חומרי גלם

זעם

הפקיד בבית המשפט המחוזי נתן בי מבט חשדני ואדיש גם יחד. באתי להוציא את תיק התרת הנישואין שלי. בשלב זה המבטים האלה, המתבוננים דרכך, הרואים בך עוד אישה מיני האלפים שכבר חלפו כאן, הפכו מוכרים, לצערי. הצורך לספר בכל פעם מחדש את הסיפור, לבקש את הטופס, את האישור, את המסמך שאמור לפתור עוד קשר בתסבוכת של התרת נישואים במדינה שאין בה נישואים או גירושים אזרחיים.

הישיבה בתור, השוטטות במסדרונות אפרוריים, הפכה לחלק משגרת החיים. הייתי מספר. עוד מישהי שמגלה את התסכול הכרוך במפגש עם אלה האוחזים בכוח לסייע לך לממש את זכויותייך.

אבל באותו יום נשברתי. הפקיד בקופה שהיה אמור לגבות ממני תשלום על עמלת "מסירת מידע השייך לאזרחית מלכתחילה" שוחח בטלפון והתעלם במופגן מנוכחותי. כאשר סיים סוף סוף את השיחה, התבונן דרכי ופנה לטפל בפקידה שנדבקה גם היא בווירוס הגורם לך לראות א/נשים כשקופים. עמדתי שם, מושפלת, ועייפה עד אימה. הבכי הזועם לא איחר לבוא. שניהם הביטו בי, באישה המשוגעת שדמעות ומילים זורמות ממנה. בסוף שילמתי את העמלה ויצאתי שוב אל האור הבוהק שבחוץ. חושבת כל הדרך הביתה על כל הנשים האחרות שנלכדו גם הן במבוך המתעלל של הבירוקרטיה הממסדית.

אינני יודעת מה התיש אותי יותר, הזעם או הכאב, אבל אחזתי בשניהם בכוח. הם הזינו את תחושת השליחות, את ההבנה שמה שעבר עליי הוא ביטוי נקודתי של יחסי כוח, במנגנון שבו נטל ההוכחה הוא על האזרח המבקש שהמערכת תיתן מענה למצוקתו.

אחזתי בזעם ובכאב כי חשבתי שכך אני ממשיכה לאחוז בתחושת הצדק, שמשם אני שואבת את הדלק המניע את העשייה שלי. אחזתי בהם בלסתות חשוקות והם בנו בתוכי בונקרים של תודעת מלחמה.

נלחמתי במפלצת. מפלצת מהסוג שמאיימת לשבור את רוחך, ששולחת אותך חזרה אל המקומות העצובים והפגיעים ביותר בנפש. אבל שם בדיוק גם פגשתי את הפיה הטובה שלי. את הילדה שהייתי פעם, תמימה ומצחיקה ועצובה, סקרנית עד סכנה ומלאת חמלה. וחיבקתי אותה והיא לימדה אותי לחפש את הפיות הטובות בחיי ותמיד לדעת לבקש מהן עזרה ולא להישאר לבד עם הפחד. לפעמים, הילדה שהייתי והילדה שהבאתי לעולם נמזגות יחד, כדי להזכיר לי את החשיבות העצומה של הדמיון ושל החמלה.

superman 001

דמיון

 “Imagination is more important than knowledge. For knowledge is limited to all we now know and understand, while imagination embraces the entire world, and all there ever will be to know and understand.”

― Albert Einstein

"דמיון חשוב יותר מידע. הידע מוגבל למה שאנו יודעים/ות ומבינים/ות עכשיו, בעוד שהדמיון חובק את העולם כולו ואת כל אשר עוד ניתן יהיה לדעת ולהבין". אלברט איינשטיין.

כילדה, הייתי חולמת המון בהקיץ. כך העברתי לא פעם את השעות שבין שתיים לארבע, כשאסור היה להרעיש, כי הגדולים נחים את מנוחת הצהריים. הדמיון היה ונשאר חבר טוב לעת צרה, כאשר הייתי חייבת לדמיין מציאות אחרת, טובה יותר, כזו שמצאתי בה את עצמי ביתר קלות.

היכולת לדמיין עולם טוב יותר היא חיונית. היא כוח חיים. היא התרופה לזעם, לכאב, לתסכול. הדמיון מעצים את התקוות והחלומות שלנו, אך גם את הפחדים והחרדות והכאבים שלנו.

