על תבונה ורגישות

אולי נולדתי אישה ואולי הפכתי להיות אישה, כדברי סימון דה בובאר. כך או כך, להיות אישה הוא מרכיב מרכזי מאוד בפסיפס המרכיב את הזהות שלי, האישית והפוליטית. זוהי עדשה שדרכה אני מתבוננת בעצמי ובעולם.

אז אולי זה מיושן לכתוב על זהות נשית בעידן פוסט-מודרני. במיוחד אחרי שג'ודית באטלר טילטלה את עולמנו עם הרעיון שזהות מגדרית היא הבניה חברתית, סוג של מופע, יותר מאשר משהו "טבעי". אכן, בשיחים פמיניסטיים העיסוק בזהות נשית נדמה שניצב תמיד בפתחו של מדרון חלקלק לעבר מהותנות, לעבר הבניות חברתיות וסטריאוטיפים נשיים וגבריים שמהן אנו מבקשות להתרחק.

אבל בתוך המדרונות החלקלקים האלה אני לוקחת לעצמי את הזכות להגדיר באופן פעיל את זהותי כאישה במרחבים השונים שבהם אני פועלת.

הזהות שלי כאישה מורכבת מפיסות של היסטוריה נשית מתמשכת; משושלת מתמשכת של מכשפות ומספרות סיפורים, חקלאיות ומרפאות, נשים כותבות והוגות, נשים מבשלות ושרות, נשים שאוחזות בעט, נשים שמקרבות ילד ישן אל חיקן, נשים שנלחמות למען עתיד טוב יותר. היא מורכבת מסבתותיי ז"ל ואמי שתיבדל לחיים ארוכים, מאחיותיי מלידה ואלה שקירבתי אליי עם השנים. היא ניזונה ומתפתחת מהמפגש היום יומי עם אלה שלבי אוהב יותר מכל. היא מורכבת מנשים שלא פגשתי מימיי חיי, או נפגשתי איתן בין דפי ספרים, תמונות וסיפורים. היא מורכבת מנשים בשר ודם ומדמויות מיתולוגיות.

ובחודשים האחרונים למדתי שזהותי יונקת גם מנשות ליבריה האמיצות.

לפני כשנתיים התוודעתי לראשונה לסרט המתעד את מאבקן של נשות ליבריה, נוצריות ומוסלמיות, להשכין שלום ולהביא לסיומה של מלחמת אזרחים אכזרית ועקובה מדם בארצן. הסרט, Pray the Devil Back to Hell, הוא חלק מסדרה של סרטים תיעודיים על נשים כמשכינות שלום ברחבי העולם, בסכסוכים מרים וקשים.

הפעילות שלי בתנועת נשים עושות שלום העניקה לי הזדמנות לצפות סרט שוב ושוב, במסגרת הקרנות שעורכת התנועה ברחבי הארץ. כל צפייה בסרט חושפת פרט חדש, משפט שנחרת עמוק בזיכרוני או תמונה שטורדת ומבריחה את שנתי. אך כל צפייה בסרט גם מחזירה לי את האמונה ברוח האנושית כבעלת יכולת לחמלה עצומה, לחוכמה גדולה ולחוסן נפשי אל מול אכזריות שלא תתואר.

אחרי כל הקרנה של הסרט אנו מקיימות דיון ושיח עם הקהל. כל שיחה היא מיוחדת ושונה, ובכל מפגש עולות תובנות ומחשבות אחרות.

בלילה ירושלמי קר, לפני כמה שבועות, שבתי מהקרנה של הסרט במקלט הקטן והחמים של תיאטרון משו משו לשינוי חברתי, ומצאתי את עצמי, נרגשת, מתחילה לכתוב. לכתוב על ידע. על ידע נשי.

מצאתי את עצמי משחקת עם פירוק והרכבה מחדש של ניגודים שלמדנו לקבל כ"נכונים"; גבריות מול נשיות, שכל מול רגש, רציונליות מול אימפולסיביות, אקטיביות  מול פסיביות, כוח פיזי מול רוך. שיחקתי כמו שלמדתי בעמל רב מז'ק דרידה, שהיה לוקח צמדי מילים ומפרק אותן עד שהאחת הייתה לשנייה ולהיפך.

נשות ליבריה שרו ובכו, רקדו וחיבקו כל הדרך עד להסכם השלום ועד לכינונה של ממשלה נבחרת בבחירות דמוקרטיות. הן גם ניצבו בשמש הקופחת ובגשם, ישבו ולא זזו, פישרו בין הצדדים היריבים מאחורי הקלעים כאשר חשבו שכל אלה לא משיגים את המטרה. הן פעלו בקרב ילדים-חיילים לפירוק הנשק ועשו עבודה קהילתית פוליטית מעוררת השראה. וברגעי מבחן, הן עשו שימוש באימת הקללה…

נשות ליבריה חשפו בחוכמה ובסבלנות את העליבות של האכזריות ואת גבולותיו של הכוח החומס, האונס, הבוזז. הן חשפו את החמדנות, בצע הכסף, תאוות הכוח והשלטון שהסתתרו מאחורי הרטוריקה של מנהיגי הפלגים היריבים. הן נלחמו כדי להשיב לילדות ולילדים של ליבריה את הילדות שנגזלה מהם/ן.

Header-Our-History-1200x460-cropped

נשות ליבריה זיקקו בשבילי תובנה חשובה עד מאוד; רגש הוא ידע. היכולת לוותר ולהתפשר למען טובת הכלל היא סוג של ידע. היכולת להניח בצד חילוקי דעות והבדלים, היא סוג של ידע. היכולת להוביל קהילה פצועה, קרועה ומדממת בדרך ארוכה ומפותלת להחלמה היא סוג של ידע. היכולת לסלוח למי שביצעו פשעים איומים נגד האנושות היא סוג של ידע נשגב. היכולת לרתום אמונה דתית לטובת השכנת שלום היא סוג של ידע.

ידע הוא כוח. כוח יכול להיות רך וגמיש ומכיל ומודע לגבולותיו. כוח יכול להיות משהו שאנו בוחרות לחלוק בו, כדי להעצים אותו.

השיח על ביטחון, על מלחמה ועל האפשרות של שלום חייב להכיל בתוכו את הידע הזה. ביטחון אינו עניין לגברים בלבד או ללוחמים בלבד. להיפך, לכל אחת ואחד מאתנו יש ידע על ביטחון; על מהו ביטחון אישי, פיזי, כלכלי, מגדרי, חברתי ותרבותי.

שיח ששואף להשכנת שלום חייב להכיל את כל סוגי הידע הללו.

אני חשה הכרת תודה גדולה לכל הנשים בחיי שלימדו אותי את השיעורים הללו.

ואני מזמינה אתכם/ן לצפות בסרט.

קישור לאתר הסרט: http://www.forkfilms.net/pray-the-devil-back-to-hell/

לרשימת הקרנות הסרט ברחבי הארץ בדף הפייסבוק של נשים עושות שלום:

https://www.facebook.com/WomenWagePeace/events

או באתר התנועה: http://womenwagepeace.org.il/category/%D7%90%D7%99%D7%A8%D7%95%D7%A2%D7%99%D7%9D/%D7%90%D7%99%D7%A8%D7%95%D7%A2%D7%99%D7%9D-%D7%A7%D7%A8%D7%95%D7%91%D7%99%D7%9D/

 

 

 

היופי בעיניי המתבוננת: על אוהל צום איתן

שנה חלפה מאז המלחמה הארורה של הקיץ שעבר, וכבר התחלנו לקוות שהקיץ הזה – למעט השרב המעיק – יעבור בשקט יחסי. אבל אז בא פיגוע הדקירה במצעד הגאווה בירושלים והרצח של שירה בנקי ז"ל בת ה-16 ופיגוע השריפה בבית משפחת דוואבשה בכפר דומא שגבה עד כה את חייהם של עלי בן השנה וחצי ושל אביו סעד. ומעגל השנאה והנקם ממשיך ודורש את ליטרת הבשר שלו ולא באה מנוחה והחמלה מדירה רגליה.

ולאחר מעשי השנאה מגיע גל הגינויים –  האמתיים ואלה הנאמרים בחצי פה ושמינית לב – ולצדם תועפות של כאב וזעזוע, וצורך במפגש ובשיח, ושוב גינויים בחצי פה וניסיונות של פוליטיקאים למיניהם להתעקש על תחושת עליונות מוסרית (אצלנו מוקיעים טרוריסטים וכו') במרחב הכואב והמדמם הזה, שמשתוקק לקצת פחות צדקת דרך וקצת יותר חמלה וקצת יותר יושרה.

ואט אט חיי הציבור חוזרים למסלולם והמשפחות השכולות נותרות יותר ויותר לבד עם הכאב והאובדן ושברי החיים שצריך כעת לאסוף. כל כך מהר החיים כאן שבים למסלולם ושלל נרות הנשמה והודעות ההשתתפות באבל המשפחות נמוגים אט אט. התקשורת שוב מתעניינת יותר במלחמות בין אובמה לנתניהו על לבם ותמיכתם הפוליטית של ראשי הקהילה היהודית בארה"ב, מאשר באלה אשר מתעקשים ומתעקשות בתוך הטירוף הסובב אותנו לייצר איים של קשב, של שיחה, של התקרבות.  מהר מדי, הזוועות של שבוע שעבר מפנות מקומן לזוועות חדשות, כמו אונס קבוצתי אכזרי של אישה צעירה בדרום תל-אביב. אפילו מותו של סעד דוואבשה, אביו של עלי הפעוט והקורבן השני של פיגוע השנאה בכפר דומא לא מעורר זעזוע.

מפחיד כמה מהר מכסה אבק היום יום על הפצעים הטריים.

נרות נשמה

ובשל כך, אני שבה לפקוד את אוהל צום איתן של תנועת "נשים עושות שלום" בה אני חברה מיום הקמתה. אני שבה ופוקדת את האוהל כי שם אני מוצאת שוב ושוב את החמלה, את היכולת האנושית לסלוח ולהילחם בשנאה, את היכולת לשוחח בלי לטרוק דלתות, את היכולת לשיר יחד שירי שלום ותקווה בלי טיפה של ציניות ומתוך כוונה גדולה.

נערה הייתי וגם בגרתי, ויש באמתחתי הומור בריא ויכולת מפותחת לסרקזם ומידה נכונה של רשעות שנונה ובלתי מזיקה בעיקרה. וכמובן שאני יודעת שטבעת של נשים חבוקות ושרות לא תביא כאן לבד את השלום. אבל זו התחלה וזה בעיקר סירוב עיקש להיכנע לייאוש; זו הזמנה לצאת מהרפיון, מההדחקה, לצאת מהאדישות, ולעשות מעשה. וכמו שאמרה מרגרט מיד, הנחישות הזו, המסירות הזו, אי הנכונות לוותר ולהיכנע לייאוש, הם הדברים היחידים שאי פעם עשו הבדל בעולם.

יש ימים בהם פוקדים ופוקדות את האוהל א/נשים מפורסמים/ות; חברי וחברות כנסת, שרים/ות, מוזיקאים ונשות קולנוע, סופרים וסופרות. ויש ימים בהם אנו יושבות שם עם עצמנו, נשים, יהודיות, ערביות, דתיות וחילוניות, מבוגרות וגם צעירות, מכל רחבי הארץ. לפעמים יש הסכמות ולפעמים מחלוקות, לפעמים המפגש מסתיים בשירה משותפת ותמונה קבוצתית מחויכת למצלמה, אבל מה שיש בעיקר זה שיח שמתעקש לחפש דרכים חדשות.

כבר קראו לנו בכל שם אפשרי: הזויות, נאיביות, סתומות, פתטיות וגם בלות, בלתי מסופקות ועוד כהנה וכהנה. הכל כבר נאמר ועוד יותר מזה. נערה הייתי וגם בגרתי וכבר ממש לא אכפת לי להיות דביקה, פתטית, הזויה ונאיבית, וגם את בלותי המלבלבת הרווחתי ביושר. כאישה אני יודעת שהרוע לא יותר מתוחכם מהטוב, הייאוש לא יותר חכם מהתקווה, הציניות לא יודעת שום דבר שהאמונה בטוב לא יודעת.

שלחו אותנו לעזה ולרמאללה, אמרו לנו שאנחנו מכוונות את העשייה שלנו לכתובת הלא נכונה. "אנחנו" רוצים שלום, זה "הם" שלא. זו טענה ראויה שצריך להקשיב לה ולתת לה מענה אמיתי. מה שלמדתי באוהל, משיחות עם נשים וגברים שבאו לבקר, לתמוך, לשוחח, הוא משהו חשוב, גם אם לא חדש; בשני הצדדים יש מי שרוצים באמת לפתור את הסכסוך בדרך של הסכם הדדי ומכבד והם לדעתי הרוב. בשני הצדדים יש א/נשים מעוררי/ות השראה שידעו אובדן ושכול ומצאו את הדרך לסלוח, לא לשנוא, להושיט יד. וכן, בשני הצדדים יש מי שמרוויחים כנראה מהסטטוס קוו, מהכוח הפוליטי שהם שואבים מהקיפאון בתהליך המדיני ובהסלמה באלימות. בשני הצדדים יש פחד וחוסר אמון, וזה מובן. פחד משתק ומאבן ומעוגן במציאות בלתי נסבלת של אלימות ונקמה, ושוב אלימות ועוד נקמה.

אבל הביקורת לא באה רק מבחוץ, ולא רק מימין. גם משמאל יש ביקורת, בעיקר על הניסיון של התנועה להיות פוליטית מבלי לדבר על הכיבוש. איך אפשר להיות פוליטית ולא לדבר על הכיבוש? אישית, כמובן, אני מסכימה. להיות פוליטית בשבילי זה לדבר על מציאות פוליטית של כיבוש. ובכל זאת, מיום שהצטרפתי לתנועה לא זו בלבד שלא התניתי את חברותי בכך שהתנועה תביע התנגדות ציבורית לכיבוש, אלא אף הסכמתי שאי התייחסות לכיבוש היא מהלך אסטרטגי נכון, גם אם לפעמים היא גורמת לי לכאבי בטן. לנשים כמוני, המתנגדות לכיבוש ואומרות זאת, יש מרחבים להיות פעילות. בתנועה שלנו רצינו ליצור מרחב אחר, מכיל יותר, מגוון יותר, גם בעבור נשים שלא חשות נוח עם הזיהוי האידיאולוגי הזה, אבל עדיין מאמינות שהדרך היחידה לפתרון המצב היא בדרך של הידברות והשגת הסכם מדיני. הנשים הללו – גם אם יש ביני לבינן מחלוקות פוליטיות קשות – הן מבחינתי שותפות לדרך.

האם תמיד נוח לי עם זה? ודאי שלא. אבל להיות חלק מתנועה זה גם להשלים עם זה שהתנועה אינה מייצגת אותי באופן מלא ושלם כל הזמן. לשם כך יש לי הקול האישי שלי ויש לי היכולת והפריבילגיה שאינה מובנת מאליה – להשמיע את הקול שלי בדרכים שאבחר. להיות חלק מתנועה זה לגלות את הרווח – וגם את אי הנוחות – שבהקשבה למי שאינה חושבת בדיוק כמוני. להיות חלק מתנועה זה להבין שהדבר היחיד שאי פעם חולל שינוי אמיתי ועמוק זה עשייה משותפת של א/נשים שיש להם/ן חזון משותף. להיות חלק מתנועה זה להקשיב לזו שלצדי, להבין שהיא אומרת את הדברים אחרת ממני, ולהבין שזו המשמעות של תנועה. הכוח שלנו הוא בריבוי, לא באחידות.

DAVID BROZA

היופי, כך אומרות, הוא בעיניי המתבוננת. ואני מוצאת באוהל צום איתן יופי וחמלה שנוסכים בי כוח להמשיך הלאה.