ביכורים מאוחרים

השבוע הייתה לי הזכות להיות נוכחת בערב הוקרה לכבוד אבי, המשורר חיים גורי, במסגרת פסטיבל השירה במטולה. היה ערב מרגש, שחשף זוויות חדשות ביצירה שלו, שהאירו לי באור חדש את האיש שהוא אבי כבר חמישים שנה. בסופו של הערב, הוזמן אבי, הצעיר בן ה-90 כמעט, לשאת דברים. ואז, הוא עשה דבר נפלא: אחרי דברי תודה נרגשים הוא עשה מחווה כבירה של הוקרה למשוררים/ות ולשירה. הוא ניצב שם על הבמה וציטט מהזיכרון משיריהם/ן של רחל, לאה גולדברג, אברהם חלפי, אבנר טריינין ונתן אלתרמן. הוא הוקיר אותם/ן, את היצירה שלהם/ן ואת המסירות העיקשת בה תרמו, כל אחד ואחת בדרכו/ה, לשימורה וחיוניותה של מסורת השירה העברית.

הייתי גאה בו עד דמע. המחווה שלו למשוררים/ות אחרים/ות הזכירה לי שוב, כי הוקרה היא אחת מצורות הקיום האנושי היותר נעלות וחשובות שיש. וכי מעשה היצירה הוא מעשה של התרסה כנגד שיכחה, הוא הזמנה למרחב שבו השפה תמיד אומרת עוד.

האתנחתא הזו של ימי החג שזכיתי בה העניקה לי אוויר חיוני לנשימה, מרחב לחשוב הרחק ממקלדת המחשב ומהתובענות של עבודת היום יום. היא הזכירה לי ביתר שאת את חשיבותה של ההתרסה, של ההוקרה, של יצירת מרחבים התואמים בגודלם את מלוא הנפש האנושית.

וכך גם נכתבו להם בראשי דברי הפתיחה לבלוג של השבוע. על המאמץ המודע לחצוב בתוכנו את המקום לקולו/ה של הזולת.

אדם מול המכונה

הסיפור על ג'ון הנרי.

הכרתי את הסיפור הזה, לראשונה, דרך דניאל ודרך הציור שלו. ג'ון הנרי היה פועל, מפעיל פטיש פלדה ששימש פעם לקידוח באדמה סלעית, לצורך בניית מסילות רכבת. הוא הפך גיבור עם אמריקני לאחר שניצח את פטיש הקיטור הממוכן, ברצון נחוש ועז להוכיח כי אדם יכול לעשות עבודה טובה לפחות כמו – אם לא יותר – ממכונה. וזאת, כדי למנוע את פיטוריהם של עובדי מסילת הברזל. הניצחון הזה עלה לו בחייו וגם הפך אותו לנושא של שירי עם וסיפורים רבים.

כאשר דניאל סיפר לי לראשונה את הסיפור, היה לי קשה לעכל אותו. מותו של ג'ון הנרי נראה לי עצוב ומיותר. דניאל ראה את הסיפור באור שונה, הוא ראה בו סמל לכוחה העצום של האמונה במטרה, במשהו שחשוב לך מספיק כדי להקריב למענו.

ג'ון הנרי היה אדם אמיתי, בשר ודם, שהקריב את חייו כדי שהמכונות לא ינשלו את הפועלים מעבודתם וייגזלו את מטה לחמם. הוא ניצח בקרב, אך הפסיד במערכה, כאשר המכונות אכן נישלו לא מעט א/נשים מעבודתם/ן.

אך הוא הפך לאגדה מפני שהוכיח שהאדם לנצח יהיה נעלה על המכונה; כי יש בו נשמה, נפש, רוח מפעמת.

