לפקפק. להיטלטל. להאמין.

לפקפק. להיטלטל. להאמין.

פעם, לפני כמה שנים, הבית שהיה לי נפרץ ואבד.

הלילות היו מסויטים. לילה אחר לילה חלמתי שאני משוטטת לבד בהריסות של בית זר, פרוץ לרוחות. הייתי מתעוררת בגרון יבש וניחר מזעקותיי בחלום, רק כדי לגלות שהבית, המקום שהיה אמור להיות לי מפלט חם ובטוח אכן קרס, ואני בתוכו. לא ידעתי מנוחה לא בשינה ולא ביקיצה.

ניסיתי למצוא נחמה בכתיבה. תחילה, רשמתי בנשימה עצורה את החלומות. סיפרתי סיפור קשה מתוך התרחשות, בלי לרדת עד הסוף לפשרו, רק להוציא, להוציא, להוציא. להציב את השדים והמפלצות שרדפו את לילותיי באור היום, אולי כך הם יתכווצו למימדים הנכונים.

ואחר כך באו השירים. דואבים, זועקים, מסוכסכים. ואז התיישבה על כתפי מבקרת הספרות הפנימית הקטנה, והתחילה לקטול, כמו אומרת: "נו באמת, לזה את קוראת שירה? לחריזה החלולה הזו? למטפורות החבוטות האלה? למה בכלל חשבת שאת יודעת לכתוב"?

אירועים אלימים, שיברונות, כישלונות, שולחים אותנו לפעמים לחדרים חשוכים של בושה וספק עצמי. בסופו של דבר הגחתי מהנחשול הזה אל החוף, בידיעה ש"מאחורי כל זה מסתתר אושר גדול".

לקח לי כמה שנים להבין שאיבדתי בנחשול הזה משהו שהיה חיוני לי. הכתיבה. לפעמים, הגבול בין ביקורת עצמית בונה לבין שיתוק הוא דק ומטושטש. אני חציתי אותו והשתתקתי. הקפדתי לכתוב בעיקר דברים בטוחים: פרוטוקולים, דוחות, בקשות, תוכניות עבודה, מדריכים. סיפרתי סיפורים של א/שים אחרים/ות. מצאתי שביל בטוח ופסעתי בו. התמקמתי באזור של נוחות. כך לפחות חשבתי.

ואז הגיע איזה רגע מכונן. כמה רגעים. שדחפו אותי החוצה מאזור הנוחות המדומיין שבניתי לעצמי. וכמו הרבה רגעים מכוננים, הוא כאב בהתחלה –  כמו עוד הזדמנות מזוינת לצמיחה אישית –  כי הוא עבר דרך ההבנה הצורבת שהפכתי לגרסא חיוורת של עצמי.

אבל לפחות התחלתי ללכת בשביל חדש, לומדת לא לפחד ממה שאני עוד לא יודעת. סומכת על עצמי שאפגוש בדרך את הא/נשים, את האירועים, את הסימנים והתובנות שיעזרו לי ללמוד. סומכת על עצמי שאדע להגיד, לעצמי, לאחרים/ות: אני לא יודעת עדיין, אני מחפשת תשובות. אני יודעת שהן שם. אבל לפעמים, הדרך אליהן חייבת לעבור דרך הפקפוק. דרך הטלת הספק, דרך ההקשבה. דרך ההבנה שמשמעות היא דבר חמקמק, שלא שוכן רק במקום אחד, קבוע.

וכך, גם הסיפור המכונן שלי השתנה. מסיפור של מלחמה במפלצות, לסיפור של מסע וחיפוש. החזרתי לעצמי את היכולת ללמוד מתוך סקרנות, ולא רק מתוך כאב וקונפליקט.

בשדה השינוי החברתי אנו למודי/ות קונפליקטים. זו האנרגיה שמזיזה אותנו לא פעם. המקום הזה, המטיל ספק, המערער, המבקש לטלטל סדרי עולם הוא מקום לא נעים ולא נוח. הוא חסר שקט ונחת וכועס ולא עושה הנחות וחשדן. ואנחנו, במקום הזה, כבר התרגלנו להיות משביתי/ות השמחה הסדרתיים/ות. בלי חוש הומור, בלי הרצון לעגל פינות מחד, ועם לחץ מתמיד להוכיח כבר שהאלטרנטיבות שאנו מציעים/ות הן באמת טובות יותר, צודקות יותר, נכונות יותר. כובד נטל ההוכחה הוא עלינו.

והנטל הזה הוא כבד. לפעמים כבד מנשוא. אני מכירה בעצמי את רגעי הנפילה: הזעם הקדוש, תחושת הבדידות ואיזו השתוקקות עמוקה לנחמה, להתעוררות מחודשת של התקווה ושל האמונה ביכולת לשנות בכל עוצמתה. לפעמים הנחמה הזו נמצאת בסיפורים. שלנו, ושל אחרים/ות.

 אז עם רדת סוף השבוע עלינו, שלוש מתנות: ציור, שיר וסוף של סיפור.

 הציור של דניאל דה-לימא, מבט שלו על יציאה מאזור הנוחות

comfortzone1

וגם שיר נפלא Duas Sanfonas, "שתי מפוחיות", של שניים מענקי המוסיקה הברזילאית, מילטון נסימנטו וזי'לברטו ז'יל, שגם עשו דבר או שניים למען זכויות אדם וצדק חברתי במולדתם.

 http://youtu.be/IcDFRw7a–4

 מתרגמת בשבילכם רק את הבית הראשון. באמת שבפורטוגזית זה הרבה יותר מוצלח. זה שיר על כוחה של המוזיקה לחבר, בין תווים ישנים לשירים חדשים, להפיל חומות בין דורות, בין א/נשים. השיר הזה מזכיר לי כל פעם מחדש את חשיבותן של תמימות וענווה מסוימת.

