Women’s Knowledge

Women’s Knowledge

Perhaps I was born a woman; perhaps, as in the words of Simone de Beauvoir, I have become a woman.  In any event, being a woman is a very central part of the montage of my personal and political identities.  Womanhood is the lens through which I view myself and the world.

It may be anachronistic to write about my identity as a woman in this post-modern era – especially ever since Judith Butler disrupted our universe with her concepts of gender identity as social construction, a form of performance, rather than something that is “natural.” Indeed, it seems that in feminist discourse, identity is always perched at the top of a slippery slope, tipping towards essentialism, social construction, and the very stereotypes that we seek to escape.

Yet along these slippery slopes and within the different spaces in which I move, I demand the right to actively define my own identity as a woman.

My identity as a woman is made up of pieces of women’s continuous history; it is composed of an ongoing dynasty of witches and story-tellers; farmers, cultivators and healers, women writers and scholars; women who cook and sing; women who have held a sleeping child close to their breasts. My identity is made up of my grandmothers, may their memories be a blessing, and my mother, may she be blessed with a long life; the sisters in my own family and the sisters I have drawn in close to me through the years. It is nurtured by and develops from my daily interactions with those whom my heart loves above all.  It is made up of women I have never met and those I have met in the pages of books, pictures, and stories.  It is made up of real-life women and mythological figures.

And over the past few months, I have come to realize that my identity also draws from the courage of brave Liberian women.

About two years ago, I first encountered the film that documents the struggle of Liberian women, Muslim and Christian, to bring peace and put an end to their country’s cruel, bloody civil war.  The film, Pray the Devil Back to Hell, is one in a series of documentary films about women throughout the world who have brought a peaceful conclusion to bitter, brutal conflicts.

Activism in the “Women Wage Peace” movement has brought me the opportunity to see the film again and again in screenings throughout the country.  Each time I see the movie, I see another detail; another sentence engraved into my memory; another scene troubles my sleep. Yet each viewing also restores my belief in the human spirit and its capacity for great compassion, deep wisdom and emotional resilience in the face of unutterable cruelty.

After each screening, we conduct a discussion with the audience.  Each discussion is different and special, and each one brings new insights and different understandings.

On a cold Jerusalem night several weeks ago, I returned home from a screening that had taken place in the small, cozy shelter of the Mashu Mashu Theater for Social Change.  Moved by my experiences, I sat down to write.  About knowledge.  Women’s knowledge.

I found myself playing with the deconstruction and reconstruction of the binary oppositions that we have learned to accept as “proper”:  masculinity as the opposite of femininity; intellect as contrasted with emotion; rationality as compared to impulsivity; activism versus passivity; physical power as different than gentleness.  I played with the words, as I have learned to do, with great effort, from Jacques Derrida, who would deconstruct binary oppositions until the terms melded into each other.

The women of Liberia sang and cried, danced and embraced all the way to a peace agreement and the establishment of a democratically-elected government.  They stood in the scorching sun and in the rain; they sat and refused to budge; behind the scenes they mediated between the antagonists when they thought that these efforts weren’t enough. They worked with the children-soldiers to bring about disarmament and acted as inspirational political community workers. And at key moments, they knew how to enlist the terror of the curse…

Patiently, with great wisdom, the women of Liberia showed just how pathetic cruelty is and exposed the limits of thieving, raping, plundering power. They revealed the greed, avarice and lust for power and control that were behind the fighting groups’ rhetoric.  They fought to bring back to the sons and daughters of Liberia the childhood that had been stolen from them.


For me, the women of Liberia distilled the essence of a very important insight:  Emotion is a form of knowledge.  The ability to yield and to compromise for the greater good is a form of knowledge.  The capacity to put differences and arguments aside is a form of knowledge.  The skill required leading a wounded, torn; bleeding community over the long, winding road towards healing is a form of knowledge.  The ability to forgive those who have committed the most heinous crimes against humanity is a form of sublime knowledge.  The ability to enlist religious beliefs in the service of peacemaking is a form of knowledge.