הסיפור הזה עדיין טורד את מנוחתי, אבל הזמן שהקדשתי להכיר אותו דרך עיניו של דניאל הבהיר לי שוב את טיבה החמקמק של המשמעות ואת תפקידם החיוני של סיפורים בפתיחת מרחב לשיחה על דברים חשובים באמת.

john henry2

ותודה לגיאטרי ספיבק

רכישת דעת, כך מסתבר, עוברת לפעמים דרך תחושת טיפשות מסוימת. כך לפחות אני הרגשתי כאשר קראתי לראשונה את מאמרה המכונן של גיאטרי צ' ספיבק: "?Can the Subaltern Speak".  הכתיבה שלה מורכבת, חמקמקה, נמנעת מפסקנות, מזמינה להתאמץ. נאבקתי עם הטקסט, מסמנת פסקאות שלמות בעט סימון, קוראת לעצמי את הדברים בקול רם. אני מודה שמפעם לפעם גאה בי הכעס עליה.

ואז פתאום הבנתי. תחושת אי הנוחות מול חולשתי פינתה מקום לרגע מספק עד מאוד: להבין משהו שידעתי כבר. אני יודעת שאני הולכת לעשות לספיבק עוול נורא ולפשט את דבריה באופן שהיא לא התכוונה לו, אבל זה באמת למען מטרה ראויה. מה שאני הבנתי מספיבק הוא, שאם אנו רוצים/ות שהמוכפפים/ות ידברו, עלינו להפסיק לדבר במקומם/ן. לסמוך על כך שהסיפורים שלהם/ן, הקולות שלהם, כבר ימלאו את השקט. התפקיד שלנו הוא לחצוב את המרחב שבו השקט יכול להיות מופר, שבו השפה גואה ואומרת עוד, תמיד עוד.

מיום שהתחלתי לכתוב את הבלוג הזה אני מקפידה שלא לספר סיפורים שא/נשים אחרים/ות חלקו עמי, למרות שהפיתוי עצום, כי הם מופלאים. אלא שאני לא מרגישה שיש לי זכות לעשות זאת. יש לי הזכות והיכולת לספר את סיפורי שלי, לחלוק ולחשוף כל פעם עוד פיסה ממני, מחיי. ויש לי תקווה שהמרחב הזה ימשיך וישמש מקום בו תבחרו אתם/ן, הקוראים/ות, להוסיף את שלכם/ן.

ולסיום, נראה לי הולם ביותר לחתום בשיר של המשוררת ברכה סרי, שהלכה לעולמה לפני שבועות מספר. שירה טובה לעולם אינה מתפענחת עד הסוף ואין בכוונתי לפרש בעבורכם/ן את השיר. אני אוהבת אותו כי הוא הוכחה לכך ששפת השירה מאפשרת לנו להכיל ולחלוק את מכלול רכיבי הזהות שלנו, גם אלה הנראים כעומדים בסתירה זה לזה:

עליזה אומרת/ברכה סרי

עליזה אומרת

שכולם הלכו לתפילה

במערת המכפלה.

שכולם בוכים

על שרה

שלא נשארה עקרה.

שכולם ברחם הגדולה

הכפולה

במלחמת התאומים

על הירושה

ועל הנחלה.

אבל אני נשארתי ילדה

עם יצחק

בעקדה

ובשבילי הוא מעולם

לא קם

משם.

ונשארתי במדבר

עם הגר

ועם ילדה ישמעאל

צמאה יבשה

מחפשת באר לחי

רואי, לרוויה

להשקות את הנער.

ונשארתי שפחה

נמלטת

מהגרת

מפגרת

פילגש

קפואת רגש

מעונה

בלי טינה

בלי שנאה

נרדפת

בורחת

פליטה

זרה

יהודייה

בלי מהות

בלי זהות

קפואה

עקרה.

1990

 

אודות Hamutal Gouri

יועצת ומנחה לשינוי חברתי. מנהלת קרן דפנה - נשים מחוללות יחד שינוי - מספרת סיפורים המאמינה ששינוי מתחיל במקום בו השתיקה נשברת. Consultant, trainer and storyteller for Social Change; Executive Director of the Dafna Fund - Women Collaborating for Change. Believes that change begins when silence is broken
פוסט זה פורסם בקטגוריה Uncategorized, עם התגים . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s