סיפורי קורונה: והפעם, האישה הטובה מקיטלראמפיט

For English, click here: https://storytellingforsocialchange.company/2021/01/09/lockdown-guests/

אז יצאתי להצטייד לסגר הנוכחי. רכשתי דברים חיוניים כמו נטיפי שוקולד מכל הסוגים ויין כמובן. ושוב אכין, לכבוד הסגר, עוגיות נוטפות סוכר, עוגות שאבקת סוכר מלטפת את ראשן ולחמניות חבוקות בשומשום. אוכל לנשמה. ושוב אפיק הנאה מלגלגל את הבצק הדביק של העוגיות בין הידיים ולטפוח בבצק השמרים הריחני עד שיגיע הזמן לתת לו לנוח.  

כבר שבועות שאני לא מצליחה לכתוב. הסגר-לא סגר -שוב סגר-חצי סגר טובע בי את חותמו. העולם הפיזי מוגבל לרדיוס של קילומטרים ספורים ונדרשים לנפש כוחות גדולים יותר לצאת למסעות למחוזות הדמיון. אבל לפעמים, ברגעי חסד, דווקא האפייה והבישול, המלאכות המסורתיות הללו שנשים מבצעות כבר אלפי בשנים, משחררים משהו גם בנפש ופתאום אני מוצאת את עצמי מניחה במהירות את תבנית העוגיות הלוהטת ורצה אל המחשב, להזמין חברות וחברים מעולם הדמיון להשתתף בסעודה ולעזור בחיסול כמויות דברי מאפה שנועדו לגדוד; לכל האורחים/ות, משפחה וחברות/ים, שהייתי רוצה לארח כבר באמת.

הפעם אני מזמינה את האישה הטובה מקיטלראמפיט, גיבורת סיפור עם שמקורו בסקוטלנד, והוא גרסה מקומית לסיפור עוץ לי גוץ לי.

ומעשה שהיה כך היה.

בעלה של האישה הטובה קם יום אחד ועזב אותה ואת בנם הקט, ומאז נעלמו עקבותיו. היא נותרה לבדה, ענייה מרודה, ולה רק חזירה אחת. כולם בכפר ריחמו עליה, אך איש לא הושיט לה עזרה. היא קיוותה שהחזירה תמליט גורים אותם תוכל למכור וכך לפרנס את עצמה ואת בנה. אך הצרות המשיכו להכות בה, והחזירה חלתה. וכך, בעודה יושבת אובדת עצות לצד החזירה החולה, ממררת בבכי, הופיעה בדיר הקטן הגבירה הירוקה. זו כמובן מנצלת את מצוקתה של האישה הטובה ושואלת אותה “ומה תתני לי אם ארפא את החזירה שלך”, וזו משיבה לה “כל אשר תבקשי…”. הגבירה הירוקה מרפאה את החזירה, אך אז מתברר מה היא מבקשת בתמורה: את בנה הקט, היחיד, של האישה הטובה. תחנוניה ובכייה של האישה הטובה נופלים על אוזניים ערלות. הגבירה הירוקה מודיעה לה שאם תוך שלושה ימים לא תגלה האישה הטובה את שמה האמיתי, יהיה עליה למסור לה את בנה.

המחשבה שיהיה עליה להיפרד מבנה הקט, האהוב, מדירה שינה מעייניה של האישה הטובה. היא חובקת את בנה אליה חזק חזק ויוצאת לטיול ארוך ביער. ושם, בקרחת יער קטנה, היא רואה את הגבירה הירוקה מזמרת לעצמה

“האישה הטובה לא מעלה בדעתה

ששמי הוא, כן כן, בדותה“

הסוף ידוע ומוכר. כאשר הגבירה הירוקה באה לגבות את החוב ולקחת את הבן הפעוט, האישה הטובה מעצימה את עונג הנקמה בכך שהיא מעמידה פנים שהיא כה אומללה, ואז, מפתיעה אותה ואומרת לה כשחיוך ענק של ניצחון על פניה: “שמך הוא… בדותה”. הגבירה הירוקה ממש יוצאת מדעתה ונעלמת לעד מחייה של האישה הטובה. היא ממשיכה לגדל את בנה באהבה ובמסירות.

סיפורי עם ואגדה מלאים בקסם, אבל הם אינם בדותות, כלומר, הם פותחים צוהר לעולם רגשי אמיתי מאוד של הדמויות. הם סופרו מדור לדור כדי לשמר ולהוקיר את החוכמה והתושייה, האומץ והתעוזה, הכאב, השמחה והנדיבות של א/נשים. הם עברו מדור לדור כדי להתריע מפני הרשעות, הקנאה, האכזריות והניצול לרעה של כוח ושררה, שגם הם, עם כל הצער, חלק מהתכונות של בני ובנות אדם.

אני אוהבת את האישה הטובה ואת סיפורה כי מה שמניע את התפנית הדרמטית בעלילה – ומה שהופך אותה מקורבן של כוחנות נצלנית ואכזרית לגיבורה שמחזירה לעצמה שליטה על חייה וחיי בנה  – היא האי נחת; הסירוב להיכנע. היא יוצאת אל היער בלילה אפל וחוזרת עם פתרון לחידה. האהבה והמסירות שלה לבנה חזקות יותר מהאכזריות שוות הנפש של הגבירה הירוקה.

אז עוגת הסולת, קוקוס תפוזים מוכנה. וגם עוגיות השוקו חם עם מרשמלו מוכנות. עכשיו רק נותר לחכות שהאישה הטובה תגיע ויחד נרים כוס יין לחיי אי הנחת והסירוב להיכנע.