דניאל, בכורי, היה מילדותו שותף מופלא למשחקי דמיון. בזכות הדמיון העשיר שלו וחוש הצדק העמוק שלו זכיתי להתוודע אל עולם גיבורי/ות העל. לולא דניאל לא הייתי מכירה את הרבדים העמוקים והמיתיים של סיפורי גיבורי וגיבורות העל. הפעם, הוא העניק לי את הציור הזה, של סופרמן. גיבור העל הכל יכול, הנושא את משקל העולם על כתפיו האלמותיות. נקודת התורפה שלו – בעיני אויביו – היא הגעגועים לבית.  אבל זה כמובן מה שהופך אותו לדמות מעניינת.

אביר החמלה, המסוגל לשמוע זעקה לעזרה מצדו השני של העולם, להגיע לשם במהירות שיא ואף להשיב את הזמן לאחור, זקוק גם הוא לפעמים ליד מושטת. לקשר אנושי חם. לחמלה.

חמלה

התנגדות, לפעמים, היא ליצור שפה אחרת. להיפרד מדברים שלמדנו, כמו למשל, שרק החזק שורד. שרק לחזק יש זכות לשרוד.

התנגדות, למשל, היא להגדיר מחדש את מקורות העוצמה.

התנגדות היא להתעקש על נכסים שלא ניתן למדוד את ערכם הכלכלי או החומרי.

חמלה, למשל, היא סוג של התנגדות. היא קריאת תיגר נגד נישול מהזכות לאחוז בזיכרון, בזהות, בבית.

חמלה היא היכולת לשחרר את עצמנו מהבושה על הפגיעות שבנו ולהעניק את החירות הזו גם לזולת.

חמלה היא התעקשות מתמדת לצפות מעצמי ומהזולת להופיע ולהיות נוכחים/ות במלוא עוצמת האנושיות שבנו.

חמלה היא אקט פוליטי של להט אנושי. חמלה היא להכיר בלהט, ברגש, כמרכיב חיוני בעשייה לשינוי חברתי.

עוגן

שבתי הביתה אחרי עוד היעדרות של שמונה ימים בצפון הרחוק עם הא/נשים המופלאים של סמינר רוקווד. ימים של למידה, התבוננות, התחברות. ימים של פסק זמן משגרה תובענית וחשיבה על חומרי הגלם מהם עשויה מנהיגות לשינוי חברתי.

שבתי הביתה. הכלבים והחתול היו הראשונים לקדם את פניי.

אחר כך, בזו אחר זה, הגיעו בני הבית. הגיבורים והגיבורה שלי. אלה שהחזיקו את הבית גם בשבילי; אלה היודעים בשקט את הצורך שלי לנדוד לפעמים; החולקים אותי עם מלאכת האהבה שלי, שהפכה לדרך חיים.

אני מלאת תודה להם ולה.

לאיש שנתן בי מבט רך ועייף עד אימה, שהולך לצדי לאורך כל הדרך גם כאשר הוא הסופג את הזעם שלא השכלתי לנתב.

לעלם שהוא בני, שלימד אותי גבורה אמיתית מהי.

לילדה שלי, שעיניה היוקדות והצוחקות הן הג'ימיני קריקט שלי.

לשים לב, לצייר, לשיר

 אמנות שימת הלב

"ללבנדר יש ריח כל כך חזק, כמו כשמישהו צועק עד שהוא נהיה צרוד". קבעה נעמה. ואני מצאתי את עצמי תוהה אם יש ריחות שהם כמו לחישה, או בכי, או ליטוף, או זעקה.

ואם לריחות יש קולות, אז ודאי גם לצבעים.

אחר כך היא עודדה אותי לא להתבייש להודות שאני אוהבת ריח של לבנדר. בשבילי יש לו קול של מרחבים אינסופיים  בצבע סגול.

אז לריחות יש כל מיני קולות. גם לצבעים.

לנעמה יש ריח של וניל; של עוגיות וגלידה ומילקשייק וחום ובית. ריח של צחוק וגרגרנות והתרסה וסקרנות. היא שמה לב לדברים. דקת אבחנה. היא מזכירה לי לשים לב לדברים ויש לה שלל קסמים לגרום לי לשים לב אליה, גם כשאני עסוקה, טרודה או קצרת רוח.

בעולם שלא שם זין הדרישה לשימת לב – כמו שימת הלב עצמה – היא סוג של התרסה, של התנגדות. ולפעמים, שימת לב היא ההבדל שבין חיים למוות.

