צרור סיפורים הפוכים לפורים: דני דין, שלגייה וגם מלך נפוח אחד
ציורים: דניאל גורי דה-לימא
להיות רואה ולא נראה/ית (ותודה לאורנה עמוס על ההשראה)
בילדותינו היה דני דין, הרואה ואינו נראה. לילדים/ות שלנו (טוב, גם לנו) היה הארי פוטר עם גלימת “הרואה ואינו נראה”. לבאטמן יש מסכה ששומרת על זהותו הסודית בעודו יוצא להילחם בפשע בשיטות לא מקובלות. לפיטר פרקר, צלם העיתונות החנון, יש תחפושת עכביש כאשר הוא מפעיל את כוחות העל שלו וגם לאשת החתול יש מסכה שחורה מבריקה ששומרת את זהותה בסוד. הסודיות, הבלתי נראות, הזריזות היו חלק ממקור הכוח שלהם/ן.
יש המון כוח בלשמור על זהות סודית; כמו להיות רואה ולא נראה/ית, להתבונן מבלי שהמבט יתעכב עליך. להיות שקוף/ה, אבל לא חשוף/ה ופחות פגיע/ה. הבחירה בשקיפות, בשונה משקיפות הנכפית עלינו במסגרת יחסי כוח, טומנת בחובה יתרון אסטרטגי.
גם נרטיבים פועלים כך לפעמים. גם נרטיבים יכולים להיות נסתרים, מרומזים, תת קרקעיים, אך עם זאת מלאי עוצמה. יש נרטיבים הנשמרים מדור לדור, מתעצמים, מתעוותים. למשל, הנרטיב של מונופול על הסבל המעוור את עינינו לסבלם של עמים אחרים, קרובים ורחוקים. למשל, הנרטיב של “כבוד בת מלך פנימה”, שפועל כמו כישוף עד עצם היום הזה להדרה של נשים מעמדות של השפעה וכוח. ויש עוד רבים כאלה: “עם לבדד ישכון”, “הם מבינים רק כוח”, “העושר מטפטף אט אט למטה”, “קול באישה ערווה”, והשנוא עליי ביותר “זו דרכו של עולם”.
נרטיבים מייצגים אמיתות עמוקות, גם אם סובייקטיביות בעליל. מספרי/ות הסיפורים המשפיעים/ות ביותר הם מנהיגים/ות פוליטיים, א/נשי פרסום ויחסי ציבור, א/נשי דת, כלכלנים/ות וגורואים/ות למיניהם/ן. הצורך העמוק של האנושות בנרטיבים מכוננים ונותני משמעות רק מעצים את הכוח שיש להם/ן.
ג’ונה זאקס טוען בספרו [1] כי אנו חיים ביתר שאת בעידן של מלחמות בין סיפורים. אני מסכימה איתו. הסכמתי איתו עוד לפני שקראתי את סיפרו (המומלץ מאוד). המשימה של מספרי/ות סיפורים לשינוי חברתי היא להתחקות אחר שורשי הנרטיבים המכוננים, המהלכים עלינו אימה וקסם. לפורר אותם, לחשוף את החולשות שלהם, להפוך אותם על פיהם ועיקר, להציב מולם נרטיבים אחרים.
אימהות ובנות, נשים על פני הדורות
בשבת הסתכלנו יחד באלבומים ישנים אצל ההורים. “אמא, איפה את”? הנה אני, בת 4, בת 5, בת 6, סינית, ספרדייה, בלרינה. אחד החלקים המרגשים בפורים היה שמותר היה להתאפר, כמו גדולה. לא מבינה כיום מה בער לנו כל כך לרצות לגדול, להיות כמו הגדולים/ות. לו ידעתי אז שיהיה לי כל כך הרבה זמן להיות גדולה, הייתי לוקחת אז את הזמן, שומרת היטב על הילדה שבי, שלא תגדל עד הסוף.
סבתי ז”ל, גילה גורי, כתבה בספר האמרות שלה: “אין חגים קבועים לנפש”. כמה נכון. הנפש לא יכולה לשמוח על פי ציווי של לוח השנה. ובכל זאת, היום הגיע. חג פורים, ונעמונת שלי ניצבת נרגשת ומחויכת עד אוזניים בתחפושת הכלה שלה, ואני מבקשת בנימוס ממבקרת התרבות הפמיניסטית שבי לנוח לרגע, ומצטרפת להתרגשות שלה. קולעת שבע צמות, מאפרת, מנשקת חזק במצח. מנציחה את הרגע בתמונות. מתמוגגת מילדתי הגדלה ולבי נצבט מהמהירות בה היא עושה זאת.
