לפני המון שנים, באמת המון, הייתי ילדה. שמנמונת, ממושקפת, תמימה. אני חושבת שהייתי בכיתה ג’. חזרתי ברגל מבית הספר. הן חיכו לי בעיקול שליד גן השושנים. החברות שלי מהכיתה. לא הייתי מוכנה למה שקרה שם. תוך זמן די קצר מצאתי את עצמי על האדמה, ול. שהיו לה נעליים אורטופדיות כבדות עם מסמרים בעטה בעוצמה בסנטרי. הן צחקו. אני כמובן בכיתי. כשהן ראו את הדם הניגר מסנטרי הן נבהלו קצת וגם הצטערו קצת. “ילדים/ות יכולים/ות להיות כל כך אכזריים/ות”, אמרו המבוגרים/ות בצקצוק לשון, כאילו האכזריות הזו נולדת משום מקום. כאילו היא לא נרכשת. כאילו ילדים/ות לא משקפים חזרה לעולם הגדולים את מה שלמדו על התעמרות במי שנתפס כחלש/ה יותר.
נזכרתי בסיפור הזה הלילה כי התכוונתי לכתוב על רגעי השבירה, על חוסר אונים ראשוני מול חבטה סימבולית בסנטר. על הרגע הראשון הזה, מול העיתון, מול החדשות, מול עוד התבטאות מקוממת של עוד פוליטיקאי/ת שחושב/ת את עצמו/ה חכם/ה וצודק/ת נורא. רציתי לכתוב על תסכול של אגרופים קפוצים ושיניים חשוקות.
ואז רציתי לכתוב על תסכול שהופך לרצון עז לעשות משהו. לתקוע סיכה בבלון הנפוח. לצעוק שהמלך עירום ואידיוט.
ורציתי לכתוב גם על שינוי שעוד יבוא. שיכול לבוא. שצריך לבוא.
אז הנה שני סיפורים על גבולות הכוח, במיוחד במפגש עם חוכמה ועורמה.
לקחת בחשבון את כל ההתפתחויות האפשריות… [1]
היה היה פעם מלך בקופנהגן. יום אחד, בעודו משוטט לו בשוק, נתקל באוהל מהודר ועליו שלט: “חוכמה למכירה”. הוא שאל את בעל העסק כמה עולה החוכמה. “זה לא זול. כל פיסת חוכמה עולה 100 קרונות”, השיב האיש הצעיר.
המלך חשב שהמחיר גבוה מדי.
אינני יכול למכור אותה בפחות מזה”, עמד האיש הצעיר על שלו.
המלך החליט לרכוש פיסת חוכמה בכל זאת ושילם לאיש הצעיר.
האיש הצעיר התבונן במלך, שקוע במחשבות.
“עליך לשקול את כל ההתפתחויות האפשרויות”, הוא אמר לבסוף.
וזה כל מה שקיבל המלך תמורת כספו.
כשבוע לאחר מכן, קרא המלך לספר המלכותי שיגלח אותו. “אני מזהיר אותך”, אמר לספר, “אם תהיה ולו טיפה אחת של דם על לחיי או על התער, אצווה לערוף את ראשך”.
הספר פחד כל כך לגלח את המלך, וביקש שמישהו יחליף אותו. הוא שב לביתו ואמר לשוליה שלו ששירותיו נדרשים בארמון. “עליך לגלח את המלך”, אמר לו, “אבל הוא הציב תנאי”.
זמן קצר לאחר מכן, התייצב השוליה בארמון המלך.
“האם אתה מבין את התנאי שהצבתי?”, שאל המלך.
“אדוני הסביר לי הכול”, השיב העלם.
הוא מרח סבון וגילח את פניו של המלך, מבלי להגיר ולו טיפה אחת של דם. המלך התבונן בעצמו במראה.
“יפה מאוד, עשית עבודה טובה”, אמר המלך לעלם, “אך האם לא פחדת כלל, אפילו לא קצת?”
“לא, הוד מעלתך”, השיב השוליה. “אני תמיד שוקל את כל ההתפתחויות האפשריות”.
“למה כוונתך”? שאל המלך.
“לו הייתי שורט בטעות את פניך, הייתי עושה חתך עמוק הרבה יותר בגרונך”.
המלך היה כה מרוצה מתשובתו, שמינה אותו לספר החצר.
את הסיפור הזה מצאתי באוסף סיפורי עם מדנמרק ששלח לי קולגה יקר, מספר סיפורים בריטי. הוא מצא חן בעיני, כי לדעתי הוא עוסק בשבריריות המוחלטת של כוח שלטוני, במיוחד לנוכח החוכמה והאומץ של אלה המעיזים/ות להישיר מבט מול שימוש שרירותי בכוח. המלך איים על הספר המבועת שאם תיפול ולו טיפה של דם מלחיו, יוציא אותו להורג, ואילו השוליה הזכיר למלך, שיש לו הכוח, והיכולת, לא רק לשרוט את לחיו, אלא גם לשסף את גרונו…
כעת רק נותר לנו לקוות שנשכיל תמיד לנהוג כמנהג השוליה במפגש עם כוח להשחית.