אם מישהו היה שם לב, אולי שתי הפעוטות מעין פורעה, רימאס ואוסנאד, בנות שלוש וחמש, היו עדיין בחיים. בעיתון היה כתוב שהן "לא היו מוכרות לרשויות הרווחה" ולא רשומות בשום מסגרת חינוכית. אבל הן היו אהובות על אמא שלהן והיא ניסתה להילחם על חייהן, ולא היה מי שישים לב. מי שהיה אמור לחשוב שהחיים שלהן יקרים מפז – כמו חיי כל ילד וילדה בעולם – לא שם מספיק לב. ועכשיו תקום ועדת חקירה שתבדוק למה לא שמו לב לזעקה של אם שחזתה את הנורא מכל.

בין כל הספינים והרעש על מיטות מעופפות, על עלות אחזקת הארמון המלכותי בקיסריה, מסכי העשן על רוחות מלחמה, החברה שלנו שוכחת לשים לב לכך שיש כאן ילדות וילדים, נערות ונערים, נשים וגברים שתחושת הביטחון הבסיסית ביותר, של שלמות פיזית, של קיום בטוח בגוף ונפש, נגזלת מהם ומהן שוב ושוב.

שינוי מתחיל ברגע בו שתיקה נשברת ואנו מקפידים/ות לשים לב. לפני שתתרחש הטרגדיה הבאה.

 

ציור: שברון לה, דניאל דה לימא

לצייר את השינוי בשלל צבעים  

השבוע פגשתי אישה מופלאה, פמלה קסטרו, אמנית גרפיטי מברזיל אשר החליטה לרתום את כישרון הציור שלה ויכולות המנהיגות שלה לטובת עשייה פמיניסטית למען זכויות נשים. היא הגיעה לכאן כאורחת של שתי"ל, לכבוד כנס שלושים שנה לשתי"ל "אנשים משנים מציאות".

המפגש הזה עם אישה צעירה ממני כמעט ב-20 שנה, מארץ רחוקה כל כך, עם סיפור אישי של אומץ ונחישות וכישרון ויצירתיות והתרסה, העניק הזדמנות להתבונן על דברים בעיניים מתחדשות.

פמלה יוצרת ציורי קיר ענקיים, צבעוניים, מרתקים, מרגשים, תמיד של דמויות נשים גדולות, יפות, גלויות, מסתוריות, עם עיניים חודרות, מכשפות, מתריסות, חומקות מהגדרה, משליטה. היא מחייה את דמותה של חווה, נוגסת בתפוח, משלמת מחיר על שהעיזה להיות סקרנית, למרוד.

היא יוצאת לפבלות של ריו מצוידת בסולם ובקבוקי ספריי צבעוני ויוצרת, גם לבדה וגם יחד עם הקהילה, ציורי קיר ססגוניים, שמהווים פתח לשיחה ודיון על זכויות נשים, על שוויון מגדרי, על אלימות נגד נשים. וא/נשים באים/ות כדי לצייר, להשפריץ בצבע, לשחק, להשמיע קול. אחר כך בא גם הקשב.

הציורים שלה גורמים לא/נשים לעצור, להתכנס ולשים לב.  לשים לב לקולות של הצבעים ולהשמיע את הקול שלהם/ן בצבעים.

ראיתי אותה בפעולה. ביום ראשון ירדנו יחד לתל-אביב לסדנת גרפיטי עם תנועת אחותי, ברחוב מטלון בנווה שאנן בדרום תל-אביב. החצר האחורית שהעירייה מקפידה לשכוח. ישבנו צפופות וצפופים בבית הקפה בבית אחותי, מקשיבים/ות לסיפור שלה. אחר כך בא התור שלנו לספר סיפור. בצבעים. על הקיר. בסוף נוצרה שם דמות של אישה גדולה. גדולה מהחיים ובשלל צבעים, משקפת את הרב-גוניות של הא/נשים הטובים/ות של השכונה. והיו שם כמה רגעים של קסם כאשר צבענו וריססנו יחד וכתבנו מילים טובות כמו חופש, שלום, תקווה, "יש לי חלום". ובמקביל עלו גם השאלות הנוקבות האם הגרפיטי עושה טוב או רע לשכונה ולמה עושים גרפיטי רק בשכונות עניות, ולא בצפון העיר, ששם הכל מסודר ונקי, אפילו פחי האשפה.

