האישה הטובה מקיטלראמפיט או איך לא להיסגר בסגר

אז עוגת הסולת, קוקוס תפוזים מוכנה. וגם עוגיות השוקו חם עם מרשמלו מוכנות. עכשיו רק נותר לחכות שהאישה הטובה תגיע ויחד נרים כוס יין לחיי אי הנחת והסירוב להיכנע.

For English, click here: https://storytellingforsocialchange.company/2021/01/09/lockdown-guests/

אז יצאתי להצטייד לסגר הנוכחי. רכשתי דברים חיוניים כמו נטיפי שוקולד מכל הסוגים ויין כמובן. ושוב אכין, לכבוד הסגר, עוגיות נוטפות סוכר, עוגות שאבקת סוכר מלטפת את ראשן ולחמניות חבוקות בשומשום. אוכל לנשמה. ושוב אפיק הנאה מלגלגל את הבצק הדביק של העוגיות בין הידיים ולטפוח בבצק השמרים הריחני עד שיגיע הזמן לתת לו לנוח.  

כבר שבועות שאני לא מצליחה לכתוב. הסגר-לא סגר -שוב סגר-חצי סגר טובע בי את חותמו. העולם הפיזי מוגבל לרדיוס של קילומטרים ספורים ונדרשים לנפש כוחות גדולים יותר לצאת למסעות למחוזות הדמיון. אבל לפעמים, ברגעי חסד, דווקא האפייה והבישול, המלאכות המסורתיות הללו שנשים מבצעות כבר אלפי בשנים, משחררים משהו גם בנפש ופתאום אני מוצאת את עצמי מניחה במהירות את תבנית העוגיות הלוהטת ורצה אל המחשב, להזמין חברות וחברים מעולם הדמיון להשתתף בסעודה ולעזור בחיסול כמויות דברי מאפה שנועדו לגדוד; לכל האורחים/ות, משפחה וחברות/ים, שהייתי רוצה לארח כבר באמת.

הפעם אני מזמינה את האישה הטובה מקיטלראמפיט, גיבורת סיפור עם שמקורו בסקוטלנד, והוא גרסה מקומית לסיפור עוץ לי גוץ לי.

ומעשה שהיה כך היה.

בעלה של האישה הטובה קם יום אחד ועזב אותה ואת בנם הקט, ומאז נעלמו עקבותיו. היא נותרה לבדה, ענייה מרודה, ולה רק חזירה אחת. כולם בכפר ריחמו עליה, אך איש לא הושיט לה עזרה. היא קיוותה שהחזירה תמליט גורים אותם תוכל למכור וכך לפרנס את עצמה ואת בנה. אך הצרות המשיכו להכות בה, והחזירה חלתה. וכך, בעודה יושבת אובדת עצות לצד החזירה החולה, ממררת בבכי, הופיעה בדיר הקטן הגבירה הירוקה. זו כמובן מנצלת את מצוקתה של האישה הטובה ושואלת אותה "ומה תתני לי אם ארפא את החזירה שלך", וזו משיבה לה "כל אשר תבקשי…". הגבירה הירוקה מרפאה את החזירה, אך אז מתברר מה היא מבקשת בתמורה: את בנה הקט, היחיד, של האישה הטובה. תחנוניה ובכייה של האישה הטובה נופלים על אוזניים ערלות. הגבירה הירוקה מודיעה לה שאם תוך שלושה ימים לא תגלה האישה הטובה את שמה האמיתי, יהיה עליה למסור לה את בנה.

המחשבה שיהיה עליה להיפרד מבנה הקט, האהוב, מדירה שינה מעייניה של האישה הטובה. היא חובקת את בנה אליה חזק חזק ויוצאת לטיול ארוך ביער. ושם, בקרחת יער קטנה, היא רואה את הגבירה הירוקה מזמרת לעצמה

"האישה הטובה לא מעלה בדעתה

ששמי הוא, כן כן, בדותה"

הסוף ידוע ומוכר. כאשר הגבירה הירוקה באה לגבות את החוב ולקחת את הבן הפעוט, האישה הטובה מעצימה את עונג הנקמה בכך שהיא מעמידה פנים שהיא כה אומללה, ואז, מפתיעה אותה ואומרת לה כשחיוך ענק של ניצחון על פניה: "שמך הוא… בדותה". הגבירה הירוקה ממש יוצאת מדעתה ונעלמת לעד מחייה של האישה הטובה. היא ממשיכה לגדל את בנה באהבה ובמסירות.