החתול במגפיים: חתרנות או היפוך
טולוז, גור החתולים המרהיב שלנו, מגיח מדי פעם לחדר העבודה הקטנטן והמאוד מבולגן שלי, קופץ לחיקי ומגרגר. משהו ביצור הפרוותי והגמיש הזה גורם לי לעצור, ללטף את צווארו ולשחק איתו, עד שהוא ממצה את הפינוק, מזנק שוב לרצפה, נוחת תמיד ברכות על רגליו וממשיך הלאה. יש משהו שובה לב לחלוטין בשילוב הזה של עצמאות מוחלטת, יחד עם יכולת לדרוש פינוק ולהתמסר לו, תמיד בתנאים שלו.
טולוז מזכיר לי את החתול במגפיים. אותו חתול פלאי שידע לדבר, שבזכות תחבולות, כושר המצאה, יצירתיות וכישרון מיוחד להפגין תושייה בעת הצורך, מצליח להשיג בעבור אדונו הצעיר, בן הטוחן, את כל אשר יכול היה לחלום עליו: טירה מפוארת, אדמות חקלאיות נרחבות ואת בת המלך כאשת חיקו. ואיך משיג החתול את כל אלה? קודם כל, הוא איש יחסי ציבור מצוין שיודע, שמה שחשוב זה לא האמת, אלא מה א/נשים מאמינים שהוא האמת. ואיך מצליח החתול להערים על הענק הנורא, האיום והמפחיד? בעזרת שינוי של יחסי הכוח. הוא גורם לענק להפוך לעכבר וטורף אותו. מחתול זעיר מול ענק נורא הוא הופך לחתול גדול המכלה את הקטן ממנו. ואיך הוא גורם לענק להפוך לעכבר? מאתגר את האגו שלו, מפעיל עליו פסיכולוגיה הפוכה. החתול אומר לענק שהוא לא מאמין שהוא מסוגל להפוך לחיה קטנה מאוד, כמו עכבר למשל. הענק חייב אז להוכיח לו שהוא כן יכול. הגאוותנות של הענק חורצת את גורלו.
הסיפור הזה, כמו הרבה מאוד סיפורי עם ואגדה, נוצר וסופר בימים שבהם מלכים/ות ואצילים/ות נולדו לתוך מעמד, פריבילגיה ועושר, ועניים/ות יכלו לספר סיפורים על איך להפיל ענקים מטילי אימה ולהשתלט על נכסיהם.
אבל האם הסיפור של חתול במגפיים הוא סיפור פשוט של היפוך ביחסי כוח? של הצלחה של יחיד להערים על השיטה המעמדית?
סיפורי עם אומרים תמיד יותר ממה שנדמה לנו בהתחלה. הם היו מאז ומתמיד דרך למתוח ביקורת על אי צדק, על הטוב והרע השוכנים בנו. הענק האיום והנורא מסמל את הרוע, האכזריות והשרירותיות של הכוח השלטוני, של בעלי/ות המעמד והשררה, הצוברים/ות הון וכוח על חשבון הא/נשים שעובדים/ות קשה בשבילם/ן.
החתול במגפיים הוא גם סיפור על גבולות הכוח. אין כוח בלי גבולות, ולכל שליט רב עוצמה יש נקודות תורפה שאנחנו יכולים לנצל כדי ליצור שינוי; יוהרה, אגו נפוח יתר על המידה, אובדן קשר מוחלט עם העם…
הגעתי לנקודה הזו, ונתקעתי. ואז דניאל הביא את הציור, את הפרשנות שלו לדברים. החתול במגפיים, טולוז שלנו, כגיבור על. אחד שיודע שעם כוח רב, מגיעה גם אחריות עצומה לעשות בו שימוש לטובה, ולא לרעה.
מקווה שמשהו בסיפורים הללו, בדברים הללו, מזכיר לכם/ן את החשיבות העצומה של תקווה לשינוי. לא בכוח קסם, אלא ביכולת להפוך את התסכול לכוח. כוח לעשות טוב.
[1] Consider all Eventualities, Collected by the Danish Folklorist, Evald Tang Kristensen, translated into English by Stephen Badman.
חמוטולי, כרגיל חכם, מרגש ומעניין.
רק עכשיו קראתי “על אודות חמוטל גורי” ונורא אהבתי איך את מגדירה את עצמך. לא יכולת לכתוב את זה בצורה מדוייקת יותר. נשיקות וחיבוקים.
תודה, גבי יקירתי. המשוב שלך מאוד יקר ללבי.
תודה, גבי יקירתי. מצפה ומחכה כבר לשמוע סיפורים מהמסע שלך!
חיבוקים גדולים