הגורל שלי, הדרך שלי

מתפתלת, עולה ויורדת

וכך, בלי מאמץ כלשהו

אני מגלה את מה שיש

 ולקינוח, במקום גלידה, גם הסוף המרומם והמשעשע של סיפורו הנפלא של אפרים סידון, "עלילות המלך פרדיננד פדהצור בקיצור". וכמו שאומרים/ות בפולנית, תבינו לבד.

"כך צעק פרדיננד ברמקול מן ההר לכל בני עמו שחיכו בכיכר. עודנו נואם, עודו מאיים אדום מחמה צועק וזועם, מבטיח לעם צרות למכביר ועונשים ומלקות בכפר ובעיר, קם כל העם ובשקט מוזר טיפס אל ההר פרץ בקלות לארמון הרחב, תפס את הוד מלכותו באוזניו קשר את אדון פרדיננד הנרגז, דחפוהו, צועק וזועם לארגז סגרו ת'מכסה, דפקו מסמרים, רשמו בגדול זהירות זה שביר" ,הדביקו בולים של דואר אוויר וכתבו:

 "המטען: פדהצור בקיצור

הכמות: בערך מלך אחד,

הכתובת: רצוי אי רחוק ושומם

ונא להקפיד שיגיע שלם."

ושלחו.

בארץ אחת מעבר לים, חי בשלווה ובשקט העם.

אומנם אין לו מלך נחמד לאהוב ולצעוק "יחי והידד" ברחוב,

אבל מאידך איננו חושש, מפני שיגעונות של מלך טיפש."

שנזכה לראות ברכה וגם שמחה בעמלנו. סוף שבוע טוב.

אודות Hamutal Gouri

יועצת ומנחה לשינוי חברתי. מנהלת קרן דפנה - נשים מחוללות יחד שינוי - מספרת סיפורים המאמינה ששינוי מתחיל במקום בו השתיקה נשברת. Consultant, trainer and storyteller for Social Change; Executive Director of the Dafna Fund - Women Collaborating for Change. Believes that change begins when silence is broken
פוסט זה פורסם בקטגוריה Uncategorized, עם התגים . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

12 תגובות על לפקפק. להיטלטל. להאמין.

  1. ענת רפאל הגיב:

    חמוטל יקרה, איזה יופי נובע מהבלוג שלך…הסיפור האישי שלך שכמובן מיד שלח אותי לבדיקה עצמית…הזכיר לי דברים ששכחתי לחשוב ולהעיז… הציורים חודר עוד קצת, והשיר שתרגמת שוב חזק דווקא בפשטות…תודה על המתנות האלו ואחרות שזכיתי לקבל דרך ההכרות עמך. ענת רפאל

    • ענת יקירה, תודה לך. אני מוצאת הרבה תקווה בהבנה שאנו, כא/נשים, עשויים מחומרים דומים, יחד עם ההבדלים ביניו. זה משאיר תמיד את הפתח לחיבורים.

  2. גוני ריבלין-צור הגיב:

    חמוטל יקרה
    את לא חדלה להפתיע (אותי) ואני מתרגלת לצפות , לריגוש להזדהות וליישום האישי בתוכי, בהשראתך. תודה רבה, גם לדניאל, החד כתער ועטוף בכאילו- תמימות. יופי.

  3. מזדהה עם המפלצת שהשארת מאחור והמעבר למסע חיפוש…

  4. פעמים רבות המפלצות שלנו גדולות כפי שאנחנו מגדלים אותן, אבל גם המסעות יכולים להיות מעניינים וחווייתים כפי שאנחנו מעצבים אותם. הבלוג הזה הוא מסע מרתק, ואני נהנית לבקר בו, לקרוא ולשוחח. שבוע טוב 🙂

  5. דפנה אבן ליכוב הגיב:

    תודה חמוטל על פתיחת הבוקר עם שלושת המתנות שמשתלבות במסע(את השיר לא הצלחתי לשמוע:().
    מאמינה שהמסע מזמן לנו התבוננות פנימה והחוצה- הדהוד של החוויות וכל מה שאנו מסוגלים להכיל: מה שבסופו של יומ מעצב אותנו… תודה!

  6. עלי הגיב:

    חמוטל היקרה
    כל הכבוד על הכתיבה הרהוטה, התובנות העמוקות, וההתבוננות הפנימית, אשר אינה משוחררת מקונטקסט, ויותר מכל על השיתוף בחשיפה, וההתגלגלות שלך לתהליך הכתיבה( ומה עובר במוחם של הכותבים, והצנזורה שבשלב מסוים אנו ממנים לעצמנו או נכנעים לתכתיביה) , על ההזמנה שלך לעמוד על הראש על מנת לצאת מאזורי הנוחיות( אסוציאציה מיידת שלי היא בן גוריון, שזה נותן משנה תוקף לגבי היציאה מאזור הנוחיות.
    הכתיבה שלך, הזכירה לי את רולאן בארת בספרו נקודת האפס של הכתיבה, אך יחד עם זאת הזכירה לי את יצירותיו של ואן גוך, קשיים יכולים להתפוצץ בפנינו כאירועי יצריה, ודוחפים ליצירתיות. בראשית ברא אלוהים את המילה.
    קראתי ונהניתי, עלי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s