comes with venturing into uncharted lands. Yes, It is scary to oppose intimidation. it comes with a price. But if we secede to fear, we entrap ourselves in a mindset of hunter and hunted. I don’t know, for some reason that scenario doesn’t make me feel very safe.
אלינור רוזוולט אמרה "עשו כל יום לפחות דבר אחד שמפחיד אתכם". וזה מפחיד להתנגד להפחדה. יש לזה מחירים. אבל אם ניתן לפחד לנצח, נישאר כלואים בתודעה של טורף ונטרף. אני לא יודעת, אבל משום מה התרחיש הזה לא נוסך בי ביטחון.
כשהדרך לשמר כוח שלטוני עוברת דרך הפחדה.
לפני שנים, במסגרת לימודי הנחיית קבוצות, למדנו על הזדהות השלכתית. הדוגמה שניתנה לנו כדי להסביר את המושג הייתה: ההורים יוצאים ומשאירים את שני ילדיהם לבד בבית. האח הגדול – שמפחד להיות לבד עם אחיו הקטן אך מתבייש בפחד שלו – מתחיל לספר לאחיו הקטן סיפורי אימה על מפלצות שאורבות בחושך ועל פורצים שיבואו לבית. ואז, כאשר האח הקטן מבועת עד אימה, מרגיע אותו האח הגדול ומבטיח לו שישמור ויגן עליו מכל רע. כך, משליך האח הגדול את פחדיו על האח הקטן ויכול ליטול לעצמו את תפקיד הבוגר והמושיע.
הדינמיקה הפתולוגית הזו מאפיינת יותר ויותר את היחסים בין ממשלת ישראל והעומד בראשה לבין אזרחי המדינה. קודם מפחידים אותנו עד מוות כדי שנחוש פחד קיומי עמוק ומתמיד ואז מעבירים את חוק הלאום ומבטיחים לנו שהוא ישמור עלינו מכל רע. מפחידים אותנו מערבים, משמאלנים, מבוגדים, מעוכרי ישראל ומחורשי רעתנו ובהתמדה עושים דה-לגיטימציה של מקורות הפחד. הגדיל לעשות ראש הממשלה, רדוף על ידי חקירות פליליות והחשש שיאבד את השלטון שכה התרגל אליו, וחבר אל מפלגות גזעניות מבית מדרשו של מאיר כהנא, ורץ לספר שעדיף ממשלת ימין שנשענת על תורת גזע ואלימות, מאשר, חס וחלילה, ממשלת "שמאל".
למען הסר ספק; יש איומים אמתיים. אירן גרעינית היא אכן תרחיש מדאיג מאוד. בלוני ועפיפוני תבעירה הם סיוט קשה וקסאמים וטילים הנופלים בעוטף עזה וברחבי הנגב הם סכנה אמתית. פחד הוא תגובה אנושית וטבעית למציאות שעולה על כל דמיון.
אבל, כאשר ההפחדה הופכת לשיטת שלטון, זה מבעית לא פחות. כי כאשר אנחנו מפחדים, רק חלק קטן מאוד של המוח שלנו פועל; זה החלק ששואל: "האם אני הטורף או הטרף? האם לתקוף או לברוח?"
כאשר הפחדה הופכת לשיטת שלטון, כל התנגדות לגיטימית הופכת מיד לאיום. כאשר הפחדה הופכת לשיטת שלטון לאט לאט אנשים מתחילים להאמין שהיחידים שיכולים להנהיג את המדינה הם אלה שרומסים ברגל גסה ערכים חשובים, כי במצב של אימה; שוויון, דמוקרטיה ופלורליזם הם מותרות או שטויות של חלשים ושל תמימים שלא מבינים שכל הערבים רוצים לזרוק אותנו לים.
הפחדה היא צורה של מניפולציה רגשית שנוטלת מעמנו, האזרחים, את הסוכנות שלנו להשמיע קול ולהתנגד. היא מניפולציה שעולבת ביכולת של כל אחת ואחד לנתח את המציאות ולגבש עמדה מורכבת.
