תגית: מלך עירום; תקשורת;

המלך עירום*

את שואלת אם הייתי עושה את הכל שוב? הייתי רוצה להגיד לך שכן, בוודאי! אבל כשאני חושב על המחיר ששילמתי, שהמשפחה שלי שילמה, אני מודה שאני לא יודע. אם הייתי יודע מה שאני יודע היום, אולי הייתי בולע את הצחוק שלי בשקט כמו כולם.

אלה היו חמש הדקות של התהילה שלי. ועל מה? על שצעקתי בקול את מה שכולם ראו ולא העזו לומר כדי שלא יחשבו שהם טיפשים. מדהים כמה אפשר להפחיד אנשים. אני זוכר את זה כאילו זה היה אתמול. ישבתי על הכתפיים של אבא שלי כדי לראות את המלך שלנו מציג לראווה את בגדיו החדשים במסגרת המצעד הצבאי השנתי. לפניו נסע נגמ"ש ומאחוריו טנק וחיילים חמושים נפנפו לקהל לשלום. ובאמצע כל זה הוא צעד לו, בראש זקוף, כשרק כתר לראשו ותחתונים לגופו, ונופף להמונים באדנות. אני זוכר שהרגשתי את הכתפיים של אבא שלי רועדות, היום אני יודע שהוא פשוט התאפק שלא לצחוק בקול רם וכלא את הצחוק בגוף שלו. כולם המשיכו לנפנף בדגלים ולקרוא "יחי המלך" כאילו כלום לא קרה. כאילו שאין שום איש שמנמן בתחתונים עם כתר לראשו צועד ברחוב הראשי, בתווך בין נגמ"ש לטנק, כי חוץ מהבגדים שלו, מלחמות היו הדבר שהמלך שלנו הכי אהב.

ואני ישבתי על הכתפיים הרועדות של אבא שלי ולא הבנתי למה אף אחד לא אמר שום דבר. הרי לא ייתכן שהם לא ראו מה שאני ראיתי. בסוף לא התאפקתי יותר וצעקתי "המלך עירום!" ופתאום נהיה שקט והתזמורת הפסיקה לנגן וכולם הסתכלו עליי בתערובת של הקלה גדולה ואימה גדולה. הקלה, כי הם לא טיפשים כמו שהם חשבו בגלל שהם לא ראו את המחלצות של המלך, ואימה, כי הם ידעו מה הולך לקרות עכשיו.

אני הייתי רק ילד בן חמש, אז הם לא ממש יכלו לעשות לי כלום, אבל בית המלוכה תבע את אבא שלי על הוצאת דיבה ולשון הרע ועל חינוך לקוי ובגידה במלכות. זה שבר אותו. את כולנו. כל הכסף שהלך על עורכי דין משך שנים עד שבסוף הם הגיעו לפשרה ואבא שלי הודה בעוון מופחת; כישלון בחינוך ואי השתת משמעת על בנו. הסיפור הזה הרס את המשפחה שלנו. העסק של אבא התרסק, הוא ואמא רבו כל הזמן. הוא טען שהיא פינקה אותי יותר מדי ולא לימדה אותי דרך ארץ. היא טענה שאת הפה הגדול שלי ירשתי ממנו. אבל האמת היא ששניהם האשימו בעיקר אותי. שראיתי ולא יכולתי לסתום את הפה.

אז מה שנשאר לי היו חמש דקות התהילה שלי. הזמן הקצר הזה שבו שחררתי את כולם מהשקר הגדול, מהפחד שהם טיפשים. אבל כשהם ראו מה עשו לאבא שלי בגלל זה הם חזרו לפחד ולשתוק, לשתוק ולפחד. אני לא מאשים אותם.

אבל הם האשימו אותי, כי אחרי זה הכל נהיה עוד יותר גרוע. בסיפורים כתוב שהמלך הודח ושהחייטים הרמאים ברחו ולא חזרו. אבל סיפורים לחוד ומציאות לחוד. המלך פיטר כמה שרים ויצא למלחמה עם המדינה השכנה וכולם שכחו מהר מאוד שהוא ערום, כי במלחמות הוא היה טוב. הכי טוב. וכשיש מלחמות כולם עוד יותר מפחדים, כי זה באמת מפחיד.

אז את שואלת אם הייתי עושה הכל שוב היום? מה אני אגיד לך, אנחנו צועקים והשיירה של המלך העירום עוברת. הוא ממוגן ואנחנו עירומים.

*מוקדש באהבה לילד שצעק "המלך עירום!"

האנס כריסטיאן אנדרסן, הידוע בסיפוריו ובאישיותו האפלים, כתב את הסיפור הזה בשנת 1837. היה זה גלגול של סיפור עם שעבר מדור לדור כשעוד היו מלכים בעולם. היה זה סיפור עם שידע את מה שידוע לנו גם היום; קשה לצאת נגד הזרם, לשבור את השתיקה שנולדת מפחד, לומר את האמת.

בימים הרחוקים ההם, מראהו של המלך העירום המהלך לו אדנות בתחתוניו העניקה אתנחתא קומית ופורקן רגעי לנתינים שכרעו תחת נטל שלטונו של עריץ שלא ראה אותם ממטר. הצחוק במסתרים היה המעשה החתרני שהם יכלו להרשות לעצמם.

ומה קורה היום אצלנו? משהו הרבה יותר אפל. לנו יש מלך שגם משחד את התקשורת וגם מסית נגדה ומאשים אותה ברדיפה. למלך שלנו יש חליפה שעשויה מדפי עיתון ואנחנו חשופים לקור המקפיא של ציניות חסרת מעצורים.