And knowledge is power.  Power can be gentle, flexible, all-encompassing, and aware of its own limits.  Power can be something that we choose to share, thus making it even stronger.

The discourse about security, war and the possibility of peace must include this knowledge.  Security is not the province of men or warriors alone.  In fact, the very opposite is true:  Each and every one of us possesses knowledge about security – personal, physical, economic, gendered, social and cultural.

A discourse that seeks to make peace must encompass all of these forms of knowledge

I feel very grateful to all the women in my life who have taught me these lessons.

And I invite you all to see the film.

Follow this link to the film’s website: http://www.forkfilms.net/pray-the-devil-back-to-hell/

For a list of screenings throughout Israel, please visit the “Women Wage Peace” facebook page:


Or visit our website at:


English translation: Etta Prince Gibson


על תבונה ורגישות

אולי נולדתי אישה ואולי הפכתי להיות אישה, כדברי סימון דה בובאר. כך או כך, להיות אישה הוא מרכיב מרכזי מאוד בפסיפס המרכיב את הזהות שלי, האישית והפוליטית. זוהי עדשה שדרכה אני מתבוננת בעצמי ובעולם.

אז אולי זה מיושן לכתוב על זהות נשית בעידן פוסט-מודרני. במיוחד אחרי שג’ודית באטלר טילטלה את עולמנו עם הרעיון שזהות מגדרית היא הבניה חברתית, סוג של מופע, יותר מאשר משהו “טבעי”. אכן, בשיחים פמיניסטיים העיסוק בזהות נשית נדמה שניצב תמיד בפתחו של מדרון חלקלק לעבר מהותנות, לעבר הבניות חברתיות וסטריאוטיפים נשיים וגבריים שמהן אנו מבקשות להתרחק.

אבל בתוך המדרונות החלקלקים האלה אני לוקחת לעצמי את הזכות להגדיר באופן פעיל את זהותי כאישה במרחבים השונים שבהם אני פועלת.

הזהות שלי כאישה מורכבת מפיסות של היסטוריה נשית מתמשכת; משושלת מתמשכת של מכשפות ומספרות סיפורים, חקלאיות ומרפאות, נשים כותבות והוגות, נשים מבשלות ושרות, נשים שאוחזות בעט, נשים שמקרבות ילד ישן אל חיקן, נשים שנלחמות למען עתיד טוב יותר. היא מורכבת מסבתותיי ז”ל ואמי שתיבדל לחיים ארוכים, מאחיותיי מלידה ואלה שקירבתי אליי עם השנים. היא ניזונה ומתפתחת מהמפגש היום יומי עם אלה שלבי אוהב יותר מכל. היא מורכבת מנשים שלא פגשתי מימיי חיי, או נפגשתי איתן בין דפי ספרים, תמונות וסיפורים. היא מורכבת מנשים בשר ודם ומדמויות מיתולוגיות.

ובחודשים האחרונים למדתי שזהותי יונקת גם מנשות ליבריה האמיצות.

לפני כשנתיים התוודעתי לראשונה לסרט המתעד את מאבקן של נשות ליבריה, נוצריות ומוסלמיות, להשכין שלום ולהביא לסיומה של מלחמת אזרחים אכזרית ועקובה מדם בארצן. הסרט, Pray the Devil Back to Hell, הוא חלק מסדרה של סרטים תיעודיים על נשים כמשכינות שלום ברחבי העולם, בסכסוכים מרים וקשים.

הפעילות שלי בתנועת נשים עושות שלום העניקה לי הזדמנות לצפות סרט שוב ושוב, במסגרת הקרנות שעורכת התנועה ברחבי הארץ. כל צפייה בסרט חושפת פרט חדש, משפט שנחרת עמוק בזיכרוני או תמונה שטורדת ומבריחה את שנתי. אך כל צפייה בסרט גם מחזירה לי את האמונה ברוח האנושית כבעלת יכולת לחמלה עצומה, לחוכמה גדולה ולחוסן נפשי אל מול אכזריות שלא תתואר.

