Shana Tova Storytelling: Sparks of Hope
בעיצומה של מגפת הקורונה, בזמן הסגר, יצאתי לסיבוב בפארק הסמוך לבית. לנשום אוויר, לראות קצת טבע עירוני. נעצרתי תחת עץ ותיק. העץ הנדיב הזה איפשר לקרני השמש לנצנץ מבין הענפים. הנחישות של השמש והנדיבות של העץ העלו חיוך על פניי.
אפשר לקחת את הפתיחה הזו לכל מיני כיוונים. להתפייט על יפי הטבע, למשל. להרהר עד כמה אנו, בני ובנות האדם כה קטנים וחולפים לעומתו. אבל באותו רגע וגם כעת עולות בי שתי מילים. תקווה ועקשנות.
אז גם השנה אני מתעקשת להיות מלאת תקווה. מתעקשת שיש סיפורים טובים וחשובים שצריך לספר.
שתהא שנה כזו. של תקווה עקשנית.
During the corona pandemic, during the lockdown, I went for a walk in the park near the house. I needed to breathe the outdoor air and to see some urban nature. I paused to stretch under an old tree. This generous tree allowed the sun’s rays to shine through the branches. The determination of the sun and the generosity of the tree brought a smile to my face.
This opening can be taken in all sorts of directions. To ponder on beauty of nature, for example. Or, to reflect on how we, humans, are so small and fleeting compared to it. But at that moment two words occurred to me. Hope and persistence.
Once again, this year. I insist on being full of hope. I remain tenaciously insistent on telling and listening to good stories.
May 5783 be such a year. A year of stubborn hope.