סיפורי עם ואגדה מלאים בקסם, אבל הם אינם בדותות, כלומר, הם פותחים צוהר לעולם רגשי אמיתי מאוד של הדמויות. הם סופרו מדור לדור כדי לשמר ולהוקיר את החוכמה והתושייה, האומץ והתעוזה, הכאב, השמחה והנדיבות של א/נשים. הם עברו מדור לדור כדי להתריע מפני הרשעות, הקנאה, האכזריות והניצול לרעה של כוח ושררה, שגם הם, עם כל הצער, חלק מהתכונות של בני ובנות אדם.

אני אוהבת את האישה הטובה ואת סיפורה כי מה שמניע את התפנית הדרמטית בעלילה – ומה שהופך אותה מקורבן של כוחנות נצלנית ואכזרית לגיבורה שמחזירה לעצמה שליטה על חייה וחיי בנה  – היא האי נחת; הסירוב להיכנע. היא יוצאת אל היער בלילה אפל וחוזרת עם פתרון לחידה. האהבה והמסירות שלה לבנה חזקות יותר מהאכזריות שוות הנפש של הגבירה הירוקה.

אז עוגת הסולת, קוקוס תפוזים מוכנה. וגם עוגיות השוקו חם עם מרשמלו מוכנות. עכשיו רק נותר לחכות שהאישה הטובה תגיע ויחד נרים כוס יין לחיי אי הנחת והסירוב להיכנע.

פגיעות והתנגדות בימי קורונה

For English, clickhttps://storytellingforsocialchange.company/?p=793

כשהעבר בא לבקר  

פטר אנגוסטין קפץ אתמול לבקר.

לא, הוא לא הפר את הסגר וגם אני לא. פטר הוא דמות פיקטיבית, בערך.  

"פטר אנגוסטין איבד יום אחד את הצל שלו. יום אחד הוא שם לב שהצל שלו לא הולך אחריו, גם לא לצדו או לפניו. פטר אנגוסטין היה אדם בלי צל".

תמונה שמכילה טקסט

התיאור נוצר באופן אוטומטי

הסיפור על פטר, האיש שאיבד יום אחד את הצל שלו, עודו כתוב בכתב יד במחברת בכריכה קשה שחברה טובה נתנה לי כדי שאכתוב. זה סיפור אפל, מין סרט אימה מתמשך בשחור לבן. הוא לא היה ראוי מבחינה ספרותית, אבל זו גם לא הייתה המטרה שלו. הסיפור על פטר היה הדרך שלי לתעד ולעבד את משבר הנישואים והגירושין תוך כדי התרחשות. משהו בכתיבה הפך את הדברים לאמתיים מאוד מחד, ומפחידים פחות, מאידך.

כמעט שלושים שנה חלפו מאז, ופטר החליט לבוא לבקר. הוא פרץ את מערכת החיסון הרגשית שעובדת שעות נוספות בימי המגפה. הוא חזר לחלוק עמי את חדר העבודה הקטן ולהזכיר לי איך מרגישה פגיעות אל מול חיים שיוצאים לגמרי מהמסלול.

הקורונה מציפה אצלנו זיכרונות מתקופות שביקשנו להשאיר מאחור. היא לא המציאה את הפגיעות – לא את האישית ולא את הקולקטיבית – אבל היא חושפת אותן ביתר שאת וגם את האי צדק. כל יום היא מסמנת מחדש את הקו השברירי בין אלה שראשם עוד מעל למים, לאלה שעייפו מלהיאבק ושקעו. כל יום היא בוחנת אותנו מחדש, משרטטת שוב ושוב את הגבול העדין שבין חוסן לקריסה, בין מיקוד להצפה.

בהתחלה, כשההימנעות מקרבה לאנשים עוד הייתה בגדר המלצה, סירבתי להתרחק, להפריח נשיקות באוויר ולחכך מרפקים. סירבתי לחשוד באלה שישבו לצדי בקרון הרכבת או באוטובוס שהם נושאים וירוס קטלני. מיאנתי לוותר על המגע באבוקדו בדוכן בשוק מחנה יהודה. אבל בשלב מסוים, לא הייתה לי ברירה. החשש שאחשוף את עצמי ואת אהובי לבי לנגיף היה חזק מרוח המרדנות הראשונית שלי.

