הבלוג, סיפורים לשינוי חברתי, מציין שש שנים להולדתו. את הסדנה הראשונה בנושא סיפורים לשינוי חברתי תכננתי והעברתי לפני 9 שנים, אבל הדרך שלי כמספרת סיפורים לשינוי חברתי החלה שנים רבות לפני כן.

לרגל יום הולדת שש או תשע או חמישים ושש, ישבתי לכתוב על כמה תחנות במסע שלי, המתחקה אחר החיבורים שבין סיפורים לשינוי חברתי. הוא מורכב ממשפחה ועבודה, לימודים, מחקר והגות, אקטיביזם ופעולה. זהו מסע שפרקיו נכתבים תוך כדי הליכה וחלקם עוד מחכים להתגלות.

תחנה ראשונה: "עד שלאריות יהיו היסטוריונים משלהם"

הייתי בת 26, בהריון מתקדם מאוד ומובטלת. סוכנות כוח האדם שלחה אותי לעבודה זמנית כעוזרת אדמיניסטרטיבית ועורכת לשון בשתי"ל – שירותי תמיכה וייעוץ לארגונים לשינוי חברתי. על הקיר במשרד ששכן אז בדירת מגורים ברחוב רמב"ן הייתה תלויה כרזה באנגלית:

הכרזה הזו הייתה אחת הסיבות שנשארתי שם והפכתי לאשת צוות מן המניין משך 18 שנה. הפתגם הזה מתמצת במילים פשוטות את חשיבותם של סיפורים בעיצוב של תודעה ציבורית וההשפעה שיש למתעד ההיסטוריה על יחסי כוח פוליטיים. 

כאשר חיי האישיים התהפכו על פיהם והשליכו אותי להיאבק במפלצות, למדתי על בשרי את חשיבותם של סיפורים בתהליכים של החלמה והתעצמות אישית. הכאב שלי לימד אותי שמה שמעצב אותי ואת חיי הם לא רק זיכרונות צורבים, אלא הסיפור שאני יוצרת מהם.

תחנה שנייה: סיפורי אגדה 

את לימודי התואר הראשון התחלתי באמצע שנות ה-80. הנשירה מהלימודים הפכה לסיפור של כישלון; הרגשתי כמי שעומדת אבודה בתחנת רכבת סואנת בה כולם רצים כאילו הם יודעים לאן ורק היא תקועה במקום. רק בשנת 2003 חזרתי ללמוד באוניברסיטה העברית, להשלים תואר ראשון בספרות אנגלית ולימודים כלליים. חזרתי ללימודים מתוך החלטה שהגיע הזמן לספר סיפור חדש שיש בו טעם של השלמת משימה וסגירת מעגלים. אחד הקורסים הראשונים שלקחתי היה בתיאוריות פמיניסטיות על סיפורי עם ואגדה. צללתי בשקיקה אל תוך קנון של סיפורי עם והקולות החותרים תחתיו. התחלתי לחקור את הכוח הקסום של סיפורי עם ואגדה עתיקים, כאלה שעברו כמסורת שבעל פה ונועדו להתריע מפני סכנות, להכין לקראת טקסי מעבר ולשמר רגעי גבורה ותושייה. רבים מן הסיפורים הללו, שנהוג לייחס את תיעודם לאחים גרים, סופרו על נשים ועל ידי נשים כחלק ממסורת של חניכה. במסגרת המחקר מצאתי את הסיפור הזה, המובא כאן בתרגום שלי לעברית, מתוך ספרה של מרינה וורנר:^[1]:

""פעם אחת, לפני שנים רבות מאוד, בארץ רחוקה רחוקה, חיו גביר עשיר ואיכר עני. והנה, אשת הגביר, אשר לכאורה לא חסר לה דבר, חלתה והחלה מצטמקת מיום ליום, בעוד אשתו של האיכר העני עלתה כפורחת. הגביר בא לבקר אצל האיכר העני ושאל אותו הכיצד זה שאשתו כה פורחת ומאושרת, בעוד הגבירה בטירתה המפוארת הולכת ומתכווצת מיום ליום. "אני מזין אותה בבשר הלשון", השיב לו האיכר. הגביר, אשר הבין את דבריו של האיכר כפשוטם, שילח מיד את ציידיו וציווה עליהם להביא לו לשונות של בשר ציד, ועל הטבח, להתקין את הלשונות למעדנים, תאווה לחיך. הוא הגיש לאשתו את הלשונות שבושלו בקפידה רבה, אך היא  טעמה מהאוכל כזית והמשיכה לנבול כפרח. בצר לו, פנה הגביר שוב אל האיכר העני, והלה הזמין את אשת הגביר לשהות בביתו. וראו זה פלא, מרגע שדרכה כף רגלה בביתם של האיכרים, החלה הגבירה להבריא ולהתחזק; הצבע חזר ללחייה והשחוק אל שפתיה. הגביר לא הבין כי בשר הלשון עליו דיבר האיכר איננו בשר ציד למאכל, כי אם מילים. האיכר הזין את האישה בסיפורים, עטף אותה בנפלאות השפה, הבריח את תוגתה בכך שמיגר את השקט".

