סטוריטלינג של יום יום: נשים מספרות כדי לשבור את כבלי השתיקה
דבר חשוב, מסעיר ומטריד גם יחד מתרחש מזה כמה שנים בתקשורת ובמדיה החברתית. אחת אחר אחת קמות נשים אמיצות ומספרות על האלימות שחוו: פיזית, מינית, נפשית וכלכלית. זה התחיל בטפטוף, אחר כך זרזיף, אחר כך נחל ולבסוף נהר של סיפורים. נהר של סיפורים שאישש אמת עצובה. אין כמעט אישה בקרבנו שלא חוותה הטרדה, תקיפה או אלימות מינית כלשהי.
דבר חשוב, מסעיר ומטריד גם יחד מתרחש מזה כמה שנים בתקשורת ובמדיה החברתית. אחת אחר אחת קמות נשים אמיצות ומספרות על האלימות שחוו: פיזית, מינית, נפשית וכלכלית. זה התחיל בטפטוף, אחר כך זרזיף, אחר כך נחל ולבסוף נהר של סיפורים. נהר של סיפורים שאישש אמת עצובה; אנחנו חיות בעולם שהוא אינו בטוח לילדות וילדים, נערות ונשים.
יש משהו משחרר ומכאיב גם יחד בלקרוא את העדויות הללו. משחרר, כי הנה נשבר קשר של שתיקה. ומכאיב, כי העדויות הללו מעירות בגוף ובזיכרון כל מגע כפוי, אלים ומקפיא דם, כל תחושה של כאב, גועל, פחד ובושה.
לפני שנים, חזרתי בערב מוצאי שבת מבילוי במרכז העיר. גרנו אז, אני ובני דניאל שהיה אז בן חמש, בבית ישן בקצה סמטא קטנה במרכז העיר של ירושלים. הייתי בדרך הביתה, נושאת את דניאל הישן על ידיי. רחוב יפו היה הומה אדם. כשפנינו לסמטא, הבחנתי בו. אי אפשר לטעות בהם, בעוקבים אחרייך. מאט כשאת מאיטה, מאיץ כשאת מאיצה. הופך את ההליכה ברחוב, בדרך הביתה, לחוויה של חוסר ביטחון עמוק.
הסתובבתי לראותו ובחושך ראיתי שהוא מחייך.
חסרת נשימה כמעט, מלאת זעם, התחלתי לצעוק, שכל הרחוב יישמע, שכל האורות בחלונות יידלקו. צעקתי שיעוף משם, שיפסיק לעקוב אחרינו, שאני אצעק עד שכל הרחוב יישמע ויירד. הוא פנה והלך. ואני ידעתי שכל צעקה שצעקתי שם הייתה במקום כל רגע של שיתוק ושתיקה שידעתי בחיי כאשר מישהו פלש באלימות וללא הזמנה למרחב הפרטי שהוא אני, שהוא הגוף שלי.
כן, גם לי יש סיפורים כאלה. והרבה רגעים שקפאתי. הם שמורים באיזו מגירה, עדיף עמוק עמוק באיזה ארון. כי די, זה עבר, והכי טוב לנסות לשכוח וללכת הלאה.
אבל הסיפורים הללו לא מרפים. לפעמים הם מעיבים על החדווה של קרבה שמתוך בחירה. הם מערערים איזו תחושת ביטחון בסיסית וחיונית שאמורה להיות לנו בגופנו.
וכשאנו מספרות אותם, את הסיפורים הללו, אנחנו משחררות לא רק את עצמנו, אלא גם נשים אחרות. אנחנו מספרות איך נראה העולם דרך העיניים שלנו ואיך היינו רוצות שייראה.
סטוריטלינג הוא חיוני למאבק באלימות. חשוב שכולם. יקשיבו לסיפורים האלה. חשוב שגברים יקשיבו לסיפורים הללו. חשוב שגברים יקשיבו לסיפורים הללו. ובמקום להיעלב, לקפוץ ולומר “לא כל הגברים”, ייקחו אחריות. אחריות לחוויית הפחד שנשים ונערות חשות כשהן הולכות ברחוב, נוסעות באוטובוס, או חוות בתוך הבית שלהן.
חשוב שגברים יקשיבו לסיפורים האלה כי רק ביחד אפשר להילחם באלימות. כי שינוי מתחיל כאשר השתיקה נשברת ונפתחים מעגלים של הקשבה אחרת.
לגרש את השד באש הסיפור. איור מאת דניאל גורי דה לימא
“מעילים עשויים ממילים”
“And I continue to spin, and weave, and toss those coats made of words to the air – hoping that someday, somewhere, they will set someone free (358).”[1]
“ואני ממשיכה לטוות ולארוג ולהשליך מעילים עשויים ממילים לחלל האוויר – בתקווה שיום אחד, במקום כלשהו, הם ישלחו מישהי.ו לחופשי” (טרי ווינדלינג)
טרי ווינדלינג, ציירת וסופרת, כותבת כי סיפורי העם והאגדה – ודווקא אלה העוסקים באלימות נוראה נגד ילדים ונשים – היו מקור לריפוי בעבורה. הם עזרו לה להבין את אשר עבר עליה, נתנו שם לפגיעה, לאלימות, לטקסי המעבר והמבחן שעברה.