גרפיטי, כאמנות, הוא לא טוב ולא רע. הוא מה שהוא, אומרת פמלה. האמנות היא כלי המשמש אותנו לעורר תשומת לב, מחשבה, דיון, ויכוח. אמנות, בעיקר ויזואלית, היא דרך להציב מסרים שמצליחים לחדור לפעמים את המסננים של התניה חברתית ופוליטית, זו המשמשת להדוף מידע הנוגד את תפיסת העולם של המתבונן/ת.

בירושלים, ציירה פמלה על קיר בפארק המסילה. דמות אישה עם עיניים רושפות, חודרות, וגם ציפורים. כוח וחופש. לצד הציור שלה פתחנו מרחב לילדים/ות ומבוגרים/ות לצייר ולכתוב. את המרחב הזה אפשר יוסי סעידוב, ראש המנהל הקהילתי.

הקירות הצבעוניים בתל-אביב ובירושלים נשארים כעדות מדברת, משוחחת, למה שיכול להיות כוחה של אמנות בעשייה לשינוי חברתי.: לעורר, להטריד, לרגש, לפתוח עוד מעגלים של שיחה. ולהזכיר.

להזכיר לנו לשים לב. לשים לב לקולות הזעקה שלא נענו. לשים לב לגוונים.

מי שאוהב, מחבק

לפני הרבה שנים, בגלגול קודם כמעט, התאהבתי בברזיל. דרך איש, דרך א/נשים, דרך מוסיקה, דרך אוכל וטעמים וריחות וצבעים וכאוס. ארץ יפה, מפתה, מסוכנת, אכזרית, מרתקת.

מהחיבור הזה נולד ילד מופלא, שהוא היום כבר איש מופלא עוד יותר, שפע של זיכרונות, מתוקים ומרים גם יחד ושפה אחת עגולה ורכה ומתגלגלת על הלשון ששמרתי לעצמי.

המפגש עם פמלה שחרר באחת המון מהזיכרונות שהיו שמורים במגרה כלשהי בלב. הציף לתודעה את המפגש הראשון עם הארץ וא/נשיה, התחושה הראשונית של להיות אישה גוליבר, גבוהה כל כך, לבנה  כל כך, אחרת כל כך , דרך התאהבות במקום שחלק ממי שהייתי שמור שם.

הנפש שלנו יכולה מסתבר לשמר המון מידע ולשכוח שהוא שם, עד שקורה משהו: מפגש, שיר, תמונה, ניחוח, שפותח פתאום את המחיצה הנשכחת בדיסק הקשיח. זה מה שקרה לי עם השיר הזה, מתוך קמפיין שיזמו פעילות הרשת שהקימה פמלה יחד עם כמה מותיקי/ות וגדולי/ות המוסיקה הפופולארית בברזיל, הקורא למיגור האלימות נגד נשים. הלחן שבלוני, המילים פשוטות. ועם זאת, בעודי צופה בקליפ (מצורף, לא לדאוג), דמעות הציפו את עיניי וגרוני נחנק. התרגשתי.

חלק מזה היה אישי מאוד. זיכרונות מתקופה שהייתה ואיננה, על הטוב והרע שבה. זמרים וזמרות שהיו חלק מהחינוך התרבותי שלי. מפגש עם גרסא צעירה ותמימה יותר שלי עצמי. הכול צף ועלה.

אבל היה שם עוד משהו. משהו שריגש אותי כמי שחיה חלק ניכר מחייה (ניכר מדי, אם שואלים את נעמה) בעולם השינוי חברתי. זהו שיר שכולו מילים של אהבה, רוך, כבוד, אכפתיות. שיר שמודע לחברה הדתית והמאצ'ואיסטית עליה הוא מבקש לפעול ובוחר לעשות זאת בפנייה רכה, חברית, מגייסת, ולטמון בתוך זה אמירה על כך שאלימות נגד נשים היא בעיה של החברה, לא של הנשים.  שיר שמנסה לבטא ביקורת, מבלי להיות שיפוטי.

נעמה בטח הייתה אומרת שלשיר הזה יש ריח של וניל, יותר מלטף מאשר צרוד, יותר מתוק מאשר בועט. תצפו ותחליטו בעצמכם. צירפתי גם נוסח עברי בתרגום חופשי.

סוף שבוע טוב.