"אני לא רוצה שייקחו לי את המדינה" כתבה לי חברה בפייסבוק בתגובה לדברים שכתבתי על ההפגנה נגד חוק הלאום. אני מבינה אותה לגמרי. גם אני רוצה מדינה לחיות בה ולחוש בה בטוחה ומוגנת. אני פשוט לא מאמינה שהדרך להבטיח את הביטחון שלי כיהודייה עוברת דרך שלילת הזהות הלאומית הקולקטיבית של אזרחי ישראל הפלסטינים ומחיקת שפתם, תרבותם וההיסטוריה שלהם מהמרחב הציבורי המשותף.
"אז מה את רוצה"? אני נשאלת לא פעם, כמו נדרשת להציע אלטרנטיבה לפוליטיקה של אימה. ובכן, אני רוצה שנעצור ונפסיק לפחד. אני רוצה שנקיים, כאזרחים ואזרחיות, שיח נוקב וסוער ומורכב על כך שאת הארץ הזו חולקים שני לאומים; רוב יהודי ומיעוט פלסטיני. אני רוצה שיתקיים פה שיח ער שיישמעו בו מגוון של קולות וחיפוש משותף אחרי פתרונות ראויים. אני רוצה שיח שלא מאלץ אותי לבחור בין ביטחון לשוויון, בין ריבונות לדמוקרטיה. אני רוצה שנעצור ונשאל שאלות על איזו "יהודית" מדובר בחוק הלאום; יהודית של הרבנות הראשית, או יהודית מגוונת ופלורליסטית? אני רוצה מרחב של שיח בלי איומים לשלול את "תעודת הנאמנות". מתי בדיוק הפכנו למונרכיה בה נתינים אמורים להישבע אמונים לריבון?
אלינור רוזוולט אמרה "עשו כל יום לפחות דבר אחד שמפחיד אתכן/ם". דבריה הם קריאה לצאת מאזורי נוחות, להעז ולהתגבר על הפחד שמלווה אי ודאות או התנסות חדשה. זה אכן מפחיד להתנגד להפחדה. יש לזה מחירים. אבל אם ניתן לפחד לנצח, נישאר בכלא תודעתי של טורף ונטרף. אני לא יודעת, אבל משום מה התרחיש הזה לא נוסך בי ביטחון.
יציאה לאור של ספר שירה חדש הוא רגע חגיגי. ספר שיריה השני של המשוררת יונית נעמן הוא חגיגה ספרותית, תרבותית ופוליטית
השנה יצא לאור ספר השירים השני של המשוררת יונית נעמן, "אם לב נופל", בהוצאת לוקוס, הוצאה עצמאית קטנה, אמיצה ומשובחת .
התרגשתי מאוד כאשר יונית נעמן ביקשה ממני לדבר בערב ההשקה של הספר בירושלים, במקום קטן ונפלא בלבה של העיר בשם "באב אל ימן", עליו עוד יסופר בפעם אחרת.
מיהרתי לרכוש לי את הספר בפורמט דיגיטלי, כי לא רציתי לחכות כמה ימים עד למשלוח. פתחתי את הקובץ והתחלתי לקרוא. הרגע הזה של הישיבה לבד מול המחשב עם ספר השירים הדיגיטלי היה חגיגי. בכל הוצאה של ספר שירים חדש ובכל קריאה בו מן הראוי שיהיה משהו חגוג, כי שירה היא מעשה של בריאה; היא ממרקת את המילים ויוצקת בהן ובמה שהן מייצגות משמעויות חדשות.
שירה היא שפה שתמיד אומרת עוד ועוד ולכן צריך לקרוא כל שיר כמה פעמים.