הסיפור הזה, כמו הפתגם על האריות וההיסטוריונים שלהם, הפך למכונן בחיי. עד היום, בכל פעם שאני מספרת אותו, אני חשה שהוא גם שלי ושל המאבק שלי להפר את השקט. יש בי צורך עז להאמין ששינוי והחלמה יכולים להתרחש כאשר השתיקה נשברת. כאשר אנו נוטלות לידינו את הזכות לספר את הסיפור שלנו, להנכיח אותו, לשחרר אותו ולתת לו לחתור תחת הסיפורים שמספרים עלינו בלעדינו.

תחנה שלישית: חיוך של אריה 

בשנת 2009, נסעתי במסגרת עבודתי לסמינר בקליפורניה של מכון רוקווד למנהיגות לשינוי חברתי. בערב הראשון, לאחר מספר סבבי היכרות, התבקשנו לעמוד במעגל ולומר במשפט אחד, ללא הכנה מוקדמת, מהו הייעוד שלנו. וכך, בקליפורניה הרחוקה, במעגל עם א/נשים שזה עתה פגשתי, שמעתי את עצמי אומרת: "הייעוד שלי הוא לספר את מה שלא מסופר, להשמיע את הקולות שלא נשמעים". האריות נטולי היסטוריונים, שנכנסו לחיי 20 שנה קודם לכן, ודאי חייכו לעצמם חיוך קטן.

בקליפורניה הרחוקה הרגשתי כמו אליס בארץ הפלאות; כמוה, חשתי רוב הזמן שלא במקום; קטנה או גדולה מדי, זרה לכללי המשחק והשפה ואחרת לעצמי. ואולי דווקא בגלל אי הנוחות ואי הנחת, למדתי כל כך הרבה. עם שובי לארץ הדפסתי כרטיס ביקור חדש ועליו היה כתוב: מספרת סיפורים, יועצת ומנחת קבוצות לשינוי חברתי.

תחנה רביעית: הקול שלך יכול לשנות את הסיפור

ב-2012, לקראת הבחירות לכנסת ה-19, פתחתי בלוג בפייסבוק בשם: הקול שלך, הסיפור שלך. הכוונה הייתה להשתמש במדיה החברתית כדי לקרוא לא/נשים לקחת אחריות, ולממש את היכולת  להשפיע על מהלך ותוצאות הבחירות. ההשראה הגיעה הפעם מספר עב כרס של כריסטופר בוקר^[2]. טענתו המרכזית של בוקר היא שכל סיפור שסופר ויסופר אי פעם – מסיפורי עם, דרך ספרות ושירה, סרטי פעולה וקומדיות רומנטיות, מחזות קלאסיים ועד סיפורים לפני השינה – מעוצב על פי אחת (או יותר) מתוך שבע תבניות עלילה: להתגבר על המפלצת, מעוני לעושר, מסע וחיפוש, נדודים ושיבה, קומדיה, טרגדיה ולידה מחדש. 

בכל יום שיתפתי סיפור אחד תחת הכותרת של אחת מתבניות העלילה. זו הייתה הדרך ליצור בעבור הקוראים/ות את החיבור בין הסיפור שהם חווים בחייהם לבין התמות המושרשות בסיפורים הללו; המטרה הייתה לתת שם למאבקים שלהם/ן לשינוי חברתי, ולחשוף את הנרטיבים העמוקים הפועלים על מנת להחליש ולפרק את המאבקים האלה.

כך הפך המחזה של ויליאם שייקספיר, "אותלו", לדוגמא לאופן בו פועל ראש ממשלת ישראל, וסיפור העם הידוע "כחול הזקן" היה לנקודת המוצא של שיח על אלימות מינית ופרקטיקות של השתקה. הסיפורים התפתחו לכלי פרשנות של ופעולה על הפוליטי.  

