על כוח, משמעות, פרידות והמשך המסע: סיפור בתמונות
סבתי, גילה גורי ז”ל, כתבה בספר האמרות שלה, “דרך ומקדש”: אנו חיים/ות כל עוד חיים/ות אלה הזוכרים/ות אותנו”. בחוכמה ובחמלה העצומות שהיו בה היא העניקה לי, לנו, אוהביה ושומרי/ות זכרה, מקור עצום של נחמה.
ויליאם שייקספיר העניק חיי נצח לדמויות שיצר במחזותיו, בעיקר למלכים שביניהם. זו הפריבילגיה השמורה כנראה לשליטים, צמאי דם ואכזריים ככל שיהיו. יש לנו כחברה כנראה צורך לעסוק בחיי השליטים/ות. לשנוא אותם/ן, להעריץ אותם/ן, להציץ בחייהם, לפעמים עד כדי שכחה איזו השפעה עצומה יש לאנושיות הפגומה שלהם/ן על חיינו.
הסיפור היום מורכב מתמונות, שהקשר ביניהן נוצר בנפשי, בין האישי והפוליטי. מוזמנים/ות לטוות מהתמונות הללו את הסיפור שחשוב לכם/ן לספר היום ובעיקר, להוסיף לו פיסות משלכם/ן.
תמונה ראשונה: אשת ראש הממשלה
התקשורת כמרקחה, עמודי החדשות ממהרים לעדכן, ידיעה חשובה שהגיעה זה עתה: אשת ראש הממשלה, שרה נתניהו, בשמלה שנויה במחלוקת. למה לעסוק בדברים בטלים כגון הרכב הכנסת החדשה, הרכב הממשלה שעתידה לקום, מצב העוני, האבטלה, הכיבוש, מערכת הבריאות הקורסת, כאשר אפשר לעסוק בדברים חשובים באמת: טעמה האופנתי של אשת ראש הממשלה.
ובאמת, מה מדאיג או מטריד יותר? השמלה השחורה, או הכוח וההשפעה העצומים המיוחסים לשרה נתניהו? האם קל לנו יותר לשנוא את האישה, מאשר את בעלה, האוחז בכוח כה רב על חיינו כאן?
אינני, ומעולם לא הייתי, חסידה של הגברת נתניהו. הכוח הפוליטי המיוחס לה מפחיד אותי. טעמה באופנה הוא לא מענייני. מתי לאחרונה חשבה התקשורת לעסוק במראהו החיצוני או בעיצוב החליפה של ראש הממשלה, או של כל פוליטיקאי אחר, לצורך העניין?
תמונה שנייה: מקבת
העולם שלי כמספרת סיפורים מורכב מאסוציאציות, הבזקים, פיסות של משפטים, מילים, דימויים שיוצרים בכל פעם פאזל אחר. אני מהרהרת בשרה נתניהו וחושבת על ליידי מקבת, אשת המלך מקבת, דמות נשית חזקה, מניפולטיבית עד אימה, צמאת כוח וחסרת סבלנות, עד שהאשמה רודפת אותה ודעתה נטרפת עליה. הדם על ידיה לא נותן לה מנוח.
מקבת, לעומתה, נרדף על ידי כישלון המזימות שלו, ולא על ידי מצפונו. כשהוא מובס, הוא מהגג על חוסר המשמעות של החיים: “החיים… הם סיפור המסופר על ידי שוטה, גדוש בקול ובזעם, נטול משמעות” (מערכה חמישית, סצינה חמישית).
שיכרון הכוח ורפיסות הרוח של מקבת מביאים בסופו של דבר לאובדנו, אך לא לפני שהם זורעים הרס, מוות, אובדן וכאב. אין לו באמת תוכנית איך להנהיג, אלא רק איך לחסל את כל העומד בדרכו להשיג עוד כוח.
כוח עצום ללא חזון מעורר השראה. מפחיד. (ומי שטרם ראה/תה את הסרט שומרי הסף, לכו לראות)
תמונה שלישית: להיפרד ולאחוז
התקשורת, בדומה לשייקספיר, מתעניינת בעיקר בשליטים/ות. במהלכים, במשא ומתן. היא חוזרת ומספרת לנו שהממשלה הבאה תקום סביב סוגיית “השוויון בנטל”, שהיא אגב, באמת סיפור גדוש ברעש וצלצולים חסרי משמעות… אבל חיינו שלנו, המושפעים כל כך מההחלטות המתקבלות בחדרים הסגורים והמרוחקים ההם, מספרים סיפורים אחרים לגמרי.
הסיפורים של כל אחת ואחד מאיתנו: המאבקים, התשוקות, האהבות, החלומות, הדאגה ליקרים/ות לנו, לעתיד, עבודה קשה, הישרדות. וגם, אובדן. המוות המהלך לצד החיים, שזור בהם. הפרידות מאהובי ואהובות הנפש.
לפעמים ניתן לנו זמן להיפרד, ללוות את ההולך/ת מאיתנו במסע אל המעבר. ולפעמים, החיים נלקחים במכת חרב חדה ולבנו שלנו ממשיך עוד זמן רב לפעום בקצב כפול, כבד. אנו מוצאים/ות נחמה בזיכרונות, מבקשים/ות לסגור מעגלים. להרפות ממה שמבקש מאיתנו שנניח לו. שנאחז במה שראוי שיישאר עמנו.
תמונה רביעית: המשך המסע
לפעמים חיינו הם סיפור של מסע ברכבת הרים, הנוסקת פעם אל מחוזות קסומים של התרגשות ושמחה, ואז, ללא התרעה מוקדמת, אל מעמקים של עצב, כאב, חרדה. וגם כאשר נדמה כי למדנו, עם השנים, לחזות את מסלולה המתפתל, היא מצליחה להפתיע אותנו, לטלטל, לסחרר, לקחת את הנפש אל מחוזות חדשים, בעודנו אוחזים/ות בחוזקה, עד שפרקי ידינו מלבינים וכל שריר בגופנו מתגייס לכוננות שיא. ואז, נדמה שאפשר להרפות, להתבונן שוב גבוה ורחוק, לקחת אוויר.
המסע ממשיך. הוא נמשך כל עוד נמשיך לספר את המבקש להיות מסופר ונצור בזיכרוננו.