הקריאה הראשונה היא הקריאה היחפה בה אני מהלכת בין מילות השירים בעור חשוף. ישבתי מול המחשב וקראתי בשיריה של נעמן מחויכת ודומעת, מחסירה פעימה ומוצאת בין השירים כאלה שמספרים את הסיפור שלי במילים מדויקות, כמו השיר הזה:
עֻבָּרי מת
אֵין דָּבָר שָׁתוּק יוֹתֵר מְעֻבָּר שֶׁלֹּא צָלַח אֶת דַּרְכּוֹ
הַדְּמָמָה עֲתִידוֹ הַמֻּבְטָח, אוֹפֶפֶת אוֹתוֹ כְּרֶחֶם שֵׁנִי
מְזִינָה אוֹתוֹ טוֹב מִמֶּנִּי
לֹא הִתְהַלַּכְתִּי חִוֶּרֶת בִּרְחוֹבוֹת הָעִיר
וְאֶקְרָא עֻבָּרִי מֵת, הֲתֵדְעוּ?
לִבְלִי שׁוּב
בְּטֶרֶם יָדַעְתִּי אֵיךְ יִפְקְחוּ עָלָיו יָמִים אֶת עֵינֵיהֶם הַבְּהִירוֹת
וְאִם יַלְדָּה הוּא
שֶׁגַּם לָהּ בְּקִרְבָּהּ בֵּית גִּדּוּל וְאַכְזָבוֹת
וְאִם
וְאִם
אֲפִלּוּ חֲרַךְ הֲצָצָה כְּמוֹ בַּקָּלֵידוֹסְקוֹפּ
אֲפִלּוּ שֵׁם
לֹא נָתַתִּי לָעֻבָּר שֶׁלֹּא צָלַח אֶת דַּרְכּוֹ
מַדּוּעַ לֹא אֶתְהַלֵּךְ וְאֶקְרָא
מֵת, הֲתֵדְעוּ?
אך ההתרגשות היא לא רק פרטית. כתיבה של שירה שעוסקת בטיפולי פוריות, בהפלה טבעית ובאובדן הריון מנכיחה את החוויות הללו ואת הסיפורים האלה והופכת אותם לפוליטיים מעצם היותם נוכחים וקיימים במרחב של קריאה, התכנסות סביב השירים ושיח עליהם. היא מתריסה נגד התפיסה ש"יש דברים שהשתיקה יפה להם".
אין כאב אנושי ואין כאב נשי שהשתיקה יפה להם.
כדי לשמוע את השקט הנשבר ואת הדיבור המתהווה יש צורך גם בקריאות הנוספות בהן נכנסת לפעולה מבקרת התרבות שבי; זו שעמלה שנים רבות לפתח את יכולות הפענוח שלה. כמו בלשית אני מסתובבת בתוך השירים וביניהם ותרה אחר וחושפת את רבדי השפה ורזי הרטוריקה הייחודית של המשוררת.
ובקריאה הבלשית הזו אני מוצאת גם אותם; את המבטים המרובים. יונית נעמן היא משוררת מתבוננת; בעצמה, בזולת ובמבטו עליה. לעתים המבט הוא חומל, כמו למשל בשיר "שיחה בסניף הדואר המקומי" (עמ' 57) ולעיתים הוא ביקורתי וכפול ומכופל, כמו למשל בשיר ר.מ.א.פ (ראיתי משוררת אוכלת פלאפל) בו המשוררת מתבוננת בעצמה דרך עיניו של המשורר הגבר התוהה – ממש כמו המשוררים של המאה ה-19 – מה עושה אישה משוררת כאן במרחב "שלנו". אך באותה נשימה, יש בשיר הזה גם מבט על אותו משורר וגם עלינו, הקוראים והקוראות, עם הציפיות הרומנטיות שלנו על דמותה של משוררת:
השיר הזה החזיר אותי כמעט 40 שנה אחורה, אל ספרן המכונן של סנדרה גילברט וסוזן גובאר אשר עסק במאבקן של נשים סופרות במאה ה-19 על הזכות לכתוב ולפרסם ספרות במרחב שהיה שמור לגברים בלבד; הם היו החברים ושומרי הסף של המועדון האקסלוסיבי. הגדיל לעשות המשורר ג'רארד מאנלי הופקינס אשר דימה את הקולמוס לפאלוס. אמנם חלפו ארבעים שנה מאז ראה הספר אור וגם המאה ה-19 חלפה לה, אך השאלה שמציבות גילברט וגובאר בספרן עודנה מהדהדת: אם הפאלוס הוא המטפורה של העט הכותב, עם איזה איבר בגופן יכולות נשים לייצר טקסטים ?
