“אילו הייתי אנושי”

“אילו הייתי אנושי”

אוירל:  כְּשָפֵיך טלטלו אותם חזק

כל כך, שאם תראה אותם עכשיו

לבך יימס.

פרוספרו:   אתה חושב כך, רוח?

אֲוִירֶל: אצלי היה נמס, אדון, אילו

הייתי אנושי[1].

ניטה שוחט, חוקרת ספרות פמיניסטית ופעילת שלום וזכויות אדם הלכה לעולמה בנובמבר 2016. מותה ללא עת הסב לי צער הן מפני שזכיתי להכירה אישית והן מפני שהיא נפטרה לפני שהגותה זכתה להכרה הראויה. ההסתלקות השקטה שלה מן העולם הכאיבה לי והחלטתי להקדיש לה רשומה זו. מעין תודה מאוחרת על כך שכתבה באופן כה מדויק ועמוק על חשיבותם של טקסטים ספרותיים ונרטיבים בתהליכים עמוקים של שינוי חברתי. אני זוכרת שלקחתי לידי את ספרה: Disenthralling Ourselves: Rhetoric of Revenge and Reconciliation in Contemporary Israel[2] וקראתי בו בשקיקה השמורה לספרים שגורמים לנו לחוש שהם נכתבו במיוחד בשבילנו. הספר הוא מלאכת מחשבת של אינטרטקסטואליות וכבוד לטקסטים היסטוריים, ספרותיים, מחקריים ודיאלוגיים, ממחזהו של שייקספיר, “סערה”, דרך שיריה של רייצ’ל צביה בק וספרו של ג’ונתן ליר Radical Hope[3].

הכותרת הראשית של הספר לקוחה מנאומו ההיסטורי של אברהם לינקולן, נשיאה ה-16 של ארה”ב, ב-1 בדצמבר 1862, בו קרא לשחרור של העבדים השחורים:

“The dogmas of the quiet past are inadequate to the stormy present. The occasion is piled high with difficulty and we must rise with the occasion. As our case is new, we must think anew and act anew. We must disenthrall ourselves, and then we shall save our country.”

הנאום הוא קריאה להשיל דוגמות, דרכי חשיבה ומנהגים מהעבר, למען עתיד טוב יותר. בנאומו קרא לינקולן לאומה האמריקנית לאחוז בציצית ראשה הקולקטיבית ולהיות גרסה טובה יותר של עצמה. הוא קרא לעם האמריקני לברוא את עצמו מחדש.

כתיבה היא גם מעשה של בריאה. היא דרך ליצור משהו חדש מחומר הגלם החבוט והמוכר כל כך, המילים. לכתוב על ניטה שוחט ועל הגותה היא הדרך שלי להוקיר אותה ולתרום את חלקי הצנוע לקידום כתיבה והגות שמבקשות לחולל איזה טוב בעולם.

והעולם שלנו זקוק לזה כל כך. עכשיו ותמיד. במציאות של פוליטיקה של בריונים המזלזלת בשלטון החוק ואשר שמה ללעג ערכים של צדק ושוויון, העולם זקוק לפוליטיקה של אנושיות.

ועל כך כתבה ניטה שוחט בספרה. על האנושיות כזו אשר מציבה לעצמה רף מוסרי גבוה. על אנושיות כמה שדוחף אותנו להשיל מעצמנו התנהלות אלימה ודכאנית שמקורה בתודעה של קורבנות ונקמה.

ניטה כתבה בספרה על דמיון מוסרי החיוני לקידום תהליכים של שינוי חברתי ופוליטי. דמיון מוסרי מורכב משני רכיבים חיוניים: ראשית, היכולת לדמיין טוב עתידי משותף, גם כאשר הוא טרם נראה באופק, ושנית, היכולת לחוש אמפתיה וחמלה. ניטה האמינה בתפקיד החשוב שממלאים טקסטים ספרותיים ונרטיביים בפיתוחם של חוסן קהילתי ודמיון מוסרי החיוניים למהלך השינוי העמוק  מתרבות של קרבנות ונקמה ולקראת תרבות של פיוס:

“The catalyst for the essential change from collective repetition-memory to the recollection memory of reconciliation is the development of a moral imagination through active readings[4]”.