סיפורי עם ואגדה עמוסים באלימות, באכזריות, באי צדק, וגם, בקסם, בניצחון הטוב על הרוע ובסוף טוב של אגדות. הם נוראים ואמביוולנטיים ומטרידים, וגם, מרתקים ומרגשים, כמו החיים שלנו, כבני ובנות אנוש.
למשל, הסיפור על שלושת העורבים.
אני זוכרת מילדותי את הסיפור הזה, על הנסיכה ואחיה, שמלכה מרושעת, אמם החורגת, הטילה עליהם כישוף והפכה אותם לציפורים. כדי להסיר את הכישוף הנורא, נאלצה האחות לנדור נדר של שתיקה ולטוות לאחיה מעילים עשויים מעלי סרפד דוקרניים. באצבעות זבות מדם ושפתיים חשוקות, טוותה האחות את המעילים, וכאשר הושלם האחרון שבהם, השליכה אותם אל אחיה, וכך הוסר סוף סוף הכישוף. הנה הוא הסיפור, בביצועו הנפלא של ג’ון הארט, ה-storyteller
כמו הרבה מאוד סיפורי עם ואגדה, זהו סיפור יפה ומטריד באותה נשימה. סיפור שעשוי מהחומרים המוכרים לנו מסיפורי עם: מלך רופס ונעדר, מלכה מרשעת, נסיכים ונסיכה אחת מתוקה וסובלת. תמיד סובלת. סובלת אבל בשקט.
זהו סיפור מטריד על שתיקה כפויה.
סיפור על שתיקה והקרבה תחת איומים.
סיפור מטריד על התעללות של אישה מבוגרת באישה צעירה.
זהו סיפור מטריד על חוסר נכונות לחלוק כוח, פריבילגיה ומשאבים.
מה שמעורר אי נחת גדולה הוא הפיצול של דמות האישה לשני קטבים מנוגדים: מכשפה חמדנית, כוחנית ומרושעת, או עלמה צייתנית, מתוקה ונכונה לסבל. יתרה מזאת, הוא מעביר מסר שנשים אקטיביות הן בהכרח מרושעות, ונשים פסיביות, הן טובות ומסורות.
אבל בסיפורי עם יש תמיד יותר רבדים ממה שנדמה לנו תחילה ולכן הם דרך טובה להתחיל שיחה על סוגיות מטרידות: על התעללות של הורים בילדים.ות, על דמויות של נשים ודמויות של גברים, על אקטיביזם ומנהיגות של נשים, על יחסים בין נשים ועל יחסים בין נשים וגברים. על שתיקה ועל השתקה.
למספרי.ות סיפורים יש תפקיד; להטריד את השקט, להפר את השתיקה.
בין אם שתיקה נכפית עלינו באיומים ובין אם אנו כופות וכופים אותה על עצמנו; מתוך בושה, מתוך פחד או כדי להגן על עצמנו או אחרים.ות; כדי לא להסתבך, כדי לא לקלקל יחסים. ולפעמים אנחנו שותקות.ים כי אין מי שיקשיב.
לפעמים, הדרך הטובה ביותר לשלח את עצמנו לחופשי היא לספר סיפור. לפרום את סבך הבושה.
ציור: לשבור את כבלי השתיקה. דניאל גורי דה-לימא
[1] Windling, Terri. “Transformations.” Mirror, Mirror on the Wall: Women Writers Explore Their Favorite Fairy Tales. Ed. Kate Bernheimer. New York: Anchor Books, 2002. 350-358.
מייסדת ומנהלת consult4good, חוקרת תרבות, מרצה ומנחה ומספרת סיפורים לשינוי חברתי.
Founding Director, Consult4good & Impact Storytelling. Believes that change begins when silence is broken
הצג פוסטים מאת Hamutal Gouri
3 תגובות בנושא “סטוריטלינג של יום יום: נשים מספרות כדי לשבור את כבלי השתיקה”
חמוטל,
תודה על הכתיבה שלך, שמזמינה אותנו להתחבר לעצמנו (ולאחרות), למקומות עמוקים כל כך ש”מליון שנה” המחשבות לא ביקרו בהם, אבל התחושות נשארו. קסומה בעיניי הבחירה במוטיב של האריגה ואח”כ של הפרימה.
חמוטל,
תודה על הכתיבה שלך, שמזמינה אותנו להתחבר לעצמנו (ולאחרות), למקומות עמוקים כל כך ש”מליון שנה” המחשבות לא ביקרו בהם, אבל התחושות נשארו. קסומה בעיניי הבחירה במוטיב של האריגה ואח”כ של הפרימה.
יפה מאד חמוטל ומעורר השראה ,בואי נתחיל לספר את הסיפור האחר ,הצודק המאוזן החכם והפמיניסטי שלנו. אני אישית בסיפורי עם פלסטיניים התחלתי את המסע!
תודה סמאח, אני איתך במסע הזה.