אז נכנעתי וגיליתי צייתנות. ההתנגדות עברה לדיגיטל: הפגנות בזום וחתימה על עצומות בדואל וכתיבה. . גם העבודה עברה לדיגיטל: סטוריטלינג בזום ובטלפון, סדנאות על נשים שלום וביטחון בזמן קורונה בזום, תכנון אסטרטגי בזום. מעולם לא ראיתי את פניי  מתבוננים בי בחזרה כל כך הרבה שעות ביום.

"הדרך הטובה ביותר לגזול מא/נשים את האינטליגנציה ואת הקול שלהם/ן היא להפחיד אותם/ן עד מוות".

נזכרתי בפטר, האיש שאיבד את הצל שלו, אולי מפני שדווקא בעת שציוו עלינו להיכנס למרחב הפרטי ולא לצאת ממנו, איבדנו גם חלקים גדולים מהזכות לפרטיות, בחסות ובהכשר התקנות לשעת חירום. ואולי גם מתוקף כשלי האבטחה של היישומים שפיתחנו בהם תלות כה גדולה בימים אלה.  

העריצות של מודלים מתמטיים

ניהול משבר הקורונה מתבסס על מודלים מתמטיים; על אלגוריתמים המחשבים שיעורים וקצב הדבקה והתפשטות. אלה ניבאו תחילה מאות מיליוני חולים ומתים ברחבי העולם. המידע הזה שלט שלטון מצרים ללא עוררין עם פרוץ המגפה. אנו, בני התמותה שלא דוברים אלגוריתמית, נאלצנו לחיות בצל הנתונים הללו כאילו היו דברי אלוהים חיים ולא נותר לנו אלא לציית. נצמדנו למסכי טלוויזיה בהם כולם – מראש הממשלה ועד יצרני משקאות קלים וחטיפים עתירי נתרן – אמרו לנו להישאר בבית ולאהוב מרחוק. "רק כך", אמרו לנו, "ננצח יחד את הנגיף". עטנו על נייר טואלט, אלכוג'ל וביצים – על כל מה שהיה חסר במכולת – מתוך חשיבה מאגית שאם נהיה מצוידים ונציית, הנגיף יפסח על פתח ביתנו. נעצנו מבטים חשדניים בכל משתעל ושמרנו מרחק מהורים קשישים, כי טרם פותחו האלגוריתמים שיודעים לחשב כמה קטלנית יכולה להיות בדידות, למשל, או מהן ההשלכות ארוכות הטווח של הסתגרות מוחלטת בבית אלים.

כאשר ההתמודדות עם המגפה מוגדרת כמלחמה, אזי גם ברור שמי שצריכים לנהל אותה הם הצבא וכוחות הביטחון. מצוידים בגרפים ועקומות, חבורה של גברים בעלי עבר צבאי מנהלים משבר בריאותי-אזרחי-חברתי וכלכלי. סוגי ידע ומומחיות רבים וחיוניים והקולות של מי שאינם ואינן גברים עם רקע בטחוני (שזה הרוב)  נדחקים לקרן זווית.

" רגע רגע רגע.. אז לא משנה מה הניסיון מה למדו.. רק בגלל שהן נשים? מדהים!" כך כתב לי צייצן לא מוכר בתגובה לפרסום כתבה בעיתון גלובס על דרישת ארגוני הנשים לייצוג הולם מגוון לנשים בהרכב ועדת היציאה ממשבר הקורונה[1]:

שנים רבות של אקטיביזם פמיניסטי לימדו אותי שלא צריכה לספור אפילו עד עשר כדי שתגיע תגובה מסוג זה. גם את ההתנגדות לשוויון הקורונה לא המציאה. ובכל זאת, מסתבר  שלא רק אותי לקח המשבר הזה 30 שנה אחורה. גם ארצנו הקטנה חזרה לעולם בו גברים מנהלים את המרחב הציבורי ונשים את הביתי והפרטי. כי הרי אם ממסגרים את משבר הקורונה כמלחמה, וברור שמי שצריך לנהל אותה הם גנרלים בהווה ובעבר, אז שכל תחומי הידע האחרים יסתדרו בשלשות ויתפנו ממגרש המסדרים.  איך אמורה משפחה עם שלושה ילדים במערכת החינוך ולפחות הורה אחד – בדרך כלל האם – שעובדים מהבית, להסתדר? בכמה בתים יש מחשב לכל אחד ואחת?

