זמן לריפוי
For English: https://did.li/67Ow5
סוף שנה הוא זמן טוב לסטוריטלינג. בעצם, כל זמן הוא טוב לסיפורים. אבל סופה של שנה, כאשר שנה חדשה בפתח, הוא זמן להתבוננות, לחשיבה על מה כדאי להשאיר מאחור, ועם מה לקבל את פני השנה החדשה. סטוריטלינג היא דרך לעשות שכל, לעבד מחשבות ורעיונות, רגשות וזיכרונות. והפעם, לכבוד סוף והתחלה: סטוריטלינג לריפוי, אישי ופוליטי.
שבתי אל הוואדי, לחפש את הפיה שהעניקה לי בטובה את המפתח לבאר הזיכרונות, ואת שיקוי השיכחה. בדרכי לשם חשבתי איך אתן לה משוב בונה על הפתרונות הטכניים שנתנה לי במפגשנו הקודם. שיננתי את הטקסט שאגיד לה בנחרצות ובתקיפות אבל אלה התמוססו להן כאשר פגשתי אותה, יושבת על סלע, משחקת בעלי כותרת של פרח.
- חזרת
- כן. לא הספקתי להגיע לתחתית באר הזיכרונות
- למה?
- היה שם חשוך, ולא יכולתי לנשום
- כן, זה קורה
- ויש עוד בעיה. שיקוי השיכחה לא עובד. הגדלתי את המינון, ועדיין.
- כן, גם זה קורה
- את פיה. יש לך כוחות קסם. את לא יכולה לעשות שזה יעבוד?
הפיה פלטה אנחה קלה וחייכה – בכל זאת, היא פיה עם תודעת שירות ולימדו אותה בבית ספר לפיות שאין טעם להתווכח עם לקוחות. אבל היא בכל זאת לא התאפקה:
“יש דברים שגם אם נשליך אותם לתחתית באר הזיכרונות, הם יצופו ויעשו דרכם למעלה וישובו אלינו פעם אחר פעם. זוהי דרכם לומר לנו שהם כאן כדי להישאר, לעת עתה. הם חוזרים כדי לעורר בנו משהו”
- לעורר בנו משהו? מה?
- תיקון. זיכרונות שלא נהגנו בהם בכבוד הראוי חוזרים לטרוד אותנו. הם דורשים יחס.
- יחס? אני הולכת לישון איתם וקמה איתם. איזה יחס בדיוק הם מבקשים?
- תיקון.
- אני יכולה לחזור אחורה ולתקן? למנוע את מה שקרה לפני שהתרחש?
- לא. זה לא עובד ככה. אפילו לפיות כמוני אין הכוחות למנוע משהו לפני שהוא קורה.
- אז איך אפשר לתקן?
- את צריכה לשדרג לתוכנית פרימיום, השיבה הפיה ברצינות.
- אז בסוף זה הכל עניין של כסף, השבתי, מקווה שהטון הכועס שלי יגרום לה להציע לי הנחה או התנסות חינם לשלושה חודשים.
- לא, זה לא עניין של כסף. אבל את כן צריכה לשלם.
היא סימנה לי להושיט את ידיי והניחה בהן מטבע מוזהב, עם לב טבוע במרכזו, והורתה לי לסגור את ידיי על המטבע לכמה דקות.
“זהו קמע ריפוי”, אמרה. “השתמשי בו בתבונה, וכראות עינייך”.
ואז, כדרכן של פיות, נעלמה לי והשאירה אותי עם שאלות ותהיות.
פתחתי את ידיי וראיתי שהן מצוירות, בעצם, הן התכסו במעין מנדלות יפות ומבוכים מעגליים. זה היה יפה וקשה לפענוח בו זמנית, כמו שיר.
התבוננתי בציורים שעל כף ידי. בחנתי את המעגליות שלהם, את הגלוי והסמוי שבהם. והם, קראו לי להמשיך, לעשות עוד מאמץ סקרני. ככל שהתבוננתי, המטבע במרכז כף ידי החלה להתחמם ולשחרר אור חזק ומסנוור. רציתי לסגור את כפות הידיים כדי לשים קץ לאור שפצע את העיניים. אבל פחדתי שאם אעשה זאת, כאב הצריבה שהותיר הקמע בכפות ידיי רק יתעצם.
עצרתי את הנשימה, כדי שיהיה שקט מוחלט. חשבתי שאולי הקמע ידבר אליי, אבל לא. הוא נותר שותק, מתחמם ומסנוור. זרמים של כאב נשלחו מכפות הידיים אל הגרון, אל הרגליים, אל העיניים.
“זה לא עניין של כסף, אבל את כן צריכה לשלם”, נזכרתי בדברי הפיה.
הציורים על כפות הידיים החלו להיפתח ולקבל חיים משלהם. ההיפרדות שלהם מהעור החשוף שרפה וצרבה. שמעתי את הקול שלי זועק. העיניים התאמצו להישאר פקוחות מול האור החזק מדי של המטבע. הרגליים החלו ללכת וללכת.
לבסוף הגעתי לצומת דרכים. כל דרך הובילה, כמובן, למקום אחר. לגשר קטן ויפה מעל נחל כחול בו שחו דגי זהב שמחים. לגזע עץ חלול ומבועת. לכרי דשא ירוקים שורצי ארנבים.
“לא, את לא אמיתית!”, צעקתי אל הפיה שנעלמה לה מזמן. “אין לך עוד משהו ברפרטואר חוץ מלתקוע אותי שוב בפאקינג ארץ הפלאות? יש לך את זה ביותר נדוש?”
- אליס בארץ הפלאות זה קלאסיקה, אמר לי ארנב חום אחד, שולח בי מבט נעלב ומוכיח.
- מה שתגיד, השבתי. לא נמאס לך להוביל א.נשים למחילות שלא מובילות לשום מקום?
- המחילות שלי בסדר גמור. זו את שאין לך מספיק סבלנות. קצת ענווה גם לא תזיק לך.
קצת הצטערתי שהוצאתי את העצבים שלי על הפיה ועל הארנב. אבל הכאב שנאגר בי היה חייב לצאת.
הכאב בידיים, בעיניים וברגליים החל אט אט להתפוגג. נשאר רק זיכרון שלו. המילים שלי התחילו לחזור אליי, תופסות את המקום של הזעקה שברחה מגרוני.
“זה לא עניין של כסף, אבל את צריכה לשלם”, הפיה אמרה.
אני חושבת שהיא התכוונה שצריך לשלם בהשמעת קול, באי עצימת עיניים, בלסלק את חוב האשמה. אולי כך מתחיל התיקון. אולי קמע הריפוי הזה בכל זאת שווה את כל הבלגן הזה.
מאחלת לנו, ששנת 2022 תהיה שנה של תיקון וריפוי, אישי ופוליטי. שנה של סטוריטלינג לשינוי.
תודה חמוטל יקרה. כתבת משהו מואר ומאיר את הדרך.