יומן מסע: אל ארץ הפלאות וחזרה

לובן

השלג ירד לבן ושקט ביום הראשון. בולע ועוטף את רעשי העיר הגדולה הזו. גדולה מדי לפעמים. וכמו תמיד בהגיעי אל העיר הזו, משחקות בי בתערובת תחושות של התרגשות, התפעמות, געגוע וגם זרות גדולה. בניו יורק כולם/ן זרים/ות, אני מנחמת  את זרותי שלי. באנגלית המתאנפפת ממני, בשפת אמי שמתחבאת בבטני.

הסנטרל פארק נפרש למטה במלוא הדרו הלבן, המראה הזה, כמו רבים ממראות העיר הזו, מעורר את הילדה שבי ביתר שאת. את החיוך שמתחייך לעצמו. למטה, בפארק, ילדים/ות, הורים/ות וכלבים/ות מיומני/ות חורף משחקים למטה, מצוידים/ות בכל הציוד הנדרש. אני חושבת משום מה על שקיות ניילון.

מיקומו של המבט

מסע טוב יש בו תמיד התבוננות. הזרות מכוונת את המבט פנימה והלאה. היעדר השייכות מפנה הרבה זמן. וכך אני האורחת, אחרת לעצמי, יושבת וצופה בסרט על ילדה מקסיקנית הנועצת בי מבט חודר, חכם ויודע מכפי שנותיה הרכות. בעוצמה השמורה לילדות, היא פורצת את המסך, מזמינה אותי להתבונן בה מתבוננת בי, בכולנו, בקהל המודע כל כך ותקין פוליטית שבא לראות ילדות ונשים רחוקות רק כדי לגלות איך מבטן של ילדות מפשיט אותנו  עד לילדות הפרטית שלנו.

http://athenafilmfestival.com/program/2013-films/the-girl/

 סרט יפה “הילדה”. באמת. סרט על מסע, על חיפוש, על הנפש שמחלימה מתוך מפגש שמתחיל בכאב גדול וממשיך בהזדמנות למשהו אחר. אבל משהו בתיאור של הסרט באתר הפסטיבל המוקדש לסרטים על נשים מנהיגות מטריד אותי. לילדה, המגלמת בכישרון רב את רוסה, אין שם. היא נקראת על שם הדמות אותה היא משחקת בסרט, כאילו היא סמל, שאין לה קיום מחוץ למסך. חיפוש עקשני באתרים אחרים מעלה את שמה של השחקנית בת ה-9: מריצה סנטיאגו הרננדז.  היא אדירה והיא מחזיקה את הסרט על כתפיה. ואני מקווה שיבוא היום והיא תספר את הסיפור שלה על החיים שלה דרך המבט שלה.

כי ככה זה עם סיפורים. אי אפשר לשמוע אחד ולהגיד ששמעת את כולם. ואי אפשר לספר את הסיפור של מישהי/ו במקומו/ה. צריך להקשיב. לתת מקום לסיפורים.  סיפורים חיוניים לנו כמו לחם, מים ואוויר לנשימה.

עליסה

כמו עליסה בארץ הפלאות, אני מרגישה גדולה מדי, גבוהה מדי, עם כפות רגליים גדולות מדי, או, לחילופין, קטנה מדי, עם חוש הומור לא מתאים. כמו עליסה, אני במסע של מפגשים שמבקש לא להסתיים באותו מקום. אני פוגשת את הגמוניה, מלכת קלפים רודנית ושבעה במיוחד, המתמוגגת מול מאמצי לדבר בשפה הנכונה, להגיד את המילים הנכונות, להגדיר את הדברים נכון, שמא חס וחלילה תצווה לערוף את ראשי ברגע של חוסר סבלנות. זה הכוח של מלכות קפריזיות כמו הגמוניה; כולם/ן אוהבים/ות לשנוא אותה, ובאותה נשימה מתקשים/ות לתאר איך יתנהל הסיפור בלעדיה.

בניו יורק כולנו זרים/ות, אני מתנחמת שוב ומתפנה להרים מבט אל הגודל האינסופי של הדברים, להריח את בליל הריחות, להסתנוור מהאורות. מתפנה לפגוש כובענים/ות משוגעים/ות וארנבות שממהרים/ות נורא לאנשהו. ופה ושם, בפינות הרחוב, מתבוננים/ות דרכי גם חסרי/ות הבית. ג’וליאני, ראש העיר לשעבר של העיר הכי מרתקת באמריקה, השתדל כל כך לסלק אותם/ן מרחובות העיר. כמה כסף וכוח הושקעו כדי לנסות להעלים את הא/נשים שמביטים/ות לחברה בעיניים עם הסיפורים שהיא כל כך לא רוצה לשמוע. כמה משאבים, שוטרים, מצלמות ואבטחה נמצאו כדי להפוך את העיר לבטוחה לאלה שהמלך חפץ ביקרם. עם הצלחה לא מתווכחים, גם כאשר משמעותה שלוקחים את העוני ומעלימים אותו, כדי שלא יטריד את מנוחת השכנים/ות.

על המהפך שחולל ג’וליאני נכתבו הררי מילים. ואני מחפשת את הסיפור שבו אנחנו עושים/ות משהו נגד הגורמים לעוני, ולא נגד הא/נשים שחיים/ות בו. אבל בממלכה של הגמוניה, מלכת הקלפים, העוני הוא הבושה של היחיד/ה, לא של החברה.

ולבסוף, איך אפשר בלי גלידה?

כירושלמית, אני תמיד מרגישה בניו יורק כמו בת כפר בעיר הגדולה. מה לעשות שירושלים, על כל היותה סמל וסלע מחלוקת דתי, רוחני ופוליטי, היא לא ממש עיר? עיר במובן האורבאני, החי, הבועט והנושם של המילה.

ובכל זאת. ניו יורק היא מוזיאון ופארק שעשועים ענק וירושלים היא בסופו של מסע, הבית. ביום שישי אחרי הצהריים העיר שקטה, הא/נשים ספונים/ות בבתים. המרחב הציבורי דומם. כמעט הכול נסגר כאן לכבוד השבת. אפילו הגלידרייה של ביבי.

נעמה מבקשת שאסביר לה את הסיפור של הגלידה. ושוב, יש משהו במבט של הילדה שמפורר את הסיפור הזה למרכיביו הבסיסיים ביותר. “אז מה”, היא שואלת, “אנחנו משלמים על הגלידה שלו ושל המשפחה שלו? למה”?

סיפור הגלידה, המצטרף לסיפורים רבים אחרים, הוא כל כך אבסורדי, שאפילו אין צורך במבט של ילד/ה כדי לחשוף את גודל החרפה. והוא אולי יישכח עד לפרסום הבלוג הזה. והעניין הוא לא הגלידה או משלוח ההמבורגר, אלא התחושה שקמו לנו כאן מלכים/ות ורוזנים/ות מורמים/ות מעם, שקובעים/ות את החוקים שלא חלים עליהם/ן, ובזמן שאנו עסוקים/ות בלשנוא אותם/ן, הם מנהלים/ות את העלילה של הסיפורים שלנו. שולחים/ות אותנו להילחם אלה באלה, להילחם את המלחמות שלהם/ן וזורים לנו חול מלכותי בעיניים.

כמו עליסה, לא ברור אם כל זה הוא חלום בלהות, ואולי לא. בכל מקרה, כדאי שנתעורר, ומהר.