תחנה חמישית: האם המוכפפים יכולים לדבר

לימודי התואר השני, אף שנמשכו על פני שמונה שנים תמימות עמוסות ברגשי אשם – כלפי העבודה, כלפי המשפחה וכלפי הלימודים – היו אחד המרחבים שאפשרו לי לחקור, לגלות ולמזג סוגי ידע שונים.

באותן שנים הייתי גם שותפה לניהולה של קרן דפנה, הקרן הפמיניסטית הראשונה והיחידה בישראל, ואין ספק שרוחה של פרופ' דפנה יזרעאלי, מייסדת הקרן, ליוותה אותי. דפנה הייתה אקטיביסטית, מרצה, מנטורית והוגה פמיניסטית, ותמיד האמינה בחשיבות של שילוב בין המעשי לתיאורטי; זה שנולד מהשטח וזה המתגבש בספריות האקדמיה. עבורי השילוב היה טבעי ומתבקש; 25 שנות ניסיון מעשי בשינוי חברתי העניקו עומק ומשמעות לתיאוריות הביקורתיות שנחשפתי אליהן. במקביל, התיאוריות העניקו שמות  והקשרים ליחסי הכוח בחברה שלנו ולאי הצדק שנובע מהם.

אלא שלצד ההפריה ההדדית, הייתי גם מודעת מאוד לפער שבין התיאוריות לבין השטח. בין הרדיקליות ופוטנציאל השחרור שטמון בהגות פמיניסטית ופוסט קולוניאלית לבין הנגישות שלהן לאלה העוסקות ועוסקים במלאכה מדי יום. הסיפורים לשינוי חברתי נוצקו אם כן מתוכי אל המרחב הפעור הזה. הם היו ניסיון לבנות גשר בין הטקסטים המאתגרים של ההגות הביקורתית לבין העוולות הקטנות והגדולות שמתרחשות סביבנו יום וליל. כך נוצרו רשימות כמו שלוש קצרים על מבטים, ואילו הייתי אנושי ".

תחנה נוספת: אומת השירה והמחויבות לפיענוח

בשנים האחרונות אני חוקרת את יכולת הפעולה הפוליטית של שירה. יש אלה שירימו כעת גבה ויאמרו "אבל שירה תמיד שימשה ככלי לתעמולה או מחאה פוליטית", וזה כמובן נכון. אך המחקר שלי לא עסק ב"שירה פוליטית", אלא בתרומה האפשרית של שפת השירה ליצירת שיח עמוק, מורכב, אמביוולנטי ורב קולי בתוך אקלים פוליטי רעיל המשטח כל דיון לשדה קרב מילולי ולמשחק סכום אפס.  שירה היא צורת ביטוי ספרותית המודעת מאוד לעצמה, כזו הדוחקת גם בנו לשם לב ביתר שאת לאופן הפעולה של השפה. היא כמו מושכת בשולי הבגד שלנו ודורשת שנשים לב למילים ולמשמעויות שהן יוצרות, כל אחת מהן לחוד וכאשר הן ניצבות זו לצד זו. באופן מעניין, השפה השגורה אצלנו בשיח הפוליטי פועלת באופן הפוך לרוב; היא שוחקת את המילים עד דק, עד שהן ומה שהן מייצגות כמעט מאבדות משמעות.

התפקיד החשוב של שירה היא להחזיר למילים את משמעותם העמוקה ולהזמין אותנו לעצור ולהשתהות, לשים לב, לחוש הזדהות, אמפתיה וחמלה. להתבונן בעצמנו, באופן בו החיים בתוך מציאות פוליטית בלתי אפשרית שחקו גם אותנו, את היכולת להרגיש את העולם סביבנו ובעיקר, את האמונה בכוח לפעול ולשנות.  במסגרת המחקר הפעיל הזה נוצרו הרשומות משוררת מתבוננת, שיר אחד ועמידה בפיתוי "

אפילוג

נולדתי אל תוך השירה, לאב משורר, חיים גורי ז"ל, אשר שמו מופיע לא פעם בסמוך לצמד המילים "המשורר הלאומי", ביטוי המסמל את היותו ממוקם עמוק בלב הקנון של השירה העברית; דובר של דור, של עידן. אבל מה שאני ראיתי, מעבר להגדרות ולתארים היה אדם שלא יכול היה שלא לכתוב; שהכתיבה נבעה ממנו מתוך צורך, ותחושה של שליחות. נולדתי וגדלתי אל "האישי הוא הפוליטי", כמו גם אל הציווי לשמר את מכלול הזהויות הקיימות בי, גם כאשר הן מצויות בסתירה פנימית ואף במלחמה זו עם זו. כמובן, המלחמות שלי היו אחרות ושונות משלו ומסלול חיי כלל גלות מרצון אל השוליים; אל העשייה הפמיניסטית לשינוי חברתי ואל הפרשנות המינורית של הפוליטי באמצעות סיפורים לשינוי חברתי. אבל השורש העמוק בו תמיד התאחו חילוקי הדעות הפוליטיים בינינו היה בהסכמה שיש לחתור לכינונה של חברה המחוייבת לתת מקום למכלול הזהויות המרכיבות אותה.

אבל השירה תמיד הייתה שם ותמיד הייתה חשובה. אני חבה תודה עמוקה לאבי ולכל המשוררות והמשוררים ששירתם טלטלה אותי, גרמה לי לעצור, להשתהות ולהשתאות על המילים ועל ריבוי המשמעויות שטמונות בהן.

אני מלאת הוקרה לסיפורים בצורותיהם השונות וליכולת שלהם לומר עוד, לומר בשם, לומר כדי להפר את השקט.

---

^[1] From the Beast to the Blond: On Stories and their Tellers

^[2] Seven Basic Plots: Why People Tell Stories. 

 

 

פעם בכמה חודשים מגיע היום שאין ברירה וצריך לעשות סדר בחדרון הקטן שהוא המשרד שלי. ערמות הניירת כבר חוסמות את הדלת ומאיימות להתמוטט בכל רגע.

וכך מצאתי את עצמי יושבת על הרצפה וממיינת ניירות שלקחו אותי כמו תמיד למסע בזמן. מאמרים וסיכומי שיעורים מימי הלימודים שהתקשיתי להיפרד מהם; מסמכים למיניהם, חוברות שהייתה לי כוונה מלאה לקרוא ופשוט לא הגעתי לזה…

ושם בין הניירות מצאתי גם מסמכים מהגירושין שלי מלפני 20 שנה ויותר. כמו מגירה שנפתחת לזיכרונות כואבים, לימים של שבר וכאב ובכי וזעם ובדידות. סגרתי את המגירה ולקחתי הפסקה ממיון הניירות. קולגה הפנתה את תשומת לבי לפוסט שהעלתה השרה לשוויון מגדרי, גילה גמליאל, בנושא הצורך בביטול חזקת הגיל הרך, בשם "השוויון האמיתי".

הייתי רוצה להאמין לשרה לשוויון חברתי שהיא בעד שוויון אמיתי ומלא, באמת. ההצבעה שלה נגד הגדלת קצבאות הזקנה מעידה כמובן אחרת. הייתי רוצה להאמין לשרה ששוויון אמיתי הוא ממש נר לרגליה, אבל…

אבל אז חשבתי על נתיב הייסורים האישי שלי בדרך אל "התרת הנישואים". אני נישאתי בקפריסין בנישואים אזרחיים כי בן זוגי היה ברזילאי קתולי. נישאנו כמו כל זוג עם עיניים בורקות והבטחות וחלומות. כאשר הנישואים התפרקו כמה שנים לאחר מכן התברר שאין הרי בישראל גירושין אזרחיים מפני שאין נישואים אזרחיים. וכך, תיק התרת הנישואים שלי נדד בין בית הדין המחוזי, לרבנות, לכנסיה הקתולית ולבסוף לשולחנו של נשיא בית המשפט העליון דאז, אהרון ברק, על מנת שיימצא זמן בין בג"ץ גדר ההפרדה לערעור דחוף אחר, לחתום על מסמך המעניק לבית המשפט לענייני משפחה את הסמכות להתיר את נישואיי שתמו מזמן.

בשנים הללו, מהרגע שעזבתי בעיניים אדומות מבכי את משרדה של עורכת הדין שלי אחרי חתימה על הסכם הגירושים ועד שזכיתי לקבל לידיי את מסמך התרת הנישואים שוטטתי במסדרונות הרבנות, בית הדין המחוזי והביטוח הלאומי. בימים ההם הסתובבו אגדות אורבניות על אנשים שהפכו שולחנות במשרדים ממשלתיים. הבנתי כל אחד ואחד מהם. כמעט הפכתי כמה שולחנות בעצמי.

גירושין זה חרא. זה שבר נורא ועמוק בחיים של בני הזוג ושל הילדים והילדות. זה בית שמתפרק ומשפחה שמתפוררת. זה קשה עד כאב. וזה מבחן אמיתי להורות ולאנושיות שלנו. הוויכוחים על הרכוש, על הטיפול בילדים ועל גובה המזונות מול אדם שפעם אהבת בכל מאודך וכעת הוא פתאום "הצד שכנגד", מותירים אותנו מצולקים וכועסים. כי בעצם, שום דבר לא באמת יכול לפצות אותנו על חלום שנשבר.

ובתוך כל זה ניצבים הילדים והילדות שלנו. שכל מה שהם רצו זה משפחה עם הורים שאוהבים אותם וזה את זו; ובית בטוח ומגונן שממנו יצאו אל העולם. ופתאום הכל קורס עליהם/ן.

אז גירושין זה חרא אמיתי. וויכוחים על רכוש וחזקה ומזונות זה סיוט. ושום חוק לא יכול להקל על הכאב שכרוך בהם. אבל חוק יכול לעזור לשמור על הילדים/ות. להגן עליהם מסכסוכים מיותרים ומדיונים ותסקירים והון תועפות שהולך לשכ"ט עורכי/ות דין. מדיניות נבונה ושקולה יכולה להגן על ילדים וילדות מהתפוררות מוחלטת של העולם והבית שהיה שלהם/ן ולחסוך סכסוכים מרים ומתמשכים.

הרבה דמגוגיה ושיח רעיל ואלים עוטפים את הדיון הציבורי החשוב כל כך בנושא חזקת הגיל הרך וחלופותיה הראויות. נשים פעילות חשופות לקיתונות של אלימות מילולית, איומים, קללות ונאצות. נתונים מופרכים וסיפורים על תלונות שווא מהלכים אימים על נבחרי/ות ציבור שאמורים לקבל החלטות הרות גורל. הרבה יצרים ורגשות קשים מקיפים את הנושא הטעון הזה. הניסיון להציג אותו כמלחמה של גברים נגד נשים הוא נלוז במקרה הטוב ומסוכן במקרה הרע. והניסיון להציג את ביטולה של חזקת הגיל הרך כצעד לקראת שוויון אמיתי הוא מטעה במקרה הטוב והרסני במקרה הרע.

אז אני פונה ומבקשת מהשרה לשוויון חברתי; אם השוויון הוא אכן נר לרגלייך ומאחר שאת שרה ובעלת השפעה וסמכות, אנא טפלי בכמה דברים דחופים, כמו למשל: קידום נישואים אזרחיים ושוויון מלא בדין האישי, כי כל עוד נשים הן בנות ערובה בידי בעל שיכול לסרב לתת להן גט, אין מה לדבר על שוויון.

ואני פונה אלייך ומבקשת; אם השוויון הוא אכן נר לרגלייך, אנא קדמי מדיניות של שכר שווה והעסקה תומכת חיים ומשפחה – לנשים וגברים כאחד –  כדי שנשים לא יצטרכו לבחור בין קריירה לאימהות ולא ימצאו עצמן מדשדשות במשרות חלקיות בשכר נמוך, וכדי שגברים אכן יוכלו לקחת חלק שווה ופעיל בגידול הילדים והילדות שלהם.

ואני פונה אל שרת המשפטים, איילת שקד; המפתח הוא בידייך. את זו שצריכה לנסח חוק שקול ונבון, המבוסס על ידע ונתונים מישראל ומהעולם על ההשלכות השליליות של ביטול חזקת הגיל הרך ללא חלופות ראויות. אנא קדמי חוק שייעשה סדר ויבטיח את טובת הילדים והילדות ויעניק להם את היציבות שהם והן כה זקוקים/ות לה, דווקא בעת משבר.

הנה קישור לדבריו של עו"ד זאב ולנר, מומחה לדיני משפחה, על הסכנות שבביטול חזקת הגיל הרך ללא חלופות משפטיות ראויות: https://www.youtube.com/watch?v=P-M-EXRHL7Y

 

 

 

חלק א': שתי חביות

שינוי מתחיל כשהשתיקה נשברת. זהו המוטו שלי כמספרת סיפורים מזה שנים רבות.

במציאות בה הממשלה מתגייסת לרדוף את מי שעוד מתעקשים לדבר על הכיבוש, אין ספק שהזכות לדבר ולהביע, להעיד ולהתנגד אינה מובנת מאליה בכלל.

השתקה יכולה ללבוש צורות שונות; גלויות ובוטות או סמויות אך לא פחות מסוכנות. לכן מאמצים לשינוי חברתי חייבים להיאבק נגד השתקה על כל צורותיה.

אבל לפעמים שינוי מצריך גם שקט. שייפסק כבר הרעש הרעיל והאלים של שיח שהוא משחק סכום אפס.

זוכרים את המשל של קרילוב על שתי החביות, האחת ריקה והשנייה מלאה בשמן משובח או יין ישן וטוב? שתי החביות מתגלגלות במורד הרחוב; הריקה מהר וברעש גדול והמלאה בשקט ובכבדות. מוסר ההשכל של המשל היה שהריקנות היא פזיזה ורועשת ואילו החכמה העמוקה היא שקטה וכבדת ראש.

אבל אצלנו, כל יום יש "חגיגה" תקשורתית חדשה בעקבות איזו אמירה בוטה, גזענית או פוגענית.  מסתבר שרעש זה טוב לחשיפה. דיבור שקט ומדוד נעלם ברעש הגדול מסביב ומה שצף ועולה בכותרות העיתונים הן האמירות הפשטניות, הגזעניות, מלאות שנאה ושטנה ועם אפס סובלנות לכל דעה אחרת. בקיצור, מה שנשאר לנו זה קרב אגרופים מילולי שכולו מכות זולות מתחת לחגורה.

החבטות הזולות והרועשות הללו מעוררות בעיקר שני סוגים של תגובות: תשואות סוערות או זעם קדוש; שמחה לאיד ("סוף סוף מישהו/י אומר/ת את הדברים כפי שהם") או קריאות בוז. אה, וכמובן, קריאות לגינוי או גינוי בחצי פה.

פרובוקציה היא אסטרטגיה חשובה; היא אמורה לטלטל, לעורר דיון סוער, להטיח בפני חברה שבעה ומרוצה מעצמה מראה שתזעזע את שביעות הרצון העצמית המנומנמת שלה. אבל כשהשיח הציבורי סביבנו מורכב מפרובוקציה אחת אחרי השנייה, מה שמתקבל הוא משחק פינג פונג של רעש ורעש נגד.

בתוך הרעש האלים מתהווה מחנה השותקים/ות; אלה שבוחרים/ות להימנע מהתייחסות לנושאים שנויים במחלוקת; שמעדיפים/ות להעלות תמונות של חתולים ואוכל ולקוות שלא ייתפסו באש הצולבת ושאף טוקבקיסט זועם לא יאחל להם מוות בייסורים קשים או אונס ברוטאלי.

בתוך הרעש, יורד עלינו שקט רע; שקט של פחד; שקט של עייפות, שקט של ייאוש.

דברים רעים קורים כשאנו נכנעים לרעש. הבריחה מזירת השיח משאירה אותה פנויה וריקה לעוד ועוד חביות ריקות המתגלגלות ברחובות התקשורת והמדיה החברתית. וכדי שהרעש יישמע מעל הרעש החביות הריקות נהיות ארסיות יותר, רועשות יותר. ומה שבאמת צריך לדבר עליו נמוג אל תוך ענן עכור של רעש.

רעש עירום חלק ב': השועל והעורב

זוכרים/ות את משל העורב והשועל? השועל, שחשק בפיסת גבינה שהייתה נעוצה במקורו של העורב, פיתה אותו בדברי חנופה לשאת קולו בשיר. העורב הנרקיסיסט התלהב כל כך מהמחשבה שהעולם אכן יתענג למשמע קולו, פצח בשיר ופיסת הגבינה נפלה הישר אל פיו המשתוקק של השועל.

המשל עוסק בעצם במפגש שבין נרקיסיזם לעורמה וחנופה ומציע שיעור מהיר בכלכלה של פוליטיקה ויחסי כוח.  אמנם לעורב יש יתרון התחלתי; הוא עומד על העץ, ואילו השועל למטה. אבל השועל החכם יודע שנקודת התורפה של העורב היא שהוא אוהב לעוף על עצמו ומנצל זאת לטובתו.

אכן שיעור חשוב בניהול של יחסי כוח.

אבל המשל לא מספר לנו דבר על החיות האחרות; אלה שלא קיבלו פיסת גבינה עסיסית ורק נאלצו לשמוע את שירת העורב.

שירת העורב היא הרעש שמלווה את העסקאות שבין הצמאים/ות לפרסום לבין המחויבים/ות לרייטינג. ברעש שנוצר מסביב אנחנו מתחילים/ות להאמין שכדי להשתתף במשחק צריך להיות עורב או שועל. לספק סנסציות או לפרסם אותן.

והנה, גם אני הכותבת הגעתי לנקודה בה אני משכנעת את עצמי שהשתתפות בשיח אפשרית רק לעורבים ושועלים. לכמה רגעים גם אני מצטרפת למקהלה שמשננת את המשפט המאוס עליי ביותר: "זו דרכו של עולם".

לא, זו לא דרכו של עולם. יש לנו זכות ויכולת לבחור אם להצטרף למעגלי הרעש או לפרק אותם.

וצריך לפרק את מעגל הרעש; צריך לייצר סוגי שיח חדשים ואחרים גם סביב המחלוקות הקשות והמרות ביותר; צריך ליצור מרחבים בהם אפשר לדבר על מה שלא עושה מספיק רעש כדי להגיע לכותרות.

פירוק הרעש דורש מאתנו מחויבות לבטא מורכבות ולהקשיב לה; הוא דורש כוונה ונכונות לנהל דו שיח. פירוק הרעש דורש נכונות לתת ביטוי מדויק וכן לקולות השונים שקיימים בנו. הוא דורש לא להיכנע לדרישה להגיד הכל במשפט אחד חד ובוטה. הוא דורש לצאת לפעמים נגד "השבט".

פירוק הרעש דורש מאתנו עבודה קשה והימנעות מודעת מסיפוקים מידיים. פירוק הרעש דורש מאתנו לפתח שפה אחרת. פירוק הרעש דורש קצת שקט.

אני חורגת ממנהגי הפעם ומסיימת בשיר של משורר מוכר מאוד, חיים גורי. אני בוחרת להביא את השיר הזה כי אני חבה למחברו תודה גדולה. על ההתעקשות שלו לשיח מורכב, רב ממדי, שיש בו גם תוכחה וגם חמלה לקיום האנושי. אני אוהבת ומעריכה אותו על ההתמדה שלו ביצירת שירה שתמיד אומרת עוד, שמחלחלת בשקט, שאוחזת בשולי הבגד ותובעת השתהות, הקשבה והתבוננות.

אני והשקט/חיים גורי

שמעתי על השקט
לא פגשתי בו עדיין.
הוא שייך לארץ
שאת שמה איני יודע.
הוא קשור בעיר
שלא עברתי ברחובה
הוא שוכן בבית –
לא נשענתי בחלונותיו.

נדמה לי כי השקט הוא ככלות.
ואני בטרם. כמו רעב.
נדמה לי כי השקט הוא ככלות
ואני בטרם כמו רעב.

והנה השיר גם בלחן ובביצוע של יוני רכטר

http://shironet.mako.co.il/artist?type=lyrics&lang=1&prfid=395&wrkid=16013

 

לפני כשנה סיימתי מסע שנמשך כמעט תשע שנים; כתיבת עבודת תזה לתואר מוסמך בלימודי תרבות שעסקה בסוכנות הפוליטית של שירה. זה היה מסע שהחל אי שם בילדות ספוגה בשירה, נמשך בשנים של אקטיביזם ועשייה לשינוי חברתי והתפתח לניסיון מהוסס לשוב אל לימודים אקדמיים בחיפוש אחר חיבור אפשרי בין ההגות לפרקטיקה; אחר הקשר שבין ידע שנולד בעשייה בשטח לזה הטמון בין כריכות ספרים. במילים אחרות, אני חושבת שראיתי במלאכת כתיבת התיזה דרך לשלב בין מרכיבים שונים בזהות שלי; בין האקטיביסטית לחוקרת; בין זו השקועה עד מעבר לראשה בעשייה יומיומית, לבין זו המבקשת מדי פעם להתבונן במבט רחב על הטקסטים שנוצרים מסביב. הכתיבה האקדמית חייבה אותי למצוא בהגות ובביקורת תימוכין לתחושה שליוותה אותי מיום שעמדתי על דעתי; ששירה היא חשובה. שיש לשירה דברים חשובים להגיד על הקיום שלנו, כיחידים/ות וכחברה.

אני אוהבת בשירה את המורכבות שלה; את השיחות שהיא יודעת לעורר. אני אוהבת בשירה את היושרה שלה ואת החמקמקות שלה. המפגש עם שיר שאני אוהבת הוא כמו מתנה. כך הרגשתי כאשר מרזוק אלחלבי, משורר, הוגה ואיש עשייה, שלח לי לפני כמה חודשים את שירו המובא כאן בהמשך. הנחתי את השיר קרוב אליי ונתתי לו לנשום. חיכיתי לרגע שיהיה לי זמן לכתוב עליו בנחת. אבל שעת הנחת בוששה לבוא והשיר המשיך להלך עמי. עד לרגע זה.

בכתיבה על סוכנות פוליטית של שירה יש פיתוי גדול לגייס אותה למטרה פוליטית אחת. הבטחתי לעצמי לעמוד בפיתוי הזה. החלטתי שמוטב לא לומר יותר מדי ולתת לשיר לדבר. להניח לכל קוראת וקורא למצוא בו את פניו או פניה. לכן אסתפק בכך שאומר שהשיר הזה אהוב אליי כי הוא מישיר מבט. הוא מחזיר למילים את המשמעות העמוקה שלהן. ואולי, כאשר אנו זוכרים שוב את משמעותן העמוקה והטעונה של מילים, ננהג בהן ביתר כבוד.

תַּרְמִית!/ מַרְזוּק אַלְחָלַבִּי

מערבית: ד"ר נַבִּיל טַנּוּס

 

תַּרְמִית! 1

אַף לֹא אֶחָד יֵלֵךְ לְגֵיהִנּוֹם

אוֹ יִשָּׂרֵף

אַף לֹא אֶחָד יֵלֵךְ לְגַן עֵדֶן

אַף לֹא אֶחָד יָשׁוּב,

אַף לֹא יְפֵיפִיָּה מַמְתִּינָה

אַף לֹא חֶסֶד יִשְׂרֹר

כָּל הָעִנְיָן הוּא תַּרְמִית לְשׁוֹנִית

 

תַּרְמִית!2

אַף לֹא אֶחָד עָלָה הַשָּׁמַיְמָה

אַף לֹא אֶחָד הוּעַף בִּיעָף בַּלַּיְלָה

אַף לֹא אֶחָד הָלַךְ עַל פְּנֵי הַמַּיִם

אַף לֹא אֶחָד שָׁב מִן הָאַיִן!

כָּל הָעִנְיָן הוּא תַּרְמִית בַּדִּקְדּוּק

בְּשִׁיּוּם הַנּוֹשֵׂא/הַפּוֹעֵל וְהַפְּעָלִים!

 

תַּרְמִית!3

אַף לֹא אֶחָד מְרַצֶּה אֱלֹהָיו

אַף לֹא אֶחָד יִמְרֶה פִּיו

אַף לֹא אֶחָד יִזְכֶּה בַּחֲסָדָיו

אַף לֹא אֶחָד  יִשְׁכְּחֵהוּ

כָּל הָעִנְיָן הוּא תַּרְמִית הַשֵּׂכֶל

בַּנְּפָשׁוֹת הַחֲלוּשׁוֹת!

 

תַּרְמִית!4

אַף לֹא אֶחָד נוֹפֵל חָלָל,

כֻּלָּם נִרְצָחִים

אֵין שׁוּם מָוֶת יָפֶה

מְכֹעָר הוּא כָּל מָוֶת

אֵין שׁוּם גְבוּרָה בַּמָּוֶת הזֶַּה

הִיא תִּכְסוּס הַמִּלִּים בַּמָּוֶת בִּכְדִי  كل ما في الأمر خدعة لغوية

 

תַּרְמִית!5

אַף לֹא אֶחָד מְסַרְטֵט לְךָ אֶת הַגְּבוּלוֹת

אַף לֹא אֶחָד יַעֲמִיד לְךָ אֶת הַמֹּאזְנַיִם

אוֹ הוֹגֵן יִהְיֶה כְּלַפֶּיךָ,

אַף לֹא אֶחָד יִקְבַּע אֶת קִצְּךָ

כָּל הָעִנְיָן הוּא שָׁעוֹן יָשָׁן

אֲשֶׁר נִפְלָט מִמֶּנּוּ הַזְּמַן

 

خدعة!/ مرزوق الحلبي

 

خدعة! 1

ما مِن أحد يدخل النارَ

أو يحترق

ما مِن أحد يذهب إلى الجنة

ما من أحد يعود،

ما من حوريةِ تنتظر

ما من نعمة تسود

كل ما في الأمر خدعة لغوية

 

خدعة! 2

ما مِن أحد صعد إلى السماء

ما مِن أحد سرى

ما مِن أحد مشى على الماء

ما مِن أحد عاد من الغيب!

كل ما في الأمر خدعة في النحو

في تسمية الفاعل والأفعال!

 

خدعة! 3

ما مِن أحد يُرضي ربّه

ما من أحد يعصاه

ما من أحد يحظى بنعمته

ما من أحد ينساه

كل ما في الأمر خدعة العقل

في النفوس الضعيفة!

 

خدعة! 4

ما من أحد يستشهد،

كلّهم يُقتلون

ما من موت جميل

كل موت بشع

ما من بطولة في هذا الموت

إنها احتيال الكلام على موت سُدى

 

خدعة! 5

ما من أحد يرسم لك الحدود

ما مِن أحد ينصب لك الميزان

أو يُنصفك،

ما من أحد يكتب لك أجَلَك

كل ما في الأمر ساعة قديمة

ينزرب منها الوقت

**************