יונית נעמן יוצרת שירים עם גוף שלם ונוכח; עם עיניים רואות ומתבוננות; עם פה מדבר ואוכל ובולע ועם כל היתר. היא יוצרת בשיריה דמויות נוכחות פיזית, נפשית ורוחנית. השפה השירית שלה נעה בטבעיות בין עכשוויות יומיומית למרחביות פיוטית; בין דיאלוג עם המקורות ולשון התפילה לבין הומור שמעלה חיוך תוך כדי קריאה, כמו למשל בשיר הבא:
תשליך
לְיַד הַנָּהָר הַגָּדוֹל הַזֶּה עוֹמֶדֶת פְּשׁוּטָה
מָה יַעֲשֶׂה לִי אָדָם
בְּעֵינָיו הָרָעוֹת
חָשַׁבְתִּי שֶׁרַק מֵאֱלֹהִים אֲנִי מְפַחֶדֶת
כְּבָר עִדָּנִים שֶׁלֹּא הָיְתָה בֵּינֵינוּ הֲבָנָה
שֶׁלֹּא יִחַר בְּאַפּוֹ וְיַבְעִיר שְׁאוֹל תַּחְתִּיּוֹת מְטֻרְלָל
תָּפוּר לְמִדּוֹתַי
בְּמֵי קוֹלְחִין יַרְבִּיצֵנִי
לָמָּה לֹא לָמַדְתִּי לִבְכּוֹת אֶת הַפֻּרְעָנוּת הַזֹּאת הַפּוֹשַׁעַת
שֶׁהִתְקַבְּצָה רְשָׁעִים רְשָׁעִים וְנִגְּפָה עָלַי לְמַעֵךְ
תְּרֵיסַר יְרֵחִים לֹא חָסָה עָלַי
לְיַד הַנָּהָר פְּשׁוּטָה אַפְסַיִם
קוֹרֵאת לָרוּחוֹת לְנַדֵּף שֵׁדִים מֵעָלַי
זֵדִים שֶׁבְּצָעוּנִי נֶפֶשׁ הַשָּׁנָה הַזּוֹ
הַמְּעֻבֶּרֶת עָגְמָה
שֶׁתִּכְלֶה כְּבָר.
מָה יַעֲשֶׂה לִי אָדָם
לֹא אִירָא
כָּל חַטְּאוֹתַי יְסַמֵּא הַזֶּרֶם
תִּפְלוּיוֹתַי
רְבִיצָתִי מִנֶּגֶד כְּשֶׁהַחַיִּים בַּסָּךְ
שְׁבִיתַת הַחֲשָׁקִים
צֵיד הַתְּהוֹמוֹת
הַיְדֶה, שֶׁתִּכְלֶה.
שֶׁיֻּתְּכוּ הַכּוֹכָבִים לִדְמָעוֹת
שֶׁיִּפְרֹץ וְיִנְהַר הָאֶשֶׁד
לְיַד הַנָּהָר נִכְנַעַת לְהַשְׁלִיךְ —
תִּכְלֶה שָׁנָה, יִכְלוּ קְלָלוֹת
יכולתי להמשיך ולבחור עוד ועוד שירים, אבל אני לא רוצה לקלקל לכם ולכן הקוראות/ים את הרגע החגוג הזה בו תפתחו את העותק שלכם/ן ותקראו בו ותחזרו אליו בחיפוש אחר המילים המדויקות שיספרו סיפור שצריך להיות מסופר ושתיקה שצריכה להישבר
What is your organization's story? Can you tell a clear and compelling organizational story in a few short sentences?