את ספרה של שוחט קיבלתי במתנה מחברה יקרה, המשוררת הנפלאה רייצ’ל צביה בק . בספרה של שוחט מוקדש פרק למחזור השירים The Buffalo Poems מתוך ספר השירים השני שלה On Ruins and  Returns[5] שנכתבו בשנים הרעות של אירועי אוקטובר 2000 וימי האינתיפאדה השנייה.

שיריה של בק הם מלאי חמלה הנובעת מעמדה אימהית הכורכת את הדאגה לילדים הפרטיים שלה עם דאגה לילדיהן של אימהות אחרות, פלסטיניות ויהודיות.  העמדה האימהית אינה נגזרת בהכרח מהביולוגיה הנשית ומהיכולת להביא ילדים לעולם בלבד; זוהי עמדה מוסרית המדגישה ערכים של חמלה ודאגה אל מול מציאות של אלימות, הרג ואובדן.

ובאותה נשימה, השירה של בק היא חסרת רחמים כי היא מסרבת להסב את מבטה מהמוות, האובדן והכאב שהם חלק בלתי נפרד מכל מלחמה. השפה השירית שלה כמו מסירה את האבק שמעלות המילים שנשחקו מרוב שימוש, מלטפת אותן ביד רכה ולא מוותרת, עד שהיא משיבה להן את מלוא משמעותן. המוות בשיריה של בק הוא גרפי מאוד; חלקי גופות ואיברים פזורים, דם ניגר, רקמות וחלקי ציפורניים שהתפזרו לכל עבר, כמו למשל בשיר

Soldiers on their knees in the sand

Mothers watching

soldiers on their knees

sifting and searching for body parts

do not think of next worlds

they think only of

lost worlds

 

אני מקווה שבעקבות הקריאה בדברים אלה תרצו לקחת לידיכם/ן את ספרי השירה של רייצ’ל צביה בק ואת סיפרה של ניטה שוחט, שראה אור גם בעברית וזכה לשם: אילו אדם הייתי: רטוריקה של נקמה ושל השלמה בישראל[6].

ואני מקווה שכל ראש ממשלה וכל שר שרץ לספר לתקשורת ש”הסבב הבא הוא בלתי נמנע” יקראו בשירים הללו ויבינו גם הם את מלוא המשמעות הכואבת, המרסקת, המדממת והפצועה של עוד ועוד מלחמה.

%d7%91%d7%a0%d7%98-%d7%95%d7%92%d7%9c%d7%a0%d7%98

 

[1] שייקספיר, ויליאם: הסופה, מערכה 5 תמונה 1, לעברית: דורי פרנס באתר שייקספיר ושות’ http://www.shakespeare.co.il/play.php?play=the-tempest&text=383
[2] Schechet, Nita. Disenthralling Ourselves: Rhetoric of Revenge and Reconciliation in Contemporary Israel, New Jersey: Fairleigh Dickinson University Press, 2009
[3] http://www.hup.harvard.edu/catalog.php?isbn=9780674027466
[4] שוחט, ניטה. שם:  17.
[5] http://www.shearsman.com/ws-shop/product/4312-rachel-tzvia-back-on-ruins–return
[6] http://www.haaretz.co.il/literature/study/.premium-1.2036737

About Hamutal Gouri

יועצת ומנחה לשינוי חברתי. מנהלת קרן דפנה - נשים מחוללות יחד שינוי - מספרת סיפורים המאמינה ששינוי מתחיל במקום בו השתיקה נשברת. Consultant, trainer and storyteller for Social Change; Executive Director of the Dafna Fund - Women Collaborating for Change. Believes that change begins when silence is broken
This entry was posted in סיפורים לשינוי חברתי and tagged , , , , . Bookmark the permalink.

Leave a Reply

Fill in your details below or click an icon to log in:

WordPress.com Logo

You are commenting using your WordPress.com account. Log Out / Change )

Twitter picture

You are commenting using your Twitter account. Log Out / Change )

Facebook photo

You are commenting using your Facebook account. Log Out / Change )

Google+ photo

You are commenting using your Google+ account. Log Out / Change )

Connecting to %s