פבלובה תותים משפחתית. היא תמיד מכינה פבלובה משפחתית כשהיא מכינה מיונז ביתי, כדי לעשות שימוש מועיל בחלבונים. היא מחליטה להכין הפעם רוטב מתותים טריים המצויים כעת בשפע בשוק במחיר סביר. בעודה קוטמת את העלים מהתותים ומפרידה בין אלה הטובים כבר רק לבישול לבין המוצקים והיפים שיזכו לעטר את הקינוח, היא חושבת על פרידות.
השנה הייתה שנה של פרידות. היא נאלצה להיפרד מאביה שהלך לעולמו וגם מהתפקיד המקצועי שמילאה מזה שנים רבות. היא מרסקת את התותים הבשלים עם סוכר למחית מתוקה וחושבת כמה קל להפוך עצב לעצבים וכמה קשה לתת לתוגה העמוקה שעוטפת אותה פשוט להיות. היא מעבירה את המחית לסיר קטן. בהמשך היא תשקע במחשבות ותיתן לנוזל הדביק לגלוש וללכלך את הכיריים. היא תצטרך שוב לנקות אותם.
המטבח נראה כמו המחשבות שלה. עלי תות פזורים על השיש לצד טפטופי סירופ חם ומתוק. הכלבה מלקקת במרץ את מכנסיה שספגו בסבלנות נתזי רוטב בשר סמיך. סדר במטבח מעולם לא היה הצד החזק שלה. על מה שחסר לה בסדר וניקיון היא מפצה בזריזות ובסירוב עקשן להתרגש מבלגן זמני.
אבל מוות הוא לא בלגן זמני. הוא סופי ומתמשך, מתמיד בנוכחותו. היא לא יכולה למחוק אותו בתנועות נמרצות של המטלית. היא מנקה את הכיריים ונאחזת בזיכרונות. והם מתרצים וחפצים ושבים אליה. הבדיחות שרק הוא ידע לספר; המבט העייף והטוב שנתן בה כשנכנסה לחדרו בבית החולים; הזרת שלו האוחזת בשלה בטיולי שבת בבוקר. קולו השואל ומתעקש לדעת ולהבין כאשר חייה התרסקו מול עיניו. היא מקציפה את השמנת המתוקה לקצפת סמיכה ומניחה לכאב היתמות לטלטל את גופה בבכי לא שקט.
היא יודעת שעוד מעט היא תעטר את העוגה בתותים טריים. אבל יש כל כך הרבה שהיא עדיין לא יודעת. זה טיבן של פרידות; הן מותירות בנו סימני שאלה; הן צורבות בנו אי ודאות. היא יוצרת משהו שדומה לפרח במרכז תלולית הקצפת וחושבת על מה תעשה כשתהיה גדולה. שוב.
אין קיצורי דרך. עוד קלישאה. אבל בפרידות באמת שאין. הן עוברות דרך האימה וההלם, ההכחשה והכעס, המשא ומתן ורק אז ההשלמה. היא חושבת איזה מזל שאליזבת קובלר-רוס שרטטה בחכמה את השלבים של האבל כדי שנדע איפה אנחנו על המפה של המסע הזה גם אם נתעה ונתבלבל ונתפתה לחתוך דרך סמטה צדדית.
הפבלובה מוכנה, לבנבנה ואדמומית והיא מתפנה להשלים את יתר הארוחה. כשהיא מבשלת היא יכולה לחלום שהיא מישהי אחרת; מכשפה טובה מהאגדות הרחוקות שרוקחת שיקויים מלאי עוצמה עשויים מאהבה ותקווה, כאב ופחד.
להיפרד מתפקיד מקצועי, היא חושבת בעודה פורסת שיני שום ריחניות, זה סיפור אחר. תפקיד הולך ותפקיד בא, היא מנסה לומר לעצמה, כאשר הפטריות רוחשות במחבת. אבל זה תמיד היה הרבה יותר מתפקיד, היא מסבירה לעצמה את תחושת הריקנות שמתעקשת ללוות אותה עם היקיצה המוקדמת מדי בבוקר. היה לה מזל גדול, היא יודעת, לעשות את עבודת הלב שלה. זה לא מעט, כמאמר השיר.
איור: דניאל גורי דה לימא
עוד מעט יגיעו בני המשפחה. תהיה שמחה גדולה של מפגש ולאחריה יבוא העצב על האב שאינו מסב לשולחן. ויחד הם ינסו להנכיח אותו בסיפורים ותמונות. הנה הוא כאן קורן מאושר בחתונה של הבת; והנה הוא עם הנכדה בזרועותיו; והנה הוא…
לא להיפרד לפני הזמן היא אמרה לעצמה כל החודשים הללו. מגיעות לנו פרידות יפות ואם נברח לפני הזמן נחמיץ אותן.
קוראת אותך עם דמעות בעיניים, בהזדהות ובהתרגשות , כי "ילדות של אבא" מרגישות
יתומות גם אחרי 23 שנה. גוני
תודה, גוני יקרה.
חמוטל יקרה, כתבת כל כך אישי וכל כך אוניברסלי. שולחת חיבוק, אשמח לשמוע עוד על השינויים המקצועיים
תודה מעין יקרה. אשמח גם אני לשוחח על שינויים מקצועיים
חמוטל היקרה,
התרגשתי ודמעתי כשקראתי את מה שכתבת. את שוזרת את הכאב, האובדן והעצב בעשייה היומיומית המספקת נחמה ותקווה כאחד. אני מקווה שהתמיכה של המשפחה ושל החברות והחברים תסייע לך להתמודד ביתר קלות עם שתי הפרידות. אני שולחת אלייך חיבוק חם.
תודה לך, אסנת יקרה.
טולי יקירתי,
כמה מדוייק. כל כך מזדהה.
חיבוק
תודה מתוקה שלי
השארת בי טעם התותים, המתיקות והכאב
תודה לך, ענת יקרה
הו טולי, כל כך מוחשי, כמו לצייר תמונה במילים. אכן אין קיצורי דרך. תודה.
תודה, חגית יקרה. הכתיבה לא מקצרת את הדרך אבל היא עוזרת לתת לה משמעות