המטוס נחת סוף סוף בשדה התעופה של אוקלנד. משם, הדרך לביתה של אקאיה ווינדווד, נשיאת רוקווד, כבר הייתה קצרה. נסעתי לקליפורניה הרחוקה כדי להשתתף בסמינר “אמנות המנהיגות לשינוי חברתי” של רוקווד, במסגרת תהליך החשיבה והתכנון על הבאת התוכנית של רוקווד לישראל.
לא פגשתי את אקאיה מעולם לפני כן. שוחחנו בטלפון כמה פעמים והתכתבנו הרבה, והיא הזמינה אותי להתארח אצלה בסוף השבוע שקדם לסמינר. המונית עצרה במעלה רחוב שקט ופורח, ואקאיה יצאה לקראתי. אישה גבוהה ויפה. התחבקנו בשמחה כמו חברות שנפגשות שוב אחרי זמן רב. הרגשתי כמי שהגיעה לבית אחרי מסע ארוך.
יומיים לאחר מכן התחיל הסמינר. הייתי הכי מבוגרת והישראלית היחידה. מרץ 2009. אמריקה מאוהבת בנשיא החדש והשחור שלה. בישראל עמל בנימין נתניהו על הרכבה של עוד ממשלה. בערב הראשון, ישבנו או עמדנו במעגל, 24 א/נשים ממקומות שונים, מגזעים שונים, דתות שונות, מגדרים שונים, ואינספור סיפורים מרתקים שטרם חלקנו. ונתבקשנו לומר בקצרה:
?Who are my people
“האנשים שלי הם המשפחה שלי”
“האנשים שלי הם משפחתי והחברים/ות שלי”
“הא/נשים שלי הם חבריי וחברותיי למאבק למען…”
“הא/נשים שלי הם/ן כל מי שמאמין בשוויון וצדק”.
ארבעה ימים ביליתי שם. לעיתים דומעת, כואבת, בודדה, לעיתים מתרגשת ונסערת וסקרנית. למדתי שם המון, פגשתי את עצמי דרך עיניהם של א/נשים שזה עתה פגשתי, אך הייתי צריכה לסמוך עליהם/ן שיתמכו בלמידה שלי, שיעניקו לי מחוכמתם/ן וייתנו לי להעניק להם/ן משלי. למשך ארבעה ימים גדושים ועמוסים גם הם היו “הא/נשים שלי”, שותפים/ות לחוויה מטלטלת של גילוי ולמידה. חמש שנים חלפו מאז הסמינר ההוא והדברים שלמדתי שם על עצמי, על מנהיגות, על שינוי חברתי עדיין חיים בי, משתחררים כל פעם מחדש אל מערכת הדם והאמונות שלי.
הלמידה הזו נמשכה ונמשכת עד היום, אחרי שקיימנו בישראל ארבעה מחזורים של סמינר רוקווד לאמנות המנהיגות ושיתוף הפעולה לשינוי חברתי. פגשתי שם א/נשים מופלאים/ות, מסורים/ות, חדורי/ות אהבה לעשייה שלהם/ן, גם כאשר היא שוחקת עד דק, כפוית טובה לעתים, מתסכלת. פגשתי שם א/נשים שמייצגים/ות מגוון רחב ועשיר של זהויות לאומיות, אתניות, מגדריות, פוליטיות. כל אחת ואחד מהם נכנס/ה לי עמוק עמוק ללב. הם/ן, יחד עם עוד רבים/ות אחרים/ות שפגשתי במהלך חיי בשדה השינוי החברתי, הם “הא/נשים שלי”.
ולכל אחד ואחת מהם/ן יש קול. קול חזק וצלול, מורכב ומרתק, קול שחובק עושר של זהויות, של סיפורים, של השתייכויות. “הא/נשים שלי” נוטעים בי תקווה שלמרות הרוחות הרעות שממשיכות לנשב כאן, למרות יוזמות חקיקה שנועדו לתקוע חיץ בין עמים, בין זהויות, שלמרות כל אלה, יש כאן א/נשים שהעשייה שלהם/ן מכוונת למפגש, להרחבה של מעגלים של שיחה, להרחבה של מעגלים של קיום ושל נשימה.
אז הפעם, אני מזמינה אתכם/ן להתכנס סביב אח מבוערת דמיונית או להתקבץ אל כיכר עיר משוערת, ולשמוע שתיים מהן. שהד אבו-חמד, מורה לגיל הרך, קוסמת לחינוך מיוחד, תושבת נווה שלום-ואחת אל סלאם, ודפנה גולן, מרצה, מורה, מחוללת נסים בדרכה שלה, מייסדת שותפות אקדמיה-קהילה ותושבת ירושלים.
הפסקת חשמל/שהד אבו-חמד
הפסקת חשמל
חושך
מחכים לאור
הפסקת חשמל
זיכרונות כואבים
ימים ארוכים
וסיפורי אנשים
עומס ….
הפסקת חשמל
גשם שוטף
ברקים רועמים
קולות של עמים שלמים
עומס ….
הפסקת חשמל
רעמים משתקים
והגשם שוטף זיכרונות כואבים
מצמיח ריח חדש של תקווה
ריח של אהבה
הפסקת חשמל
חושך
חם וקר
אולי תחליטו….
אל תגידו אי אפשר
מילים כבר לא נותר
שקט
הפסקת חשמל.
“ללמוד עם סטודנטים, לפעול לשינוי” הרצאת טד של ד”ר דפנה גולן