במלחמה, הפחד והדחף לחסל את האויב מנהלים אותנו. זה אנחנו או הוא.

הדרך המהירה ביותר לשתק התנגדות היא להגיד שזו מלחמה. הרי לא נרצה שהנגיף יביס אותנו.

תמונה שמכילה צילום, אישה, מחייך, לדגמן

התיאור נוצר באופן אוטומטי

"אם באת לעזור לי, חבל על הזמן שלך. אבל אם באת כי השחרור שלך כרוך בשלי, בואי נפעל ביחד" (לילא ווטסון, סופרת ופעילה פמיניסטית אבוריג'ינית).

הפמיניזם לימד אותי שאנחנו חזקות רק כאשר כולנו חזקות וזה מחייב אותנו להתנגד רעיונית, מחשבתית ופיזית לתפיסת "הנזק ההיקפי" שמאפיינת את תפיסת המלחמה והופכת את ההרס שמלחמה זורעת למחיר בלתי נמנע.  כך, במלחמה, אפשר להפקיר קשישים, נשים נפגעות אלימות, ילדים שעוברים התעללות, אנשים שחיים בעוני, ילדים וילדות בחינוך מיוחד וההורים שלהם, אנשים שמתמודדים עם דיכאון ופוסט-טראומה, להתנגד לתפיסה הניאו-ליברלית שתומכת בהתעצמות הכוח של מעטים על חשבון כל היתר.

מזיכרון לסיפור

אז פטר בא לבקר. לא גירשתי אותו, כי אין טעם. הזיכרונות הם חלק ממני, גם כאשר הם שמורים היטב במגירות האחוריות של התודעה. אל הזיכרונות האלה יתווספו יום אחד אלה הטריים, מימי המגפה. כנראה שהזיכרונות הללו ימשיכו ללוות אותנו עוד זמן מה.

לאן נוביל את הזיכרונות האלה? והאם ניצור מהם סיפור חדש שיש בו תקווה וחמלה, משמעות וסולידריות?  

כדי ליצור סיפור חדש אשר חומק משפת המלחמה ומחלץ אותנו מתרחישים דיסטופיים של המשך ההסתגרות התודעתית, חשוב שנזכור שיש לנו הידע, התבונה והתשוקה לעצב עולם טוב וצודק יותר.  


[1] https://www.globes.co.il/news/article.aspx?did=1001325103

על לחם, אהבה וזקנה

יש משהו בסיסי, מנחם וממלא בלחם. אני אוהבת לאפות, למרות הפער בין התשוקה שלי לאפייה לבין יכולות המוטוריקה העדינה שלי. איכשהו זה לא תמיד יוצא כמו בתמונות. אבל בימים אלה חיינו הרי ממילא מתנהלים בפער הזה שבין ההשתוקקות לבין מה שאפשרי.

For the English version: https://wp.me/p93DD7-ce

יש משהו בסיסי, מנחם וממלא בלחם. אני אוהבת לאפות, למרות הפער בין התשוקה שלי לאפייה לבין יכולות המוטוריקה העדינה שלי. איכשהו זה לא תמיד יוצא כמו בתמונות. אבל בימים אלה חיינו הרי ממילא מתנהלים בפער הזה שבין ההשתוקקות לבין מה שאפשרי.

שעות ארוכות מדי במשרד הקטן מול הזום. מוצאת הפוגה בהכנת לחמניות פרצל. אני מנסה ליצור כדורים, אבל הבצק רך מדי ונוזל בין אצבעותיי, אז אני מוסיפה לו אהבה וגעגוע, כדי לעבות אותו. אני חושבת על אמי, בת ה-90, ועדיין מתקשה לחשוב עליה כעל קשישה. אבל לפי הסטטיסטיקה היבשה, היא בקבוצת סיכון, יחד עם כל בני ובנות ה-60+.  וכמו רבות ורבים בנות ובני הגיל השלישי, הרביעי והחמישי, היא ספונה בביתה בימים אלה, ימי קורונה. הקשישות והקשישים הם המבודדים ביותר. חלקם רואים את המשפחה והנכדים בשיחות וידאו, אבל מה עם אלה שאין להם גישה לטכנולוגיות הללו? מה אם אלה שאפילו לא יכולים ויכולות לקבל מדבקה של חיבוק וירטואלי?

