ימי תשובה

בראש השנה החלו "עשרת ימי תשובה". הם החלו ביום בו הלבנה מכסה עדיין פניה ויסתיימו עם שקיעת החמה ביום כיפור. בימים האלה התשובה, החרטה וחשבון הנפש – שמן הראוי לעסוק בהם בכל ימות השנה – מתקבלים ביתר שאת, כמאמר הרמב"ם: "אף על פי שהתשובה והצעקה יפה לעולם, בעשרת ימים שבין ראש השנה ויום הכיפורים היא יפה ביותר, ומיד היא מתקבלת, שנאמר: '"דרשו ה', בהימצאו; קראוהו, בהיותו קרוב'".

אני אישה חילונית. אך מזה 40 שנה שאני צמה וגם מתפללת ביום כיפור. אני אוהבת את התפילה בצוותא, במניין מעורב, את השירה שחודרת ללב. אני אוהבת את פסק הזמן הזה מהשגרה המטורפת ואת הריטואל שמזמין מחשבה וחשבון נפש, חרטה וגם הבטחות לשנה שתבוא.

הריטואל הזה חוזר על עצמו מדי שנה.  אך האם אנחנו באמת מתקנים/ות את דרכינו בשנה שלאחר מכן? מה נותר מהקתרזיס של סוף הצום והתפילות ותקיעת השופר? כי אם אנחנו חוזרים לדרכינו הישנות, לאזורי הנוחות שלנו, ל"אחטא ואשוב", אז איפה התיקון? איפה השינוי?

ואיפה, בין כל הסליחות, התפילות, התשובה והחרטה, יש מקום לחשבון נפש קולקטיבי, שלנו כחברה?

יש שיגידו שחשבון נפש קולקטיבי הוא ענין פוליטי, ואילו יום הכיפורים עיקרו הזדככות של הנפש האישית. אבל כדי שיום הכיפורים לא יאבד את משמעותו העמוקה, את החיל והרעד שהוא אמור לעורר בנו אל מול המצפון שלנו, אנחנו נדרשים לא רק לתפילה אישית, אלא גם לחשבון נפש של משותף, אל מול קודים מוסריים שאמורים ללוות אותנו בימים הנוראים ובכל ימות השנה.

אז הנה חשבון הנפש שלי, האישי, וגם כמה הצעות לבקשות סליחה שטרם נאמרו:

על מה וממי אני מבקשת סליחה:

אני מבקשת סליחה מבני ובנות משפחתי על כל פעם שנתתי למזג שלי לגבור על שיקול הדעת שלי ועל האהבה העמוקה שלי אליהם/ן.

על דברים שאמרתי ברתחה והתחרטתי עליהם דקה לאחר מכן.

על עצבים שהוצאתי כשבעצם כעסתי על עצמי או על מישהו/י אחר/ת.

על כל הפעמים שהעמדתי פנים שאני מקשיבה ולא באמת.

אני מבקשת סליחה מכל השותפות והשותפים שלי לדרך על כל הפעמים שתרמתי את חלקי לשיח משתיק ולא מכבד.

אני מתחרטת על הפגנות שלא הגעתי אליהן. על שתיקה ששתקתי כשהייתי צריכה לקום ולזעוק.

ואני מצטערת על רגעים של עיוורון וחוסר אמפתיה. ועל פעמים שעמדתי מנגד, כשהיה צריך לעשות מעשה.

ואני מבקשת סליחה מעצמי על כל הפעמים שלא העזתי; שנתתי לפחד מכישלון להקטין את צעדיי.

ולקראת השנה החדשה אני מתחייבת בפני עצמי להיות כמה שיותר נוכחת. לא לוותר על המבט למרחקים, אבל לזכור ש"המקום הטוב ביותר בעולם הוא כאן ועכשיו", כמאמר שירו המלטף של ז'ילברטו ז'יל https://www.youtube.com/watch?v=Zt6IE7-e0_o

סליחות שצריכות להיאמר:

לקורבנות אונס ותקיפה מינית שנאלצות לחוות השפלה והתעללות על ידי מערכת המשפט במסען האמיץ להשגת צדק

לנשים שמקבלות 30% פחות על עבודה שווה

לילדים/ות שחיים ללא ביטחון תזונתי וכלכלי

לקורבנות של פשעי שנאה ובני ובנות משפחותיהם/ן

לא/נשים שנושלו וסולקו מבתיהם/ן למען תאוות בצע

לא/נשים שנושלו מאדמותיהם/ן בשם "אינטרס לאומי"

לאלה החיים מעבר לגדר

לאלה שביתם חרב במלחמה

לאלה שאיבדו את היקרים להם מכל

לאלה שאיבדו את ביתם ואת חייהם בדרך אל חוף מבטחים

לאלה שמסרבים/ות לעמוד מנגד מול כיבוש, דיכוי, שנאה, גזענות, סקסיזם, נישול וניצול וסופגים/ות על כך נאצות ואיומים.

וממי עוד יש לבקש סליחה ומחילה? מוזמנים/ות להוסיף.

שתהא שנה של פחות ארס והרס, ויותר ריפוי ותיקון. שנה טובה וגמר חתימה טובה.

כל אחת ואחד, אור קטן.
כל אחת ואחד, אור קטן. איור: דניאל גורי-דה לימא