Presenting an effective organizational story is critical for Public Relations and marketing; resource development and reaching new markets and investors. But a good organizational story also serves internal purposes; it brings people together around a bold vision, an inspiring statement of purpose; a clear theory of change and well thought out strategies, and most importantly: core values.
A good organizational story is one that grows with the organization; like every riveting plot, it twists and turns as the life of the organization unfold. As the organization gains wisdom, knowledge and experience, its story becomes richer and more complex.
A good story preserves the organizational history and memory; it facilitates learning from successes and failures (YES, failures are an integral part of every story) and enables us to share moments of great pride in our achievements.
Interested in learning more about how to develop a great story for your organization? Contact me at consult4good@gmail.com
מה הסיפור של הארגון שלך? האם אפשר לספר אותו בכמה מילים או משפטים באופן שיהיה גם ברור וגם מעורר השראה?
הצגת סיפור ארגוני טוב היא חיונית לצרכי שיווק, יחסי ציבור, גיוס משאבים, לקוחות ומשקיעים/ות. אבל סיפור ארגוני טוב הוא כזה שגם משרת את הארגון פנימה; מלכד את א/נשיו סביב חזון אמיץ ושאפתני, הצהרת ייעוד, תיאוריית שינוי ואסטרטגיות, והכי חשוב: ערכי ליבה.
סיפור ארגוני טוב הוא חי וצומח; כמו כל עלילת חיים מרתקת, הוא מתפתח יחד עם הארגון. ככל שהארגון צובר חכמה, ידע וניסיון; כך גם הסיפור הופך עשיר ומורכב יותר.
סיפור טוב משמר גם את הזיכרון הארגוני; מאפשר למידה מהצלחות וכישלונות (כן, כישלונות הם חלק בלתי נפרד מהסיפור הארגוני) ושיתוף ברגעים של גאווה גדולה.
צרו עמי קשר כדי לשמוע עוד כיצד לבנות סיפור ארגוני טוב ולעבוד אתו לקידום הארגון ומטרותיו.
חמוטל גורי
נייד: 052-5601859
דואל: consult4good@gmail.com
Storytelling: the art of generosity
Once upon a time, or indeed, many times, in a country far far away, stories were everything from the daily news show; the gossip column; the red alert and the way to share experience, knowledge and wisdom from one generation on to another. Near the fireside or in a small room where women gathered to do their needlework or some other tedious labor, the stories will emerge and come to life. Troubadours shared news from the big city; people shared updates on births, deaths and hungry wondering wolves and secrets and wise advice.
Storytelling was and still is the art of generously sharing useful knowledge in a way that lingered and resonated with folks; because stories help us remember. Even in our era of incessant flow of info; a good story stays with us and reminds us – time and time again – how it made us feel and what it helped us know.
We can learn how to preserve and share knowledge through stories. Contact me to find out more: Consult4good@gmail.com
סטוריטלינג: אמנות הנדיבות
פעם אחת, ובעצם, הרבה פעמים, בימים הרחוקים, סיפורים היו גם מהדורת החדשות, גם טור רכילות, גם אות אזעקה וגם דרך להעביר ניסיון, ידע וחכמה מדור לדור. סביב אח מבוערת או בחדר קטן בו התכנסו יחד מספר נשים למלאכה מייגעת זו או אחרת, היו הסיפורים עולים ונובעים: מחדשות מרעישות שהביאו נוודים שהגיעו מערים רחוקות, דרך עדכונים על מי מת ומי נולדה ועד לסודות ועצות לחיים שעברו מדור לדור.
כך או כך. סיפורים היו הדרך לשתף בנדיבות ידע שימושי. והידע נשמר, נטמע ועבר הלאה כי סיפורים עוזרים לנו לזכור. גם בעידן של זרימה מתמדת של מידע, סיפור טוב נשאר אתנו כי הוא מזכיר לנו שוב ושוב את מה שהוא גרם לנו להרגיש ולדעת.
אפשר ללמוד איך לשמר ולהעביר ידע באמצעות סיפורים. מזמינה אתכם ליצור קשר:
