חומרים שנמהלו יחדיו
בנמל תל-אביב ההומה איבדתי את נעמה לדקה. אולי שתיים. שתי דקות ארוכות וארורות של אימה, תסריטים מסויטים, אשמה ודאגה, שהסתיימו בחיבוק ענק, בהקלה עצומה ובמאמץ מודע לא לתרגם את האימה שחשתי לכעס לא מוצדק על הבת האובדת.
באותם רגעים קצרים הייתי כמו בתוך בועה; רעשי העולם מסביב נשמעו עמומים ושמעתי בעיקר את קולי שלי, המפוחד יותר מרגע לרגע, קורא בשמה. באותם רגעים זה היה הסיפור שלי. רק שלי.
לא ערכתי מחקר אמפירי בנושא, אבל אני מנחשת שאין איש ואישה בעולם שלא חשו כך לפחות פעם בחייהם/ן. הדאגה לאהובי/ות לבנו – לאלה אשר בחרנו לאהוב בכל מאודנו – היא אחד הרגשות הכי משותפים בעולם.
כל סיפור, הוא אישי ויחיד ומיוחד. הוא רק שלנו לספר אותו. אבל כשאנו חולקים/ות סיפורים, מתרחש איזה קסם; הסיפורים מקבלים חיים משלהם, נמסכים ונשזרים זה בזה, מגלים לנו שאנו דומים/ות יותר מכפי שאולי חשבנו.
כך נולדו הרבה סיפורי עם ואגדה. מחומרים אישיים שנמהלו יחדיו. מישהו/י חווה את הפחד, האימה, האתגר, ההרפתקה, התבוסה, הניצחון, האובדן, המציאה, והסיפור החל להתגלגל, מאחד/ת לשני/ה, סביב האח המבוערת, בחדר הטוויה והאריגה או בזמן העבודה המפרכת בשדה. מספרים/ות נודדים/ות סיפרו אותו בכיכר העיר, בחצר המלכות, בפונדק ההומה. כל מספר/ת הוסיף/ה צבע משלו/ה, רגש משלו/ה, משאלות לב משלו/ה. הסיפורים פרשו כנפיים, חצו ימים ואוקיינוסים, הלכו ושבו שונים מעט.
יש סיפורים שנלחשים, שדומעים, שמגששים את דרכם בכאב ובהיסוס, ויש שנזעקים, זועמים, מושכים בשולי הבגד; יש עוצרי נשימה, יש שמסתיימים בצחוק גדול, בפורקן גדול, או בבכי שקט. יש סיפורי גבורה שמסופרים בקול גדול, בתנועות מכשפות, ויש סיפורים שנכרכים ברכות סביב שרירי הלב שלנו, עד שהם מתרצים ומתרפים מעט.
הבלוג הזה מבקש להיות כיכר עיר, שטיח לצד אח מבוערת, או מעגל טוויה וכולם גם יחד. הוא נולד מלכתחילה כיצירה משותפת ומתוך האמונה שגם היום – ואולי דווקא היום – בעידן של תקשורת מהירה וגם אכזרית לפעמים, צריך להיות מקום לסיפורים שלוקח להם זמן להיוולד, להיקרא, להיות מסופרים. מתוך אמונה כי מול שיח פוליטי צר ומשטיח צריכים להיות מרחבים פתוחים לחגוג בהם מורכבות.
אומץ
“ללא פחד” הוא סיפור עם נפלא על עלם צעיר שאינו יודע פחד מהו. את הפחד עד אימה – ועמו את האומץ – הוא מגלה כאשר אהובת לבו נמצאת בסכנת חיים. הסיפור צף שוב בזיכרוני בימים אלה, של מחשבות על פחד ואומץ.
הפעם, בתהליך של יצירה משותפת, הציור נולד לפני הטקסט. דניאל העניק לי איור מתוך עולמות התוכן שלו; ציור שמספר סיפור על מצבים בהם אנו נדרשים/ות למתוח את עצמנו עד קצה גבול היכולת הפיזית, הרגשית, הרוחנית והנפשית שלנו. להוכיח אומץ, גם כשאף אחד/ת אחר/ת לא מסתכל/ת. להיות אמיצים/ות לעצמנו.
הנפש האנושית – כמו גם זו הקולקטיבית – היא מערת אוצר אינסופית, מפותלת, מלאה בחדרים גדולים ומוארים וגם קטנים ואפלים. סיפורים קשים הם אלה המבקשים להוציא לאור את החבוי בחדרים הללו: הפגיעות שנפגענו, הקנאה, השדים והרוחות, הנרקיסיזם שלנו, החרדות שלנו, הגאווה הפצועה, האהבה שלא נענתה, הצורך שלא העזנו לבטא, היד שלא ידענו להושיט. הפחד שלא השכלנו להתגבר עליו. הגזל שגזלנו ונגזלנו.
אומץ, הוא לפעמים להעז לשוטט בחדרים הקטנים, הלא מוארים, למשוך משם שק מאובק שמזמן לא פתחנו, של איזה פצע ישן שלא החלים אף פעם כמו שצריך; לפתוח בקבוק עם איזה שד שנעול שם כבר יותר מדי זמן, לאוורר איזו מפלצת רדומה שעליה יושבים הטריגרים שלנו.
אומץ, הוא לפעמים להעז לטעות, לקחת סיכונים. להודות שטעינו.
לפעמים אומץ זה לשמר אש של תקווה מול חורבן, לתת אמון אחרי אכזבות.
אומץ, הוא לפעמים ללחוש לעצמנו, כמו הקטר הקטן ב”דמבו”, שאנחנו יכולים/ות להגיע לפסגה, לחצות את הנהר, להמשיך לאחוז בסלע עד שפרקי אצבעותינו ילבינו ולא להרפות.
ואומץ לפעמים הוא להרפות. ליפול למים, לשחות נגד הזרם.
אומץ לפעמים הוא היכולת להרגיש מטופש/ת. פגיע/ה, חשוף/ה.
אומץ זה לא לייחס לאחרים/ות את מה שלא נוח לנו שקיים בנו.
אומץ לפעמים זה להיות הראשון/ה שמבקש/ת סליחה
אומץ זה להתכנס לשולחן סדר הפסח ולשאול את עצמנו איך יוצאים/ות ממעגלים של פחד, במקום לשנן שוב ושוב ש”בכל דור ודור עומדים עלינו לכלותינו”. ותודה לחברתי היקרה רייצ’ל בק על ההשראה לשאלה הזו.
להיות אמיץ/ה לעצמך. דניאל גורי-דה לימא
תולי יקרה, אורנה סיפרה לי על הבלוג שלך. נכנסתי, קראתי והתרגשתי מאד. את כותבת כל כך יפה, חד ורגיש וכל קטע עורר בי המון מחשבות נוספות… במיוחד ריגש אותי הקטע על הפחד והאומץ – איתם אני גם מנהלת דיאלוג כל החיים.
רוחלה
רוחלה יקירתי, תודה רבה לך.
היי חמוטל….
מאוד נגע ללבי הסיפור של הפחד והאומץ….זה באמת שיח שלא נגמר!
הרבה פעמים אני מרשה לעצמי לפנטז שאמצא את הקוסם מארץ עוץ והוא ייתן לי את האומץ כמו שחשב האריה נכון שזה הכי כיף אם זה היה ככה! בסוף אני חוזרת למציאות לא ממש יש ברירה 🙂
הרעיון של הבלוג מקסים בהצלחה,
שהד.
שהד יקרה, גם הקוסם מארץ עוץ לא עושה שום קסם. הוא שולח את האריה להתמודד עם הפחדים שלו ולגלות את האומץ שתמיד היה קיים בו. זה אחד מסיפורי המסע והחיפוש היפים שיש. אמנם הרבה פעמים אין קיצורי דרך, אבל הדרך עצמה, זו שאנו סוללות ברגליים שלנו, חשובה.