מי שאוהב, מחבק

אנחנו ביחד כאן כדי לומר

די להשפלה

כי יש גבול לסבל

באנו לבקש מכל אחד מכם

שלום ושלווה

למען יום יולד לו יום חדש

למען מחר טוב הרבה יותר

פזמון:

מי שאוהב, עוזר, מי שאוהב, משתדל

להעניק חיבה ולתת אהבה

מי שאוהב מטפל ברוך, מי שאוהב מחבק

אף פעם אל תפגע באישה שאתה אוהב

עם אחריות

עם גבורה, עם אומץ לב

נוכל, באמת

להציל עוד ועוד חיים

כל שצריך לעשות הוא לגנות

כולנו רואים מה קורה פה

אי אפשר להכחיש זאת או להתעלם

נשים, אזרחיות

לא משנה מה הצבע, הגיל או המשקל שלכן

כולכן יפות כל כך

חברה, אחות, אמהות

רעיות, בנות, סבתות

דרך ארץ היא צו השעה

אפליה היא דבר שאבד עליו הכלח

אמרו לא לפחדנות הפושעת

הגיע העת לשנות את המצב

הגיע הזמן לשנות את הגישה, ידידי

להוקיע (את האלימות) ללא פחד

אסור לנו לשתוק יותר!

די למצ'ואיזם!

די לאלימות!

מספיק ודי!

מי שאוהב, מחבק!

על כתיבה, מנהיגות ומה שביניהן

גילוי נאות

אני חולמת המון בהקיץ. אני גם מדברת אל עצמי, לפעמים בקול רם. אני כותבת כי זה סוג של אוויר לנשימה בשבילי, ומתוך תקווה שאתם/ן, הקוראים/ות תמצאו בין השורות משהו שיעורר, שירגש, שיטריד, שיינחם. אני כותבת כדי לנסות להשפיע על השדה שאני שייכת אליו, שדה השינוי החברתי.

שפתי שלי, זו שנולדתי איתה, היא מעגלית ומתפתלת, מטיילת, מסתקרנת והולכת בעקבות סקרנותה. השפה בה אני מדברת עם עצמי היא אסוציאטיבית, נטפלת לפרטים, הולכת לאיבוד לפעמים. שפתי שלי, שנולדתי איתה, היא ישירה ועסיסית ועשויה משימוש בדימויים, בציטוטים פנימיים, מצחוק ומבכי ומרוע לא מזיק במיוחד ומצורך דביק קצת להתרגש.

שנות עבודתי בשדה השינוי החברתי לימדו אותי את הצורך לדבר בשפה ברורה, אסטרטגית, שמשכילה לעשות שימוש מדוד ונכון במילים כמו סינרגיה, מינוף, אפקט אדווה, ועוד. בשנות עבודתי אני מדברת הרבה בשפת האחר, כלומר, באנגלית, מה שגורם לי, כפי שהיטיב לנסח זאת פרנץ פאנון, להתקיים קצת בשביל האחר.

אבל את הבלוג הזה אני כותבת בשפתי שלי. כי אני מאמינה ששדה השינוי החברתי שנדרש תמיד להתמקצע, להשפיע, ללמוד את השימוש ב"כלי האדון", צריך לפעמים לדבר בשפה אחרת. כזו שמושכת אותנו בציצית ראשנו ומזמינה אותנו להיות גרסה טובה ביותר של עצמנו; כזו שמעוררת בנו השראה ואמונה ביכולת שלנו לשנות באמת; כזו שמבקשת לצמצם את הפער בין הערכים שמנחים אותנו, לבין ההתנהלות היומיומית שלנו.

הכתיבה שלי היא אישית, כי האישי הוא הפוליטי, כמובן. לרוב אני נמנעת מלשרטט באופן ברור את הקשר, את הרצף, בין המרחבים. לפעמים זה דורש מכם/ן, הקוראים/ות, למלא את החסר בעצמכם/ן, למצוא לבד את הקשר לציבורי ולפוליטי, להגיע לתובנות שלכם/ן. ואני שבה ומזמינה אתכם/ן לחלוק מחשבות, תובנות וסיפורים.

מנהיגות חולמת

ושוב הציור נוצר לפני הטקסט. אהבתי אותו מהרגע הראשון, אבל התקשיתי למצוא בי את המילים שילוו אותו. משהו בבדידות הגדולה, בתחושת הכמיהה אל הבלתי מושג השרה עלי איזו עצבות. איזו כבדות. אולי כי יש משהו מכאיב בכמיהה, או בשאיפה למשהו גדול. כשהיינו ילדים/ות חלמנו לעוף, כשגדלנו, הפנמנו את הפרקטיות שבהנמכת ציפיות. סיפרנו לעצמנו שוב את סיפורו של איקרוס, שעף קרוב מדי לשמש ונשרף. למדנו לקחת סיכונים מחושבים.