ואני מוצאת עצמי נדרשת שוב לסיפורים העם הרבים עוסקים ביחסים שבין הדורות; אימהות ובנות, אבות ובנים/ות, הורים וילדים/ות. לא פעם עומדת במרכז הסיפור דמות של אם חורגת אכזרית, רדופת קנאה, המבקשת לחסל או להעלים את ילדיה. תחשבו רגע על שלגייה ושבעת הגמדים; אם חורגת יפה רדופה באופן כפייתי מהחשש שמא בתה החורגת, שלגייה, תאפיל עליה יום אחד ביופייה, והיא, אבוי, תהפוך לזקנה בלה ולא שימושית בעליל. ככל שהיא מתבגרת, היא חוששת לאבד לבתה את הבכורה על חסדי הפטריארכיה ומצווה על הצייד להרוג את שלגייה. דורות על דורות של ילדות גדלו על הסיפור הזה, שסופו הטוב מגיע, כמה מפתיע, עם הופעתו של נסיך רכוב על סוס, המתאהב בשלגייה הישנה ומשיב אותה לחיים בנשיקה. האם לוקחת את החיים והנסיך משיב אותם.
איזו אגדה מטרידה. האב הנעלם, הנעדר, המתגלם בדמות המראה האכזרית והשופטת, מציב את האם והבת בתחרות של להיות או לחדול, כאילו הארמון הענק והממלכה העצומה המשתרעת מעבר לחומותיו אינם גדולים כדי להכיל יותר מאישה אחת. מלכה אחת. הפטריארכיה במקרה זה, מפוררת את הסולידריות בין הנשים.
לפעמים צריך להתקומם נגד סיפור, להפוך אותו, לספר אותו לגמרי אחרת. כי סיפורים הם מעשה ידי אישה ואדם. והילדה והאישה שבי מסרבות בתוקף לקבל את סיפור שלגייה כנרטיב של יחסי אימהות ובנות, של יחסים בין נשים בכלל. וכך, בעודי קולעת את צמותיה של בתי, אני מבקשת לומר לה כמה אני שמחה שהיא פה, וגדלה וצומחת כל יום להיות נפרדת ואחרת ממני. מספרת לה שיש מקום בעולם הזה לקסם של ילדותה ולזה של בגרותי. מספרת לה סיפור שלגייה אחר, בו יש לנשים וגם לגברים, מגוון רחב ומגוון של זהויות, תפקידים ואפשרויות.
ולסיום, עוד על המלך
זוכרים/ות את הסיפור על המלך שכמעט נישל את בתו הנסיכה אחרי שאמרה לו שהיא אוהבת אותו כמו מלח? תזכורת קטנה, על קצה המזלג: היה היה פעם מלך ולו שלוש בנות. יום אחד, כשהיה לו משעמם, או כשחש צורך עמוק בליטוף רציני לאגו, זימן את שלושת בנותיו ושאל אותן, כמה הן אוהבות אותו. הראשונה אמרה שהיא אוהבת אותו כמו את השמש, המאירה ומחממת ונותנת חיים. השנייה, אמרה שהיא אוהבת אותו כמו את הירח, המניע בכוחו את תנועתם של הימים והאוקיינוסים. מדושן מעונג – ועם אגו נפוח עד אימה – פנה המלך לבתו השלישית ושאל אותה: “נו, וכמה את אוהבת אותי”? והיא השיבה:” אני אוהבת אותך כמו מלח”. המלך זעם וקצף וגירש אותה מעל פניו. בצר לה, פנתה הבת לטבח וביקשה ממנו לבשל את כל תבשילי המלך ללא מלח. כמובן שהמאכלים היו חסרי טעם והמלך נעצב עד מאוד לנפשו ואז הבין עד כמה המלח, הפשוט במצרכים, מעניק כה הרבה טעם לחיים.
טוב, ולנו יש מלך שמדלג על מוסר ההשכל ופשוט מזמין TAKE AWAY על חשבון משלמי/ות המיסים…
ואין, בכל הפמליה של מלחכי הפנכה המקיפים אותו ואת מלכתו אדם אחד, אישה אחד, שיגידו, “מלכי, בזכות המדיניות הכלכלית שלך יש א/נשים שאין להם כסף למלח. חוסר הרצון שלך לקדם משא ומתן מדיני בידיים נקיות מחניק כל סיכוי לתקווה. אתה מלך קמצן, גרגרן ותאב שלטון ששכח מזמן שאתה שם בכדי לשרת את האזרחים/ות, ולא להיפך”.
אז אם אין מי שיגיד לו, נגיד אנחנו, שוב ושוב, עד צרידות, עד זיעה.
אחותי האהובה. איזה יופי! אני שומרת את הכתוב ונהנית מכל רגע וגאה מאד