ומאחר שהרשומה הזו מוקדשת ללחם, לאהבה וגם לזקנה, אין הולם יותר מאשר השיר הזה:

אמי אפתה לי את כל העולם//יהודה עמיחי

אמי אפתה לי את כל העולם

בעוגות מתוקות.

אהובתי מלאה את חלוני

בצימוקי כוכבים.

והגעגועים סגורים בי כבועות אויר

בכיכר הלחם.

מבחוץ אני חלק ושקט וחום.

העולם אוהב אותי.

אך שערי עצוב כגמא בביצה המתייבשת והולכת –

כל הצפרים הנדירות ויפות הנוצה

נסות ממני.

לחם טורקי שטוח ולחמניות פרצל שיצאו שטוחות קצת גם הן

ולמתכון ללחם טורקי שטוח: https://thecafesucrefarine.com/greek-yogurt-turkish-flatbread-bazlama/

נתראה בקרוב, עם עוד מאפים, שירים, ספרים וסיפורים.

סיפורים ותופינים

בימים אלה בהם חדשות רעות רודפות זו את זו – עוד זו מדברת וזו באה –חשוב מאוד למצוא מקורות לנחמה. כאשר אין לנו שליטה כמעט על שום דבר, והתודעה שלנו נאלצת להדוף תרחישי אימה כאלה ואחרים חדשות לבקרים, חיוני שנשמור על עצמנו ועל אהובי ואהובות לבנו, גם ממרחק.

פרק ראשון: עוגיות אמסטרדם

For English: https://storytellingforsocialchange.company/?p=749

בירושלים יש מקום נפלא בשם "ספר וספל", חנות לספרים יד שנייה וחדשים. שנים לא ביקרתי שם, אבל זכור לי שפעם גם פעל שם בית קפה קטן וטוב, בו אפשר היה לקנות ספרים, לקרוא על כוס קפה ולהרגיש בעולם שהטוב בו מנצח את הרוע. בימים אלה בהם חדשות רעות רודפות זו את זו – עוד זו מדברת וזו באה –חשוב מאוד למצוא מקורות לנחמה. כאשר אין לנו שליטה כמעט על שום דבר, והתודעה שלנו נאלצת להדוף תרחישי אימה כאלה ואחרים חדשות לבקרים, חיוני שנשמור על עצמנו ועל אהובי ואהובות לבנו, גם ממרחק.

סיפורים, בישול ואפייה. זה השילוב שבינתיים עובד בשבילי. אין לדעת מה יביא המחר, אבל בינתיים, מזמינה אתכן ואתכם להצטרף לכמה רגעים של נחמה וטיול בעולמות אחרים.

והפעם: קטע קצר מתוך "יומן שנת המגיפה" של דניאל דפו ומתכון לעוגיות אמסטרדם מתוקות. מי שרוצה להתפנק עד הסוף, ממליצה בחום לשמור כמה עוגיות בצד ולהכין עוגיות גלידה ביתיות (שתי עוגיות שחובקות גלידה משובחת באמצע) שאפשר לשמור במקפיא ולחתוך מהן פיסה של מתיקות סותמת עורקים.

"היה זה בתחילת חודש ספטמבר, שנת 1664, כמדומני, כאשר אני, כמו רבים משכניי, שמענו בשיחות רחוב שהמגיפה שבה להולנד; היא השתוללה שם כהוגן, במיוחד באמסטרדם וברוטרדם, בשנת 1663. מהיכן הגיעה המגיפה? היו שאמרו מאיטליה, אחרים טענו שהגיעה מהלבנט, יחד עם סחורות שהובאו לנמל הבית על ידי הצי הטורקי; ואילו אחרים גרסו שהגיעה מכרתים או מקפריסין. מקור המגיפה היה עניין פעוט; אך כולם הסכימו שהיא שבה להולנד"[1]

עוגיות אמסטרדם ביתיות

למתכון לעוגיות אמסטרדם:  https://mobile.mako.co.il/food-cooking_magazine/ron_yohananov_recipes/Recipe-79a82cdc1650071027.htm

לקריאת קטעים מספרו של דפו בתרגום לעברית: https://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-2346235,00.html


[1] תרגום חופשי מתוך ספרו של דניאל דפו: Defoe, Daniel. A Journal of the Plague Year, written by a citizen who continued all the while in London (p. 1). Kindle Edition.