הסיפורים שלנו, ובעצם, החיים שלנו, עשויים מהדברים שהנפש מבקשת לזכור ולשכוח. ומה אם פיה טובה היית נותנת לך כפית קטנה שאפשר לדלות בה מבאר הזכרונות? או שיקוי שעוזר לשכוח?
בין כישוף השיכחה לבאר הזיכרון[1]בדרך פגשתי את הפיה הטובה
מה תבקשי? שאלה
לזכור. אמרתי. וגם לשכוח
מה תבקשי לשכוח? שאלה הפיה
את שרודף אותי בהקיץ
ומה תבקשי לזכור?
את כל היתר
תגידי על זה עוד משהו, אמרה הפיה (היא למדה הנחיית קבוצות בבית הספר הגבוה לפיות)
את הרעד ממש לפני הנשיקה. את הרגע שהניחו אותו ואותה על חזי החשוף. את הפסיעה לצדו לצלילי השיר ועד לחופה. את ידי בידו של אבי בטיול של שבת בבוקר. את הטעם של העוגה של סבתא לובה.
ומה עוד תבקשי לזכור? שאלה הפיה, כיודעת היטב את חשיבות השאלתיות החוזרת.
את שרודף אותי בהקיץ.
הפיה נראתה מבולבלת לרגע. אבל רק לרגע. היא הבינה.
הסיפורים שלנו עשויים מהדברים שהנפש מבקשת לזכור ולשכוח.
הפיה הטובה…
שלפה מתיק הקסמים שלה מפתח, בקבוקון כחול, תפוח ודג זהב. וגם כפית קטנה. ונעלמה, כדרכן של פיות שתמיד יודעות בדיוק מתי ללכת, וגם לעשות את זה בסטייל.
נשארתי לבד על השביל שמוביל למעלה. רוכבי אופניים חרוצים שחלפו לידי, מתנשפים, תהו אולי אם הרגע ראו אישה שמדברת אל עצמה.
שמתי את הבקבוקון, המפתח, התפוח, הדג והכפית הקטנה בתיק והמשכתי בדרך. מקווה שאדע מה לעשות איתם. אולי בבקבוק הכחול הקטן יש שיקוי שיכחה? ואולי דווקא נגיסה מהתפוח תעשה את הקסם? ואולי הכפית הקטנה היא בעצם מצפן שייקח אותי הישר לבאר הזיכרונות, ובעזרתה אוכל לדלות משם רק את הטובים והמנחמים שבהם?
מה יש לי להפסיד?
שלפתי את הכפית מהתיק והנחתי לה להוביל אותי עד לבאר. גרם מדרגות מפותל, ללא מעקה, הוביל אל מעמקיה. התחלנו, אני ופחד הגבהים שלי, לרדת למעמקי הבאר. נצמדת לימין, כמו בתחנות הרכבת התחתית, כדי לאפשר לאמיצים ולזריזים ממני, לאוץ לדרכם.
ביד אחת נאחזתי בקיר ובשנייה המשכתי לאחוז בכפית הקטנה. הברכיים התחילו לרעוד ותחתית הבאר לא נראתה באופק. ואז הכפית התחילה לדבר. היא הסבירה לי שאני בוחרת כמה עמוק לרדת. ושאם אהיה קצת פחות אחוזת אימה מהמדרגות, אוכל לראות טוב יותר את הזיכרונות שלי, שדבקו עם השנים לדפנות הבאר.
ואיך אדע שאלה הם הזיכרונות שלי, ולא של מישהו אחר?
אם הם לא שלך, הם לא יידבקו בי, השיבה הכפית וחזרה לשתיקתה.
אור היום נעלם מזמן. גם יתר הזוכרים.ות שהיו שם נעלמו. שקט עמוק שרר בבאר, וריח שאני מתקשה לתאר במילים עמד באוויר. הוא היה עשוי מניחוחות מאכלים, בסומת בשמים וגוף וריח של מים עומדים, כנראה של זיכרונות ללא שלא באו לבקשם.
החושך כדרכו חידד את יתר החושים. שמעתי בכי של תינוק ואת קול ההתייפחות שלי. שמעתי מוזיקה שגרמה לגוף לנוע בשובבות. קירות הבאר היו לחים ויבשים למגע, כנראה מזיכרונות חדשים וישנים. הטעם של עוגת השמרים של סבתא עמד בפי, יחד עם טעם מריר של שברון לב, כנראה.
לא הגעתי לתחתית הבאר.
השארתי את זה לפעם הבאה. חזרתי לשביל המוביל למעלה, ובהמשכו, אל הבית. שם, בבריכה הקטנה שבחצר שיחררתי את דג הזהב.
את הסיפור הקצר הזה כתבתי בעזרת קלפי סיפורים מתוך ערכה שרכשתי לפני שנים במרכז הסקוטי לסטוריטלינג, בניין קטן השוכן במרכזה של אדינבורו היפה. יש בה קלפים של מלכים ומלכות, נסיכים ונסיכות וגם שומר חלומות ומראת קסמים, קסם מרפא, איש על הירח ועוד. פתחתי אותה שוב השבוע, כי לפעמים נחוץ איזה קסם, איזו התרחקות אל מחוזות הדמיון, כדי לאסוף את הנפש, לחזק אותה ולחזור אל הדרך “שעודנה נפקחת לאורך”, כמאמר השיר.
לו פגשת בדרך פיה טובה שיכולה להטיל כישוף שיכחה, מה היית מבקש.ת לשכוח? ולו אותה פיה טובה הייתה מעניקה לך כפית קטנה שמוליכה אל באר הזיכרונות, אילו זכרונות אבודים היית מבקש.ת לדלות משם?
הבלוג, סיפורים לשינוי חברתי, מציין שש שנים להולדתו. את הסדנה הראשונה בנושא סיפורים לשינוי חברתי תכננתי והעברתי לפני 9 שנים, אבל הדרך שלי כמספרת סיפורים לשינוי חברתי החלה שנים רבות לפני כן.
לרגל יום הולדת שש או תשע או חמישים ושש, ישבתי לכתוב על כמה תחנות במסע שלי, המתחקה אחר החיבורים שבין סיפורים לשינוי חברתי. הוא מורכב ממשפחה ועבודה, לימודים, מחקר והגות, אקטיביזם ופעולה. זהו מסע שפרקיו נכתבים תוך כדי הליכה וחלקם עוד מחכים להתגלות.
תחנה ראשונה: “עד שלאריות יהיו היסטוריונים משלהם”
הייתי בת 26, בהריון מתקדם מאוד ומובטלת. סוכנות כוח האדם שלחה אותי לעבודה זמנית כעוזרת אדמיניסטרטיבית ועורכת לשון בשתי”ל – שירותי תמיכה וייעוץ לארגונים לשינוי חברתי. על הקיר במשרד ששכן אז בדירת מגורים ברחוב רמב”ן הייתה תלויה כרזה באנגלית:
הכרזה הזו הייתה אחת הסיבות שנשארתי שם והפכתי לאשת צוות מן המניין משך 18 שנה. הפתגם הזה מתמצת במילים פשוטות את חשיבותם של סיפורים בעיצוב של תודעה ציבורית וההשפעה שיש למתעד ההיסטוריה על יחסי כוח פוליטיים.
כאשר חיי האישיים התהפכו על פיהם והשליכו אותי להיאבק במפלצות, למדתי על בשרי את חשיבותם של סיפורים בתהליכים של החלמה והתעצמות אישית. הכאב שלי לימד אותי שמה שמעצב אותי ואת חיי הם לא רק זיכרונות צורבים, אלא הסיפור שאני יוצרת מהם.
תחנה שנייה: סיפורי אגדה
את לימודי התואר הראשון התחלתי באמצע שנות ה-80. הנשירה מהלימודים הפכה לסיפור של כישלון; הרגשתי כמי שעומדת אבודה בתחנת רכבת סואנת בה כולם רצים כאילו הם יודעים לאן ורק היא תקועה במקום. רק בשנת 2003 חזרתי ללמוד באוניברסיטה העברית, להשלים תואר ראשון בספרות אנגלית ולימודים כלליים. חזרתי ללימודים מתוך החלטה שהגיע הזמן לספר סיפור חדש שיש בו טעם של השלמת משימה וסגירת מעגלים. אחד הקורסים הראשונים שלקחתי היה בתיאוריות פמיניסטיות על סיפורי עם ואגדה. צללתי בשקיקה אל תוך קנון של סיפורי עם והקולות החותרים תחתיו. התחלתי לחקור את הכוח הקסום של סיפורי עם ואגדה עתיקים, כאלה שעברו כמסורת שבעל פה ונועדו להתריע מפני סכנות, להכין לקראת טקסי מעבר ולשמר רגעי גבורה ותושייה. רבים מן הסיפורים הללו, שנהוג לייחס את תיעודם לאחים גרים, סופרו על נשים ועל ידי נשים כחלק ממסורת של חניכה. במסגרת המחקר מצאתי את הסיפור הזה, המובא כאן בתרגום שלי לעברית, מתוך ספרה של מרינה וורנר:[1]:
“”פעם אחת, לפני שנים רבות מאוד, בארץ רחוקה רחוקה, חיו גביר עשיר ואיכר עני. והנה, אשת הגביר, אשר לכאורה לא חסר לה דבר, חלתה והחלה מצטמקת מיום ליום, בעוד אשתו של האיכר העני עלתה כפורחת. הגביר בא לבקר אצל האיכר העני ושאל אותו הכיצד זה שאשתו כה פורחת ומאושרת, בעוד הגבירה בטירתה המפוארת הולכת ומתכווצת מיום ליום. “אני מזין אותה בבשר הלשון”, השיב לו האיכר. הגביר, אשר הבין את דבריו של האיכר כפשוטם, שילח מיד את ציידיו וציווה עליהם להביא לו לשונות של בשר ציד, ועל הטבח, להתקין את הלשונות למעדנים, תאווה לחיך. הוא הגיש לאשתו את הלשונות שבושלו בקפידה רבה, אך היא טעמה מהאוכל כזית והמשיכה לנבול כפרח. בצר לו, פנה הגביר שוב אל האיכר העני, והלה הזמין את אשת הגביר לשהות בביתו. וראו זה פלא, מרגע שדרכה כף רגלה בביתם של האיכרים, החלה הגבירה להבריא ולהתחזק; הצבע חזר ללחייה והשחוק אל שפתיה. הגביר לא הבין כי בשר הלשון עליו דיבר האיכר איננו בשר ציד למאכל, כי אם מילים. האיכר הזין את האישה בסיפורים, עטף אותה בנפלאות השפה, הבריח את תוגתה בכך שמיגר את השקט”.
הסיפור הזה, כמו הפתגם על האריות וההיסטוריונים שלהם, הפך למכונן בחיי. עד היום, בכל פעם שאני מספרת אותו, אני חשה שהוא גם שלי ושל המאבק שלי להפר את השקט. יש בי צורך עז להאמין ששינוי והחלמה יכולים להתרחש כאשר השתיקה נשברת. כאשר אנו נוטלות לידינו את הזכות לספר את הסיפור שלנו, להנכיח אותו, לשחרר אותו ולתת לו לחתור תחת הסיפורים שמספרים עלינו בלעדינו.
תחנה שלישית: חיוך של אריה
בשנת 2009, נסעתי במסגרת עבודתי לסמינר בקליפורניה של מכון רוקווד למנהיגות לשינוי חברתי. בערב הראשון, לאחר מספר סבבי היכרות, התבקשנו לעמוד במעגל ולומר במשפט אחד, ללא הכנה מוקדמת, מהו הייעוד שלנו. וכך, בקליפורניה הרחוקה, במעגל עם א/נשים שזה עתה פגשתי, שמעתי את עצמי אומרת: “הייעוד שלי הוא לספר את מה שלא מסופר, להשמיע את הקולות שלא נשמעים”. האריות נטולי היסטוריונים, שנכנסו לחיי 20 שנה קודם לכן, ודאי חייכו לעצמם חיוך קטן.
בקליפורניה הרחוקה הרגשתי כמו אליס בארץ הפלאות; כמוה, חשתי רוב הזמן שלא במקום; קטנה או גדולה מדי, זרה לכללי המשחק והשפה ואחרת לעצמי. ואולי דווקא בגלל אי הנוחות ואי הנחת, למדתי כל כך הרבה. עם שובי לארץ הדפסתי כרטיס ביקור חדש ועליו היה כתוב: מספרת סיפורים, יועצת ומנחת קבוצות לשינוי חברתי.
תחנה רביעית: הקול שלך יכול לשנות את הסיפור
ב-2012, לקראת הבחירות לכנסת ה-19, פתחתי בלוג בפייסבוק בשם: הקול שלך, הסיפור שלך. הכוונה הייתה להשתמש במדיה החברתית כדי לקרוא לא/נשים לקחת אחריות, ולממש את היכולת להשפיע על מהלך ותוצאות הבחירות. ההשראה הגיעה הפעם מספר עב כרס של כריסטופר בוקר[2]. טענתו המרכזית של בוקר היא שכל סיפור שסופר ויסופר אי פעם – מסיפורי עם, דרך ספרות ושירה, סרטי פעולה וקומדיות רומנטיות, מחזות קלאסיים ועד סיפורים לפני השינה – מעוצב על פי אחת (או יותר) מתוך שבע תבניות עלילה: להתגבר על המפלצת, מעוני לעושר, מסע וחיפוש, נדודים ושיבה, קומדיה, טרגדיה ולידה מחדש.
בכל יום שיתפתי סיפור אחד תחת הכותרת של אחת מתבניות העלילה. זו הייתה הדרך ליצור בעבור הקוראים/ות את החיבור בין הסיפור שהם חווים בחייהם לבין התמות המושרשות בסיפורים הללו; המטרה הייתה לתת שם למאבקים שלהם/ן לשינוי חברתי, ולחשוף את הנרטיבים העמוקים הפועלים על מנת להחליש ולפרק את המאבקים האלה.
כך הפך המחזה של ויליאם שייקספיר, “אותלו”, לדוגמא לאופן בו פועל ראש ממשלת ישראל, וסיפור העם הידוע “כחול הזקן” היה לנקודת המוצא של שיח על אלימות מינית ופרקטיקות של השתקה. הסיפורים התפתחו לכלי פרשנות של ופעולה על הפוליטי.
תחנה חמישית: האם המוכפפים יכולים לדבר
לימודי התואר השני, אף שנמשכו על פני שמונה שנים תמימות עמוסות ברגשי אשם – כלפי העבודה, כלפי המשפחה וכלפי הלימודים – היו אחד המרחבים שאפשרו לי לחקור, לגלות ולמזג סוגי ידע שונים.
באותן שנים הייתי גם שותפה לניהולה של קרן דפנה, הקרן הפמיניסטית הראשונה והיחידה בישראל, ואין ספק שרוחה של פרופ’ דפנה יזרעאלי, מייסדת הקרן, ליוותה אותי. דפנה הייתה אקטיביסטית, מרצה, מנטורית והוגה פמיניסטית, ותמיד האמינה בחשיבות של שילוב בין המעשי לתיאורטי; זה שנולד מהשטח וזה המתגבש בספריות האקדמיה. עבורי השילוב היה טבעי ומתבקש; 25 שנות ניסיון מעשי בשינוי חברתי העניקו עומק ומשמעות לתיאוריות הביקורתיות שנחשפתי אליהן. במקביל, התיאוריות העניקו שמות והקשרים ליחסי הכוח בחברה שלנו ולאי הצדק שנובע מהם.
אלא שלצד ההפריה ההדדית, הייתי גם מודעת מאוד לפער שבין התיאוריות לבין השטח. בין הרדיקליות ופוטנציאל השחרור שטמון בהגות פמיניסטית ופוסט קולוניאלית לבין הנגישות שלהן לאלה העוסקות ועוסקים במלאכה מדי יום. הסיפורים לשינוי חברתי נוצקו אם כן מתוכי אל המרחב הפעור הזה. הם היו ניסיון לבנות גשר בין הטקסטים המאתגרים של ההגות הביקורתית לבין העוולות הקטנות והגדולות שמתרחשות סביבנו יום וליל. כך נוצרו רשימות כמו שלוש קצרים על מבטים, ואילו הייתי אנושי “.
תחנה נוספת: אומת השירה והמחויבות לפיענוח
בשנים האחרונות אני חוקרת את יכולת הפעולה הפוליטית של שירה. יש אלה שירימו כעת גבה ויאמרו “אבל שירה תמיד שימשה ככלי לתעמולה או מחאה פוליטית”, וזה כמובן נכון. אך המחקר שלי לא עסק ב”שירה פוליטית”, אלא בתרומה האפשרית של שפת השירה ליצירת שיח עמוק, מורכב, אמביוולנטי ורב קולי בתוך אקלים פוליטי רעיל המשטח כל דיון לשדה קרב מילולי ולמשחק סכום אפס. שירה היא צורת ביטוי ספרותית המודעת מאוד לעצמה, כזו הדוחקת גם בנו לשם לב ביתר שאת לאופן הפעולה של השפה. היא כמו מושכת בשולי הבגד שלנו ודורשת שנשים לב למילים ולמשמעויות שהן יוצרות, כל אחת מהן לחוד וכאשר הן ניצבות זו לצד זו. באופן מעניין, השפה השגורה אצלנו בשיח הפוליטי פועלת באופן הפוך לרוב; היא שוחקת את המילים עד דק, עד שהן ומה שהן מייצגות כמעט מאבדות משמעות.
התפקיד החשוב של שירה היא להחזיר למילים את משמעותם העמוקה ולהזמין אותנו לעצור ולהשתהות, לשים לב, לחוש הזדהות, אמפתיה וחמלה. להתבונן בעצמנו, באופן בו החיים בתוך מציאות פוליטית בלתי אפשרית שחקו גם אותנו, את היכולת להרגיש את העולם סביבנו ובעיקר, את האמונה בכוח לפעול ולשנות. במסגרת המחקר הפעיל הזה נוצרו הרשומות משוררת מתבוננת, שיר אחד ועמידה בפיתוי “
אפילוג
נולדתי אל תוך השירה, לאב משורר, חיים גורי ז”ל, אשר שמו מופיע לא פעם בסמוך לצמד המילים “המשורר הלאומי”, ביטוי המסמל את היותו ממוקם עמוק בלב הקנון של השירה העברית; דובר של דור, של עידן. אבל מה שאני ראיתי, מעבר להגדרות ולתארים היה אדם שלא יכול היה שלא לכתוב; שהכתיבה נבעה ממנו מתוך צורך, ותחושה של שליחות. נולדתי וגדלתי אל “האישי הוא הפוליטי”, כמו גם אל הציווי לשמר את מכלול הזהויות הקיימות בי, גם כאשר הן מצויות בסתירה פנימית ואף במלחמה זו עם זו. כמובן, המלחמות שלי היו אחרות ושונות משלו ומסלול חיי כלל גלות מרצון אל השוליים; אל העשייה הפמיניסטית לשינוי חברתי ואל הפרשנות המינורית של הפוליטי באמצעות סיפורים לשינוי חברתי. אבל השורש העמוק בו תמיד התאחו חילוקי הדעות הפוליטיים בינינו היה בהסכמה שיש לחתור לכינונה של חברה המחוייבת לתת מקום למכלול הזהויות המרכיבות אותה.
אבל השירה תמיד הייתה שם ותמיד הייתה חשובה. אני חבה תודה עמוקה לאבי ולכל המשוררות והמשוררים ששירתם טלטלה אותי, גרמה לי לעצור, להשתהות ולהשתאות על המילים ועל ריבוי המשמעויות שטמונות בהן.
אני מלאת הוקרה לסיפורים בצורותיהם השונות וליכולת שלהם לומר עוד, לומר בשם, לומר כדי להפר את השקט.
[1] From the Beast to the Blond: On Stories and their Tellers
היום היא מכינה דונאטס אפויים. המטבח הקטן כבר נמלא ניחוחות של חמאה נמסה, וניל ושוקולד. היא טובלת כל מאפה חמים בציפוי מתוק ודביק ומניחה אותם בזהירות רבה בקופסה. עוד מעט תיקח כיפה אדומה את הסל המלא כל טוב שהכינה ותיקח אותו אל סבתה.
היא שוקלת אם לפזר סוכריות צבעוניות על ציפוי השוקולד המבריק. אולי זה יותר מדי. ואמה ממילא איננה אוהבת סוכריות צבעוניות. אבל אולי הם ישמחו אותה בכל זאת? הם ודאי ישמחו את בתה, שעדיין איננה מתביישת בחיבתה הגלויה לממתקים.
והנה היא מגיחה אל המטבח. לחייה סמוקות ותלתליה הסוררים אסופים מתחת לשכמיה האדומה שסבתא תפרה לה. “אני מוכנה”, היא אומרת. והיא חושבת לעצמה האם אי פעם היא תהיה מוכנה באמת לשלח את בתה לבד אל העולם שם בחוץ מבלי שלבה יחסיר כמה פעימות ומבלי שבראשה ירוצו תרחישים שהיא מעדיפה שלא לחזור עליהם בקול רם.
היא מביטה בבתה, בילדה-נערה שהיא; ברעמת שערה השופע, בעיניה, שזיק צוחק בהן. היא מתקרבת לנשק אותה על לחייה ורואה כמה היא גבהה. עוד מעט היא כבר תשאיר מאחוריה את אחרוני סממני הילדות. מעניין אם בתה יודעת כמה היא מתאפקת לא להציע לה שתלווה אותה או תקפיץ אותה במכונית.
“תתקשרי כשתגיעי אל סבתא”, היא אומרת, משתדלת לשוות לקולה דרך אגביות קלילה. היא לא רוצה להדביק את בתה בחרדות שלה.
היא אומרת לעצמה כמה חשוב להן, לסבתה ולנכדה, הזמן הזה שלהן ביחד, רק שתיהן. היא משלחת את בתה ושבה לנקות את השיש מטפטופי השוקולד.
אבל הילדה כבר יודעת לפחד. היא יודעת לפחד מאנשים זרים וממבטים חודרים ומרחובות חשוכים. היא נולדה לעולם שבו ילדות מפחדות וילדים מפחדים.
המטבח כבר מצוחצח והילדה עוד לא התקשרה. היא מחליטה לנסות לכתוב, בניסיון להדוף את גל החרדה שגואה בה. “אולי אתקשר לאמי”, היא חושבת, “כאילו כדי לשאול אם העוגות הקטנות ערבו לחיכה”. היא לא רוצה להדאיג גם את אמה. מספיק אישה דואגת אחת.
ואז הטלפון מצלצל. אנחת רווחה. היא עונה ומשתדלת להישמע שגרתית. “אמא, אני עוד מעט חוצה את הגן הציבורי. את יכולה לדבר איתי עד שאגיע לבית של סבתא?” והיא מדברת אתה ומלווה אותה בקולה, תוהה אם די בכך כדי להרחיק אפילו את הזאב הרעב ביותר. היא שומעת אותה מאיצה את צעדיה דרך הגן הציבורי ואת חריקת השער ואת הדלת הנפתחת. היא שומעת את אמא שלה, הסבתא/ילדה שהשיבה כבר לוטפת את שערה, אוספת אליה לחיבוק את נכדתה.
הזאב הפעם נשאר מחוץ לסיפור. עד לפעם הבאה.
השבוע שאל אותי איש צעיר חכם ואהוב למה נטפלים לזאבים? איך קרה שהזאב הפך למקור הפחד לילדים וילדים ומטאפורה לתוקפן מיני?
אבל סיפור כיפה אדומה הוא כמובן משל. הזאב הוא סמל לכל הסכנות שאורבות לילדות וילדים שמגלים סקרנות והרפתקנות. הגרסאות של סיפור כיפה אדומה שהועלו על הכתב על ידי האחים גרים בגרמניה וצ’רלס פרו בצרפת היו “סיפורים מתריעים” שנועדו לחנך ילדים – ובעיקר ילדות – לגלות צייתנות. בגרסאות של פרו והאחים גרים, כיפה אדומה נענשת קשות על שלא צייתה לאמה – שאמרה לה ללכת ישר ולא לסטות מהשביל. היא נענשת שנענתה לסקרנותה הטבעית והלכה לשוטט ביער וללקט פרחים. גרסאות אלה מעבירות מסר ברור שסקרנות וחוסר צייתנות הן תכונות ראויות לגנאי אצל ילדה או נערה, שסופה מוות, במקרה הרע, או חילוץ מבטן הזאב על ידי ציד אמיץ, נציג הסדר הפטריארכלי, במקרה הטוב. מוסר ההשכל המופיע בסוף הגירסה שהעלה צ’רלס פרו על הכתב בצרפת במאה ה-17, מדגיש את המסר החינוכי והמרתיע של הסיפור, במיוחד בכל הנוגע לילדות יפות, מנומסות ומחונכות, שצריכות לדעת שאסור לדבר עם זרים:
From the story one learns that children,
Especially young lasses,
Pretty, courteous and well bred,
Are wrong to listen to any sort of man
זהו מסר מזעזע, המטיל את האשמה על הנתקפת ולא על התוקף. מוסר ההשכל האירופי-בורגני הזה אינו מאשים את הזאב שניצל והפר את האמון שנתנה בו כיפה אדומה, אלא מאשים את כיפה אדומה בכך שנתנה בו אמון. מוסר ההשכל הזה הופך את הסיפור הקלאסי לכלי של שיתוף פעולה עם שימור הסדר הקיים המשלים עם קיומם של תוקפנים, בבחינת “זו דרכו של עולם וזו דרכם של זאבים”. אך המסר המעוות הזה לא נותר בין דפיו המצהיבים של ספר אגדות וסיפורי עם. הוא קיים ובועט עד עצם היום הזה. לאחרונה ממש נתקלנו בו בתגובות של גברים מסוימים שמיהרו להגן על הקולגות שלהם שהואשמו בהטרדה ובתוקפנות מינית תוך שהם משחררים לאוויר אמירות בסגנון: “מה בדיוק היא חשבה שיקרה שם”? או במילים אחרות, אם את מסכימה לפגישה עם בכיר בארגון בו את עובדת, צריך להיות לך ברור שהוא ינסה לכפות את עצמו עלייך, שהרי אחרת, למה שיהיה לו עניין להיפגש איתך?
אפשר וצריך לספר את סיפור כיפה אדומה לגמרי אחרת. חוקרות פמיניסטיות של סיפורי עם ואגדה כמו מריה וורנר וכריסטינה באכילגה איתרו גרסאות מוקדמות של הסיפור מתוך המסורת של סיפורי עם שעברו בעל פה מדור לדור ואשר סופרו על ידי נשים למען נשים וילדות. גרסאות אלה של הסיפור הן “סיפורי חניכה” שנועדו להכין ילדות ונערות לחיי הבגרות. להכין, לא במובן של להתריע מפני תכונות בריאות כמו סקרנות והרפתקנות, אלא על ידי העברת מסר מעצים ומחזק האומר: “יש בך עצמה, חוסן ותושייה כדי להתמודד עם הסכנות והאתגרים של תהליך ההתבגרות”. גרסאות אלה מציגות את כיפה אדומה כילדה-נערה אמיצה ומלאת תושייה, אשר יחד עם סבתה, במאמץ משותף של סולידריות נשית ובין דורית, מצליחות להערים על הזאב. גרסאות חניכה אלה מעבירות מסר אחר לחלוטין, הן בכל הנוגע לדמותה של כיפה אדומה כדמות אקטיבית ובעלת סוכנות, והן לגבי היכולת שלה לגלות סקרנות בריאה מחד ולהתמודד עם השלכותיה של סקרנות זו, כפי שטוענת כריסטינה באכילגה:
“As an initiatory tale in the oral tradition, ‘”Red Riding Hood”’ did more than symbolize the child’s ability to defeat danger and evil by resorting to cunning: it also demonstrates the woman’s knowledge to survival[1]
העולם מלא בילדות וילדים, נערות ונערים, נשים וגם גברים שיש להם סיפורים של מפגש ביער עבות ואפל עם זאב שאיננו יודע שובע, ושבעבורו היו חפץ שנועד להפיג את הרעב, את השעמום או את הצורך בשליטה אכזרית. העולם מלא בא/נשים שחיים עם הפחד מהזאבים מבית ומבחוץ. הזאבים הללו ימשיכו לשוטט בינינו ולהטיל אימה כל עוד נמשיך לספר סיפורים שמוסר ההשכל שלהם הוא שהבעיה היא באלה שנפגעו; בעצם כך שיצאו אל היער, בעצם כך שגילו עניין וסקרנות בעולם או נתנו אמון במי שלא היה אמור לפגוע בהם מלכתחילה. הגיע הזמן לספר סיפורים שיאירו את היער במיליון אורות ויהפכו אותו למקום בטוח; מיליוני אורות שייחשפו את הזאבים האמתיים; מיליוני סיפורים שיגידו בקולות רמים וצלולים: אף אחת ואף אחד לא יוצאים ליער כדי להיטרף. זו האחריות שלנו כחברה להפוך את המרחבים הפרטיים והציבוריים לבטוחים ומיטיבים.
[1] Postmodern Fairy Tales Gender And Narrative Strategies)
פעם בכמה חודשים מגיע היום שאין ברירה וצריך לעשות סדר בחדרון הקטן שהוא המשרד שלי. ערמות הניירת כבר חוסמות את הדלת ומאיימות להתמוטט בכל רגע.
וכך מצאתי את עצמי יושבת על הרצפה וממיינת ניירות שלקחו אותי כמו תמיד למסע בזמן. מאמרים וסיכומי שיעורים מימי הלימודים שהתקשיתי להיפרד מהם; מסמכים למיניהם, חוברות שהייתה לי כוונה מלאה לקרוא ופשוט לא הגעתי לזה…
ושם בין הניירות מצאתי גם מסמכים מהגירושין שלי מלפני 20 שנה ויותר. כמו מגירה שנפתחת לזיכרונות כואבים, לימים של שבר וכאב ובכי וזעם ובדידות. סגרתי את המגירה ולקחתי הפסקה ממיון הניירות. קולגה הפנתה את תשומת לבי לפוסט שהעלתה השרה לשוויון מגדרי, גילה גמליאל, בנושא הצורך בביטול חזקת הגיל הרך, בשם “השוויון האמיתי”.
הייתי רוצה להאמין לשרה לשוויון חברתי שהיא בעד שוויון אמיתי ומלא, באמת. ההצבעה שלה נגד הגדלת קצבאות הזקנה מעידה כמובן אחרת. הייתי רוצה להאמין לשרה ששוויון אמיתי הוא ממש נר לרגליה, אבל…
אבל אז חשבתי על נתיב הייסורים האישי שלי בדרך אל “התרת הנישואים”. אני נישאתי בקפריסין בנישואים אזרחיים כי בן זוגי היה ברזילאי קתולי. נישאנו כמו כל זוג עם עיניים בורקות והבטחות וחלומות. כאשר הנישואים התפרקו כמה שנים לאחר מכן התברר שאין הרי בישראל גירושין אזרחיים מפני שאין נישואים אזרחיים. וכך, תיק התרת הנישואים שלי נדד בין בית הדין המחוזי, לרבנות, לכנסיה הקתולית ולבסוף לשולחנו של נשיא בית המשפט העליון דאז, אהרון ברק, על מנת שיימצא זמן בין בג”ץ גדר ההפרדה לערעור דחוף אחר, לחתום על מסמך המעניק לבית המשפט לענייני משפחה את הסמכות להתיר את נישואיי שתמו מזמן.
בשנים הללו, מהרגע שעזבתי בעיניים אדומות מבכי את משרדה של עורכת הדין שלי אחרי חתימה על הסכם הגירושים ועד שזכיתי לקבל לידיי את מסמך התרת הנישואים שוטטתי במסדרונות הרבנות, בית הדין המחוזי והביטוח הלאומי. בימים ההם הסתובבו אגדות אורבניות על אנשים שהפכו שולחנות במשרדים ממשלתיים. הבנתי כל אחד ואחד מהם. כמעט הפכתי כמה שולחנות בעצמי.
גירושין זה חרא. זה שבר נורא ועמוק בחיים של בני הזוג ושל הילדים והילדות. זה בית שמתפרק ומשפחה שמתפוררת. זה קשה עד כאב. וזה מבחן אמיתי להורות ולאנושיות שלנו. הוויכוחים על הרכוש, על הטיפול בילדים ועל גובה המזונות מול אדם שפעם אהבת בכל מאודך וכעת הוא פתאום “הצד שכנגד”, מותירים אותנו מצולקים וכועסים. כי בעצם, שום דבר לא באמת יכול לפצות אותנו על חלום שנשבר.
ובתוך כל זה ניצבים הילדים והילדות שלנו. שכל מה שהם רצו זה משפחה עם הורים שאוהבים אותם וזה את זו; ובית בטוח ומגונן שממנו יצאו אל העולם. ופתאום הכל קורס עליהם/ן.
אז גירושין זה חרא אמיתי. וויכוחים על רכוש וחזקה ומזונות זה סיוט. ושום חוק לא יכול להקל על הכאב שכרוך בהם. אבל חוק יכול לעזור לשמור על הילדים/ות. להגן עליהם מסכסוכים מיותרים ומדיונים ותסקירים והון תועפות שהולך לשכ”ט עורכי/ות דין. מדיניות נבונה ושקולה יכולה להגן על ילדים וילדות מהתפוררות מוחלטת של העולם והבית שהיה שלהם/ן ולחסוך סכסוכים מרים ומתמשכים.
הרבה דמגוגיה ושיח רעיל ואלים עוטפים את הדיון הציבורי החשוב כל כך בנושא חזקת הגיל הרך וחלופותיה הראויות. נשים פעילות חשופות לקיתונות של אלימות מילולית, איומים, קללות ונאצות. נתונים מופרכים וסיפורים על תלונות שווא מהלכים אימים על נבחרי/ות ציבור שאמורים לקבל החלטות הרות גורל. הרבה יצרים ורגשות קשים מקיפים את הנושא הטעון הזה. הניסיון להציג אותו כמלחמה של גברים נגד נשים הוא נלוז במקרה הטוב ומסוכן במקרה הרע. והניסיון להציג את ביטולה של חזקת הגיל הרך כצעד לקראת שוויון אמיתי הוא מטעה במקרה הטוב והרסני במקרה הרע.
אז אני פונה ומבקשת מהשרה לשוויון חברתי; אם השוויון הוא אכן נר לרגלייך ומאחר שאת שרה ובעלת השפעה וסמכות, אנא טפלי בכמה דברים דחופים, כמו למשל: קידום נישואים אזרחיים ושוויון מלא בדין האישי, כי כל עוד נשים הן בנות ערובה בידי בעל שיכול לסרב לתת להן גט, אין מה לדבר על שוויון.
ואני פונה אלייך ומבקשת; אם השוויון הוא אכן נר לרגלייך, אנא קדמי מדיניות של שכר שווה והעסקה תומכת חיים ומשפחה – לנשים וגברים כאחד – כדי שנשים לא יצטרכו לבחור בין קריירה לאימהות ולא ימצאו עצמן מדשדשות במשרות חלקיות בשכר נמוך, וכדי שגברים אכן יוכלו לקחת חלק שווה ופעיל בגידול הילדים והילדות שלהם.
ואני פונה אל שרת המשפטים, איילת שקד; המפתח הוא בידייך. את זו שצריכה לנסח חוק שקול ונבון, המבוסס על ידע ונתונים מישראל ומהעולם על ההשלכות השליליות של ביטול חזקת הגיל הרך ללא חלופות ראויות. אנא קדמי חוק שייעשה סדר ויבטיח את טובת הילדים והילדות ויעניק להם את היציבות שהם והן כה זקוקים/ות לה, דווקא בעת משבר.
שינוי מתחיל כשהשתיקה נשברת. זהו המוטו שלי כמספרת סיפורים מזה שנים רבות.
במציאות בה הממשלה מתגייסת לרדוף את מי שעוד מתעקשים לדבר על הכיבוש, אין ספק שהזכות לדבר ולהביע, להעיד ולהתנגד אינה מובנת מאליה בכלל.
השתקה יכולה ללבוש צורות שונות; גלויות ובוטות או סמויות אך לא פחות מסוכנות. לכן מאמצים לשינוי חברתי חייבים להיאבק נגד השתקה על כל צורותיה.
אבל לפעמים שינוי מצריך גם שקט. שייפסק כבר הרעש הרעיל והאלים של שיח שהוא משחק סכום אפס.
זוכרים את המשל של קרילוב על שתי החביות, האחת ריקה והשנייה מלאה בשמן משובח או יין ישן וטוב? שתי החביות מתגלגלות במורד הרחוב; הריקה מהר וברעש גדול והמלאה בשקט ובכבדות. מוסר ההשכל של המשל היה שהריקנות היא פזיזה ורועשת ואילו החכמה העמוקה היא שקטה וכבדת ראש.
אבל אצלנו, כל יום יש “חגיגה” תקשורתית חדשה בעקבות איזו אמירה בוטה, גזענית או פוגענית. מסתבר שרעש זה טוב לחשיפה. דיבור שקט ומדוד נעלם ברעש הגדול מסביב ומה שצף ועולה בכותרות העיתונים הן האמירות הפשטניות, הגזעניות, מלאות שנאה ושטנה ועם אפס סובלנות לכל דעה אחרת. בקיצור, מה שנשאר לנו זה קרב אגרופים מילולי שכולו מכות זולות מתחת לחגורה.
החבטות הזולות והרועשות הללו מעוררות בעיקר שני סוגים של תגובות: תשואות סוערות או זעם קדוש; שמחה לאיד (“סוף סוף מישהו/י אומר/ת את הדברים כפי שהם”) או קריאות בוז. אה, וכמובן, קריאות לגינוי או גינוי בחצי פה.
פרובוקציה היא אסטרטגיה חשובה; היא אמורה לטלטל, לעורר דיון סוער, להטיח בפני חברה שבעה ומרוצה מעצמה מראה שתזעזע את שביעות הרצון העצמית המנומנמת שלה. אבל כשהשיח הציבורי סביבנו מורכב מפרובוקציה אחת אחרי השנייה, מה שמתקבל הוא משחק פינג פונג של רעש ורעש נגד.
בתוך הרעש האלים מתהווה מחנה השותקים/ות; אלה שבוחרים/ות להימנע מהתייחסות לנושאים שנויים במחלוקת; שמעדיפים/ות להעלות תמונות של חתולים ואוכל ולקוות שלא ייתפסו באש הצולבת ושאף טוקבקיסט זועם לא יאחל להם מוות בייסורים קשים או אונס ברוטאלי.
בתוך הרעש, יורד עלינו שקט רע; שקט של פחד; שקט של עייפות, שקט של ייאוש.
דברים רעים קורים כשאנו נכנעים לרעש. הבריחה מזירת השיח משאירה אותה פנויה וריקה לעוד ועוד חביות ריקות המתגלגלות ברחובות התקשורת והמדיה החברתית. וכדי שהרעש יישמע מעל הרעש החביות הריקות נהיות ארסיות יותר, רועשות יותר. ומה שבאמת צריך לדבר עליו נמוג אל תוך ענן עכור של רעש.
רעש עירום חלק ב’: השועל והעורב
זוכרים/ות את משל העורב והשועל? השועל, שחשק בפיסת גבינה שהייתה נעוצה במקורו של העורב, פיתה אותו בדברי חנופה לשאת קולו בשיר. העורב הנרקיסיסט התלהב כל כך מהמחשבה שהעולם אכן יתענג למשמע קולו, פצח בשיר ופיסת הגבינה נפלה הישר אל פיו המשתוקק של השועל.
המשל עוסק בעצם במפגש שבין נרקיסיזם לעורמה וחנופה ומציע שיעור מהיר בכלכלה של פוליטיקה ויחסי כוח. אמנם לעורב יש יתרון התחלתי; הוא עומד על העץ, ואילו השועל למטה. אבל השועל החכם יודע שנקודת התורפה של העורב היא שהוא אוהב לעוף על עצמו ומנצל זאת לטובתו.
אכן שיעור חשוב בניהול של יחסי כוח.
אבל המשל לא מספר לנו דבר על החיות האחרות; אלה שלא קיבלו פיסת גבינה עסיסית ורק נאלצו לשמוע את שירת העורב.
שירת העורב היא הרעש שמלווה את העסקאות שבין הצמאים/ות לפרסום לבין המחויבים/ות לרייטינג. ברעש שנוצר מסביב אנחנו מתחילים/ות להאמין שכדי להשתתף במשחק צריך להיות עורב או שועל. לספק סנסציות או לפרסם אותן.
והנה, גם אני הכותבת הגעתי לנקודה בה אני משכנעת את עצמי שהשתתפות בשיח אפשרית רק לעורבים ושועלים. לכמה רגעים גם אני מצטרפת למקהלה שמשננת את המשפט המאוס עליי ביותר: “זו דרכו של עולם”.
לא, זו לא דרכו של עולם. יש לנו זכות ויכולת לבחור אם להצטרף למעגלי הרעש או לפרק אותם.
וצריך לפרק את מעגל הרעש; צריך לייצר סוגי שיח חדשים ואחרים גם סביב המחלוקות הקשות והמרות ביותר; צריך ליצור מרחבים בהם אפשר לדבר על מה שלא עושה מספיק רעש כדי להגיע לכותרות.
פירוק הרעש דורש מאתנו מחויבות לבטא מורכבות ולהקשיב לה; הוא דורש כוונה ונכונות לנהל דו שיח. פירוק הרעש דורש נכונות לתת ביטוי מדויק וכן לקולות השונים שקיימים בנו. הוא דורש לא להיכנע לדרישה להגיד הכל במשפט אחד חד ובוטה. הוא דורש לצאת לפעמים נגד “השבט”.
פירוק הרעש דורש מאתנו עבודה קשה והימנעות מודעת מסיפוקים מידיים. פירוק הרעש דורש מאתנו לפתח שפה אחרת. פירוק הרעש דורש קצת שקט.
אני חורגת ממנהגי הפעם ומסיימת בשיר של משורר מוכר מאוד, חיים גורי. אני בוחרת להביא את השיר הזה כי אני חבה למחברו תודה גדולה. על ההתעקשות שלו לשיח מורכב, רב ממדי, שיש בו גם תוכחה וגם חמלה לקיום האנושי. אני אוהבת ומעריכה אותו על ההתמדה שלו ביצירת שירה שתמיד אומרת עוד, שמחלחלת בשקט, שאוחזת בשולי הבגד ותובעת השתהות, הקשבה והתבוננות.
אני והשקט/חיים גורי
שמעתי על השקט
לא פגשתי בו עדיין.
הוא שייך לארץ
שאת שמה איני יודע.
הוא קשור בעיר
שלא עברתי ברחובה
הוא שוכן בבית –
לא נשענתי בחלונותיו.
נדמה לי כי השקט הוא ככלות.
ואני בטרם. כמו רעב.
נדמה לי כי השקט הוא ככלות
ואני בטרם כמו רעב.
לפני כשנה סיימתי מסע שנמשך כמעט תשע שנים; כתיבת עבודת תזה לתואר מוסמך בלימודי תרבות שעסקה בסוכנות הפוליטית של שירה. זה היה מסע שהחל אי שם בילדות ספוגה בשירה, נמשך בשנים של אקטיביזם ועשייה לשינוי חברתי והתפתח לניסיון מהוסס לשוב אל לימודים אקדמיים בחיפוש אחר חיבור אפשרי בין ההגות לפרקטיקה; אחר הקשר שבין ידע שנולד בעשייה בשטח לזה הטמון בין כריכות ספרים. במילים אחרות, אני חושבת שראיתי במלאכת כתיבת התיזה דרך לשלב בין מרכיבים שונים בזהות שלי; בין האקטיביסטית לחוקרת; בין זו השקועה עד מעבר לראשה בעשייה יומיומית, לבין זו המבקשת מדי פעם להתבונן במבט רחב על הטקסטים שנוצרים מסביב. הכתיבה האקדמית חייבה אותי למצוא בהגות ובביקורת תימוכין לתחושה שליוותה אותי מיום שעמדתי על דעתי; ששירה היא חשובה. שיש לשירה דברים חשובים להגיד על הקיום שלנו, כיחידים/ות וכחברה.
אני אוהבת בשירה את המורכבות שלה; את השיחות שהיא יודעת לעורר. אני אוהבת בשירה את היושרה שלה ואת החמקמקות שלה. המפגש עם שיר שאני אוהבת הוא כמו מתנה. כך הרגשתי כאשר מרזוק אלחלבי, משורר, הוגה ואיש עשייה, שלח לי לפני כמה חודשים את שירו המובא כאן בהמשך. הנחתי את השיר קרוב אליי ונתתי לו לנשום. חיכיתי לרגע שיהיה לי זמן לכתוב עליו בנחת. אבל שעת הנחת בוששה לבוא והשיר המשיך להלך עמי. עד לרגע זה.
בכתיבה על סוכנות פוליטית של שירה יש פיתוי גדול לגייס אותה למטרה פוליטית אחת. הבטחתי לעצמי לעמוד בפיתוי הזה. החלטתי שמוטב לא לומר יותר מדי ולתת לשיר לדבר. להניח לכל קוראת וקורא למצוא בו את פניו או פניה. לכן אסתפק בכך שאומר שהשיר הזה אהוב אליי כי הוא מישיר מבט. הוא מחזיר למילים את המשמעות העמוקה שלהן. ואולי, כאשר אנו זוכרים שוב את משמעותן העמוקה והטעונה של מילים, ננהג בהן ביתר כבוד.
תַּרְמִית!/ מַרְזוּק אַלְחָלַבִּי
מערבית: ד”ר נַבִּיל טַנּוּס
תַּרְמִית! 1
אַף לֹא אֶחָד יֵלֵךְ לְגֵיהִנּוֹם
אוֹ יִשָּׂרֵף
אַף לֹא אֶחָד יֵלֵךְ לְגַן עֵדֶן
אַף לֹא אֶחָד יָשׁוּב,
אַף לֹא יְפֵיפִיָּה מַמְתִּינָה
אַף לֹא חֶסֶד יִשְׂרֹר
כָּל הָעִנְיָן הוּא תַּרְמִית לְשׁוֹנִית
תַּרְמִית!2
אַף לֹא אֶחָד עָלָה הַשָּׁמַיְמָה
אַף לֹא אֶחָד הוּעַף בִּיעָף בַּלַּיְלָה
אַף לֹא אֶחָד הָלַךְ עַל פְּנֵי הַמַּיִם
אַף לֹא אֶחָד שָׁב מִן הָאַיִן!
כָּל הָעִנְיָן הוּא תַּרְמִית בַּדִּקְדּוּק
בְּשִׁיּוּם הַנּוֹשֵׂא/הַפּוֹעֵל וְהַפְּעָלִים!
תַּרְמִית!3
אַף לֹא אֶחָד מְרַצֶּה אֱלֹהָיו
אַף לֹא אֶחָד יִמְרֶה פִּיו
אַף לֹא אֶחָד יִזְכֶּה בַּחֲסָדָיו
אַף לֹא אֶחָד יִשְׁכְּחֵהוּ
כָּל הָעִנְיָן הוּא תַּרְמִית הַשֵּׂכֶל
בַּנְּפָשׁוֹת הַחֲלוּשׁוֹת!
תַּרְמִית!4
אַף לֹא אֶחָד נוֹפֵל חָלָל,
כֻּלָּם נִרְצָחִים
אֵין שׁוּם מָוֶת יָפֶה
מְכֹעָר הוּא כָּל מָוֶת
אֵין שׁוּם גְבוּרָה בַּמָּוֶת הזֶַּה
הִיא תִּכְסוּס הַמִּלִּים בַּמָּוֶת בִּכְדִי كل ما في الأمر خدعة لغوية
עלי הסרפד שורפים ודוקרים. לפעמים אני זוכרת לעצור לרגע ולמצוץ את הדם הזב מהאצבעות. רוב הזמן הוא נשזר בעלים הירוקים, משנה מעט את צבעם. כשאת שותקת כל כך הרבה זמן גם הכאב שותק וכל דקה שאני מתעכבת על הכאב זו דקה שאני לא אורגת את המעילים לאחים שלי, שעייפו כבר מלעוף. רק עליהם אני חושבת, כי זה נותן לי כוח. אם אחשוב יותר מדי על עצמי אשתגע, ואז מה יהיה על המעילים? הכאב לא חשוב. גם השקט לא. רק הפחד. מה יקרה אם לא אסיים בזמן את המעילים והם יצטרכו להמשיך ולעוף כל החיים שלהם. הלוואי וגם אני יכולתי לעוף. להיות גם קצת ציפור, והם היו יושבים כאן ואורגים לי מעיל מעלי סרפד. לפחות הייתי יוצאת מהמערה הזו.
אני הייתי היחידה שלא שנאה אותה מהתחלה, את האישה הזו שאבא שלי התחתן איתה כדי לא להיות לבד. האחים שלי שנאו אותה כי ידעו שהיא תנסה לקחת מהם את הירושה. אני הייתי קטנה ולא הבנתי. רק רציתי אמא, כי את זו שלי לא הכרתי אף פעם. כולם היו מספרים לי עליה. כמה יפה וטובה ואצילית ונדיבה ורחומה היא הייתה וכמה אני דומה לה. אני לא שנאתי את האישה החדשה כי נורא רציתי אמא; כזו שתסרק את שערי ותקלע לי צמות ותספר לי סיפורים לפני השינה ותרגיע את הפחדים שלי ותריב איתי על שטויות. אבל היא לא סבלה אותנו מהרגע הראשון. גם את אבא שלי היא לא אהבה. היא חשבה שהוא רכרוכי ולא שאפתן מספיק. אני חושבת שהיה לה נורא משעמם אתנו. היא הייתה מלכה והיא לא הייתה שמחה. משהו היה חסר לה. אני זוכרת אותה מסתובבת ברחבי הארמון הענק והחשוך וממלמלת לעצמה. אמרתי לעצמי שכבר תעשה משהו, ואולי אז היא תפסיק למלמל כל הזמן.
והיא עשתה. אוף, כמה שהיא עשתה. היא כישפה את האחים שלי והפכה אותם לבעלי כנף ועכשיו אני צריכה לשבת כאן ולשתוק ולארוג להם מעילים מעלי סרפד ולשתוק עוד, עד שהמעילים יהיו מוכנים ואז אני אגאל אותם מהכישוף. אני נורא חשובה, וזה מה שחשוב עכשיו. כשאני והם נוכל שוב לדבר אז אולי נוכל לברר את כל העניין הזה, ואיך זה שהם עפים ביחד ואני יושבת כאן לבד לגמרי ושותקת את עצמי לדעת.
הם לא סבלו אותה מהתחלה כי ידעו שהיא מאיימת על הירושה שלהם. לי ממילא לא הייתה זכות לירושה, אז מה אכפת לי. אותי היו מחתנים בבוא העת עם מישהו שיש לו ירושה. איזה נסיך. ואני הייתי אמורה להעמיד פנים שאני חיה באושר ועושר עד עצם היום הזה. כי איך אפשר לא להיות מאושרת כשההחלטות הכי קשות שאת צריכה לקבל זה איזה פרחים להניח על שולחן הארוחה? בעצם גם את זה אני לא הייתי צריכה לעשות.
אז אולי זה לא כל כך נורא בעצם, כל התפנית הזו בעלילה. ככה לפחות יש לי תפקיד. הגורל של האחים שלי תלוי בי. אני לא יכולה לפרוץ פתאום בשיר, או לצרוח או לקלל או סתם להשמיע קול, כי אז הכישוף יישאר לנצח, וזה יהיה נורא, כי אז באמת לא תהיה לי משפחה.
וממילא אין כאן עם מי לדבר, ועם עצמי אני מדברת בשקט כל הזמן. הייתי דווקא רוצה לדבר איתה, עם האמא החורגת שלי. הייתי שואלת אותה למה היא כל כך שנאה אותנו, אותי. הנשים בארמון אמרו שהקנאה העבירה אותה על דעתה. שדמותה של אמי שהמשיכה לרדוף את הארמון במושלמות השמורה למלכות טובות שעברו מן העולם שיגעה אותה. אני אישית חושבת שזה רק חלק מהסיפור. היא רצתה להיות מישהי, לעשות דברים, לנהל עניינים, ומהר מאוד הבינה שזה לא עובד ככה בארמון. היו לה כל האנרגיות המטורפות האלה ולא היה לה מה לעשות איתן, אז היא פנתה לכישוף, כי הרי זה מה שאנחנו הנשים יכולות לעשות; להיות יפות ושותקות, או מכשפות שיש להן הכוח להפוך אנשים לבעלי כנף.
האמת, אני מבינה אותה. גם אני, כמוה, שבויה בין דפי ספר האגדות המצהיב הזה, הבלתי תקין פוליטית לחלוטין. גם אני, כמוה, הייתי רוצה לבחור לעצמי תפקידים אחרים. אז בינתיים אני יושבת כאן ואורגת מעילים מעלי סרפד ושותקת ונושכת שפתיים עד שתגיע מישהי שתקרא את הסיפור שלי ותבין ותשחרר אותי מנדר השתיקה.
העניין עם סיפורי העם האלה, שכדאי לקרוא אותם כמה פעמים. פעם אחת בשביל הסיפור, העלילה, המכשולים והסבל, והסוף הטוב, בדרך כלל. אחר כך לקרוא שוב ולהתקומם על המסרים הבעייתיים, על עיצוב דמויות פלקטיות של נשים כמכשפה מרושעת מחד או מלאכית טובת לב ללא גרם של רוע, מאידך. ואז צריך לקרוא שוב, ולחפש את מה שלא נאמר, ולהשלים בעצמנו את מה שחסר, ולהפוך את הסיפור על ראשו ולהפוך אותו לשלך. וזה מה שעשיתי. התבוננתי לא רק במה שמסופר, אלא גם במה שלא נאמר, בהיעדר, בהקשר של הסיפור הזה כשהוא סופר לפני מאות שנים וכאשר אני קוראת בו היום.
סיפורי העם היו העיתונים ותוכניות האקטואליה של פעם. הם סיפרו על כל מה שהעסיק את הא/נשים; כסף, מעמד וריבוד חברתי, מחלות וסכנות מוות אחרות, מאבקי כוח, יתמות ובדידות, אהבה ותשוקה. מספרי ומספרות הסיפורים לקחו את הסיפורים הללו ממקום למקום, עידנו כשצריך והפחידו כשהיה נכון; הפריזו והוסיפו ושברו את השקט בשביל אלה שהאזינו. עשו מה שהם יכלו בתוך מערך כוח של הון-שלטון בו מלכים נרפים וחסרי מעוף מלכו מכוח האנרציה והשושלת.
הסיפור הזה מלווה אותי כבר זמן מה. ומה לי, אישה דברנית שכמוני, על מזגי החם והנסער, ולנסיכה שותקת? אולי כי אני, שטוענת בלהט ששתיקה היא לא אופציה צריכה להבין שלפעמים שתיקה היא האופציה היחידה? שדיבור הוא סוג של פריבילגיה. ומה לי ולמכשפה שרוחשת שנאה יוקדת לילדיה החורגים? אולי כי גם אני מסתובבת לפעמים וממלמלת לעצמי כשאני לא יודעת לאן לעזאזל להוליך את כל מה שגועש ומבקש לעשות בתוכי? אני משוחחת עם המלכה המכשפת ועם הנסיכה השותקת כי יש בי משתיהן. ואני רוצה להעז ולומר שבכל אישה יש משתיהן. יותר משיש בעולם הזה מכשפות רעות ומלאכיות תמימות, יש בו נשים, כמוני, שמחפשות את הקול שלהן בתווך שבין הקצוות הבלתי אפשריים הללו; שהרי זו וגם זו דנות אותנו בעיקר לבדידות נוראה. יותר משיש בעולם הזה באמת מכשפות ומלאכיות יש בו נשים, כמוני, שמבקשות ליצור עולם שנותן להן אפשרויות.
אפילוג – לכתוב ביד רועדת
המעבר למקלדת לא ביטל את הרעד ביד. למדתי כבר לזהות אותו, את הרעד שחולף בידיים המקלידות כאשר הכתיבה חורגת מעבר לגבולות הנוחות; כאשר היא נוגעת בעור החשוף, הפגיע. כאשר הפוליטי הוא האישי ביותר. כאשר יש מה להפסיד וזה מפחיד.
מפחיד, כי למילים יש משמעות. חייבת להיות להן, גם בעולם ששוחק אותן עד דק, גם בתקופה בה פוליטיקאים מדברים את עצמם לדעת, גם בתקופה בה השיח הוא קוצני ודוקרני בדיוק כמו עלי הסרפד מהם אורגת הנסיכה השותקת את המעילים לאחים שלה. אולי היא שותקת כי אין לה עניין להוסיף לשיח הדוקרני הזה, כי היא יודעת שכאשר היא תדבר, היא תעשה את זה בדרך שלה.
גם השנה אני אצום ביום הכיפורים. לא כי אני חייבת, אלא כי זו מסורת משפחתית רבת שנים מאז פטירתו של סבי עליו השלום שאול בקר, אבי אמי.
גם השנה אני אלך לתפילות בקהילת הדרור, הקהילה הרפורמית בשכונה שלנו, קריית יובל. גם השנה נעמה שלי בת ה-8 תבוא איתי. לא כי היא חייבת, אלא כי היא אוהבת, כמוני, להיות ביום הזה חלק מקהילה שמתפללת ושרה, נשים וגברים יחד. אחר כך היא תלך לרכב על אופניים עם אבא שלה ועם החברות/ים בשכונה. ובשנה הבאה היא תוכל שוב לבחור איך ואיפה היא רוצה להיות.
גם השנה אני אדאג שיהיה אוכל לבני ובנות הבית שאינם צמים, כי המשמעות של מרחב משפחתי משותף הוא שלכל אחד ואחת מאיתנו יש המקום והזכות לחיות את חייו לפי אמונתו ומנהגיו.
גם השנה אני אזיל מן הסתם דמעה בתפילת אבינו מלכנו, כי לפני 20 שנה התפילה הזו משתה אותי מתהום של כאב ועצב.
גם השנה אני אחשוב בעיקר על מה שעשיתי שהייתי רוצה לעשות אחרת. גם השנה אני אהרהר בפערים שנוצרים לא פעם בין מי שהייתי רוצה להיות לאיך שהייתי, בעיקר כלפי היקרות והיקרים לי מכל. ובכלל. אני אשוב ואשים לב לפערים שבין הערכים למעשים ואבטיח לעצמי שגם השנה, הפערים האלה יצטמצמו.
גם השנה אציין את ארוחת שבירת הצום עם הוריי בביתם. גם השנה הדבר הראשון שיקבל את פני הוא האור בעיניה של אמי, והחיבוק של “גמר חתימה טובה” שלה.
גם השנה אני עושה בחירה אישית לעשות כך. בשנה הבאה אולי אחליט אחרת.
גם השנה אני עושה בחירה אישית לנהוג כך, כאישה חילונית שמוצאת ביום הזה חיבור להיסטוריה משותפת, למסורת משפחתית.
גם השנה אני אתפלל בדרך האישית שלי. לא לאלוקים צבאות, אלא לאלוהות פרטית ואישית, לנוכחות של רוח וחמלה ואנושיות עמוקה שמצויה בנפש.
והשנה, בה יום הכיפורים חל בכפיפה אחת עם חג הקורבן, עיד אל אדחא, אני אאחל לכל חברותיי וחבריי המציינים/ות אותו חג שמח, משמעותי, משפחתי, קהילתי. חג טוב.
ואני אחשוב על הסמיכות בין הקרבת ישמעאל ועקידת יצחק ועל כך שעלינו, ורק עלינו, בנות ובני האדם, בשר ודם, לעצור את ההקרבה ואת העקידה. עלינו, ורק עלינו, החובה לקדש את החיים ולקרוא תיגר על תרבות שמקדשת את החרב.
אחרי שנים רבות שבתי וקראתי את סיפורך ואודותייך. וטוב שכך, יקירה. נזכרתי איזו דמות משמעותית את בתולדותינו. ככל שהוספתי לקרוא, נקשרה נפשי בנפשך.
את, שנמסרת כשפחה לאברהם, שמסר אותך לשרה, שמסרה אותך שוב לאברהם על מנת שתלדי לו בן, וחוזר חלילה. נרדפת בשל היותך זרה, בשל היותך אהובה ואוהבת, בשל היותך לא שייכת.
את היית עשויה מכל הניגודים האפשריים, בחייך ולאחר לכתך: בת מלוכה ושפחה, סמל למסירות אימהית עילאית וגם לצייתנות לסדר הפטריאכלי, הכלכלי, המעמדי; אם אבי האומה הערבית, ישמעאל, מקור השראה לטקסים דתיים וגם סמל למגורשות, לזרות, לאחרות. כל כך הרבה מילים נכתבו עלייך, ואני מחפשת אותך בין הררי הפרשנויות, השיוכים, ההתפלפלויות.
הסיפור שלך מורכב מאינספור חומרים. לא סיפור אחד הוא, אלא רבים. ואני יושבת ומושכת מתוך שלל הסיפורים חוטים חוטים. תחילה את החוט העוסק בך ובשרה. אותה אישה אשר ודאי חשה כלפייך רגשות מעורבים ביותר: קרבה וקנאה בוערת. ואני מוצאת את עצמי כועסת על שרה. הרי את, השפחה, היית קורבן לסדר חברתי וכלכלי אשר העמיד את רצון אדונייך לפני רצונך שלך. ואולי שתיכן – את ושרה – הייתן קורבנות של סדר פטריאכלי אשר מדד נשים והעריך אותן לפי יכולתן ללדת, להעמיד צאצאים (עדיף בנים, כמובן). אותו סדר אשר לא איפשר לשרה לכונן איתך יחסים של קרבה ואהבה.
ואני שולה את החוט של האימהות. החוט שהפך אותך למופת של מסירות ואצילות נפש. כאשר הנחת את ישמעאל בנך והרחקת בחיפוש אחר מים וגם על מנת שתוכלי לבכות מבלי שיחזה באמו ממררת בבכי על הגורל הצפוי לו. לשניכם. בסופו של דבר ניצלתם שניכם. בין אם בזכות התושייה והעקשנות שלך, ובין אם ביד האלוקים. המקרא מספר שהוא נגלה אלייך. האם חשבת באותו רגע על גודל הרגע, או פשוט חשת הקלה עצומה שהנה נצלו חיי בנך וחייך?
ומה רצית את, הגר? האם מישהו שאל אותך אי פעם מה רצונך? את, שסירבת להקריב את בנך יחידך אשר אהבת, אשר עמדת בכל המבחנים. מה רצית את? אילו מחשבות עלו בך, כאשר ישבת בלב המדבר, ממררת בבכי, על בנך? האם ידעת אז, כאשר גורשת בפעם השנייה, שבנך יהיה לעם גדול? שעם גירושכם מבית אברהם ושרה יוולד לו אחד הסכסוכים המרים והקשים, שהוא כמאכלת בלבבות עד עצם היום הזה?
אני לא יכולה שלא לחשוב מה היה קורה לולא דרשה שרה את גירושך. לולא הסכים לכך אברהם ללא ויכוח. אולי יצחק וישמעאל היו גדלים יחד כאחים, למרות הפרש הגילאים? כל ההיסטוריה שלנו כאן במרחב – ערבים ויהודים – הייתה יכולה להיראות אחרת. ואני תוהה בימים אלה איזה תפקיד אנו הנשים – האימהות, האחיות, החברות – יכולות למלא בריפוי הפצע הזה הפעור הזה, בתיקון הטעות ההיסטורית האיומה שהיא גירושך.
אינני יודעת מה היית רוצה. כולם ניכסו אותך. היהדות. האיסלאם, אפילו הפרשנים הנוצרים כתבו על גבך פרשנויות. אינני רוצה להיות עוד אחת שמנכסת אותך, את סיפורייך, את חייך. אבל הייתי רוצה להמשיך ולנהל איתך שיחות מידי פעם, אם אפשר.
נכתב לראשונה לתערוכה של האמנית והמנהיגה הפמיניסטית מזרחית שולה קשת “מסכת נשים”.
Stories are a powerful thing. Stories evoke strong emotional reactions: fascination, enchantment, laughter, fear, indignation. Stories have power over us because they are made of the raw materials of our lives as human beings: love, hate, passion, conflict, competition, adventures, cruelty and kindness, overcoming obstacles and challenges, the victory of the mind and soul over matter and coercion, resourcefulness and wisdom, stupidity and innocence, faith, and more. Stories can helps us grapple with the darker corners of our being and celebrate the greatness of our human spirit.
Stories can remind us who we are, where we come from, and where we want to go. Consider for example the Odyssey, possibly the most famous tale of personal journey. After years and years of wondering and endless obstacles, adventures and temptations, Odysseus is finally able to find his way home after telling his story to others and to himself. Stories help us preserve our past, so that we may shape our own future.
Stories are not merely about facts, but are not the opposite of facts, either. Rather, they are an effective way of conveying information, in a more dramatic, picturesque, concise and inspiring manner. In that sense, stories can be a powerful tool in an organization’s social marketing efforts.
A story well-told can unleash the power of other stories: it can help us tell owr own stories and elicit stories from others. Individual stories can then be woven together to tell a collective one: a community’s, an organizations, a people.
If you want to learn more on how storytelling can benefit your group, your community, your organization, please wonder the pages of this blog, and then contact me at: consult4good@gmail.com or call: 972-52-5601859