אבל הילד/ה שבנו, זו שחלם/ה לעוף, ממשיך/ה לחלום חלומות גדולים, גם אם או מתקשים/ות להאמין לפעמים ביכולת להגשים אותם. היטיבה לנסח זאת נשיאת ליבריה, אלן ג'ונסון סירליף: "אם החלומות שלך לא מפחידים אותך, הם לא גדולים מספיק".

הציור של דניאל מונח על שולחן העבודה המבולגן עד אימה שלי. מביט בי. מושך בשולי בגדי. יודע שאני מתחמקת ממנו. החזרתי לו בשאלה: האם השאיפה להשיג משהו גדול חייבת להיות כרוכה בבדידות. בתחושה של קיום על קצה, בלי הביטחון שרגלינו אכן יתוו את הדרך, כדברי המשורר הספרדי אנטוניו מצ'אדו.

מנהיגות, כמו כתיבה, מצטיירות לא פעם כאקט של יחיד, כמעט כמצב של בדידות. כך, במידה רבה, הורגלנו לחשוב על תהליכים של יצירה וגם על מעשים של מנהיגות. אבל הרי אנחנו לא יכולים/ות לעשות דברים באמת לבד. גם יצירת מופת שזיכתה את המחבר/ת בתהילה, שאבה השראה מכל כך הרבה דברים שנכתבו לפני כן, ממפגשים עם א/נשים. אפילו מנהיגים/ות מעוררי/ות השראה שזכו להערצה חובקת עולם, מרטין לותר קינג, גנדי, נלסון מנדלה, אלן ג'ונסון סירליף או אמא תרזה לא היו יכולים/ות להשיג את אשר השיגו בלי הקהילה שהתגייסה לקדם את החזון שלהם/ן.

נכון, עם הכוח והיכולת להנהיג באה גם אחריות עצומה, כזו המדירה שינה מהעין. עם הכוח להנהיג נולד גם הצורך לעורר השראה, לגייס, להניע.

מנהיגות, היא אולי לבנות את הגשר שבין הסלעים הללו בציור, לחבר את הנקודות. כשם שכתיבה נולדת לא פעם מדיאלוג, אולי הגיעה העת לדבר על מנהיגות דיאלוגית.

מנהיגות דיאלוגית

אגדות עם מהוואי מספרות על הייאקה שהייתה אלה אמיצה ועשויה ללא חת, אשר התגברה על מפלצות רבות. עוד מספרות האגדות הללו, שאף שהייתה ששה אליי קרב, הרי שבשונה מאלים מיתולוגיים אחרים, כמו זיאוס או תור, היא פעלה מתוך חמלה עמוקה. היא גם הרבה פחות מפורסמת.

סיפור אחד מספר כיצד גרמה הייאקה למפלצת ים אימתנית לצוף על פי המים, על מת שתוכל להילחם בה. היא עשתה זאת כדי להציל את חברותיה, חבורת נערות עליזה, אשר לא האמינו כי תחת המים הצלולים והשלווים שוכנת מפלצת מסוכנת. וכיצד הצליחה לגרום למפלצת לחשוף את פרצופה האמיתי? היא השליכה למים צרור פרחים ועשבים ריחניים.  איזו דרך חכמה לגרום למפלצת לחשוף את עצמה.

את הסיפורים הללו מצאתי בספר אגדות עם המוקדש כולו לגיבורות נשים. לא בתפקיד של נסיכה במצוקה או יתומה הזוכה בנסיך בזכות התנהגות טובה, אלא לוחמות, קוסמות, מרפאות, שאמאניות. חיפשתי שם השראה לכתיבה על מנהיגות מסוג אחר. כזו המבוססת על איכויות וערכים שבבורסת הכוח והשררה אולי לא זוכים לביקוש יתר. למשל, חמלה. למשל, היכולת להנהיג יחד, לחלוק כוח. למשל, להחכים מהידע והתבונה של אחרים/ות.

ב-24 שנות חיי בשדה השינוי החברתי פגשתי המון גיבורים/ות. מחסלי/ות מפלצות, חולמים/ות בגדול וכאלה שהשכילו להיוולד מחדש מול אכזריות. פגשתי גיבורים/ות שלא חששו לחמול, לשלם מחיר, לתת לאחרים/ות לחלוק את התהילה.

שינוי מתחיל כששתיקה נשברת. שינוי מתמשך כשאנו יודעים/ות להוקיר. מוזמנים/ות לחלוק כאן שיר הלל לגיבור/ה שלכם/ן.

Exit mobile version
%%footer%%