אחרי כל הקרנה של הסרט אנו מקיימות דיון ושיח עם הקהל. כל שיחה היא מיוחדת ושונה, ובכל מפגש עולות תובנות ומחשבות אחרות.

בלילה ירושלמי קר, לפני כמה שבועות, שבתי מהקרנה של הסרט במקלט הקטן והחמים של תיאטרון משו משו לשינוי חברתי, ומצאתי את עצמי, נרגשת, מתחילה לכתוב. לכתוב על ידע. על ידע נשי.

מצאתי את עצמי משחקת עם פירוק והרכבה מחדש של ניגודים שלמדנו לקבל כ”נכונים”; גבריות מול נשיות, שכל מול רגש, רציונליות מול אימפולסיביות, אקטיביות  מול פסיביות, כוח פיזי מול רוך. שיחקתי כמו שלמדתי בעמל רב מז’ק דרידה, שהיה לוקח צמדי מילים ומפרק אותן עד שהאחת הייתה לשנייה ולהיפך.

נשות ליבריה שרו ובכו, רקדו וחיבקו כל הדרך עד להסכם השלום ועד לכינונה של ממשלה נבחרת בבחירות דמוקרטיות. הן גם ניצבו בשמש הקופחת ובגשם, ישבו ולא זזו, פישרו בין הצדדים היריבים מאחורי הקלעים כאשר חשבו שכל אלה לא משיגים את המטרה. הן פעלו בקרב ילדים-חיילים לפירוק הנשק ועשו עבודה קהילתית פוליטית מעוררת השראה. וברגעי מבחן, הן עשו שימוש באימת הקללה…

נשות ליבריה חשפו בחוכמה ובסבלנות את העליבות של האכזריות ואת גבולותיו של הכוח החומס, האונס, הבוזז. הן חשפו את החמדנות, בצע הכסף, תאוות הכוח והשלטון שהסתתרו מאחורי הרטוריקה של מנהיגי הפלגים היריבים. הן נלחמו כדי להשיב לילדות ולילדים של ליבריה את הילדות שנגזלה מהם/ן.


נשות ליבריה זיקקו בשבילי תובנה חשובה עד מאוד; רגש הוא ידע. היכולת לוותר ולהתפשר למען טובת הכלל היא סוג של ידע. היכולת להניח בצד חילוקי דעות והבדלים, היא סוג של ידע. היכולת להוביל קהילה פצועה, קרועה ומדממת בדרך ארוכה ומפותלת להחלמה היא סוג של ידע. היכולת לסלוח למי שביצעו פשעים איומים נגד האנושות היא סוג של ידע נשגב. היכולת לרתום אמונה דתית לטובת השכנת שלום היא סוג של ידע.

ידע הוא כוח. כוח יכול להיות רך וגמיש ומכיל ומודע לגבולותיו. כוח יכול להיות משהו שאנו בוחרות לחלוק בו, כדי להעצים אותו.

השיח על ביטחון, על מלחמה ועל האפשרות של שלום חייב להכיל בתוכו את הידע הזה. ביטחון אינו עניין לגברים בלבד או ללוחמים בלבד. להיפך, לכל אחת ואחד מאתנו יש ידע על ביטחון; על מהו ביטחון אישי, פיזי, כלכלי, מגדרי, חברתי ותרבותי.

שיח ששואף להשכנת שלום חייב להכיל את כל סוגי הידע הללו.

אני חשה הכרת תודה גדולה לכל הנשים בחיי שלימדו אותי את השיעורים הללו.

ואני מזמינה אתכם/ן לצפות בסרט.

קישור לאתר הסרט: http://www.forkfilms.net/pray-the-devil-back-to-hell/

לרשימת הקרנות הסרט ברחבי הארץ בדף הפייסבוק של נשים עושות שלום:


או באתר התנועה: http://womenwagepeace.org.il/category/%D7%90%D7%99%D7%A8%D7%95%D7%A2%D7%99%D7%9D/%D7%90%D7%99%D7%A8%D7%95%D7%A2%D7%99%D7%9D-%D7%A7%D7%A8%D7%95%D7%91%D7%99%D7%9D/




%d בלוגרים אהבו את זה: